בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צבא יהודי לישראל

גם מבקר המדינה לא הכריע מי אחראי בצה"ל על חינוך בתחום הזהות הישראלית-יהודית: האם זו הרבנות הצבאית, המקדמת את "התודעה היהודית", או חיל החינוך, הנוקט גישה פלורליסטית יותר. ובינתיים ברוח ההפרטה יש גופים אזרחיים המתפרנסים יפה גם מזה וגם מזה

98תגובות

"תחום הזהות הישראלית-יהודית מהווה מרכיב חשוב במרחב העשייה החינוכית בצה"ל". במילים אלו נפתח המדריך של חיל החינוך, שכותרתו "ה'למה' וה'איך' בזהות ישראלית-יהודית", הנחשף כאן לראשונה. ב-150 עמודי הכרומו הצבעוניים מתווים הכותבים, אנשי "תא זהות ישראלית-יהודית" בחיל החינוך, את עיקרי התורה והכלים להקניית הערכים, מסמנים כמה מן המוקשים הרבים שעליהם עלולים המשתמשים לדרוך ומפנים אותם אל מוסדות, עמותות וארגונים אזרחיים שמהם קונה הצבא שירותי חינוך והסברה.

כך מתברר, למשל, שלצד גופים ממלכתיים כיד ושם ומרכז יצחק רבין, או עמותות ומכונים הנחשבים פלורליסטיים דוגמת בינה ועלמא, מפנה חיל החינוך את היחידות השונות גם אל עמותת הימין אלע"ד (אל עיר דוד), הפועלת ליישוב יהודים בסילואן, ואל מכון אסנט בצפת, שעל פי אתר האינטרנט שלו "נוסד ב-1983 בברכתו הקדושה של הרבי מלובביץ' במטרה להעניק היכרות עם החוויה הרוחנית היהודית בכלל ועם מורשת צפת והקבלה בפרט".

חיל החינוך אכן מפגין פלורליזם ומכוון לשיח פתוח, ובוודאי פתוח מזה שמקדמת הרבנות הצבאית, היריבה שלו בחתירה לגיבוש הזהות והערכים בקרב החיילים. אולם משיחות עם קצינים לשעבר בחיל, ועם נציגי גופים המעבירים סדנאות וימי עיון לחיילים וקצינים, אפשר ללמוד שקשרי צה"ל עם ארגונים פלורליסטיים נשארים מצומצמים בהשוואה לקשרים עם ארגוני ימין, ושגם בחיל החינוך יש גבולות לפתיחות: אנשי החיל בוחנים כל מערך שיעור לפני אישורו, בודקים מראש את הרקע של המרצים המופיעים לפני החיילים ולעתים גם מטילים סייגים קשים ("צנזורה", כהגדרת כמה מהמרואיינים לכתבה) על עצם קיום שיח בסוגיות מסוימת, דוגמת ההתנתקות מרצועת עזה, הדרת נשים בצה"ל ובעיית הפליטים הפלסטינים.

למה ואיך

שמונה שנים עברו מאז פירסם צה"ל את המסמך המנחה שלו בתחום הזהות הישראלית-יהודית, "ייעוד וייחוד" שמו, שגובש בהוראת הרמטכ"ל אז, משה (בוגי) יעלון, בהנחייתו של האלוף אלעזר שטרן, אז ראש אגף כוח אדם בצה"ל, ותוך שיתוף פעולה עם הפרופסור למחשבת ישראל ונשיא בית מורשה, בנימין איש שלום. "הזווית של איש שלום היתה לחזק ערכי יהדות ורב תרבותיות", מספר אדם הבקי בהליכים שקדמו לניסוח המסמך, "ואילו מבחינת בוגי המסר היה לחזק את הזהות היהודית, והיתה פה אג'נדה שאני זיהיתי כימנית".

דניאל בר-און

פרופ' איש שלום מכחיש זאת: "ככל שאני מכיר את יעלון, ואני חושב שאני מכיר אותו, לא נתקלתי באיזו מחלוקת רעיונית או עקרונית איתו. עם צריך להיות מחובר לתרבותו ולשורשיו, זה דבר שמובן מאליו בכל אומה ולשון. הצבא, שמגייס צעירים יוצאי מערכת החינוך הישראלית ועולים חדשים, מופקד על התהליך שעוברים החיילים הללו בהתנסויות מאוד מורכבות ומאוד תובעניות, עד כדי הקרבת החיים לפעמים. כיוון שהצבא מחזיק בחיילים לתקופה של שלוש שנים לפחות, הוא צריך ללוות את ההתמודדויות שהם עוברים באיזשהו מענה חינוכי. זו היתה תפיסתו של יעלון ואנחנו שותפים לה". שטרן ויעלון לא השיבו על בקשת "הארץ" לראיינם בעניין זה.

המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" אמנם מוזכר שוב ושוב במסמך "ייעוד וייחוד", אך חיל החינוך מדגיש בספר "הלמה והאיך", כי "בהקשרה של הפעילות החינוכית בצה"ל, ראוי להקפיד על המינוח 'זהות ישראלית-יהודית', שמעניק קדימות ברורה למרכיב הישראליות, בהיותו מכנה משותף ראשון בין כלל המשרתים בצה"ל".

לדברי הפרופסור למשפטים ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, התודעה היא "מכשיר שמעצים את יכולת הפעולה של צה"ל. כשאני נלחם - למען מה אני נלחם? מה גורם לי להסתכן? אנחנו פועלים כדי להגן על אורח חיים מסוים, כדי שתרבות ספציפית תוכל לפרוח, פועלים מתוך רצון לקדם אורח חיים ייחודי לנו".

אבל מה יכול להיות המכנה המשותף לכלל החיילים, יהודים ולא יהודים?

"אנחנו לא צריכים להסתיר שהצבא הזה הוא צבא של מדינה יהודית, אבל בו בזמן, אם הצבא רוצה להגן על עצמו ממלחמת התרבות ולהיות ליברלי והגון - אז החובה היא ללכת במשעול של תודעה יהודית פלורליסטית. כמסקנה נובע, למשל, שאם הרבנות הצבאית מנוהלת רק על ידי אג'נדה אורתודוקסית, אז אי אפשר להפקיד בידי הרבנות הצבאית את העניין הזה כולו".

הכניסה של חיל החינוך לעיסוק בזהות היהודית היתה גם - ויש שיאמרו בעיקר - תגובת נגד לפעילות האינטנסיבית של הרבנות הצבאית בתחום זה, שנתפסה כחדירה לגזרה שעליה אחראי החיל. המאבק בין שני הגופים הצבאיים טרם הוכרע, והתבדה מי שקיווה שמבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, שבדו"ח שפירסם השבוע ייחד פרק לעניין זה, יהיה זה שיכריע. המבקר החזיר את הכדור למגרשם של הגנרלים והדרג המדיני, קרי שר הביטחון.

אלון רון

הרבנות הלוחמת

תחום "תודעה יהודית" ברבנות הצבאית הוקם אמנם ב-2001, אבל המאבק בין הרבנות לבין חיל החינוך בתחום זה נפתח למעשה עם מינויו של הרב אביחי רונצקי לתפקיד הרב הצבאי הראשי ב-2006. לפני שנכנס לתפקיד, מספר רונצקי בשיחה עימו, הוא נפגש עם הרמטכ"ל אז דן חלוץ והסביר לו בדיוק למה לצפות. "לא באתי לאחז עיניים", הוא אומר. "את הכל אמרתי לרמטכ"ל - באתי לרבנות מהאזרחות עם כמה מטרות, שהעיקרית שבהן היא להקים תחום תודעה יהודית, שזאת תהיה טביעת הרגל של הרבנות". לדבריו, את עיקר תקציב הרבנות ומיטב אנשיה הוא הפנה לתחום הזה, "מתוך הבנה שכדי לנצח את האויבים שלנו, שזאת מטרת הצבא, צריך פחות פלורליזם ויותר תודעה יהודית".

רונצקי מספר שערב כניסתו לתפקיד הוא ערך סבב בין כחמישים מפקדי יחידות בדרגת סא"ל ומעלה, רובם חילונים. "ישבתי איתם ומה שעלה בפגישות זה שאצל המפקדים הקרביים יש רצון גדול בתודעה יהודית", הוא אומר. בהקשר הזה מזכיר רונצקי את הרב סא"ל צדוק (דוקי) בן ארצי, העומד בראש יחידת "תודעה יהודית" ברבנות, כאחד המינויים המרכזיים שלו. על עמדותיו של האחרון אפשר ללמוד מכתבה שפירסם ב-2008 כתב "הארץ" עמוס הראל, שעל פיה בחוזר המופץ למפקדים כתב בן ארצי ש"המודעות והיכולת להשתמש במנועים ובתובנות הנלמדים מהתנ"ך ומורשת ישראל מעצימות את יכולת הצבא להשגת הניצחון... תחום 'תודעה יהודית' פותח בפניכם את ארון הספרים היהודי כמקור לתעצומות נפש ומעמיד אתכם וחייליכם במרכז הפרק הבא של התנ"ך".

רונצקי החליט שכל רב גדודי או חטיבתי יהיה לוחם לשעבר. "הרעיון הוא שהרב יהיה חלק אורגני מהיחידה ולא רק אחראי על החלות והיין", הוא אומר. הדרך שבה בחר רונצקי להוביל את הרבנות נבחנה לדעתו במבצע "עופרת יצוקה" בעזה בסוף 2008-תחילת 2009, אז הצטרפו הרבנים אל לוחמים בימי הקרבות. חיילים של חיל החינוך בנעליים חצאיות לא ראיתי שם, הוא אומר בציניות.

על העשייה של הרבנות הצבאית אפשר ללמוד גם מחוברות שהיא מפיצה באופן קבוע לחיילים. כך לדוגמה, בדף הנקרא "דגשי הסברה לפרשת מסעי", תחת הכותרת "פירוט גבולות הארץ", נכתב כי "הארץ וגבולותיה אינם רק מסגרת חיים טכנית, אלא קרקע גידול לתכונותיו המיוחדות של העם, המתבטאות בשטח עצמו".

בפרסום אחר של הרבנות, לרגל שבת פרשת נשא, נכתב כי "ירושלים היא עיר הנצח, במרכזה - במקום הר הבית וקודש הקודשים, ניצבת אבן השתייה - התשתית שממנה נוסד העולם, שבה התרחשה עקדת יצחק, ובליבה של העיר נבנה בית המקדש. מכוחה זכינו לחזור ולחדש את מדינתנו, ומכוחה נצליח לנצח בכל ההתמודדויות, ננצח בהרמוניה על תזמורת הבריאה, ונמשיך להתקדם ולהתעלות לנצח נצחים!"

לדברי רונצקי, הרבנות הצבאית נכנסה לחלל ריק מבחינת העיסוק בתודעה יהודית בצה"ל. "הדבר הזה לא היה קיים", הוא אומר. "אנחנו לקחנו את ערכי רוח צה"ל וכתבנו נספחים שלנו, עם מקורות למכביר מהתנ"ך ומההיסטוריה היהודית לדורותיה. אנחנו צבא יהודי וכל הפן הזה של היהדות - בהיבטי הלחימה, המנהיגות, הרעות - פשוט לא היה קיים". לדבריו, במקרים שהיתה התייחסות למקורות יהודיים, היא היתה מרוחקת מאוד מגישתו, "כאילו (זה) האו"ם פה".

הפעילות של הרבנות הצבאית התבססה על רבנים במילואים, אבל גם על גופים חיצוניים, דוגמת עמותת הימין אלע"ד. רבות מהפעילויות שהציעה הרבנות לחילות השונים מומנו על ידי הרבנות עצמה. מאיפה הכסף? רונצקי מסביר שחלקו בא מתקציב הרבנות הצבאית וחלקו מתרומות של "יהודים שחשוב להם התחום של התודעה היהודית".

ומה בדבר חיילים לא יהודים? "מצאנו אוזן קשבת מאוד לפעילות שלנו אצל המפקדים הדרוזים", הוא אומר. "הם ברובם הגדול לא דתיים, יש להם חיבור מאוד גדול לעם שלנו, להיסטוריה שלנו. הם 'השתכנזו', מה שנקרא".

כשנשאל אם הרבנות תחת פיקודו נתנה מקום גם לשיח של זרמים אחרים ביהדות, מלבד זה האורתודוקסי, השיב רונצקי שעם כניסתו לתפקיד הוא נפגש עם רבנים קונסרבטיביים, אך בתקופתו כהונתו לא התקבלו בקשות מצד גורמים כאלה להופיע מול חיילים. לדבריו, היחסים שהיו לו עם קציני החינוך הראשיים, תא"ל אילן הררי והקח"ר הנוכחי אלי שרמייסטר, היו חבריים, אבל טעונים. "היו המון מחלוקת וודאי שהיה מתח", הוא אומר. "אבל בשיחות הסיכום שהיו לי איתם הם הודו בפה מלא שאיתגרנו אותם והם ניסו לחקות אותנו".

משבר אמון מוחלט

החיכוך בין שני הגופים הצבאיים הוביל בסופו של דבר לכך שבמארס 2009 גובש מסמך הבנות על ידי ראש אכ"א אז, האלוף אבי זמיר, שבו הוסדרו תחומי האחריות שלהם. כך נקבע, שעל המפקדים מוטלת האחריות על החינוך ועל חוסנם הערכי של החיילים, וכן העיסוק במורשת עם ישראל ובזהות ישראלית-יהודית; חיל החינוך הוא שאחראי לקביעת המדיניות, לפיתוח התכנים והכלים ולהנחיה המקצועית בנושא הזהות הישראלית-יהודית; ואילו הרבנות הצבאית היא שאחראית ובעלת הסמכות לקביעת המדיניות, לפיתוח תכנים וכלים ולהנחיה מקצועית בתכנים תורניים. עוד נקבע, כי בימי עיון בענייני זהות ישראלית-יהודית, ערכים ורוח לחימה, אשר להם אחראי חיל החינוך, ישולבו תוכני תודעה יהודית, וכי תהיה מתכונת אחת לפעילות של שבת-חינוך - שתהיה באחריות כוללת של חיל החינוך ובשילוב הרבנות הצבאית.

אלא שהמסמך הזה נשאר ככל הנראה על הנייר. צה"ל מינה צוות בקרה ליישום ההסדר, אך לפי דו"ח מבקר המדינה, ראש צוות הבקרה הגיע למסקנה שקיים "משבר אמון מוחלט בין הצדדים". השיחה עם רונצקי התקיימה לפני הפרסום הרשמי של דו"ח מבקר המדינה, אך הנימה שבה סיכם את דבריו יכולה להעיד שהוא הרגיש לאן נושבת הרוח. "הכי טוב אם אפשר היה ליצור גוף שיושבים בו גם אנשי רבנות וגם אנשי חינוך ביחד, ובונים את התכנים במשותף", אמר.

אלכס ליבק

"רונצקי בא עם אג'נדה שלפיה תפקידה של הרבנות הצבאית הוא לא רק בתחום תפקידי דת, אלא גם בתחום הרוח", אומר אל"מ (מיל') מוטי שלם, שהיה מפקד בה"ד חינוך בשנות התשעים וכיום מנהל את התוכנית לפיתוח מנהיגות חינוכית בצה"ל של מכון מנדל. לדבריו, "זה לא שאצלנו לא היו רבנים, אבל הם הופיעו תחת חסותו של קצין חינוך ראשי".

ביוני אשתקד נחשף ב"הארץ" מסמך שהגיש ראש אכ"א היוצא, האלוף זמיר, לרמטכ"ל בני גנץ, שבו קרא לעצור את הסחף לכיוון של הקצנה דתית ולהסדיר מחדש את יחסי הדתיים והחילוניים בצבא. שלם לא התפעל מהצעד הזה: "כשזמיר היה בתפקיד הוא לא אמר 'זה מסוכן'. הוא אמר את זה כשהוא הלך, אבל כשהיה בתפקיד הוא לא קיבל החלטות".

גם לאל"מ (מיל') רוני סולימני, שהיה ראש מחלקת החינוך בצה"ל עד לפני שנתיים ועסק רבות בסוגיות הזהות הישראלית-יהודית, יש ביקורת על התנהלות הדרגים שמעליו. "זה חומר נפץ עבור הדרג הבכיר", הוא אומר. "אני עברתי שני ראשי אכ"א, אחד - שטרן - מבין היטב ולעומק את המהות של העניין ובשורה התחתונה הוא לא הכריע, וגם זמיר לא הכריע".

השאלה הגדולה, לדבריו, היא "מי מגדיר מהי זהות ישראלית-יהודית במדינה הזאת ומה התפקיד של הצבא בהקשר הזה. אנחנו נעים על המתח הזה כל הזמן, וכיוון שצה"ל הוא אחד המקומות הציבוריים האחרונים שעוד אפשר להשפיע בו באמת, הוא נהפך להיות מגרש משחקים להשפעה".

למה בעצם צה"ל קיבל עליו את הטיפול בסוגיית הזהות?

"כי מערכת החינוך לא נתנה את התשובות, היא בעצם אמרה שכל תת-קבוצה רשאית לתת לעצמה את התשובות האלה".

עמדתו אינה שונה בהרבה. כשנכנס לתפקיד, מספר סולימני, אמר שעל הרבה שאלות יש לחיל החינוך תשובות ברורות, "אבל בשאלה של הזהות אוי ואבוי לנו אם אנחנו נגדיר עבור פרט מהי הזהות הראויה. אני רוצה לשמור על מצב שבו לכל אחד תהיה הזכות לשמור על הדעה שלו".

לרבנות היתה גישה שונה.

"יש כאלה שזו לא הדעה שלהם והם חושבים שיש תשובות לשאלה מהו יהודי ומהו ישראלי ומתחילים להחדיר את האג'נדה שלהם לתוך הצבא, ובזה נלחמתי עד חורמה. מה שלא רציתי שיקרה זה שמעבר לפקודות מטכ"ל של שמירת כשרות, הם יתחילו להכתיב איך נכון שייראה הצבא בדברים הרוחניים".

הערה פיקודית

הדרך של סולימני להתמודד עם הרבנות היתה ליזום שיתוף פעולה עם גופים פלורליסטיים. בתקופתו החל צה"ל לקבל שירותים ממרכז בינה, מכללת עלמא ועוד. ערן ברוך, מנהל בינה (מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית), העובד עם צה"ל יותר משנתיים, אומר כי הוא מעריך מאוד את פעילותו של קצין חינוך ראשי, ש"בצורה מאוד נחושה ונקייה מנסה לקדם הצגה של פלורליזם כמה שיותר רחב בתוך הצבא, וזה לא קל לו. רוב הישראלים החילונים (הם) אורתודוקסים, אנחנו גדלנו בתפיסה שהדת שייכת למישהו, וללכת עם תפיסה מורכבת ולהציג תמונה רחבה ככל האפשר - זה לא מובן מאליו בתוך המערכת. חיל החינוך עושה עבודת קודש תוך התמודדות לא פשוטה בכלל".

במקביל לקידום שיתוף הפעולה עם גופים פלורליסטיים, אומר סולימני, גופים שעבדו עד אז עם צה"ל ללא פיקוח, הוכנסו להליך של בקרה ומעקב וכל ארגון שסיפק שירותים לחיל החינוך נדרש לחתום על קוד המוגדר "אתיקה של הדרכה". הקוד הזה קבע, כי "הפעולה החינוכית בצה"ל מגמתית ובעלת מטרות להשפיע על העמדות וההתנהגות של החייל", אך הגדיר לה גם כללי יסוד. על פי הקוד, נאסר על מרצה להסית או לצדד בעמדה פוליטית, להטיף למיסיונריות בעד כל דת שהיא, להתבטא בגזענות כלפי הקבוצות השונות ועוד (ראו מסגרת).

ההחלטות של סולימני לא עברו בשקט. "ביום שבו הכנסתי את הפלורליסטי לתוך הצבא קמו עלי", הוא אומר. "לא רק הרבנות, אלא גם מפקדים בתוך הצבא".

אבל הצלחת, היום הם שם.

"היום יש סטטוס קוו, טיפה שינוי. ביום שהילדה שלי, שהיום היא בת 14, תיכנס לצבא ולא תהיה עליה כפייה דתית סמויה - אז אגיד שהצלחתי".

האלוף (מיל') זמיר מתקומם על דברי הביקורת נגדו, ושולל את הקביעה שלא הכריע בין חיל החינוך לרבנות. הוא אף מגלה לראשונה, כי העיר הערה פיקודית לסא"ל בן ארצי בגלל פעילותו במסגרת תחום תודעה יהודית. "כשמישהו ברבנות חרג מסמכותו מהמסמך (מסמך הבנות) שהופץ", אומר זמיר, "בפעם הראשונה הוא נקרא אלי להערה פיקודית ונאמר לו שאם הוא ימשיך ככה, הוא יעזוב את צה"ל. את זה לא עשו לאף אחד בעבר".

במה בן ארצי חרג?

"הוא הוציא כל מיני חומרים שאסור היה לו להוציא לחיילים".

בן ארצי סירב להתייחס לדברים. "מאז שנכנסתי לצבא לא התראיינתי ואני מקווה שלא אצטרך לעשות את זה בשום דבר עד שאשתחרר", אמר. "העבודה שלי היא מול חיילי צה"ל ולא מול האזרח", הסביר.

זמיר מדגיש: "בתקופתי יצא לראשונה מסמך הבנות מחייב חתום שלי, באישור הרמטכ"ל, מה הרבנות מחויבת, מה (חיל) החינוך מחויב ומה שיתוף הפעולה ביניהם; לראשונה בצה"ל". לדבריו, מאחר שהבין שהעניין מורכב, "שמתי מישהו שיעקוב אחרי זה. הוא חזר אלי אחרי שלושה-ארבעה חודשים ואמר שהרבה מתבצע, אבל חלק לא מתבצע כי קצת קשה. ואז הגעתי למסקנה שנכון לקחת חבר'ה מהאזרחות, שמשפיעים גם על הרבצ"ר וגם על הקח"ר, ואם איתם נגיע להסכמות יהיה הרבה יותר קל".

הוא בחר שניים שמקובלים על שני הצדדים: הרב יגאל לוינשטיין ואיש החינוך אריה ברנע. "אמרתי להם שאני מבקש שהם יגיעו למסמך הבנות מה נכון לעשות, גם אם לא מסכימים על הפרטים". מבקר המדינה, בדו"ח שפירסם השבוע, מתייחס למסמך שחיברו לוינשטיין וברנע, שכתיבתו הסתיימה לפני יותר משנה, אם כי אינו נוקב בשם מחבריו. המבקר קובע כי "חשוב ככל שיהיה מסמך זה, אין בו כדי לתת מענה לסוגיות המסוימות אשר עלו במסגרת מסמך ההסדרה ובמרכזן חלוקת תחומי האחריות בין חיל החינוך לבין הרבנות הצבאית".

העתיד מתחיל כאן

מבחינת הצבא, היחס הפורמלי למשימה של גיבוש הערכים והפנמתם זהה ליחס שמקבלות משימות מבצעיות, וכך התגבשו מסמכים עם מטרות, תוכניות פעולה, לוחות זמנים וכיו"ב. מי שמפקח על התחום הוא "תא זהות ישראלית-יהודית" בחיל החינוך, שבראשו קצין בדרגת סרן. על פי מסמך ה"ייעוד וייחוד", "צה"ל ייטיב לבצע את משימותיו אם חייליו יהיו חדורים בתחושה איתנה של זהות לאומית ויבינו את משמעות היותם חיילים בצבאה של מדינת ישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית - ואת המגבלות החלות עליהם בעת ביצוען".

במסמך נכתב כי בצבא משרתים צעירים בשלב מכריע בחייהם, המשפיע על עיצובם כבני אדם וכאזרחי המדינה: "בשל היות הצבא ארגון הייררכי שהשירות בו ממושך ואינטנסיבי, יש בכוחו להשפיע על חייליו באופן משמעותי בעת שירותם". מהקביעה הזאת אפשר להבין שצה"ל מודע לעובדה שהחיילים הם קהל שבוי, ומבקש לנצל זאת להחדרת מסרים.

"הצבא לא יכול לכפות ערכים על חיילים ולכן הוא חייב להיות פלורליסטי", אומר על כך פרופ' שטרן, "אבל זה לא אומר שהצבא צריך להיות חף מערכים באופן כללי. אני חושב שהצבא חייב להעמיד בראש חיל החינוך קבוצה של אנשים שיתרונם היחסי הוא רוחב תרבותי, או לפחות הערכה של רוחב תרבותי".

אלא שצבא הוא צבא, וגם פעילותו החינוכית היא פעילות צבאית, והשאלה מה יכולתו לקדם ערכים פלורליסטיים. דובר צה"ל לא נענה לפניית כתב "הארץ" להצטרף לפעילות חינוך של חיילים, ולבקשה לשוחח עם אנשי הצבא העוסקים בתחום. לא נותר אלא לנסות להעריך זאת על סמך מסמכים ועדויות של אנשים מחוץ לצבא. הנה, למשל, מה שמציעה חוברת ההדרכה של בית מורשה (אחד המכונים העובדים בקביעות עם חיל החינוך), המיועדת למפקדים במכללה לפיקוד ומטה. שמה של החוברת "העתיד מתחיל כאן" ומטרתה "חיזוק תפיסת המנהיגות ויצירת תשתית להרחבת הזהות הפיקודית-ערכית של החניכים, כמפקדים בכירים בצה"ל, באמצעות העמקת ההיכרות עם ארץ ישראל: נופיה, מורשתה, מנהיגיה ואתגריה".

הקצינים המשתתפים במסע ההעמקה של בית מורשה מבקרים בין השאר בתל חי, שם נבחן "היחס למיתוס תל חי לאורך השנים, כמקרה מבחן של משמעותם ואופן התעצבותם של מיתוסים... מתוך כך נצא לדיון בשאלה אילו מיתוסים אנו, כמפקדים בצה"ל, בוחרים לשמר, ובשם אילו ערכים"; ביקור נוסף נערך בשרידי העיר גמלא שברמת הגולן, שסיפורה "הינו סיפור של עמידה עיקשת נוכח האויב, שסופה בטרגדיה קשה", ובה מוצע להעלות לפני הקצינים את השאלה "כיצד אתם מבינים את מעשה ההתאבדות עליו מסופר בקטע? האם מדובר לדעתכם במסירות נפש, קנאות מסוכנת, או אולי פשוט פחד מפני נקמנות הרומאים?"

הקצינים מבקרים גם בתל אביב, ש"יש הרואים בה את 'הבירה האמיתית' של ישראל" ובשבילם היא מהווה "מרכז תרבותי עשיר ומגוון", ואילו אחרים רואים בה "דווקא ביטוי של אובדן הערכים הישראלי, מרכז של נהנתנות ואינדיבידואליזם המשתמט מהתמודדות עם בעיותיה הבוערות של מדינת ישראל ומנשיאה בעול המשותף". וכמובן - ביקור בירושלים, שעל פי חוברת ההדרכה "מכילה בתוכה מורכבות רבה, ראשית, בהיותה מקום מרכזי מבחינה לאומית ודתית ליהדות, לאיסלאם ולנצרות. שנית, בהיותה מכילה קבוצות רבות ושונות זו מזו, שכל אחת מהן היתה רוצה לראות את ירושלים כעיר בצלמה ודמותה".

"הדגש השזור לכל אורך הנייר", אומר פרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא, חברה ופוליטיקה באוניברסיטה הפתוחה, "הוא על דיון, התלבטות, פלורליזם, חופש הבחירה הדיונית של המשתתפים וכולי. זה בהחלט מקור לתרעומת מצד מי שסבור שלצבא צריכה להיות עמדה חד-משמעית ולקראתה הוא צריך לחברת. עם זאת", הוא מוסיף, "אין כאן גישה ליברלית צרופה ונטועה בפילוסופיה מוצקה. קח"ר פרגמטי: הוא מבין שכדי לדבר אל קהלים שונים עליו לפנות למכנה המשותף המינימלי. יתר על כן, הוא מחובר מאוד למוסדות אזרחיים כמו אנשי אקדמיה ולכן נוטה לשמור על דימוי ליברלי. אך מעבר לכל זה, יש כאן דרך מתוחכמת שספק אם בחיל החינוך מודעים לה או יודו בה: יש כאן תהליך של חיברות המתבצע כביכול מתוך דיון ועם חופש בחירה ומחויבות ערכית כמעט פוסט-מודרנית, אבל גבולות הדיון מוגבלים".

מה נשאר מחוץ לגבולות הדיון?

"הוא לא לוקח את משתתפיו לכפר שאול (דיר יאסין), או לכפר ערבי שגורש ויושב מחדש על ידי יהודים. יש סיור אל החולה ואזכור של תושבי האזור ההיסטוריים, אך לא דיון מה עלה בגורלם כשהימה יובשה. הוא עושה שימוש מתוחכם בהספד האישי של דויד גרוסמן כדי להראות שבנו, שהיה חייל שמאלני, לחם ונפל במלחמה שלא האמין בה, אבל לא מצטט טקסטים חתרניים יותר של גרוסמן. נאום דיין על קבר רועי רוטברג מופיע כטקסט ללא פרשנות, ודאי לא זו הרואה בו טקסט פוסט-ציוני, או טקסט צלבני ומיליטריסטי (כפי שטען אורי אבנרי ובהמשך לו גם ברוך קימרלינג המנוח ואני). יישוב הנגב מוצג ללא דיון בבדואים, ואילו ביקור בגוש עציון מאפשר לבקר בהתנחלות שנמצאת בהסכמה רחבה יחסית וכמובן שאין בביקור עיסוק בפלסטינים המקומיים. הביקור בתל אביב מדגיש את הרב תרבותיות של העיר, אבל זאת גם כאתגר שאיתו צריך הצבא להתמודד. מוצגים מאמרים של אנשי רוח ואקדמיה, אבל הטקסטים הם שמרניים ואין אף אחד ביקורתי, נאמר פוסט-ציוני".

עשה ואל תעשה

הניתוח של פרופ' לוי מאשש דברים שנשמעים מפי מדריכים מגופים שונים המספקים שירותי חינוך לצה"ל. אלה אינם מוכנים להתראיין בשמם, כיוון שהם חוששים למקום עבודתם, כמו להמשך שיתוף הפעולה עם צה"ל, שממילא עומד לאחרונה בסימן שאלה בגלל הקיצוצים בתקציבו. בחודשים האחרונים כבר הוקפא חלק מההתקשרות של צה"ל עם מכונים שונים.

"התכנים שאנחנו מבקשים להעביר נבדקים בקפידה", אומר מרצה באחד המכונים היותר פלורליסטיים העובדים עם הצבא. בשיח על חופש, לדוגמה, התבקשו מרצים "שהמסרים לא יהיו חתרניים מדי, לא לדבר יותר מדי על הסרת עול וכן להגיע בסופו של דבר לאמירה חינוכית". לדבריו, "אצלנו מאוד מפחדים מפיצוץ בעקבות התבטאויות שנויות במחלוקת, ומאותה הסיבה, אני מניח, אנחנו לא מגיעים למקומות שבהם יש ריכוז גדול של דתיים". הוא מוסיף ש"העבירו לנו את המסר שאף אחד מהמנחים לא יהיה סרבן שטחים, שהגיליון שלו יהיה 'נקי' ושלא ימצאו עליו משהו מהעבר". בנוסף, הוא אומר, יש הרבה מסרים של "עשה ואל תעשה". למשל, אם יש יחידה של גברים ונשים, לא לעשות פעילויות שבהן יש מגע.

אדם אחר שעבד עם צה"ל בשנים האחרונות אומר שאמנם רשימת הארגונים שעימם מאפשר חיל החינוך לעבוד היא מגוונת, אך הגופים הפלורליסטיים מקבלים פחות עבודה. אפשר להיווכח בכך בבדיקת הנתונים הרשמיים שסיפק חיל החינוך למבקר המדינה, שעל פיהם אף אחד מהגופים הללו אינו מופיע כאחד המוסדות העיקריים העובדים עם הצבא.

מדריכה מבית מורשה סיפרה גם היא על הקשיים שבהם נתקלה בעבודה מול חיל החינוך: "אנחנו חתרנו לפלורליזם מהותי וניסינו לפתוח גם שאלות קשות - החל מסרבנות ועד התעסקות עם פליטים פלסטינים".

וחיל החינוך קיבל את זה?

"פליטים בטח שלא", היא אומרת, ומזכירה חוברת שעסקה בין השאר בעניין זה והשימוש בה נאסר. "על סרבנות אפשר לדבר רק ברמה שבשורה התחתונה ייאמר שאסור לסרב, אלא אם כן זו פקודה בלתי חוקית בעליל. היו לא מעט פעמים שאמרו לנו, 'את השאלה הזאת צריך להחליף' כי היא לא מתאימה מפני שהיא פוליטית או רדיקלית מדי".

ביקורת נשמעת גם מחיילים וקצינים שהשתתפו בפעילויות חינוך של צה"ל. סדנת מחצבי"ם (מנהיגות חינוכית צה"לית בירושלים) היא סדנת חובה המועברת לקצינים, יהודים ושאינם יהודים, מדרג ביניים (סרן) ועד לדרגת תת אלוף. התוכן בסדנה נע על שני צירים מרכזיים: זהות ישראלית יהודית, וזהות פיקודית חינוכית. קצין חי"ר שהשתתף בסדנה לאחרונה סיפר, שהשתתפות קצינים לא יהודים בסדנה חידדה את הדיסוננס הקיים אצלם ממילא, כאזרחים לא יהודים המשרתים בצבא ונדרשים לשיר את "התקוה". אלא שהציקה לו יותר העובדה שרוב המדריכים שליוו אותם במשך ימי הסדנה היו חובשי כיפה, ודבריהם היו "באוריינטציה יהודית-לאומית ואפילו לאומנית".

על ההדרכה בעיר דוד, שנתנו אנשי עמותת אלע"ד, סיפר הקצין שהיא התרכזה בהיסטוריה ולא נגעה בעניינים פוליטיים עכשוויים. "לא נאמר לנו", הוא אומר, "שזאת אותה עמותה שפועלת לייהד את עיר דוד, ומי שלא ידע מראש, לא ידע גם אחרי".

האם היו גבולות לדיון או שהוא היה פתוח לחלוטין?

"כשזה הגיע לדיון על ערבים, אפילו לאו דווקא על פלסטינים, עצרו את הדיון", הוא אומר, אבל מבהיר שמראש, העובדה שהשיח מתנהל בין חבורה של קצינים, שהיא קבוצה הומוגנית יחסית מבחינת עולם הערכים שלה והיחס למדינה, הדיון לא הגיע כמעט אף פעם לסוגיות פוליטיות או ערכיות שנויות במחלוקת.

ע' (השם המלא שמור במערכת), חייל נח"ל שהשתחרר משירות חובה לפני קרוב לשנתיים, זוכר גם הוא את הפעילות של אלע"ד. "הם דיברו על למה בנו את פיר המים, על עיר דוד, ההיסטוריה שלה ולמה היא ממוקמת שם. בסופו של דבר מגיעים לתצפית והמדריך הציג את מה שהעמותה עושה היום והסביר שאנחנו מסתכלים על שכונה (סילואן) שהיא עיר דוד... הכל סופר בדרך יפה, שהנה עכשיו אנחנו מחדשים את ההתיישבות. הוא לא התעמת איתנו, אבל פשוט הציג נרטיב שונה".

***

אתיקה של הסברה: מסמך חיל החינוך שעליו נדרשים לחתום גופים אזרחיים

"כגוף ביצוע של הממשלה הנבחרת, על המסרים החינוכיים של צה"ל לא לעמוד בסתירה ולנבוע מהעקרונות הבאים: עקרונות היסוד המופיעים במגילת העצמאות; ספר החוקים בכלל וחוקי היסוד בפרט; פסיקת בית המשפט העליון ביושבו כבית דין גבוה לצדק; רוח צה"ל".

עקרונות ודרכי פעולה: "נקיטת מדיניות מאוזנת, יש להקפיד על דיוק בעובדות, אין למסור מידע מחוץ להקשרו, יש להימנע מבחירת עובדות - יש לציין את כולן, יש ליצור הבחנה בין עובדות לפרשנות, אין להגניב מסרים סמויים".

טיפוח יכולת החשיבה ופיתוח ההשקפות העצמאיות: "יש לתת אפשרות להעלות ביקורת ולעודד חשיבה והתמודדות אישית עם העובדות, יש להציג את הכוונה להשפיע על עמדות ואף לשנותן במקרים מסוימים".

רגישות המעביר: "על המעביר להיות מודע לעמדותיו האישיות בנושא הפעילות, אין להציג את עמדת המעביר כעמדת המערכת אלא להבחין ביניהן, אין להציג עמדה שאינה עולה בקנה אחד עם הגבולות התוכניים לפעילות החינוכית, בנושאים בהם קיימת עמדת מערכת צבאית, קיימת חובה להציגה, אין להסית או לצדד בעמדה פוליטית, אין להטיף למיסיונריות בכל דת שהיא, אין להתבטא בגזענות כלפי הקבוצות השונות, אין לסלף עובדות".

הרשימה המלאה של הגופים האזרחיים העובדים עם חיל החינוך

כל מכון אזרחי העובד עם צה"ל, וכל תוכנית לימודית, אמורים להיות מאושרים מראש על ידי חיל החינוך. אלא שלפי דו"ח מבקר המדינה, "התקשרויות עם המכונים בתחום זה נעשתה ללא שהיו בידי מקח"ר (מפקדת קצין חינוך ראשי) אמות מידה כתובות לבחירת מכון לצורך העברת תכנים בצה"ל; מקח"ר לא קיימה תהליכי פיקוח ובקרה סדורים על פעילות המכונים האזרחיים המקיימים שיתוף פעולה עם חיל החינוך... אלא באופן כללי".

צה"ל מסר בתגובה על הדו"ח, כי אמנם לא נכתבו קריטריונים מובהקים, אך ההתקשרות עם המכונים לוותה בתהליך חשיבה סדור, נבחנו התכנים של המכון, שיוכו ומרחב הפעולה האזרחי שלו.

על פי נתונים של מפקדת קצין חינוך ראשי, שפורסמו בדו"ח המבקר, תקציב יחידות צה"ל שנוצל לפעילויות חינוך במכונים אזרחיים בין נובמבר 2009 ליולי 2011 היה 8.8 מיליון שקל. עשרת הגופים האזרחיים שבהם התבצעה פעילות החינוך הגדולה ביותר הם, על פי הדו"ח: בית לוחמי הגטאות, נאות קדומים, המכון למורשת בן גוריון, מרכז יצחק רבין, מרכז בגין, מרכז אסנט (חוויית קבלה בצפת), מכורים לחיים (פרויקט הסברה למניעת שימוש בסמים ואלכוהול), עיר דוד (עמותת אלע"ד), בית קובי (מכון על שם חלל צה"ל סמ"ר קובי איכלבום, המקיים סדנאות על כבוד האדם) ובית התפוצות.

בתחום הזהות הישראלית-יהודית היו בית התפוצות, עמותת אלע"ד ומרכז אסנט הגופים הפעילים ביותר. עמותת אלע"ד קיבלה בתקופה הזאת 2.2 מיליון שקל ממשרד הביטחון בעבור פעילות צה"ל באתר שהיא מנהלת, ומכון אסנט קיבל כרבע מיליון שקל.

בספר ה"למה והאיך" של חיל החינוך מוזכרים גופים נוספים שעימם נמצא החיל בקשר: מכון בינ"ה, בית יגאל אלון, מכון גשר, מכון המעורר, חברת "מקום ערכים ויוזמות", יד יצחק בן צבי, מוזיאון הרצל, מכון מלי"ץ, מכון משכוכית, מכון שיטים, עמותת "תודה לצה"ל", יד ושם, מכון משואה, בית טרזין, מכון מורשת, מרכז משמעו"ת (מרכז חינוכי עירוני בקרית מוצקין), בית העדות (מכון להנחלת מורשת השואה), מוזיאון "משואה לתקומה" שביד מרדכי, עמותת "הליגה נגד השמצה" ובית הפלמ"ח. בספר מצוינות גם העלויות של הפעילות השונות. לדוגמה, עלות חצי יום עיון ל-30 איש במכון למורשת בן גוריון הינה 360 שקל, סיור בכיכר רבין שעורך מרכז רבין עולה 530 שקל ומחירו של יום עיון למפקדים בעיר דוד נע בין 70 ל-100 שקל לכל משתתף.

 

עוד במוסף "הארץ" בשישי הקרוב: מה צריך לעשות כדי להפוך לאיש הבריא בעולם || מה מיוחד באנשים שכותבים ביד שמאל || ואילנה דיין משוחחת עם איילת שני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו