בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לחנוק את המלאך

שלוש האחיות לבית ברונטה שינו את הספרות של המאה ה-19 ונתנו קול לאשה יצרית וזועמת. נועה מנהיים משחררת את המשוגעת מעליית הגג

תגובות

מלאך בבית או משוגעת בעליית הגג - אלו שני דימויי הנשיות שהורישה לנו המאה ה-19 - ומשק כנפיה של האחת, כמו גם קרקוש שלשלותיה של האחרת, עודם נשמעים היטב. "המלאך בבית" הופיע לראשונה בפואמה מאת המשורר הוויקטוריאני הזניח קובנטרי פטמור (Patmore), שהכתיר כך את אשתו הצעירה אמילי, שהיוותה בעיניו מופת לכל בנות מינה. "גברים יש לרצות, וריצויים - לרצון הוא לנשים", כתב פטמור. הרעיה המושלמת מסורה לצאצאיה, נאמנה לבעלה, עדינה, נעדרת תשוקות גשמיות, להוטה להקריב את עצמה, אדוקה ומעל לכל - טהורה. היצירה זכתה להצלחה בעיקר לאור שלטונה של הארכי-מלאכית שישבה בבית הגדול מכולם - המלכה ויקטוריה.

הדעות שביטא פטמור היו עניין רווח: "אין ספק שעל חינוכה של הנקבה להיות מקיף, לשעשועה שלה ועל מנת שתוכל להוות בת לוויה הולמת לגבר. אך האמינו לי - הטבע לא ברא את הנשים עדינות, נעימות ואווריריות כדי שיעמלו על דפיה העבשים של ספרות יוונית או יטרחו על פתרונה של בעיה מתמטית, וההשגחה לא הקצתה את מסדרונות הקבינט או מרחבי השדה לפעילותן. כוחן טמכותן, בעדינותן ובחנן". כך כתב, לדוגמה, כומר אנגליקני, סופר ומשורר בן התקופה. ון בר אך בביתו של אותו כומר עצמו פרחו פרחים שונים מאוד, שהניבו, בין השאר, את דמותה של "המשוגעת בעליית הגג". שמו היה פטריק ברונטה, ולו ולאשתו, מריה, נולדו חמש בנות ובן. שתיים מהן מתו בילדותן, שלוש נהפכו לסופרות שיצירתן נקראת עד היום והבן המיט קלון על שם המשפחה. ברנוול, צייר ומשורר שנועד לגדולות, הרס את חייו ובריאותו (ומת בגיל 31) בעקבות התמכרותו לשתייה וללאודנום, סם המעצבים של התקופה, שנוצר מהמסת אופיום באלכוהול והיה חביב במיוחד על בני המעמד היצירתי.

ג'יין אייר צועדת עם זומבי

הקוטג' הקטן שבו התגוררה המשפחה, בהאוורת, היה המקום שבו שקדו ילדיה על בריאת עולמות בדיוניים. הם בילו שעות בשרטוט מפות מיניאטוריות ומדויקות לכל פרטיהן ובראו היסטוריות מורכבות ומלאות לדמויות שאיכלסו את אנגריה וגונדל, הארצות שהמציאו. ב-1846, בעוד ברנוול מתבוסס ברומן עם אשה נשואה ובמתיקות הסם, ראתה אור אסופת שירים שעליה היו חתומים האחים אקטון, אליס וקארר בל. הספרון הצנום מכר שלושה עותקים בלבד, אף שאחד מהם נרכש על ידי אדם שהעריץ את היצירות עד כדי כך שכתב מכתב ובו ביקש את חתימת המחברים. אך מאחורי השמות המוזרים הללו לא עמדו גברים אלא נשים - האחיות לבית ברונטה.

שנה מאוחר יותר, ולאחר שנדחו לפחות חצי תריסר פעמים, ראו אור "ג'יין אייר, אוטוביוגרפיה" מאת קארר בל (שרלוט), "אגנס גריי" מאת אקטון בל (אן) ו"אנקת גבהים" מאת אליס בל (אמילי). "אגנס גריי" הריאליסטי והצדקני, שבמרכזו תלאותיה של אומנת המתמודדת עם מעסיקים קשי לב, ילדים מפונקים והבדלי מעמד צורבים, זכה להצלחה צנועה. "אנקת גבהים" הגותי, האלים ומלא התשוקה, שעוקב אחר סיפור אהבתם המטלטל של קתרין והיתקליף, הגיבור הביירוני האולטימטיבי, זיעזע את בני זמנו והביא את המבקרים לטעון שהוא יצירתו של גבר בעל נפש מושחתת. גרסה קולנועית חדשה לרומן מוקרנת בימים אלו בבתי הקולנוע. "ג'יין אייר", לעומתם, נהפך לאחד מרבי המכר הגדולים של המאה: ג'יין היתומה נהפכת לאומנת חרישית אך נחושת רצון בבית גדול וצופן סוד, מתאהבת בבעל הבית המסתורי והטמפרמנטי ומגלה את קיומה של אשתו הראשונה והמטורפת, הכלואה בקומה השלישית (ולא בעליית הגג, כפי שהתקבע בטעות בתודעה). היא נמלטת מהאחוזה רק כדי לשוב אליה לבסוף, עשירה ועצמאית, ולזכות בסוף הטוב שלה ובאהבתו של גבר השווה לה.

"ג'יין אייר" ניצב בדיוק באמצע בין המוסרנות של "אגנס גריי" לבין התשוקה הגותית של "אנקת גבהים", מאוזן בשלמות בין האיד של אמילי לסופר-אגו של אן. איזון זה הביא רבבות מעריצים מרחבי העולם לפתחו של בית ברונטה בהאוורת, אחד ממוקדי העלייה לרגל הספרותיים הפופולריים ביותר בעולם.

ל"ג'יין אייר" נעשו עשרות עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים עמוסי כוכבים: אורסון וולס, טימותי דלטון, שרלוט גינזבורג ולאחרונה גם מייקל פסבינדר ומיה ויסקובסקה, והוא אפילו סיפק השראה ליוצרי סרט האימה "צעדתי עם זומבי" משנת 1943. הרומן נהפך לבלט, למחזמר, לתסכית רדיו ועוד, וסופרים רבים מצאו עצמם צועדים בעקבותיו. כמה מהם, כמו דפנה דו-מורייה ב"רבקה", שאבו ממנו השראה, אחרים ביקשו לדמיין לו המשך, כמו ספרה הנחות של אליזבת ניוארק, "בתה של ג'יין אייר", ויש כאלה, כמו ג'ספר פורד ב"פרשת ג'יין אייר" המבריק, שמיקם את הרומן בעולם חלופי שבו ניתן להיכנס אל תוך ספרים ולשנות אותם.

אחד ההמשכים המסקרנים לספר, שמעולם לא נכתבו, הוא זה שתיכננה הסופרת הבריטית המופלאה אנג'לה קרטר ("חדר הדמים"), שהלכה לעולמה לפני שהספיקה לכתוב את גרסתה שלה לסיפור חייה של אדל, אחת מדמויות המשנה בספר. יוצרת אחרת שהעדיפה להתמקד בדמות משנה מתוך היצירה היא ג'ין ריס, שיצירתה רבת העוצמה, "ים סרגסו הרחב", רואה אור שוב בעברית כעת, בתרגום חדש. זהו ספרה האחרון של ריס, סופרת בריטית שנולדה וגדלה בקאריביים, והוא מגולל את סיפורה של אנטואנט קוזווי, לימים ברתה אנטואנט מייסון, הקריאולית החושנית שנישאה למר רוצ'סטר ומצאה עצמה כלואה בתורנפילד הול, המשוגעת בעליית הגג בכבודה ובעצמה.

ספרה של ריס מלווה את ילדותה של אנטואנט, את החיים המנוונים, הנרקבים לאטם כפרי בשל מדי באקלים הטרופי של האיים, את המתחים, חוסר ההבנה העמוק והכעס המפעפע ביחסים בין האדונים הלבנים למשרתיהם השחורים ואת שורשי השיגעון שיביא ברבות הימים את הגיבורה להבעיר את האחוזה האנגלית עד עפר. "ים סרגסו הרחב" מציע, בנוסף לביקורת חריפה על הקולוניאליזם הבריטי, הצצה עמוקה יותר לדמותו של הנבל שבסיפור, האשה שקוראי "ג'יין אייר" רגילים לראותה רק כ"אחר", כמכשול בפני אהבתם של ג'יין ומר רוצ'סטר. היא פותחת את הדלת המוברחת ומכניסה אותנו אל מאורת החיה - האשה המשוגעת, האויבת המושבעת של המלאך בבית - יצור מיני, יצרי וזועם.

סוף עגום

שלוש עשרה שנים אחר כך, ב-1979, ראה אור "המשוגעת בעליית הגג", ספרן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר, וסימן את ראשית המחקר הפמיניסטי בספרות. גילברט וגובאר בחנו יצירות מאת ג'יין אוסטן, מרי שלי, ג'ורג' אליוט, אמילי ברונטה וכמובן, שרלוט ברונטה. הן ניסו לרדת לחקרה של הכתיבה הנשית שפרצה במפתיע לקדמת הבמה במאה ה-19 (רוב רבי המכר של התקופה נכתבו על ידי נשים) ולשפוך אור על התמודדותן של היוצרות הללו, שהעזו לעמול על דפיה העבשים של הספרות ולעמוד במשימתה של כל סופרת - להרוג את "המלאך שבבית", כפי שכתבה וירג'יניה וולף בספרה "חדר משלך".

על הרצח הזה, על הבחירה להיות המשוגעת ולא המלאך, שילמו רבות מהן מחיר יקר. מרי שלי הסתובבה עד סוף ימיה כשלבו של אהובה, המשורר פרסי שלי, מונח בקופסה בכיסה; ג'יין אוסטן לא נישאה מעולם; מרי אן אוונס, הזכורה בעיקר כג'ורג' אליוט, חיה חיים שערורייתיים עם גבר נשוי, ולבסוף נישאה לאיש צעיר ממנה בעשרים שנה ומתה לאחר שבעה חודשים; אמילי ברונטה מתה בתוך שנה מפרסום הרומן הראשון והיחיד שלה; אן ברונטה הספיקה לפרסם רומן נוסף, "הדיירת מאחוזת ויילדפיל" לפני מותה בגיל 29; ואילו שרלוט פירסמה את "שירלי", רומן בגוף שלישי שבמרכזו סיפור אהבה על רקע המהפכה התעשייתית והפך את השם "שירלי", שעד אז היה מקובל להעניק לבנים, לשם פופולרי לבנות.

ב-1953 היא הוציאה לאור את הרומן האחרון שלה, "וילט", שזכה השנה לראשונה לתרגום לעברית, יצירה קודרת בגוף ראשון, ריאליסטית, בשלה ונפלאה, בעלת סוף חידתי ומבשר רעות, שהקדים את העתיד לבוא. שנה לאחר מכן נישאה שרלוט אחרי חיזור ארוך וספקות מרובים לעוזרו של אביה, ארתור בל ניקולס. היא כתבה לחברת הילדות שלה, אלן, כי "אכן, דבר עגום, מוזר ומסוכן הוא לאשה להפוך לרעיה". היא צדקה. שרלוט ברונטה מתה משחפת כשנה מאוחר יותר, בחודשי הריונה הראשונים.*

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו