טל ניב
טל ניב
טל ניב
טל ניב

בצילום החכם, הישיר, הברור והעצוב הזה, הצלמת הדרום-קוריאנית ג'יאונג-מי יון (ילידת 1969) מציגה את כל החפצים הוורודים של בתה סיאו-יו, שהיתה בת חמש בעת צילומו - ומאפשרת לכל אחד לשאול את עצמו אם באמת צריך, נכון, בריא, מוסרי, לחיות ככה בין כל כך הרבה דברים. לחיות בין כל כך הרבה דברים דומים בצבעם, במרקמם, במסר הצרכני שלהם, בעודפות חסרת התוחלת שלהם, בדמיון ביניהם. שמלות, סינרים, כפפות, שעון הלו-קיטי, עפרונות, כוסות, תיקים, כפיות, סנדלים, כפכפים, ממתקים, בקבוקוני לק לציפורניים, כלי מטבח, בובות, שרשראות, צמידים, טבעות, מייבש שיער צעצוע, מחקים, פנקסים, מגפי-ברבי וגם סיאו-יו עצמה, מצד ימין למעלה - ורודה ביער של פוליאתילן.

ג'יאונג-מי יון למדה בארצות הברית, חיה בקווינס בניו יורק וחזרה לדרום קוריאה בסוף 2006. הצילום של בתה היה הראשון בסדרה של צילומים - של ילדות ואחר כך גם של ילדים והחפצים הכחולים שלהם - שנקראת "הפרויקט הוורוד והכחול".

באתר שלה, www.jeongmeeyoon.com, היא מתארת את שיטת העבודה: הילדים והוריהם - קוריאנים ולא קוריאנים שהכירה או איתרה בעזרת מודעות בניו יורק - הוציאו, פרשו וסידרו את כל החפצים לקראת הצילום, והילדים הציגו לפניה את רכושם. יש בו צילומים של ילדות גדולות יותר בחדריהן, חלקן לבושות כנסיכות, וכאלה שצולמו פעמיים בהפרש של כמה שנים. החדרים המטרידים פחות נראים סתם כמו סופרמרקטים. בצילומים המטרידים באמת נראים החדרים כשייכים לאגרנים, לוקים בהפרעה טורדנית-כפייתית.

"הפרויקט הוורוד - סיאו-יו עם החפצים הוורודים שלה", הזרקת דיו, 2005 צילום: ג'יאונג-מי יון, www.jeongmeeyoon.com

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

יון מסבירה שהנטייה של ילדות לוורוד (כל הילדות, בלי קשר לרקע האתני והתרבותי שלהן) קשורה בהכתבה צרכנית, בפרסום ובגלובליזציה. למעשה, עד תחילת המאה ה-20 אדום ונגזרותיו שויכו דווקא לגברים. ולא רק הצבע מדבר, אלא גם התפקיד של החפצים מוכתב ואחיד: לבנות יש חפצים ורודים מתחום האיפור וענייני הבית, בעוד לבנים יש חפצים כחולים מתחום התחבורה, המדע והדינוזאורים.

יון היא אמנית מעולה: באתר שלה יש צילומי שחור-לבן של גן חיות, ובהם צילום הגורילה העצובה ביותר שראיתי מימי. הפרויקט הצבעוני הזה שלה מהמם בהיקף שלו, בישירות שלו. מודע לעצמו, למסרים ולאסתטיקה שלו. הוא נוטה לחינוכיות אבל מבוצע בשלמות, ובתוך החפצים גם נעשה ברור שלמרות מתיקותם של הילדים, ואישיותם הנשקפת מהבעותיהם, אלה אינם דיוקנאות שלהם. אלה דיוקנאות של צרכנים.

לכן אפשר להביט בצילום הזה ולהבין שזו אינה ילדה של מישהו אחר, ואפשר גם לצאת מכל זה, לתת לבנות חרבות ורודות ודינוזאורים. אפשר לתת לבנים לשחק בבובות. אפשר לעשות מה שרוצים: לא לשתף פעולה. לקנות פחות. לא לקנות בכלל, לגוון בצבעים. לשים פס על הכל.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ