בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיה הנדירה מכולן

הקמת החברה להגנת הטבע, הקמפיין לשמירת פרחי הבר, 35 ספרים, ייסוד בתי ספר שדה, פינת הרדיו "נוף ארצנו" ומאבקים סביבתיים הרואיים - בגיל 93 קיבל עזריה אלון את פרס ישראל על תרומתו הייחודית להגנת הטבע. זה התחיל בטיול הראשון שלו למדבר יהודה

13תגובות

"שבילים יש בנגב ועליהם קצת חול וקצת לס, והרבה שטחי אבנים, אבל גם שטחים רכים, והם אינם מכוסים עשב הבולע ומטשטש את עקבות ההולכים. עבר מישהו בשביל או במישור החול - והרי עקבותיו טבועים לשעות או לימים"
(עזריה אלון)

הפתעה גמורה", הוא פוסק בגינת ביתו שבקיבוץ בית השיטה. "לא ציפיתי לבשורה שהגיעה פתאום", מגלה החוקר עזריה אלון, מחלוצי הפעילים לשמירת הטבע בישראל, שהתבשר לאחרונה כי זכה בפרס ישראל על מפעל חיים, על תרומתו הייחודית להגנת הטבע בישראל. "ב-1984 קיבלה החברה להגנת הטבע את פרס ישראל ולכן חשבתי שבזה תם העניין", הוא מסביר. "אבל זה קרה. ישבתי במשרד שלי והטלפון צילצל. בצד השני היתה מזכירתו של שר החינוך, גדעון סער. היא אמרה שהשר רוצה לדבר איתי. אמרתי: 'טוב'. הוא הודיע לי. לא נפלתי מהכיסא", לוחש אלון וחיוך ילדותי עולה על פניו. "גם לא התחלתי לרקוד בחדר".

בשעת צהריים, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה אדומה, רגליו מתבוססות בצמחייה ירוקה. במערב נשקף הר הגלבוע ואלון ממשיך בהליכה, עובר בין פרח לעץ. "הגינה שלנו מתחלקת לשניים", הוא אומר, מצביע על הקרקע וקובע בחיבה: "אלה עשבים רעים". אחר כך הוא מסביר כי על הצד הקדמי של הגינה, החזיתי, מופקדת אשתו רות. "הצד שלה הוא הצד 'התרבותי', שם יש פרחים שאפשר לקנות במשתלה", מדגיש אלון, כאילו זו קללה. "כאן, בצד שלי, נמצאת גינת צמחי הבר. יש בה חרציות, בן-חצב יקינטוני, פרגים, עצי דקל ממצרים, רקפת אחת וקנרס, שהוא ארטישוק בר. על עץ האגוז יש פה גם, בקופסאות הקינון, בית קטן של ירגזים. בשנה שעברה בקעו לנו שמונה גוזלים".

ירון קמינסקי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אלון, בן 93, הוא שביל ללא סוף. כל משפט שלו מוביל למקום נוסף, לסיפור חדש. מעץ האגוז הוא ממשיך לחדר העבודה שלו ומתיישב בין מדפים עמוסים ספרי שירה, משניות, כרכי אמנות, לקסיקון יודאיקה, אנציקלופדיה מקראית וספרי טבע. על המדפים העליונים מונחים קנקני נחושת ועל הקיר תלויות תמונות גדולות של אירוס סגלגל, דוכיפת מעוטרת כתר והרים לבנים במדבר יהודה. "לצערי, אנחנו חיים בתפיסה שהמדבר הוא פגע רע, מכוער ולא נחוץ", מתרעם אלון ושולח מבט בתצלום המרהיב. "יום אחד, ב-1941, יצאתי לטיול במדבר יהודה. עברנו את חברון, כפר יאטה, המשכנו מזרחה על הרמה הגבוהה, דרך כפר בני נעים. פתאום הגענו לנקודה שבה הכל נפתח".

הוא חוזר לשם עכשיו בזיכרונו, מתרגש בקלות. "זאת היתה התפעמות אדירה, לפני העיניים נפתח שטח ענק של מדבר יהודה. לא דומה לשום דבר שראיתי קודם. מהטיול הראשון נכבשתי בקסמו של המדבר". הוא מספר, ואשתו רות יושבת לצדו על ספה, מקשיבה בשלווה לשיחה, לעתים עוצמת עיניים. "אני מכור למדבר, אני רואה בו משהו אחר. המדבר מלא חוויות. עברתי אותו בלילה וביום, בחום ובקיפאון, בצימאון ובמפגש עם בעלי חיים. לא סתם המדבר שלנו מכונה 'ארץ בראשית'", הוא אומר ולוגם מכוס זכוכית שאליה מזג סודה ומעט יין אדום. "אבל נדמה לי שצריך חושים כדי להרגיש את זה, אחרת אתה רואה רק אבנים וחול".

חלוץ הפעילים

זה 70 שנה מתמיד אלון לעסוק בפעילויות הסברה וחינוך הקשורות לשמירה על הנוף והטבע בארץ. אלון, מורה דרך ומחנך, יזם כבר בתחילת שנות ה-50, יחד עם הזואולוג אמוץ זהבי, את הקמת החברה להגנת הטבע. בסוף אותו עשור נמנה אלון עם הקבוצה שיזמה את הקמת רשות הטבע והגנים, שנאבקה מיום היוולדה לשמר מערכות טבע ייחודיות ולהגדירן בחוק כשמורות טבע. עם חברים נוספים הקים יותר מעשרים בתי ספר שדה ברחבי הארץ, שבהם עברו וחונכו מאות אלפי בני נוער ומבוגרים. הוא כתב יותר מ-35 ספרים שעסקו בטבע, בהם "77 שיחות על טבע" ו"שבילים במדבר", והיה העורך הראשי של "האנציקלופדיה של החי והצומח של ארץ ישראל".

על אף שהופתע מזכייתו בפרס ישראל, שהוענק לו במוצאי יום העצמאות, נראה כי הבחירה בו לא היתה קשה לחברי ועדת הפרס, שהגדירו אותו "חלוץ הפעילים לשמירת הטבע בישראל". בנימוקים לבחירתו כתבה הוועדה, בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל, כי "אלון ראוי לפרס בזכות תרומתו הייחודית להגנת הטבע בישראל, בזכות היותו אבי רעיון שמירת הטבע, אהבת הארץ, טיפוח והנחלת החינוך לידיעת הארץ, טבע ונופי הארץ, טיולים וחקר ארץ ישראל והגנה על הטבע וערכי הסביבה במשך עשרות שנים".

כיאה לאיש מעשה, אלון, שממשיך להדריך קבוצות ולשדר בקול ישראל את פינת הרדיו "נוף ארצנו", המשודרת מאז 1959, משתדל להפגין איפוק מהמאורע, לא מוכן להתעכב על המילים הטובות שמורעפות עליו, ודאי שלא לצאת בגילויי שמחה. "מאז ההודעה על הזכייה לא מפסיקים לצלצל, חברים, עיתונאים - אבל הפרס הכי גדול שלי זה אם מישהו שומע אותי", הוא אומר. "יחד עם זה", הוא מבהיר בנימוס, "ברור שהכרה זאת היא הדבר החשוב ביותר שמדינה יכולה לתת לבנאדם. אין משהו גבוה מפרס ישראל. אני בהחלט לא מזלזל בזה, אני מתרגש, אפילו שפרס לא היה מעולם חלום חיי. זה גם בניגוד לטבע שלי לקפץ מעניין כזה".

ועדת הפרס הגיעה אל אלון כמעט במקרה, איש מטעמו לא הציע את שמו. "מדריך טיולים צעיר המתגורר בקיבוץ מבוא חמה קרא בעיתון שהוועדה מבקשת המלצות לאנשים הראויים לפרס", מגלה אלון וצוחק מהאופן שבו הגורל זימן לו את הזכייה. "למעשה, ביום האחרון לשליחת ההצעות, אותו בחור פתח את העיתון, קרא את המודעה והחליט להציע את השם שלי, אפילו שאין בינינו היכרות אישית ומעולם לא נפגשנו. מכאן הכל בעצם התגלגל. אני יודע שאחר כך גם ביקשו ממנו לשלוח לוועדה 600 מילה על 'חייו ופועלו של עזריה אלון'. אז הוא החליט להתקשר לבן שלי, גלעד, וביקש סיוע בעניין. בעקבות הפנייה לגלעד הבנו שהמועמדות שלי עומדת בכלל על הפרק".

לטאות ושועלים

החברה להגנת הטבע, הארגון הסביבתי הגדול והוותיק בישראל, נוסדה ב-1953 ונחשבת לפסגת עשייתו של אלון. שנתיים לפני כן, בגיל 32, נפגש אלון, אז סטודנט להוראת הטבע בסמינר הקיבוצים בתל אביב, עם אמוץ זהבי. "הוא היה סטודנט, צעיר ממני בכמה שנים, צפר", מספר אלון. "המפגש הראשון בינינו היה בסמינר, אבל אחר כך נפגשנו גם בקיבוץ חולתה. לי היתה שם אחות והוא חקר ציפורים בעמק החולה. אני זוכר שלקחתי אז מדייגים סירה וצילמתי את הביצה, עקבתי אחרי החיים שם. גם הוא צילם. בהמשך הצטרפנו שנינו, כסבלים, למשלחת לנגב שחיפשה במשך שלושה שבועות תוואי דרך לכביש, ממצפה רמון לקיבוץ קטורה. חיינו צפוף".

זה היה בחורף, הימים היו קצרים והלילות ארוכים. "ישנו יחד באוהל סיירים, בחמש כבר ירד החושך ולכן היה לנו זמן לדבר", הוא משחזר ושפם לבן וקצוץ נע מעל שפתיו. "הרגשנו שהולך לקרות משהו. כולם היו עסוקים אז בכיבוש השממה, בבניין ובסלילה ואנחנו הבנו שהטבע נמצא בסכנה. היינו אז כלום: אף אחד לא הכיר אותנו, לא היה לנו מעמד - ובכל זאת הבנו שאנחנו צריכים להקים חברה להגנת הטבע. ראינו איך סביבנו בונים על הכל, מוכרים את הכל. לא היה אז אכפת לאף אחד מצמחים או בעלי חיים. לא אמרו אז בכלל את המילה 'טבע'. חשבו שטבע זה ג'ונגל באפריקה, פילים. אבל אנחנו ידענו מה יש לנו בידיים וידענו שאנחנו חייבים לשמור עליו".

זה לא היה קל. "בהתחלה היינו זרים ומוזרים. כשאמרנו אז למישהו שהכביש שהוא סולל עובר על פרח, אמרו לנו: 'מי אתם בכלל שתגידו, פרחים זה של כולם. צריך להקים פה מדינה ואתם מדברים על לטאות ושועלים? אז ראיתם עכביש, אז מה?' היינו מכשול. אבל לא ויתרנו. התעקשנו. הכל התחיל מתוך תחושה מאוד חזקה, לא מתוך אידיאולוגיה סדורה. לא היה לנו מקור השראה, בסך הכל ידענו אז שיש ילוסטון בארצות הברית ופארק לאומי בשווייצריה. לא הכרנו שום מבנה ארגוני דומה שאליו ביקשנו לחתור. למעשה, הארגון הבינלאומי לשמירת טבע קם באותן שנים ממש. לא למדנו מאף אחד ולמען האמת לא ידענו בדיוק מה לעשות".

החברה להגנת הטבע התגבשה תוך ניסוי וטעייה. "בשלב הראשון התחלנו להוציא אנשים לטיולים", הוא מספר. "לא היתה לנו מחשבה מראש שזה נחוץ, אבל כשהסתבר שלא מבינים אותנו, חשבנו שכך נוכל להסביר על מה אנחנו מדברים. לא בחדר, אלא בחוץ. הדרכתי בכל הארץ. היו אמנם טיולים כבר לפנינו, אבל הם התעסקו בטופוגרפיה, בארכיאולוגיה ובהיסטוריה. אף אחד לא דיבר אז על טבע. אנחנו הוצאנו אנשים כדי להראות להם שיש טבע וחשוב לשמור עליו. בשלב השני התחלנו לייצר בארגון המתגבש מדריכים, דומים לנו במידה רבה".

נקודת ציון נוספת בביסוס הארגון היתה הקמת בית ספר שדה עין גדי. "המפעל הזה לא בא מתוך קונספציה", אומר אלון. "ב-1959, לאחר שקיבוץ עין גדי עזב את הנקודה הזמנית ועבר לנקודת הקבע, נשארו מבנים בנקודה הזמנית. יהודה אלמוג, מראשי גדוד העבודה וראש המועצה הראשון של המועצה האזורית תמר, איש שראה בעצמו בעל הבית של ים המלח, קיבל את הנקודה העזובה והחליט להפוך אותה לאכסניית נוער. הוא גייס את יוסי פלדמן כמנהל האכסניה, אבל פלדמן, 'האימפריאליסט'", אומר אלון בקריצה, "לא היה מוכן לשבת ולחכות בעין גדי. לכן הוא החל לארגן קבוצות שיבואו אליו וילמדו אצלו על הסביבה. הוא שקרא למקום 'בית ספר שדה'".

זהבי ואלון החליטו לאמץ לחיקם את המוסד החדשני. "יום אחד אמוץ הגיע לעין גדי ופגש את פלדמן מנקה את נחל דוד עם חניכיו", ממשיך אלון. "הם דיברו ובסופו של דבר אמוץ גייס את פלדמן והפך את המוסד שלו לבית ספר שדה הראשון של החברה להגנת הטבע. בהמשך, במקרה, קם בית ספר שדה שני. זה קרה לאחר שנאבקנו נגד קרן קיימת לישראל, שביקשה להקים יישוב על הר מירון. התנגדנו. אמרנו שניתן לשמור על ההר מרגליו ולא צריך להקים יישוב בלבו. אז תפסנו בחור צעיר ממושב מולדת, יואב שגיא, לימים מראשי החברה להגנת הטבע, שהסכים להתיישב לרגלי ההר באוטובוס בלי גלגלים. מאותו אוטובוס צמח בית ספר שדה הר מירון. אחר כך, מבלי ששמנו לנו למטרה לרשת את כל הארץ, קמו עוד ועוד בתי ספר שדה".

מתי התחלתם לבסס את תחושת הבטן לתורה כתובה, למערכת רעיונית?

"בראשית שנות השבעים נפגשנו עם המדען האנגלי ואיש שמירת הטבע פיטר סקוט, בנו של חוקר הקוטב ואנטארקטיקה רוברט סקוט. הוא לימד אותנו ששמירת הטבע ניצבת על ארבעה עמודים: אסתטי, אתי, מדעי וכלכלי".

אבל לא הסתפקתם בזה.

"מאוחר יותר, בחנוכה 1981, בבית ספר שדה חצבה, הוספנו עמוד נוסף: הממד הציוני לשמירת טבע. קיימנו שם כנס מיוחד עם ס. יזהר, עמוס עוז, חיים גורי ועמוס קינן. ההבנה היתה שאין לנו ארץ ישראל בלי הטבע שלה. לכן, שלא כמו ארצות הברית או אנגליה, הממד הציוני הוא עמוד נוסף, המייחד אותנו ואת התרבות שלנו. השפה העברית, התנ"ך, הקשר לארץ - אי אפשר לחשוב עליהם בלי הטבע של הארץ, בלי ההרים, העמקים, הצמחים, החיות והעונות. המדרכות של תל אביב הן לא קשר לארץ".

אמרת וכתבת שהטבע הוא מבחינתך מכשיר לטיפוח רגשות לאומיים. אתה עדיין מחזיק בדעה הזאת?

"כשאני עומד בתל יזרעאל עם התנ"ך ביד ומדבר על דבורה וברק, שאול בגלבוע ואליהו ואחאב, האם אני מטפח רגשות לאומיים? לא יודע. אצלי הכל דבר אחד. כשאני מדבר על הגלבוע אני מדבר על התיישבות בעמק, ממרחביה והלאה. מבחינתי, אפשר להגדיר את המעשה כציונות".

אחרי 1967 הבעת תמיכה ברעיון של ארץ ישראל השלמה. אתה עדיין מחזיק בתפיסה הזאת?

"אחרי המלחמה קיוויתי לעלייה גדולה וראיתי שביהודה ושומרון הכל קפא. הנחתי שנוכל לגבש רוב יהודי בכל הארץ. אחרי כמה שנים הבנתי שהרעיון לא מחזיק מעמד וחזרתי בי. גם כתבתי את זה. אין לי קשר לגוש אמונים ולמתנחלים. הייתי לפניהם ואהיה אחריהם".

האם גם הערבים הם בעיניך חלק מהנוף הישראלי?

"אין שום ספק. אני מדבר ערבית וכתבתי שלושה ספרים בערבית. בניגוד למתנחלים, אני רואה את הערבים כדבר קיים".

מופיע בלילות

אלון, בנם של שרה וחיים קוזירובסקי, נולד באוקראינה בחורף 1918, עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה. ילדותו עברה בחיק משפחת אמו, שישבה בהורושקי, עיירה שבפלך ווהלין במערב האימפריה הרוסית. "שש שנים לפני שנולדתי, ב-1912, חגגו ברוסיה מאה שנים לניצחון על נפוליאון", הוא מספר. "מהסיבה הזאת החליטו להחליף את שמה של העיירה לקוטוזוב, על שם הגנרל מיכאיל קוטוזוב, גיבור רוסי שהציל את רוסיה מידי נפוליאון. כשהוציאו לי תעודת לידה היה כבר שלטון סובייטי שקבע כי שם העיירה יוחלף שוב וייקרא על שם לוחם בצבא האדום - וולודרסק. לכן בתעודה שלי אני יליד וולודרסק, בפועל אני יליד קוטוזוב, שהיהודים המשיכו לקרוא לה הורושקי. האנקדוטה הזאת ממחישה את התוהו ובוהו שממנו צמחתי. אם כי לא מספיק".

אל הורושקי הגיעה אמו כשהיא נושאת אותו בבטנה, לאחר שאביו, פעיל במפלגת פועלי ציון, דחק בה לעזוב את עיר מגוריהם אודסה, שנאנקה באותם ימים תחת הפגזות של האנגלים והצרפתים. "אבא ביקש ממנה לנסוע לבית הוריה, אז היא נסעה", אומר אלון כשציוצי ציפורים ממלאים את החדר בצליל מונוטוני ומתמשך. "בעקבות כך נותק ביניהם הקשר. כשנולדתי הוא לא ידע אם יש לו אשה והיא לא ידעה אם יש לה איש. הוא לא ידע אם בנו הבכור נולד בכלל. הדוד שלי, אחיה הצעיר של אמא, הלך לדואר ופיברק מכתב ברכה, כאילו אבא כתב אותו ובו בירך את אמא להולדת הבן. דבר שלא היה ולא נברא".

לאחר תקופה של שקט יחסי, חזרו האם והבן לאודסה. "הייתי שם עד גיל ארבע ויש לי זיכרונות מעטים מהעיר", הוא אומר. "אבא ניסה אז להקים קואופרטיב של פועלים יהודים. הוא היה איש עסוק מאוד. ב-1922 הוא יצא לקייב, לוועידה של הנהגת פועלי ציון. משם דברים השתנו. היבסקציה, החטיבה היהודית של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, הגרועים ביותר, שונאי ציון שרדפו את כל מי שלא היה קומוניסט - הלשינו על אותה ועידה וכל המשתתפים בה, כ-50 איש, נאסרו ונשפטו. אבא היה ביניהם. היו מי שנאסרו, היו מי שגורשו, הוא כנראה לא נחשב לדג שמן ולכן נשפט למאסר על תנאי".

בעקבות אותו אירוע נשאר אביו של אלון אחד מחברי ההנהגה המעטים שנשארו חופשיים באודסה. "ואז, כשהוא היה כבר חופשי, הם התחילו לרדוף אותו", מוסיף אלון בטון מריר. "הוא נרדף כל הזמן ולא היה בשום מקום. מגיל ארבע אין לי זיכרון ממנו. הוא היה מופיע בלילות, רק מדי פעם, כי כל הזמן חיפשו אותו. בסוף גם נתפס בבית אחותו במוסקבה. הוא הועמד למשפט ונידון למאסר של שלוש שנים. באחד הביקורים של אמא, בעיר-אסירים צפונית למוסקבה, הוא אמר לה: 'קחי את הילדים וסעי להורים שלך'. הפעם ההורים היו כבר בארץ ישראל, במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל".

ירון קמינסקי

ב-1925, ללא אביו, כשאלון בן שבע, עלתה המשפחה על אונייה בנמל אודסה והגיעה כעבור עשרה ימים ליפו. "קילומטר מהחוף יצאו אלינו שודדי ים בסירות", נזכר אלון. "הם עלו בחבלים לאונייה והתנפלו על הנוסעים והחפצים. בחוף רחצו אותנו בליזול, כי לא היה אז די-די-טי. עד היום נדמה לי שאני מריח את הריח הזה באף. אחר כך פנינו ברכבת לכפר יחזקאל, למשפחה, לאח של אמא, חבר העלייה השנייה. גם סבא וסבתא, שאותם כבר הכרתי, חיכו לנו במושב. אמא היתה אז בערך בת ארבעים, עם שלושה ילדים קטנים. המקצוע שלה היה גננת, אבל היא לא ידעה מילה בעברית".

מתי אבא חוזר?

"את השאלה הזאת שאלתי במשך עשר שנים. הוא סיים שלוש שנות מאסר ואחר כך קיבל עוד שלוש שנים בסיביר. הוא עבר מעיר לעיר. למזלו, הוא הצליח להתקיים ואפילו לעזור לאנשים שמתו מרעב ומקור. ב-1934 הוא הגיע לארץ ישראל. הפגישה הראשונה שלנו היתה בנמל ביפו. הייתי בן 16. לא קל לקבל פתאום אבא, אפילו שהיה לנו קשר מכתבים בכל אותן שנים".

דיברת איתו על הקשיים שהמחויבות האידיאולוגית שלו הסבה למשפחה?

"לא היה לי פקפוק ולא הייתי צריך לשאול אותו 'מה עשית למשפחה'. היה לי ברור שמדובר בתפיסה - הרעיון לפני הכל. הבנתי את המניעים שלו ולא דיברתי איתו מעולם על ההשלכות של מעשיו עלינו".

רעיון ציוני סוציאליסטי

הרומן של אלון עם הטבע החל בבית הספר בכפר יחזקאל, שהורכב משני צריפי עץ רעועים, אך מלאי טוב ודעת. שני המורים לטבע, אליעזר שמאלי ומשה תלמי, הם שהטעינו את אלון הצעיר בסקרנות ובאהבה בלתי מתפשרת לצומח ולחי. "בחדר הטבע הקטן של שמאלי היו צנצנות, רשת ללכידת חרקים, רשת לחטט בשלוליות", מספר אלון בערגה ולוגם שוב מהכוס האדומה. "אני זוכר שהיינו יוצאים איתו החוצה ואוספים ראשנים, מגדלים אותם עד שנהפכו לצפרדעים. אספנו שבלולים והתבוננו איך הם מזדווגים. אספנו לכיתה ביצי תרנגולות והדגרנו אותן. יצאנו לראות בחוץ ציפורים, פרחים. זה היה חלום".

המורה תלמי היה אמון על גרמי השמים והרוח. "הוא היה נוהג להוציא אותנו בערבים, מלמד אותנו על הכוכבים", מוסיף אלון וחיוך עולה על פניו. "הוא לימד בבית הספר במושב את כל הכיתות, מג' עד ח'. בחלל אחד נמצאנו כולם והוא היה מחלק לכל כיתה מטלות, מושיב כל קבוצה בפינה אחרת של החדר. וכך, באופן יוצא דופן, ילד בכיתה ג' יכול היה לשמוע למשל על כתביו של יוספוס פלביוס שכיתה ח' למדה. כל התכנים התערבבו שם לתערובת מאוד מיוחדת. אני יכול להגיד שיצאתי מבית הספר ההוא עם רכוש גדול מאוד".

היציאה הראשונה של אלון אל מחוץ לתחומי המושב התאפשרה בזכות ערנותו של בוחן מטעם מחלקת החינוך של ממשלת המנדט, שבא לביקור בבית הספר בכפר יחזקאל. אותו בוחן, שהתרשם מהיכולת שהפגין מאלון, אז תלמיד כיתה ח', המליץ להעביר את הנער להמשך לימודים תיכוניים בבית הספר הריאלי בחיפה. בעיר נחשף אלון לעולם בורגני, זר, שונה בתכלית מההווי שהכיר בשדות העמק. באותה תקופה הצטרף לתנועת "המחנות העולים", מהלך מכריע בהחלטתו היכן לחיות. "היה שם רגע, שהחלטתי שאלך לקיבוץ", הוא אומר. "זה היה עניין רעיוני, לא רציתי חיי עיר. בתנועה חינכו להגשמה עצמית ולכן, אם אתה חושב שצריך לעשות דבר מסוים, אתה לא הולך למישהו ואומר לו 'תעשה', אתה עושה בעצמך".

בגיל 20, לאחר שטעם מחיי העיר ומחיי המושב, בחר בדרך חיים אחרת ופנה לקיבוץ בית השיטה, לא הרחק מכפר יחזקאל. "רציתי דרך שתיתן תשובה לרעיון הציוני סוציאליסטי שלי: חיים ללא ניצול, שוויון בין בני אדם, עבודת אדמה", הסביר את החלטתו בהקדמה לספרו: "עזריה אלון: תצלומים", אלבום שאיגד את המיטב מצילומי המדבר, הקיבוץ והטבע שצילם מאז 1940. "כבעל ידע ביולוגי לא ציפיתי שבקיבוץ ייווצר 'אדם חדש'", הוסיף בהקדמה לספר, "אבל האמנתי שבמסגרת הקיבוץ יכול 'האדם הישן' לחיות חיים נכונים יותר".

"לא היתה בקיבוץ עלייה לקרקע, היתה זחילה אטית שנמשכה שלוש שנים, מהנקודה הזמנית במעיין חרוד ועד לנקודה שבה אנחנו מתגוררים היום", הוא אומר ופותח את הספר שמונח על השולחן. תמונות בשחור-לבן של טיילים במדבר ותיעוד חיי החברים בבית השיטה, דף אחרי דף. "ב-1935 הקימו בשטח שני אוהלים והחלו לעבור, ב-1938, כשהגעתי, סיימו את המעבר. בהתחלה גרתי ועבדתי במחצבה. שם גם קיבלתי מלריה. שנתיים, בהפסקות, קדחתי והתאוששתי, קדחתי והתאוששתי. אחר כך קיבלתי עגלה ופרדה והייתי עגלון, אחר כך קיבלתי זוג בהמות והפכתי לחורש. אחר כך, בגיל 23, מיד אחרי שהקרן הקיימת נטעה כאן על הגבעות יער חרובים, נשלחתי על ידי התנועה להיות יערן".

שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. "נמצאנו אז בחרדת קיום", אומר אלון. "בקיבוץ התקיימה אז אסיפת חברים שגייסה את עצמה, זה לבריגדה, שני לפלמ"ח. שלושה חברים, ואני ביניהם, יועדנו לשליחות בגולה. יצאנו לקורס שנקרא פלמ"ח ב' וחצי שנה התכוננו למשימה, במטרה לצאת ולארגן באירופה את היהודים. שני חברי יצאו, אחד ליוון, שני לפרס. אני בסופו של דבר לא יצאתי. כיוון שהתפנה מקום לאלחוטאית בביירות והאלחוטאית היחידה שאפשר היה להוציא היתה מדריכה במחנות העולים בחיפה - שלפו אותי לשם מהקורס".

התאכזבת?

"דין התנועה שלועגים עליו כל כך, אצלנו היה עניין רציני. המפלגה, החינוך, הקיבוץ, ההסתדרות - הכל היה אחד. זה כמו ארון עם מגירות. עברת ממגירה למגירה, אבל נשארת באותו ארון".

אתה לא מרגיש שבמידה מסוימת פיספסו אותך בקיבוץ, לא זיהו את הפוטנציאל שלך? בשנים כל כך דרמטיות, בין 1938 ל-1952, אותך שלחו להדרכה בתנועת הנוער?

"החניכים שלי בתנועה הלכו כגוף אחד לפלמ"ח, עברו את מלחמת העצמאות וייסדו את קיבוץ רביבים. אז עשיתי משהו. לא ביזבזתי את הזמן. מה שבניתי בתנועה הוא בעל ערך".

פרשה עגומה

על אף מזגו הנינוח, המאבקים הסביבתיים ההרואיים והקשוחים שאותם הוביל ובהם השתתף מהווים נדבך חשוב ממפעל חייו. המאבק על הכרזת הר הכרמל כפארק לאומי נחשב מאבק הדגל הראשון של החברה להגנת הטבע. "בשנות ה-30, המוסדות עודדו יהודים לרכוש אדמות בכרמל כדי להקים שם שכונות", מזכיר אלון. "יהודים קנו שליש מהכרמל וכבר היתה תוכנית פרצלציה של שכונות וכבישים על ההר. אז, מסיבות היסטוריות כמו המרד הערבי הראשון, מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, הפרויקט נדחה שוב ושוב".

באמצע שנות ה-50 החלו בעלי עניין להניע מחדש את הליכי הבנייה בכרמל. "כשהבנו שיש בעיה, הלכתי לישראל בר-יהודה, אז שר הפנים", מספר אלון. "הסברתי לו שאנחנו רוצים שהכרמל יהיה פארק לאומי. באותה תקופה הגשנו לממשלה את ההצעה ל'חוק גנים לאומיים ושמורות טבע', שנחקק - עקב פיזור של ממשלה אחר ממשלה - רק ב-1963. לא היו לי אז בעיות ולא הייתי צריך להגיד סליחה, או לעבור דרך המזכירה של בר-יהודה. פשוט נסעתי אליו לקיבוץ יגור וישבתי אצלו במרפסת. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע את הממשלה, שהקצתה 70 מיליון לירות כדי לפצות בעלי קרקעות. כך הבטחנו רצף שטחים ירוקים של אלפי דונמים".

אבל אלון, שהתברך בקשרים קרובים עם פוליטיקאים כיצחק בן-אהרון, משה כרמל או ס. יזהר, ואף נטל חלק בעברו במערך ההסברה של מפלגת "אחדות העבודה", לא יצא תמיד כשידו על העליונה. לצד פעילות שהצליחה לסכל יוזמות כבניית שכונות על הכרמל, הקמת יישוב על הר מירון, הקמת בתי זיקוק במפרץ אילת וניהול הקמפיין הציבורי למען פרחי הבר שהסתיים בחקיקת החוק להגנת פרחי הבר, היו גם כישלונות. אולי הגדול שבהם היה המאבק נגד ייבוש אגם החולה ולמען הכרזה על חלק משטחו כשמורת טבע. "פרשת החולה היא פרשה עגומה מאוד", מאשר אלון במרירות. "כשהחברה להגנת הטבע קמה, עניין הייבוש היה כבר בדרך לביצוע. קרה שם דבר הזוי, אני לא יודע אם להגדיר אותו שטות או פשע".

הזיכיון לייבוש החולה נקנה על ידי יהושע חנקין מטעם חברת הכשרת היישוב ב-1934, "כשליהודים לא היתה אדמה, כשבעה אחוזים מארץ ישראל", אומר אלון. "הייבוש התעכב מאותן סיבות שהבנייה בכרמל נדחתה - המלחמות. ב-1951 הוציאו פתאום את הדפים שהצהיבו. לא הסתכלו שבינתיים המצב השתנה, שיש כבר מדינה, שהארץ שלנו, שהמלריה הודברה ואין צורך ממשי בעוד כמה דונמים. למרות זאת, נשארה הקונספציה שייבוש הביצה יפתור את הכל, שכל הנסים יתקיימו - יהיו מים, עוד מאה אלף דונם שישמשו לחקלאות, שננצל את הכבול שבקרקעית ותהיה ליהודים עבודה. רצו 'להפריח את השממה' בכל מחיר ולהוציא לפועל מבצע לאומי".

התוצאה היתה בכייה לדורות.

"זאת הטראומה שיושבת בבסיסה של החברה להגנת הטבע. פשוט נכשלנו. לא הצלחנו לשכנע. החולה היתה בעלת ערך עולמי, לא רק מקומי. היא היתה מקום המפגש של הקצה הכי דרומי של צמחייה ועולם החי הצפוני, והקצה הכי צפוני של צומח ועולם חי דרומי. הם נפגשו בים ובביצה. אנחנו ידענו את זה, אבל למי היה אכפת? בגלל כמה ששוני מים וצפרדע לא ייבשו את החולה?"

תשובות מהסוג הזה מקבלים גם היום פעילים שמבקשים למנוע הקמת מלון בעמק ססגון שבתמנע או את שדה תעופה מגידו בעמק יזרעאל.

"אני חלק מאותם מאבקים. הקמת שדה תעופה בלב העמק היא דבר נורא. העמק, המורכב ממושבים, קיבוצים, מטעים, ציפורים ופרחים, הוא חלק מהאתוס הציוני. אם נכניס ללבו שדה תעופה, על המפעלים שסביבו והמטוסים - נהרוג אותו. לא יהיה יותר עמק".

איך אתה תופס את ההתמודדות של הפעילים הסביבתיים היום?

"ברור שהיום קשה יותר לפעילים הסביבתיים. בניגוד לעבר, היום נאבקים נגד הון גדול. כשהתחלנו את המאבקים הסביבתיים רוב השטחים היו פתוחים, היום אנחנו נאבקים על כל דונם. בשעתו, כשאנחנו נאבקנו, דיברנו אידיאולוגית. הלכתי לשכנע אנשים בנימוקים. עכשיו, הנימוקים שלי בשביל יצחק תשובה או נוחי דנקנר הם לא סחורה. אני ונימוקי לא מעניינים אותם בכלל. הם מתעניינים בכסף. פעם דיברנו על ערכים ומושגים, היום מדברים רק על כסף. אגב, זה כסף שלנו, אבל הוא נמצא בידם. אז נלחמנו לשמור על חיות הבר, על נופים, עכשיו כבר מדובר במאבקים נגד מזהמים כבדים, על הסביבה בכללותה. לא פשוט".

חלק מהעולם

המציאות שבה "ההון הגדול" ניצב מול הכוחות הירוקים לא נותנת לאלון מנוח. גם בגילו הוא מעורה בפרטים, שותף כמעט בכל חזית שנפתחת. "אני מאוד מוטרד, רחוק מלהיות רגוע", הוא אומר. "אנחנו נלחמים נגד הכסף שמעלה על פני השטח אינסוף בעיות. בעיה מרכזית חדשה שאותה אני מזהה היא כניסה של חברות זרות למרחב שלנו. בדרך כלל זה קורה כשחברות ישראליות מכניסות שותפים חיצוניים, למשל חברות סיניות. אני שואל: מה אכפת לסינים מהנופים שלנו? האם עכשיו נתחיל ללמד אותם תנ"ך? הם אפילו לא דואגים לנופים שלהם".

אבל הוא לא אומר נואש. "למרות הכל, אני לא נרתע מהם", הוא פוסק בחדות. "אני לא מרשה להגיד לעצמי שזה אבוד. לא מרשה. לפעמים, כשנלחמים על משהו, גם אם המערכה נראית אבודה, אתה לא יכול לדעת מאין יבוא עזרך. שום דבר לא אבוד. הנה, רק לאחרונה הצלחנו למנוע, אחרי שנים של מאבק, תוכנית גדולה להקים בפארק בחירייה שכונה עירונית של מגדלים. צריך להילחם עד הסוף - או עד הצלחה, או עד הכישלון. חייבים כוח למאבק. בלי כוח הכל אבוד. בחברה להגנת הטבע יש לנו ברגע זה 110 נושאי מאבק, גדולים וקטנים, מהחרמון ועד אילת. אסור להתייאש".

מהיכן אתה שואב את הכוח, גם בגילך, להתמיד ולהתערב במאבקים שלא נגמרים?

"מדובר בדברים אמיתיים. אני רוצה שהילד שלי, הנכד והנין יזכו לראות חוגלה רצה בשדה עם אפרוחים, צבי, יעל, נחש ועוף בשמים. שלא יראו חיות רק בגן חיות או בפורמלין. מה שמעסיק אותי זה מה יהיה לבנאדם. אני לא ממונה על הטבע, אני לא מגן על כלנית וצבעוני. מדובר בעניין אתי בכלל, במקומו של האדם בעולם. העולם אינו כלי שרת של הבנאדם. האדם הוא חלק מהעולם. הטבע הוא דבר הכרחי לקיום החברה".

--------------------------------------------------------------------------------------------

רגשות מעורבים
הם היו צמד ידידים ושותפים למאבק, רק אחד זכה בפרס

ההכרזה על הזכייה התקבלה אצלו ברגשות מעורבים, אומר עזריה אלון, בעיקר משום ששותפו לדרך הארוכה, פרופ' אמוץ זהבי, נשאר בחוץ. "כן, כן", אומר אלון בכבדות, בחוסר חשק גלוי. "זאת הבעיה. ביני ובין אמוץ ישנה מערכת יחסים ארוכה והדוקה. אנחנו יחד 60 שנה, כל הזמן היינו ביחסים טובים, לא רבנו מעולם ולא ניסינו לדחוק אחד את השני. לכן לא נוח לי שאני כן והוא לא. אני יודע שבלעדיו לא היתה קמה החברה להגנת הטבע", מוסיף אלון ונבלע בשתיקה עגמומית. "בלעדי אני לא יודע מה היה קורה, אבל בלעדיו ודאי שזה לא היה קורה".

דודו בכר

"אני שמח בשמחתו", אומר פרופ' אמוץ זהבי, ידידו של אלון ושותפו להקמת החברה להגנת הטבע. "אני חושב שפרס ישראל מגיע לעזריה. הוא השקיע עשרות שנים מחייו בשמירה ובכתיבה על הנוף הישראלי. החברה להגנת הטבע קיבלה כבר את פרס ישראל וכאן מדובר בעניין אחר. אלון מקבל פרס מפעל חיים על כתיבתו והפרס מגיע לו מאל"ף ועד תי"ו. ללא הכתיבה שלו אני לא יודע אם היינו מצליחים להקים את החברה".

עוד לפני שהחברה להגנת הטבע החלה לפעול, מזכיר זהבי, "אלון כבר כתב על נוף הארץ. מדובר בתפקיד נוסף וחשוב מלבד תפקידו בחברה, ולי אין כמובן חלק ונחלה בעשייה הזאת. עזריה כתב בעיתונות, הוא מגיש ועורך יותר מחמישים שנה את פינת הרדיו שלו, הוא פירסם עשרות ספרים, בהם האנציקלופדיה לחי והצומח של ארץ ישראל. פרס ישראל על מפעל חיים מגיע לו. אני שולח לו שפע ברכות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו