בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הימין המתון הוא היחיד שיכול לבלום את לה פן

מי שמדמיין כאילו כל הימין הוא "משפחה", חופר לעצמו קבר פוליטי. ההיסטוריה מוכיחה כי דווקא כשהימין המתורבת נותר לעמוד, הפשיזם כשל

16תגובות

מבול של תגובות, מכתבי קוראים, הערות, בעקבות הרשימה האחרונה שלי ("למנוע מלה פן ליהנות מפירות ניצחונה", "הארץ", 25.4)

אני מבהיר אם כן. מפלגת החזית הלאומית אינה מפלגת ימין כי אם ימין קיצוני. בין הימין לימין הקיצוני קיים אותו הבדל של מהות, אותו מחסום ערכי, המפריד, כפי שטענו בשעתו, בין השמאל לשמאל הקיצוני, או כפי שאמרו מתנגדי השלטון במרכז אירופה, בין השמאל המתון לשמאל הטוטליטרי.

השמאל היה קרוב למות - ומ"הברבריות בעלת הפנים האנושיים" ועד "גווייה מהופכת זו" לא חדלתי להתריע על כך - בשל קרבתו, ולו רק סמנטית, לקומוניזם, שעליו כבר אמר אז אלבר קאמי שאינו שם נרדף ל"תקווה" בשביל מחצית מהאנושות, אלא ל"כווייה" או ל"עלבון".

אם כל חטאת, המטריקס התמידי של עיוורונו (ובמשך זמן רב גם של ביזיונו) היה הרעיון המתמיד של המשפחה הגדולה, "שמאל", שאחת מזרועותיו היא הסוציאל-דמוקרטיה, והסטליניזם, הלניניזם, בקיצור הטוטליטריות, היא זרועו האחרת.

ובכן, בשינויים הנדרשים, אותו הדבר נכון היום לגבי הימין.

זה אותו מאבק עד חורמה עם יורשיהם (המתגאים בכך) של שוחרי הטוטליטריות האחרת שהקימו בעבר את החזית הלאומית על חורבות וישי.

זה אותו קרב חסר רחמים נגד יורשת-העצר של מנהיג זקן שהאנטישמיות, הגזענות, שנאת הדמוקרטיה, התרבות, החוכמה, היו (והינן) שגיונו העז והמורבידי. וזו אותה מלכודת הרת גורל, מכל זווית שמביטים עליה (ואני אפילו לא מדבר על ברית, או על הסכם מסודר, די ברטוריקה, או בפנייה לקולות המתלבטים, או פשוט בניסיון לקבץ באותו "גוש של תנועות ימין" את מצביעי מפלגת השלטון UMP יחד עם אלה של "הגל הכחול של מארין"). זו אותה מלכודת, אם כן, כאשר מרמזים, אך ורק מרמזים, שקיימת איזו קרבה, איזו זיקה שנותקה, או איזה מכנה משותף, גם אם עמום, של מוצא ונכסים רעיוניים, בין הימין המתורבת לבין האובססיות של מועמדת שמחמת המורשת, תפישת חוג המקורבים, טמפרמנט, שמה לעצמה למטרה אך ורק "להרכיב מחדש", כלומר להחריב, את הימין הרפובליקאי והליברלי.

רויטרס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

מורשת: המסורת הפשיסטית שמדאם לה פן מאמצת בגלוי ובקול גדול, כשבתשובה לשאלת "הארץ" על פשעי שיתוף הפעולה היא מתרעמת ואומרת שאינה רוצה "לדבר סרה בארצה".

חוג המקורבים: שלל יועצים, אנשי מפלגה, זקנים וצעירים מוכרים, המצהירים על זיקתם - האחד למכחישי שואה, האחר להיטלריזם, השלישי לאבות המייסדים הנאצים של השושלת השלטת בסוריה כבר קרוב לחצי מאה.

ולבסוף, טמפרמנט: אותה רקמה חרחרנית ששבה, בדרך הטבע, לשגשג כשהיא מצהירה על כוונתה, אם תיכנס לפרלמנט, "לשבור את כל הכלים", כמו בזמנים הטובים של פייר פוז'אד האנטי-רפובליקאי, פטרונו הפוליטי של ז'אן מארי לה פן.

זה חוק שאין עליו עוררין: במלחמה שהכריזו על הליברלים של ה-UMP, הניאו-פשיסטים של החזית הלאומית לא ייקחו שבויים. די בהתפשרות של הראשונים, בהסדר, בהתרופפות, והם מתים.

ודבר אחרון.

כן, בתשובה למחאת אלה שכותבים לי שאל לו למצביע של פרנסואה הולנד לבוא ולבחוש בענייניו של הימין, שאמור "לכבס את הכביסה המלוכלכת שלו במשפחה", הערה אחרונה. ראשית, אני חוזר ואומר, רעיון זה של "משפחה" הוא הטעות הראשונית והגדולה - חוט שיש לנתקו, כי מי שמשמר אותו וצועד בהמשך לאורכו חופר לעצמו קבר פוליטי.

אבל גם זאת: אם יש לקחים שצריך להפיק מהמאה ה-20 האיומה, הרי שעניין זה של "משפחה" כביכול ודאי אינו אחד מהם - כי באחריתו של קרב המגע הזה תלוי, למעשה, גורל כולנו.

השמאל הוא זה שמפגין מאז ומתמיד לקול קריאות "הפשיזם לא יעבור".

אבל הימין, בכושר עמידותו, נחישותו לחמוק מהמלכודת, המשקל שהוא מייחס לכבוד לצד הבנת יחסי הכוחות, הוא למעשה זה שקובע אם הוא יעבור או לא יעבור. בכל פעם שהימין כשל, הפשיזם עבר.

בכל פעם שהחזיק מעמד, בכל פעם שנשאר נאמן לרוחו ולא לאינטרסים קצרי טווח שהוא מקריב בדרך כלל ממילא, בכל פעם שהיה נכון להסתכן ולספוג מכה בבחירות במקום מכה בכבודו, ולרוב, אני חוזר ומדגיש, גם תבוסה בבחירות, הפשיזם נבלם.

היום, כמעט ארבעים שנה אחרי לידת החזית הלאומית, יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות לנשיאות, מתחיל הקרב האמיתי נגדה. הוא יהיה, באופן טבעי כמעט, בראש ובראשונה עניינם של יורשי אלכסיס דה טוקוויל, ריימון ארון או הגנרל שארל דה גול; אבל באחריתו תלוי עצם ישועתו של הרעיון הרפובליקאי.

מצרפתית: סביונה מאנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו