שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משפטי לנדוי

זכרונותיו של האחרון בדור השופטים הישן

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר אדרת
עופר אדרת

המפגש הראשון של מיכל שקד עם השופט משה לנדוי היה ב-1972. לנדוי היה אז שופט בבית המשפט העליון, עם ותק של 20 שנה. שקד היתה עורכת דין מתחילה, שהופיעה לפניו בפעם הראשונה. "הוא הפחיד אותי ולא הפסיק להפחיד אותי מאז", נזכרה השבוע. "הוא היה שופט מפחיד. בכלל, בבית המשפט העליון של השנים ההן היו אנשים מאוד מפחידים", הוסיפה.

20 שנה לאחר מכן, ב-1995, שוב נפגשו השניים, הפעם לא באולם הדיונים, אלא בביתו הפרטי של לנדוי, שהיה אז בגמלאות. שקד באה אליו לשכונת רחביה בירושלים, בתקווה לקבל תשובה לשאלה משפטית שהטרידה אותה שנים בעניין משפט אייכמן, שם כיהן לנדוי כאב בית הדין. "רציתי לדעת מדוע השופט הזה, שניהל את המשפט בצורה כל כך וירטואוזית, מצא לנכון לחקור בעצמו את אייכמן, לאחר החקירה הנגדית הממושכת של התובע גדעון האוזנר", אמרה.

לנדוי סירב לענות לה. "כתבתי זיכרונות, אבל הם נועדו רק למשפחה שלי", אמר לה בזעף. "כרגיל, פחדתי ממנו", נזכרה שקד. אבל עשור לאחר מכן היא נענתה ברצון להצעה להוציא לאור את זיכרונותיו של לנדוי, שהשתכנע לשבור את שתיקתו. במפגש הבא נתן לה ערימה של 140 עמודים מודפסים.

העיון בזיכרונותיו, לצד נבירה בפסקי הדין שלו, הניבו את הביוגרפיה שלו, שיצאה לאור השבוע ("משה לנדוי, שופט", הוצאת "ספרי עליית הגג וידיעות ספרים"). השבוע גם מלאה שנה למותו של לנדוי, בגיל 99.

לא פוליטי

הביוגרפיה של לנדוי היא במובנים רבים גם ביוגרפיה של דור ותקופה. "הדור של בית המשפט הישן, שלא בצדק נמחק מהזיכרון הציבורי", כדברי שקד. "הדור שעיצב את בית המשפט העליון כחכם, עצמאי, חדשן, אמיץ, נאור ונקי מפזילה לשיקולים פוליטיים". לנדוי, לדבריה, היה זה ש"נעל את הדלת של הדור הזה".

משה לנדויצילום: יצחק הררי

לנדוי החל לכהן כשופט בבית המשפט המנדטורי בחיפה, ב-1940, בהיותו בן 28 בלבד. בגיל 41 כבר מונה לשופט בבית המשפט העליון, משרה שמילא במשך כמעט 30 שנה, בין 1953 ל-1982. בשנתיים האחרונות לתפקיד כיהן כנשיא בית המשפט העליון. מי שהכיר אותו תיאר שופט נוקשה, סמכותי, יעיל, מצפוני, ישר ובעל תפישה מהירה כבזק.

פסקי הדין שכתב נגעו בכל רכיב בפאזל הישראלי: יהדות, ציונות, דמוקרטיה, יחסי דת ומדינה, הכיבוש, המיעוט הערבי וזכויות אדם. תיקים רבים שנידונו לפניו הסעירו את הציבור והיו אבני דרך במשפט הישראלי. רשימה חלקית (חוץ ממשפט אייכמן) כוללת את הפסילה של תנועת "אל-ארד" הערבית מלרוץ לכנסת (ראו מסגרת); הבג"ץ של בני הזוג בנימין ואן שליט, שאילץ את המדינה לרשום כיהודי ילד שאמו לא יהודייה ובעקבותיו שונה חוק השבות; פסילת החוק למימון תעמולת בחירות - החוק הראשון של הכנסת שבית המשפט פסל; והפיכת החלטה של "המועצה לביקורת סרטים ומחזות" לפסול להקרנה יומן קולנוע שכלל אלימות משטרתית.

לנדוי היה גם מושא להשתלחות ציבורית בעקבות חברותו בשתי ועדות חקירה: ועדת אגרנט לבחינת כשלי מלחמת יום הכיפורים וועדת החקירה הממלכתית לנוהלי החקירה בשב"כ, שבראשה עמד ואשר הניבה את "דו"ח לנדוי", הקרוי על שמו. עד יומו האחרון, כפי שהעיד, רדפו אותו המלים "לחץ פיזי מתון" הלקוחות מהדו"ח, שקבע כי לעתים אין מנוס מהשימוש באמצעי הזה בחקירות השב"כ.

עיזאת נאפסו, שבעקבות חקירתו הוקמה "ועדת לנדוי"צילום: י.פ.פ.א

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

התקשורת והציבור שכחו את יתר חלקי הדו"ח, שקבע כי אסור לשב"כ לענות ולהשפיל נחקרים, אסור לו לשקר בדיווחיו הפנימיים ובדיווחיו לרשויות, ושהוא מחויב בדיווח מלא על החקירות שלו.

מבצע צבאי

לשאלה מהו פסק הדין החשוב ביותר של לנדוי, השיבה שקד ללא היסוס. "בג"ץ אלון מורה מ-1979, שהיה הפעם הראשונה והאחרונה שבית המשפט ביטל התנחלות". עתירות דומות, שהגישו קודם לכן פלסטינים נגד התנחלויות שנבנו על אדמותיהן, נדחו על ידי בג"ץ. השופטים, ולנדוי ביניהם, בחרו לא להתערב ב"שיקולים הביטחוניים" של הצבא, שהמדינה נופפה בהם. המקרה המפורסם ביותר היה האישור שנתן בג"ץ - שבו כיהן לנדוי כממלא מקום נשיא - להקמת ההתנחלות בית אל ב-1978. ההחלטה הניבה את המשפט המפורסם של ראש הממשלה אז מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים".

אבל חודשים ספורים לאחר מכן הפך בג"ץ את הקערה על פיה, כשהורה למדינה לפנות את ההתנחלות אלון מורה ולהשיב את הקרקע לבעליה הפלסטינים. לראשונה בתולדותיו קבע בית המשפט העליון כי מניעים אידיאולוגיים ומדיניים עמדו ברקע הקמת ההתנחלות ולא נימוקים צבאיים וביטחוניים, כפי שטענה המדינה. "מתעורר הרושם שהעלייה על הקרקע אורגנה כך, כמו מבצע צבאי, תוך ניצול אלמנט ההפתעה, וכדי לקדם פני ‘סכנת' התערבות של בג"ץ", כתב לנדוי בפסק הדין.

"זהו פסק הדין הגדול ביותר של לנדוי", אמרה שקד. "הוא מאוד אמיץ וישר, שם את שלטון החוק מעל לכל וחותר להשאיר את ישראל בקרב האומות הנאורות. ובעיקר, זה היה פסק דין חד-משמעי. בכך הוא שונה מבית המשפט של היום, שהחלטותיו בנושאי השטחים אינן חדות וחד משמעיות". מצד אחר, לדבריה, "מאז 1979 ועד היום המצב בשטחים כל כך הסתבך, והפוליטיקה כל כך מאיימת על בית המשפט העליון, שיכול להיות שהיום כבר אין לשופטים אפשרות לפסוק כמו אז".

היושר של לנדוי, שהיה תמיד תעודת הזהות שלו כשופט, הוא שהניע אותו לפסוק נגד ההתנחלות, אף שלא היה איש שמאל. עדות אחרת לאותו יושר זוכרת שקד באופן אישי. בסוף שנות ה-70 היא החלה לעבוד במחלקת הבג"צים של פרקליטות המדינה. "הופעתי אצל לנדוי כמעט כל שבוע. מאות פעמים. הוא המשיך להיות מפחיד, אבל אז גם ראיתי את הכבוד הרב שיש לו לתיקים", אמרה שקד.

באותה תקופה הובאו לפני העליון תלונות של אסירים על תנאי מאסרם. הדיון בתיקים האלה היה קשה, מכביד ומרגיז. "הם נידנדו, קישקשו, שיקרו, רימו - הרבה פעמים רק כדי לעשות טיול מבית הסוהר", אמרה שקד. "לבית המשפט היו כל הסיבות הטובות להיפטר מהקללה הזאת". אך לנדוי התנגד להעביר את הטיפול בתיקים האלה לערכאה נמוכה. "הוא האמין שהשופטים צריכים להיות מחוברים לאנשים שהם שולחים לבית הסוהר", הסבירה שקד.

גם בשנותיו האחרונות כשופט לא הפך את עורו. בביוגרפיה מתואר מקרה שהופיע לפני בית המשפט אסיר שדרש שבית המשפט ידאג שיחזירו לו חפצים אישיים שנעלמו לאחר ביקורת של סוהרים בתאו. "לנדוי הקשיב לעותר, שעמד ופירט חולצות, מכנסי ספורט ונעלי התעמלות שנעלמו, ופתאום הפסיק האסיר את הרצאת הרשימה ואמר לאב בין הדין: ‘למה אתה לא כותב? תכתוב. תכתוב'. בלי לומה מלה, לנדוי לקח לידו עט וכתב".

האופנוע

"אין לי עט סופרים", כתב לנדוי בזיכרונותיו. "ישנם בני אדם היודעים להפוך כל פרט בסיפור חייהם לאנקדוטה מרתקת, וכנגדם ישנם אחרים, שאני משתייך אליהם, ההופכים חוויות בעלות עניין רב בחייהם לסיפור משעמם". עם זאת, על רקע סיפורה ההיסטורי של המדינה, גם הסיפורים המשעממים, כדבריו, הופכים לפיסת היסטוריה מרתקת.

הוא נולד ב-1912 בעיר דנציג (גדנסק) שהיתה אז בפרוסיה והיום היא בפולין. ארבע שנים לאחר מכן נולד אחיו, מיכאל. כפי שמעיד הסיפור הבא, החתירה לצדק ולבירור האמת ניכרה אצלו בגיל צעיר. "הפעם ילדה אמי בבית, וזכור לי שהייתי משחק בקוביות הבנייה שלי, שהיו עשויות מאבן חול, כאשר קראו לי לחדר השינה של הורי, שם שכבה אמי אחרי הלידה, כדי שאכיר את אחי הצעיר. בו במקום ‘רימו' אותי בסיפור שהנה התעופפה לה זה עתה החסידה שהטילה את הרך הנולד דרך הארובה. הייתי מאוכזב שלא יכולתי להיווכח בנכונות הסיפור במראה עיני", כתב בזיכרונותיו.

ב-1933 קיבל תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת לונדון ולאחר מכן עלה לארץ ישראל עם משפחתו בעלייה החמישית, היא "עליית הייקים". כעבור ארבע שנים הוסמך לעו"ד וב-1940 התמנה על ידי שלטונות המנדט לשופט בבית משפט השלום בחיפה. לצורך זה למד ערבית.

בזיכרונותיו הוא מספר על אירוע טראומתי משנותיו הראשונות בארץ, שהביא לכך שנמנע מנהיגה ברכב במשך כל חייו. "מיכאל אחי עבר בתור פרקטיקנט ברפת בבית הספר החקלאי ‘כדורי' בכפר תבור. הוא קנה אופנוע כבד מסוג ‘הארלי דייווידסון'. מדי פעם הייתי שואל את האופנוע ממנו ובאחד הימים רכבתי עליו כדי לבקר אצלו בכפר תבור (ללא רישיון נהיגה)", כתב.

בדרך מירושלים לכפר תבור עבר לנדוי באזור שכם. הנוף המרהיב והפניות החדות בכביש גרמו לו לאבד את השליטה על האופנוע, ליפול לשולי הכביש ולהיפגע בראשו. פועלים ערבים שעבדו בכביש טיפלו בו והסיעו אותו לבית חולים בירושלים. "ההרפתקה הזו... שמה קץ לתמיד לקריירה המוטורית שלי. תחת זאת המשכתי לרכוב על אופניים ברחובות ירושלים התלולים, עד שאשתי דרשה להפסיק זאת, כי לדעתה ההופעה שלי על אופני לא הלמה את מעמדי", הוא כתב.

פגיעה אחרת שספג היתה קשורה ישירות לעבודתו כשופט. ב-1945, כשכיהן כשופט שלום בחיפה, הוציא צו פינוי לדייר שסירב לשלם דמי שכירות. בדרכו חזרה הביתה ארב לו הדייר, קפץ עליו ודקר אותו בכתף, לא רחוק מהעורק הראשי. לאחר מכן נמלט.

שנים לאחר מכן, כשלנדוי כיהן כשופט עליון, צץ לפתע הדוקר בלשכתו. "הוא פתח בבקשת מחילה, וסיפר שבשעתו הצליח לברוח לעיראק ונעצר שם על ידי המשטרה כחשוד בריגול למען ישראל, נחקר וחקירתו עלתה לו בכל שיניו, ישב בבית הסוהר במשך שנים ורק עכשיו השתחרר וחזר ארצה", כתב לנדוי. מטרת ביקורו בלשכתו של השופט העליון היתה לבקש ממנו שיעזור לו לקבל רישיון למונית. "בזה עבר את הגבול", כתב השופט. "אמרתי לו שאני סולח לו על הפשע שביצע, אבל לא אעשה למענו מאומה. הראיתי לו את הדלת - והוא הלך ולא ראיתיו עוד".

כוח מוגבל

לנדוי אהב את עבודתו ותיאר אותה כ"מקצוע היחיד שמשלב שירות למען הציבור, חיפוש אחר האמת והצדק והתמודדות עם אתגרים אינטלקטואליים, ועם זאת מבטיח לבעליו עצמאות ואי תלות גמורה יחד עם ביטחון כלכלי סביר".

אבל היה בו גם כעס על מערכת המשפט. המהפכה השיפוטית שהוביל נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, שהביאה לעליית כוחו של בית המשפט, גררה התערבות מוגזמת ומסוכנת, לדעתו, במחלוקות ציבוריות ופוליטיות. שיאה היה בהחלטה שבית המשפט העליון מוסמך לפסול את חקיקת הכנסת - החלטה שגררה מאז ניסיונות חוזרים ונשנים של הכנסת לקצץ בכוחו ובמעמדו של בית המשפט העליון. בימים אלה, הניסיונות מיתרגמים להצעה לאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוק שבית המשפט פסל.

לנדוי, בניגוד לברק, סבר שכוחם של בית המשפט ומערכת המשפט מוגבל. הוא הזהיר מהפיכת בית המשפט ל"מוסד ששופטיו רואים את ייעודם בכתיבת מסות במדע המשפט ותוך כדי כך מתרחקים מתפקידו לעשות דין צדק למתדיין המייחל למוצא פיו".

לדברי שקד, "ללנדוי היה יחס מורכב לברק. מצד אחד הוא העריך ואהב אותו ולא אתפלא אם קינא במקצת בכישרון של ברק להקסים, לשכנע, להיות אנושי - בלתי ייקי בעליל". מצד אחר, לדבריה, "הוא ביקר בחריפות את הגישה של ברק לתפקידו של בית המשפט וחשב שיש בו יהירות. מעבר לכך, הוא גם הרגיש שהדור של ברק הקטין ואפילו מחק את זכר המפעל הגדול של בית המשפט ‘הישן', בית המשפט של הדור של לנדוי". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ