בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחד נגד מאה

נתניהו הולך על כל הקופה

הדרמה מאחורי הקדמת הבחירות: נתניהו בדק אפשרות לריצה יחד עם ליברמן, יחימוביץ' וגלאון מכפילות את כוחן, מופז מנהל קרב בלימה, אולמרט חוסם את דרכה של לבני למפלגת לפיד וברק בדרך לעבור את אחוז החסימה. ולמרות הכל, הסוף ידוע מראש: סקר "הארץ השבוע" קובע כי נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, בתום מערכת בחירות מיותרת

55תגובות

ב-4 בספטמבר בלילה, בעוד קצת יותר מ-16 שבועות, כשהקלפיות יינעלו ואולפני הטלוויזיה ילבשו חג, והסוקרים יכססו ציפורניים, והקלישאות יופרחו אל חלל האוויר, יש סיכוי לא קטן שנשאל את עצמנו: על מה לעזאזל היו הבחירות האלה? על פריצת דרך מדינית? על מהפכה כלכלית-חברתית? על שינוי שיטת הממשל? על כינון חוקה? או על עוד מאותו הדבר? וכשבנימין נתניהו, שלפי כל הסקרים הוא-הא-מה-קרה-הוא-גם-ראש-הממשלה-הבא, ירכיב את ממשלתו וכולנו נבין שבעצם שום דבר לא עומד להשתנות ושהים נותר אותו ים, הערבים אותם ערבים והמדיניות אותה מדיניות, נאחל בהצלחה לממשלה החדשה, ה-33 במספר - בממוצע אחת לכל שנתיים מאז קום המדינה. נאחל ונייחל ונקווה לפחות שמספר שריה וסגני שריה יהיה קטן מ-39. כי כפי שנוכחנו לדעת בשלוש השנים האחרונות, הגודל אינו ערובה להצלחה מסחררת, או לביצועים יעילים. הוא בהחלט ערובה להישרדות.

בבוקר יום שני השבוע, שנייה לפני שהמערכת הפוליטית עמדה להשתחרר כמו קפיץ דרוך ולהתפוצץ כמו זיקוקין די-נור, יצאה ההודעה על פטירתו בשיבה טובה של הפרופסור בן-ציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה (ושל אחיו, עדו). נתניהו החליט, לזכותו ייאמר, לקיים את השבעה בבית האב, ברחוב הפורצים 4 בירושלים ולא במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. בסלון צנוע, קטן מידות, מרוהט בפשטות, על ספה שידעה ימים טובים יותר, הוא ישב וקיבל את המנחמים. על הכל דיברו שם, רק לא על הפיל כבד המידות שרבץ באמצע החדר: הבחירות. "אני זורם", אמר נתניהו, "אבל כשמזכירים את העניין ההוא, אני משתתק".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

ביום רביעי בין 12:00 ל-13:00 בצהריים, באו והלכו השרים סילבן שלום ודן מרידור, הנשיא שמעון פרס, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, רבנים וחברי כנסת. נרשמו הסתודדויות רבות, אבל שום מלה על יום הבוחר הממשמש ובא. מרידור סיפר כיצד לפני כ-30 שנה, באמצע שנות ה-80, ביבי הצעיר, אז ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון, ואביו, באו לבקר את דן וליאורה מרידור. דן הצעיר היה אז שר בממשלתו של יצחק שמיר. לכל אורכו של הערב ניסה בן-ציון לשכנע את מרידור, לשעבר מזכיר הממשלה של מנחם בגין, שהחזרת סיני למצרים במסגרת הסכם השלום היתה טעות. האב דיבר. הבן שתק. מרידור לא שוכנע. והיתר היסטוריה.

שת"פ אזורי

ארבע מלים שנאמרו בשקט וברוך אך בקול מתכתי וצונן ובמבטא רוסי כבד נפלו במוצאי שבת האחרונה כמו פצצת אטום בזירה הפוליטית הישראלית. המשפט: "המחויבות שלנו לקואליציה הסתיימה", שסינן מפיו שר החוץ ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2, סימן לכל השחקנים כי דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. שלפעמים החגיגה נגמרת, ואו-טו-טו נקום כולנו עם שיר חדש בלב. פוליטיקאים רבים, לסתם נשמטה. אחדים שמחו. אחרים החווירו, או הכחילו. אבל היה גם מי שלא הופתע כלל: נתניהו.

בניגוד להערכה ששררה כאן בתחילת השבוע, ליברמן לא משך את השטיח מתחת לרגליו של נתניהו. הוא לא העמידו בפני עובדה מוגמרת ולא כפה עליו דבר. השניים היו מתואמים למן הרגע הראשון. התיאום ביניהם הושג בשבוע שעבר, שבוע העצמאות. לאחר סדרה של שיחות נוצר מפגש של אינטרסים. נתניהו החליט שבחירות עכשיו זה טוב ליהודים, כלומר לו: כי הוא חזק, כי אין לו מתחרים, כי שאול מופז מתקשה להמריא, כי הכלכלה חורקת, כי ברק אובמה עשוי להיבחר שוב בנובמבר, כי הבלגן סביב החלופה לחוק טל וקשיי אישור התקציב יערערו את יציבות הממשלה וימיטו עליו גשם חומצתי של סחטנות והתפרעויות קואליציוניות שונות ומשונות.

ליברמן החליט שגם הוא רוצה בחירות כעת: אולי כדי לעצור את ההחלטה על הגשת כתב אישום, אולי כי מבחינתו בשלו התנאים להכריע בשאלות שמעניינות את ציבור בוחריו - גיור לכל, גיוס לכל וכיוצא באלה, אולי כי יש לו בכיס הבטחה מנתניהו שגם בממשלה הבאה הוא יהיה שר החוץ ואולי יש דברים שאנחנו לא יודעים. הציר שנרקם בין ליברמן לנתניהו הוא המנוע מאחורי כל הפעילות הפוליטית בשבוע האחרון. מי שחשב שהבחירות אינן עניין סגור, "דאן-דיל", פשוט לא הכיר את העובדות.

אמיל סלמן

"יש שני אנשים, נתניהו וליברמן, שכל עוד הם רוצים בחירות, יהיו בחירות", אמר השבוע יו"ר הקואליציה וסיעת הליכוד, ח"כ זאב אלקין. "באותה מידה, אם רק אחד מהם יתחרט, לא יהיו בחירות. למה? כי מלבדם, איש לא רוצה בחירות".

רמת שיתוף הפעולה בין נתניהו לליברמן הגיעה עד למחוזות מרחיקי לכת. אנשיו של נתניהו בדקו בשבוע החולף אפשרות להקים מערך כוחות פרלמנטרי בין הליכוד לישראל ביתנו. כלומר לרוץ יחד לבחירות ברשימה אחת, כשליברמן הוא מספר שתיים אחרי נתניהו, וכל יתר הח"כים, של הליכוד וישראל ביתנו, משובצים שתי וערב בסוג של ריצ'רץ' אנושי.

"הליכוד-ביתנו", היה אמור להיות שמה של הרשימה ההיפותטית. מה ההיגיון מאחורי הרעיון? על פי מקורות בישראל ביתנו ובליכוד, נתניהו חשש (ואולי עדיין חושש) ששלוש מפלגות המרכז-שמאל - העבודה, קדימה ויש עתיד של יאיר לפיד - יתאחדו לרשימה אחת שתגרוף על פי הסקרים הנוכחיים 40-42 מנדטים. הליכוד צפוי, על פי אותם סקרים, לזכות ב-30 מנדטים. אחרי הבחירות יבואו ראשי הרשימה המאוחדת לנשיא פרס ויבקשו ממנו את המנדט להרכיב ממשלה, מכוח היות רשימתם הגדולה ביותר, בפער ניכר מהליכוד.

לנשיא במקרה זה כמעט לא תהיה ברירה, אלא להעניק את המנדט לגוש המרכז-שמאל, אפילו אם גוש הימין-חרדים יהיה גדול יותר, מספרית.

זהו מסוג התסריטים ההגיוניים מצד אחד, והדמיוניים מצד שני: הוא הגיוני, מן הסיבה שתוארה קודם. הוא בלתי ניתן לביצוע, מכמה סיבות: 1. מי יעמוד בראש? מופז או שלי יחימוביץ'? הוא שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר, ללא ספק בעל כישורים להיות ראש ממשלה. היא, מצד שני, מביאה כמעט פי שניים מנדטים ממנו; 2. האם החיבור בין שלוש המפלגות הללו לא יבריח מצביעים רבים, כאלה שאינם סובלים את יחימוביץ' או נרתעים ממופז או מזלזלים בלפיד, למפלגות אחרות? 3. מי אמר שכל השלושה בכלל מעוניינים ללכת זה עם זה? לפיד נראה כמו אחד שבכל מקרה יעדיף להמליץ לנשיא על נתניהו מאשר על יחימוביץ'. היא אמנם היתה חברת נפש של אבא שלו, אבל החברות הזאת לא עברה מדור לדור. נהפוך הוא.

הסיכויים, על כן, קלושים עד אפסיים, אבל נתניהו לא מוכן לקחת צ'אנס. בבחירות האלה הוא הולך על כל הקופה, ומראש. הוא רוצה לסגור את כל הקצוות, להתכונן לכל התרחישים, לחשוב על כל האופציות, אפילו ההזויות ביותר, ולהכין לכולן תשובות. זאת מלחמה. הוא רוצה להבטיח את ניצחונו עוד לפני שהקלפיות ייפתחו. לפני שבועיים, כשעוד לא היינו בסרט הזה, הוא צוטט כאן כמי שאמר בשיחה סגורה: "היריבים שלי חושבים שלא למדתי לזוז, להסתכל, לבחון, להפתיע, לנוע. הם חושבים שאני קופא על שמרי. בקדנציה הראשונה הייתי כזה. קפאתי על שמרי. בקדנציה הזאת למדתי משהו".

משחק מכור

סקר "הארץ-דיאלוג" (בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב), מביא את תמונת המנדטים לאמצע השבוע החולף. הוא אינו מחדש הרבה: הליכוד מעל ל-30 מנדטים. העבודה מתחזקת כדי 19 מנדטים. קדימה מבוססת בבוץ טובעני עם 11 מנדטים, כמעט שליש מכוחה הנוכחי. לפיד עם תוצאה יפה: עשרה מנדטים. הפער בין גוש ליכוד-ימין-חרדים לגוש מרכז-שמאל-ערבים הוא עשרה מנדטים: 65 לימין, 55 לשמאל. עצמאות של אהוד ברק כמעט עוברת את אחוז החסימה - עוד קוועץ' קטן.

שלי יחימוביץ' מקבעת את מעמדה כמנהיגת הגוש. היא אינה מתכוונת לזנוח את הקו הסוציאל-דמוקרטי שלה במערכת הבחירות, מה שלא יפריע לה להציג את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה מטעם גוש המרכז-שמאל. היא לא מבינה מדוע אנשים מרימים גבה. "מעולם לא אמרתי שאני לא רוצה להיות ראש ממשלה", הגיבה השבוע ברוגז מסוים, לשאלה שהפניתי אליה, "כשלמפלגת העבודה היו בין ארבעה לשבעה מנדטים בסקרים אמרתי שאני מתכתבת עם המציאות, ושלפני שמדברים על שלטון צריך לשקם את המפלגה. אחרי שהשתקמנו, דיברתי על הצורך להיות המפלגה המובילה בגוש כדי שנוכל להוות אלטרנטיבה שלטונית. כעת, כאשר הציבור מביע אמון ברור במפלגת העבודה, מובן שהעבודה היא האלטרנטיבה היחידה לממשלת נתניהו, ואני, שעומדת בראשה, מועמדת לראשות ממשלה".

מבחינת יחימוביץ' הדברים בהירים כבדולח. אבל בואו נודה על האמת: דווקא עוצמתה בבחירות הללו צובעת את הקמפיין בצבעים חדגוניים ומעצימה את התחושה שהמשחק מכור, ושביבי נוטל חלק בתחרות נטולת יריבים. אם התמונה היתה הפוכה, וקדימה של מופז היתה נושקת ל-20 מנדטים, כל האווירה סביב הבחירות הללו היתה שונה לגמרי. הן היו נתפשות כמשחק פתוח, ומותח. כל ירידה של הליכוד אל מתחת לקו 30 המנדטים, ועלייה של קדימה אל מעל לרף 20 המנדטים, היתה טורפת את הקלפים ומטלטלת את החפיסה.

בינתיים יחימוביץ' מצטיירת כמרוויחה הגדולה. מיו"ר מפלגה של שמונה מנדטים, היא צפויה להכפיל את כוחה ואולי אף מעבר לכך. גם זהבה גלאון, יו"ר מרצ, עשויה להכפיל את כוחה: משלושה מנדטים בכנסת ה-18 לשישה בכנסת הבאה. כשקדימה, העבודה ולפיד מתקוטטות על המשבצת המרכזית, גלאון היא היחידה שנושאת ללא בושה את נס השמאל.

"בבחירות האלה", היא אומרת, בצדק, "לא תהיה הצבעה אסטרטגית. לא בהפרשים כאלה. הפעם לא יבהילו את בוחרי השמאל בסיסמה השקרית 'ביבי או ציפי' ויגרמו להם להצביע בהמוניהם לקדימה. הפעם הסיפור הוא בידול. ההצבעה היא אידיאולוגית. מי שלא רוצה להיות חלק מממשלת נתניהו הבאה, שיצביע מרצ. אנחנו בטוח לא נהיה חלק מהממשלה הזאת. מה שאי אפשר לומר על לפיד, מופז או שלי".

שם המשחק, בעברית צחה, הוא סנטימנט. רגש. גלאון מעוררת סנטימנט. גם יחימוביץ'. גם לפיד. וציפי לבני שירדה השבוע מהבמה, גם היא, לעת בלותה הפוליטית (הזמנית?) מעוררת סנטימנט. מופז לא. הוא אדם רב כישורים. הדימוי הציבורי שלו עושה לו עוול. הוא לא כזה שטוח כפי שהוא נראה. אבל קשה לדמיין אותו מלהיב קהלים. הוא אמנם הביס את לבני בהתמודדות הפנימית, אבל עשה זאת בעיקר באמצעות מפקד מאורגן, קבלני קולות, ראשי חמולות וכדומה. לכבוש את לב הציבור, זאת כבר אופרה אחרת לגמרי.

קדימה נמצאת במצב מסוכן ביותר. ממש על פי התהום. לבני עוד עלולה לגלות שההפסד למופז זה הדבר הכי טוב שקרה לה. הוא חסך ממנה את העונג המפוקפק של התבוסה הממשמשת ובאה. אגב לבני: היא אולי היתה רוצה לחבור ללפיד, אבל כל עוד אהוד אולמרט הוא שעומד מאחורי הכוכב, מייעץ לו ומסייע לו - הדלת הזאת חסומה בפניה בשלשלאות ברזל.

מאז שאולמרט קרא בספרה של מזכירת המדינה לשעבר, קונדוליזה רייס, ששרת החוץ שלו פעלה מאחורי גבו כדי לסכל את הסכם השלום שרקח עם אבו מאזן, הוא מנהל נגד לבני מלחמת חורמה. מלחמת עולם. מלחמה לעולם.

זמן שאול

ייתכן שחוסר הנכונות של שאול מופז להציע ללבני שריון כמספר שתיים מיד לאחר הפריימריס לראשות קדימה, ולהצהיר שהיא תהיה השרה הבכירה ביותר בממשלה הבאה אחריו, ולהכריז שהוא יעמוד על כך שהיא תיטול חלק בכל פורום מדיני - ייתכן שאי-עשיית הדברים הללו תתברר בעתיד הלא רחוק כטעות פטאלית שלו. טעות אחת יותר מדי.

במוצאי שבת האחרונה התקשר חבר סיעת קדימה יעקב אדרי למופז. בספטמבר 2008, לאחר ניצחונה של לבני על מופז בפריימריס, אדרי היה זה שיזם את המהלך לשריון מופז כמספר שתיים ברשימה. "למה לא הצעת ללבני שריון כשנפגשתם לפני שבוע?" שאל אדרי את היו"ר. "חיכיתי לשמוע ממנה מה היא רוצה. היא לא אמרה", נימק מופז. "מה זה, יחידה צבאית?" תהה אדרי. "אתה המנצח, אתה חייב להציע. כשנבחרתי לראשות העיר אור עקיבא, זכיתי ברוב מוחלט במועצה. יכולתי לשלוט שלטון יחיד. אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לקרוא לכל יריבי ולהציע להם תפקידים". לאדרי אין ספק שאם מופז היה מציע, לבני היתה מקבלת. זאת הסיבה שלא מיהרה לעזוב. לח"כ שי חרמש, תומך נוסף של מופז, יש ספקות: "לטנגו הזה צריך שניים ואני לא בטוח שציפי רצתה לרקוד", אמר השבוע. הוא תיאר את המפגש הטעון בין השניים כדייט של בני זוג בתולים. "שניהם רצו, אבל אף אחד מהם לא ידע איך עושים את זה".

קדימה עומדת לעבור קציר דמים. כשני שלישים מחבריה יהפכו לח"כים לשעבר. מכמה מהם לא נתקשה להיפרד. שום דבר לא המחיש את הבעתה והבהלה והדיכאון שאחזו השבוע בקדימאים טוב יותר ממחזה העוועים במליאת הכנסת ביום רביעי האחרון, שכאילו נרקם במוחם הקודח של יוצרי "ארץ נהדרת": נציגת סיעת האופוזיציה הראשית, ח"כ רונית תירוש, עמדה על דוכן הנואמים והפצירה בקול בוכים בחברי הכנסת להרים ידם נגד, כן, נגד פיזור הכנסת. מולה ניצב שר החינוך, גדעון סער, וקרא לח"כים לעשות ההיפך: לפזר! לפזר! "שלוש שנים לא הייתם אופוזיציה", לעג סער לח"כי קדימה, "יש לי הצעה חברית: לפחות בימים שנותרו לנו כאן, תשתדלו להיות כאלה".

מופז, בשיחה ביום רביעי השבוע, נשמע כמי שמבין את עומק הצרה. "נתניהו חותר למועד בחירות מוקדם ככל היותר בעיקר בגללי, בגללנו", אמר. "הוא לא רוצה לתת לנו זמן להתארגן ולבנות עצמנו כאלטרנטיבה. היום אנחנו לא כאלה, אבל אני מאמין שזה עוד יקרה.

"העובדה שציפי לבני החליטה לעזוב את הכנסת בהחלט לא מוסיפה לנו", הודה. "הייתי מצפה מיו"ר קדימה שהפסיד להתגייס, להפשיל שרוולים ולסייע לנו לייצר אלטרנטיבה במקום לייצר ספינים מבחוץ, ולפגוע ביצירה ששמה קדימה. אני ניצחתי, מה לעשות. האם עלי להתנצל? נוצר מצב אבסורדי. אני צריך להגיד סליחה שניצחתי?"

שאלתי אותו אם לא היה צריך לצאת מגדרו כדי להשאיר את לבני בתוך האוהל. "כשנפגשנו שאלתי אותה מה היא רוצה, היא לא אמרה כלום", השיב. "קראתי השבוע שח"כים שתמכו בה שוקלים לפרוש, ולהקים יחד אתה מפלגה חדשה. דיברתי עם כמה מהם. הם אמרו לי שאין להם כוונה כזאת, אבל צריך לעשות מאמץ גדול להביא את ציפי. טוב, נעשה מאמץ, בימים הקרובים, אבל איפה אתם עומדים?"

הוא מודה שללבני יש עדיין מעמד בציבור. היא עדיין יכולה להביא אי אילו מנדטים, אם תתגייס. "לבני הכניסה אותנו לבור עמוק, ועכשיו אנחנו צריכים לצאת ממנו. אבל זה נכון: היא עדיין יכולה לעזור".

מופז לא נשמע כמי שהאופטימיות מתפרצת ממנו. פרק הזמן שנקבע לבחירות, ארבעה חודשים, מתוכם חודש וחצי שיוקדשו למאבקי פריימריס פנימיים (בקדימה זה יזכיר יותר את הקרבות בסדרת הטלוויזיה "ספרטקוס"), ועוד חודשיים של חופשת קיץ, לא יותירו לו מספיק זמן לבנות עצמו כחלופה לראש הממשלה. הוא יודע מן הסתם, שסטיקר הפריימריס שלו, "שאול מופז. ראש הממשלה", בדרכו להפוך לפריט לאספנים. "הציבור לא באמת רוצה בחירות", אמר מופז, "אבל אנחנו לא יכולים שלא להסכים לבחירות. אני מאמין שנוכל לבנות עצמנו, גם בפרק הזמן הקצר הזה. בסוף החודש נכנס ועידה. זה יעזור לנו לחדד את תעודת הזהות שלנו. אחר כך נעשה פריימריס ונצא לקמפיין. בקיץ אנשים בחופשות, בחו"ל. לא יהיה קל".

משחק איציק

המחאה החברתית בקיץ שעבר הצמיחה מנהיג: יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, איציק שמולי. לא בכל יום פוגשים צעיר כל כך ערכי, חדור מוטיווציות, מלא רצון טוב ולהט לעשות, לשנות, להפוך את העולם למקום טוב יותר. כבר חצי שנה הוא מתגורר בדירה קטנה בשיכון בלוד, כחלק מפרויקט אישי שלו של התערות ותרומה לקהילה. לפני שבועיים הצטרפו אליו כמה עשרות מחבריו הסטודנטים, ויש עוד עשרות בדרך. לוד היא רק ההתחלה, מבחינתו. הוא מתכנן להרחיב את היצירה הזאת לערים קשות יום נוספות. בינתיים הוא מתרוצץ ומגייס כספים ליוזמה הנוכחית שלו. מפלגות שונות מחזרות אחריו. מבין השמות הידועים, הוא השם החם.

אם יחליט להיכנס למגרש הפוליטי - והוא מבין שזה הזמן שלו - שמולי ייאלץ לקטוע את פעילותו החברתית. חבל. מצד שני, בכנסת אפשר להשפיע הרבה יותר. הוא תואר השבוע כמי שעושה "שופינג" בין מפלגות. התיאור הזה עשה לו עוול. הוא לא יזהה ציניות גם אם זו תיפול לו על הראש, כפי שקרה לו לפני כמה שבועות, כשחלקים מהתקרה בחדר השינה צנחו עליו לפתע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו