בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על כמה פצצות אטום ישראל תצטרך לוותר

אם ייבחר שוב, צפוי אובמה לפעול לצמצום הנשק הגרעיני בעולם. מלבד ארה"ב ורוסיה, ייתכן שגם ישראל תיאלץ לוותר על חלק מהארסנל האטומי המיוחס לה

53תגובות

אהוד ברק אינו רגיל להיות סגן. במסלולו הצבאי העדיף לחמוק מהסגנות ונעתר לה - בסיירת מטכ"ל ואחר כך במטכ"ל של דן שומרון - רק כמקפצה הכרחית לפיקוד. במיוחד רעה בעיניו דרגתו בממשלת בנימין נתניהו: סגן ראש הממשלה. נחות בעליל מנתניהו, מקבילם של אליהו ישי ואביגדור ליברמן, זוטר במדרג מסילבן שלום וממשה "בוגי" יעלון. נאמנה עליו אמירתו הידועה של משה דיין, שבדרכו לכהונת הרמטכ"ל הסכים לחנות בתפקיד מספר שתיים אצל מרדכי מקלף, אך סירב להתמנות לסגן הרמטכ"ל והסתפק בראשות אגף המטה, כדי להיות "ראש של משהו ולא סגן של מישהו".

ב-17 בפברואר השנה ביקר ברק בהירושימה, באתר ההנצחה לקורבנות ההפצצה הגרעינית הראשונה בתולדות האנושות. מארחיו, האמונים על טקסיות, התרשמו: סגן ראש ממשלת ישראל - ורק אם יש מקום לשתי מלים נוספות, גם שר הביטחון - מול האנדרטה בגן השלום. ברק, שלפי סוכנות הידיעות היפאנית "קיודו", תיאר את הפצצת הירושימה כ"אחת הטרגדיות הבלתי נמנעות" של מלחמת העולם השנייה, התבונן במוצגים. מלוויו היפנו את תשומת לבו למפת העולם, הנוקבת במספר ראשי הקרב הגרעיניים של המעצמות האטומיות. גם ליד שמה של ישראל הופיע מספר: "80". ברק לא הגיב, לא בהכחשה ולא באישור, לא בתרעומת ולא בהמהום.

ישראל, שאינה מזכה בהתייחסות רשמית טענות של מקורות זרים בדבר בעלותה על נשק גרעיני, מתעלמת כמובן מאליו מכל פרסום המתיימר לערוך לה מיפקד. הנתונים באתר הזיכרון בהירושימה מסתמכים על מכון בשטוקהולם למחקר ביטחוני, סיפר. זו השערה מקובלת למדי. אמנם היו פרסומים שהפליגו לנחש שבידי ישראל 200 פצצות וטילים, אך בשרשרת המזון של המצטטים אלה את אלה, נהוג להתייצב על מספרים שבין 50 ל-100.

גטי אימג'ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

לפי מסמך סודי של מודיעין הפנטגון, די-איי-אי, שנכתב בסוף תקופת ממשל ביל קלינטון ופורסם בתקופת ממשל ג'ורג' בוש, היו בידי ישראל בשנת 1999 "60 עד 80" ראשי-קרב גרעיניים. המסמך צפה שמספר זה כמעט ולא ישתנה בשני העשורים הבאים: בשנת 2020 יסתכם הנשק הגרעיני במאגר הישראלי ב"65 עד 85". זאת, לעומת התעצמות מתמדת של הודו (50-70 במקום 10-15), פקיסטאן (60-80 במקום 25-35) וצפון קוריאה (יותר מ-10 לעומת פצצה או שתיים בסוף המאה הקודמת). התחזית לאיראן ולעיראק - לפני הפלת סדאם חוסיין - היתה זהה: במקום אפס, 10 עד 20.

אם בתריסר השנים מאז חובר המסמך המשיך הפנטגון לעדכן נתונים אלה בהתאם לנסיבות המשתנות ולמידע שהגיע אליו, משמע שהוא מנהל מעקב רצוף אחר מדינות הנחשבות בעיניו לגרעיניות. כך, כמובן, לצורך מבצעי, למשל למקרה של מהלומה נגד צפון-קוריאה: כדי לתכנן תקיפה ולחשב את מספר מטוסי הקרב (והתדלוק, הפיקוד, השליטה והלוחמה האלקטרונית וחילוץ הטייסים וכל השאר) והצוללות ונושאות המטוסים, נדרשת תחילה ידיעה של מספר המטרות שיותקפו. ההנחה היא, שהמתכננים האמריקאים יקצו מנה גדושה כלשהי של חימוש מהאוויר ומהים לכל מטרה.

לחץ מוסרי

זוהי שגרת הפעולה של כותבי התוכניות הצבאיות, אבל לאחרונה נוספה עוד סיבה להתעניינות במספר ראשי הקרב של המדינות הגרעיניות: חזון ברק אובמה לצמצום הנשק הגרעיני בעולם. אובמה חלם על כך בנעוריו, פרש מתווה רעיוני בנאומו החשוב הראשון כנשיא, בפראג באפריל 2009, וצפוי להקדיש לנושא זה מאמץ רב אם ייבחר בשנית, בנובמבר. הפחתת האיום הגרעיני של העולם על עצמו, לא עד לאפס המוחלט אבל בדרך לשם, אמורה לעמוד במרכז מורשת אובמה.

חמש המעצמות הגרעיניות המוצהרות, החברות הקבועות במועצת הביטחון, שותפות למשטר מניעת ההפצה (NPT), אך עד כה חייבו הסכמי הגבלת החימוש האסטרטגי וצמצומו ("סאלט" ופעמיים "סטארט") רק את האמריקאים והרוסים.

אלה הסכמים סבוכים, בסעיפי המשנה שלהם ובמתכונת הפיקוח על מימושם. קל לספור טילים ופצצות. קשה לתת ערך מספרי למשגרים, למפציצים ולצוללות, שכל אחד מהם רב-פעמי במהותו. גם אם בריטניה תיאות להיכלל בחשבון האמריקאי, המאמץ לכרוך בהסכמים כאלה גם את סין וצרפת, העצמאיות בתפישתן ומסרבות להסתופף תחת מטריה אמריקאית-רוסית, נידון מראש לכישלון.

על כן ינסה אובמה לגייס את ולדימיר פוטין להפעיל כלפי מטה לחץ מוסרי, מופת מנהיגותי ודוגמה אישית - לא ששליטים קשוחים מתפעלים ממליצות כאלה. המהדורה החדשה של "סטארט" תצמצם את הנשק הגרעיני שבידי האמריקאים מכאן והרוסים מכאן, ל-1,500 ראשי-קרב ו-750 אמצעי שיגור. די בכך אמנם כדי להחריב את כדור הארץ כמה וכמה פעמים, אבל זה מעט - חמישית או אף עשירית - בהשוואה להתחמשות ההדדית בשיא המלחמה הקרה.

עם מספרים כאלה השמרנים בפוליטיקה האמריקאית, החוגים הרפובליקאיים שמימין לאובמה, עדיין יכולים לחיות בשלום, בעיקר בתקופת קיצוץ רב-שנתי עמוק בתקציב הביטחון. לא כך בפרק הבא של ההתכווצות הגרעינית, המעורר ביקורת גם מצד התומכים ברעיון, אך מתנגדים לכמויות.

אחד מהם הוא הנרי קיסינג'ר, בן 89 בעוד שלושה שבועות, בכיר הטוענים לתואר סמכות העל במדינאות העולמית. בשנים האחרונות חבר קיסינג'ר לשלושה ותיקים נוספים בבית הלורדים של מערכות החוץ והביטחון האמריקאיות - שר החוץ לשעבר ג'ורג' שולץ, שר ההגנה לשעבר ויליאם פרי והסנאטור לשעבר סם נאן. כמו הנשיא אברהם לינקולן, שהיה למשחרר העבדים אף שתחילה ביקש רק לשמור על המצב הקיים והשלים עם העבדות בדרום, הארבעה הפכו ממצביאי המלחמה הקרה שהתפוגגה, לדוגלים בביטול מוחלט של הנשק הגרעיני. "בתנאי", הבהיר קיסינג'ר בשבוע שעבר, "שלנקודה הסופית יקדמו צעדי ביניים משמרי יציבות, שיהיו שקופים וניתנים לאימות".

במאמר שחיבר יחד עם הגנרל בדימוס ברנט סקוקרופט, שהיה סגנו במועצה לביטחון לאומי בממשלי ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, ואחר כך היה יורשו שם (ומילא תפקיד דומה בממשל בוש האב), הביע קיסינג'ר חשש מפני כוונתו של ממשל אובמה "לשאת ולתת על סבב חדש של צמצומים גרעיניים, שיורידו את התקרה עד כדי 300 ראשי-קרב". למעשה, זו אינה תקרה, אלא רצפה, המשיקה לתקרתן של המדינות הגרעיניות האחרות, כי החשש שמביע קיסינג'ר מעוגן בשמונה תנאים וסייגים, ששניים מהם מגלגלים את הכדור לעברן.

"משטר מניעת התפוצה הגרעינית בעולם נחלש כדי כך, שלפי הדיווחים יש למקצת המדינות (שהתגרענו) יותר מ-100 כלי נשק", כתבו קיסינג'ר וסקוקרופט, "ומאגרים אלה הולכים וגדלים". ככל שהתקרה האמריקאית מונמכת, עלול סדר הכוחות הגרעיני של אותן מדינות להוות "איום אסטרטגי", במיוחד אם יכרתו ביניהן בריתות וההרתעה האמריקאית תיכשל. המסקנה המתבקשת: אסור שבמשוואה הגרעינית החדשה ייכללו האמריקאים והרוסים לבדם. גם האחרים מוכרחים לתרום את חלקם.

תמיכתו של קיסינג'ר, יחד עם שולץ, פרי ונאן, ובוודאי אם עלול להתגלע ביניהם קרע על רקע זה עד כדי פילוג ברביעייה, חיונית לאובמה; אין תשובה מוחצת יותר למיט רומני ולרפובליקאים, שיישארו חזקים בקונגרס גם אם רומני יפסיד בבחירות. בבואו לקדם את חזון ההרזיה הגרעינית, יילך אובמה אצל הסינים (240 כלי נשק, לפי סיפר"י), הצרפתים (300), ההודים (80-100), הפקיסטאנים (90-110) - וכאמור, אם המודיעין שלו צודק והנתון של סיפר"י שמוצג בהירושימה נכון - הוא יפנה גם לישראלים.

הבנת חינם

לפי תרחיש זה, עלול להיווצר מצב חדש ביחסי וושינגטון עם ירושלים. מאז סוף 1968, כאשר הנשיא היוצא לינדון ג'ונסון הורה לממשל למכור לישראל מטוסי פנטום למרות סירובה להצטרף ל-NPT, השלימו יורשי ג'ונסון, מריצ'רד ניקסון ועד אובמה, עם מדיניות ישראל בתחום הגרעיני. ההבנות סוכמו בין ניקסון לבין גולדה מאיר ב-1969, אושררו בין ביל קלינטון לבין נתניהו ב-1998, וחודשו בין אובמה לנתניהו ב-2009. זוהי הבעת רצון, לא חקיקה. אין לה תוקף המחייב את הנשיא הבא, או אף את הנשיא המכהן לאחר בחירתו מחדש. היא תלוית הקשר. ישראל שתצטייר כסרבנית שלום, או כמערערת את הסדר העולמי, תגלה שאין הבנות חינם.

רמז ברור לכך ניתן לפני שנתיים, בוועידת הסקר של ה-NPT בניו יורק, כאשר אובמה נכנע ללחץ מצרי והסכים להשיק ועידה אזורית לפירוז המזרח התיכון מנשק השמדה המוני. הסכמה זו אמנם סויגה והותנתה לעייפה, אך לא היה בכך כדי להרגיע את ישראל, שהתנגדה לה - ובכל זאת נגרר אליה אובמה. הוועידה, שנועדה במקור להתכנס השנה, תתקיים בהלסינקי בסוף השנה או בשנה הבאה, ומכל מקום לאחר בחירות נובמבר.

אם מול אובמה יתייצב עד אז נשיא מצרי כמו עמר מוסא, אויב מוצהר של הגרעין הישראלי, תיקלע ישראל למגננה. עניין התקרה והרצפה אינו שייך במישרין ליוזמת הפירוז האזורי, אבל הוא נכרך בו לפקעת אחת של אתגר למוסכמה הנושנה של טאטוא דימונה אל מתחת למרבד הדיפלומטי. מה שהיה שוב לא יהיה: הכל, גם הגרעין, יהיה על השולחן. הרעש שמחוללת ישראל סביב הגרעין האיראני עלול להתגלות כבומרנג שיתעופף לעבר דימונה.

המכלול הביטחוני-מדיני של הגרעין האיראני, הגרעין הישראלי, יחסי ישראל עם שכנותיה (במקרה זה מצרים וסוריה) והתהליך המיקוח עם הפלסטינים, צריך להיות אחד ממוקדי מערכת הבחירות. אם אכן יהיה, תלוי בפוליטיקאים וברחשי לב הציבור. עד כה, רק פעם אחת, ב-1965, מילא העניין הגרעיני הפנימי תפקיד כלשהו בהתנגחות הפוליטית - רפ"י, סיעתם של חסידי הגרעין דוד בן גוריון, משה דיין ושמעון פרס, נגד המערך שבין מפא"י של לוי אשכול וגולדה מאיר ואחדות העבודה של ישראל גלילי ויגאל אלון, שכולם היו מסויגים יותר, בשני ממדים חשובים - עדיפויות תקציביות והיחסים עם וושינגטון.

מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית אז, ארנסט דוד ברגמן, הזדהה גלויות עם רפ"י - שהאשימה את אשכול ב"מחדל ביטחוני" כלשהו, רמז מטעה להזנחת דימונה - ונאלץ להתפטר לאחר הבחירות. כיום, בזכות היותו המנכ"ל-המייסד, ברגמן הוא היחיד שנזכר באתר הוועדה, בנוסף למנכ"ל הנוכחי, ד"ר שאול חורב. אין זכר למי שכיהנו בין ברגמן לחורב, כולל המנכ"ל הקודם, גדעון פרנק, שכנו ולפנים ידידו של חורב ומי שהביא אותו לוועדה, תחילה כמישנהו ולאחר זמן כיורשו.

פרנק, שכיהן בתפקידו כ-15 שנה, התקשה לנתק את זיקתו לוועדה ונשאר בה בתפקיד שנתפר למענו - סגן יו"ר - כאשר היו"ר הוא תמיד ראש הממשלה. זו משרה מיותרת, המאיימת לחצוץ בין הדרג המקצועי לפוליטי. ביחסי פורש-יורש נדרשת הלימה מיוחדת, כמו בין פוטין למדוודב בקרמלין, או בין פפ גווארדיולה לטיטו וילנובה בברצלונה, ולא כמו בין בן גוריון לאשכול. נתניהו, שפרנק כיהן בוועדה עוד בתקופתו הקודמת בראשות הממשלה, הירהר לרגע בקול, שמא נכון להחזיר אותו לתפקידו. מטעמי גילו של פרנק ומשך כהונתו, הרבה מעבר לתקן, לא היה לכך סיכוי מעשי. בין כה וכה, הידידות התקררה.

חורב, תת-אלוף במילואי חיל הים, הוא מהקצינים שהפכו את הצוללות הישראליות מכלי ללחימה מטווח קרוב, לזרוע אסטרטגית. הוא היה מועמד ראוי לפקד על חיל הים; לרוע מזלו הגיע בסוף 1999 להתמודדות על הפיקוד כשמולו מועמד ראוי אחר, ידידיה יערי. לניהול הוועדה לאנרגיה אטומית דילג מראשות האגף לאמצעים מיוחדים (אמ"מ) במשרד הביטחון.

סביר שראשו הנוכחי של אמ"מ, תא"ל במילואים זאב שניר מחיל האוויר, יהיה אחד המועמדים לניהול הוועדה בעוד שנה-שנתיים, כשתגיע שעתו של חורב לפרוש. מועמד אחר עשוי להיות האלוף במילואים אודי אדם, מנהל הקריה למחקר גרעיני (קמ"ג) - הכור בדימונה.

ממלאי תפקידים אלה ישותפו בוודאי בהתייעצויות על משמעותה האזורית של המגמה העולמית, אם יפעל אובמה לפי עצת קיסינג'ר וסקוקרופט ויתבע ממדינות שונות להנמיך את התקרה שלהן, כדי להרחיק אותה מהרצפה האמריקאית. אבל האחריות העליונה מוטלת על הדרג הפוליטי - לא שר הביטחון ולא אחד מסגני ראש הממשלה ולא קבוצת שרים, אלא ראש הממשלה. הנה עוד סיבה לאזרחי ישראל לבדוק היטב את שיקול הדעת והענייניות, תום הלב וטוהר המניעים, של המועמדים לתפקיד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו