בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדבר הכי קרוב לספיידרמן

בלי אמצעי בטיחות ועם ציוד מינימלי, הוא מטפס על קירות קרח זקופים במהירות שלא תיאמן ושובר בקלות את כל השיאים בטיפוס חופשי. אחרי שכבש כמעט כל פסגה אפשרית, לא נותר לו עכשיו אלא להתמקד בשבירת השיאים של עצמו. הכירו את אולי שטק, או כמו שהוא מוכר יותר "המכונה השווייצרית"

21תגובות

אולי שטק נשם נשימה עמוקה ובהה אל המדרון הצפוני של האייגר, חומת קרח ואבן גיר משוסעת וידועה לשמצה המתנשאת לגובה 1,800 מטר, גבוה במעלה האלפים הברניים, שהרגה לפחות 64 בני אדם מאז שהמטפסים ניסו לטפס עליה לראשונה ב-1935. בעוד זמן קצר הוא יהיה תלוי בגובה מאות מטרים על נקודות האחיזה הקפואות והמעוגלות שלו, ללא דבר שיבלום את נפילתו. אולם שטק נותר רגוע וממוקד; המתיחות נשלה מכתפיו כמו שלג דקיק ברוח.

השווייצרי, בן 31 אז, הביט אל הצד הרחוק של העמק, שנגלל מבסיסו המשתרע של האייגר, שם האור החורפי החיוור זחל על פני האחו. כאן למעלה לא היה לא חום ולא שמש, וטוב שכך. סלע אחד, המשתחרר מהקרח ונופל בזמן הלא נכון, יכול להרוג אותו בן רגע, אבל הקור שימר את הנורדוואנד ("הקיר הצפוני", השם הגרמני שלו) בשלמותו. שטק אחז בכלי הטיפוס שלו, הפעיל שני שעוני עצר, והתפוצץ במעלה ההר.

ידיו ורגליו היכו כמו פטישים בשלג בשיפועים של 40 עד 50 מעלות בתחילת נתיב הקמאייר, הקו הקלאסי שקבע צוות גרמני-אוסטרי ב-1938, בטיפוס הראשון על המדרון הצפוני. שטק מעולם לא הרגיש כה מכוונן כמו באותו יום בפברואר 2008. 173 הסנטימטרים של גופו היו רזים ושריריים. הוא התאמן לקראתו בטיפוס על צוקים תלולים, כשהוא נעזר בנקודות אחיזה צרות ביותר, בלי חבל או שותף שיוכל לתקן טעות. הציוד שלו היה מינימלי ומדויק: בורג קרח, ארבע טבעות מתכת, שתי טבעות מחוברות ברצועה ו-30 מטרים של חבל, בעזרתו הוא יכול להחליק מטה אם העניינים ממש מסתבכים.

צפו בשטק בפעולה

במזג אוויר יציב, מרבית המטפסים זקוקים בערך לשלושה ימים כדי להשלים את ההקמאייר. אולם שנה קודם לכן, ב-2007, הראה שטק כי אפשר להשלימו בפחות מארבע שעות, כשניפץ את השיא הקודם ב-47 דקות, וקבע תוצאה של 3:54 שעות. למרות זאת, משהו הטריד אותו. שטק הלך בעקבות מטפסים קודמים כדי להימנע מהעבודה המפרכת של פריצת נתיב בחלקים המושלגים, והוא נעזר בציוד טיפוס כדי לעבור את הנקודות הקשות - שני איסורים גדולים בעיניהם של טהרני הטיפוס החופשי. אביו, חרש הנחושת מקס שטק, לימד אותו לעולם לא לעשות חצי עבודה, אבל שטק החל להשתכנע שזה בדיוק מה שהוא עשה. "הייתי פשוט מהיר מהאחרים", הוא אמר לי לא מזמן במשיכת כתפיים. "רציתי להגיע אל הגבול".

זו היתה מטרת הטיפוס השני שלו נגד השעון על האייגר. שטק המתין לסופת שלג שתמלא את העקבות ותכסה את המדרון בקרח חדש, והפעם התכונן להשלים את המסלול כולו כשרק הגרזינים והסוליות הממוסמרות משאירים אותו דבוק אל הקיר. הוא שכר מאמן ופיזיותרפיסט ממתקן האימונים האולימפי המוביל של שווייץ, כדי לבנות תוכנית אימונים שמטרתה לאפשר לו לטפס על צוקי האלפים במהירות גדולה ככל האפשר. האימונים חרגו מעבר למה שרוב המטפסים מוכנים לסבול - 1,200 שעות של אימוני כושר רצחניים בשנה. איך הוא יוכל לא להיות מהיר יותר הפעם?

39 דקות אחרי תחילת הטיפוס, בערך רבע מהדרך למעלה, הגיע שטק אל תחילתו של המכשול הקשה הראשון, מפגש של שני לוחות סלע אנכיים שנקרא "החריץ הקשה", והבחין שהוא מפגר בעשר דקות אחרי קצב השיא שלו ב-2007. כאן, כשנקודות האחיזה המזעריות מכוסות בשלג, היה שטק זקוק לידיים יציבות, אבל הדופק שלו היה מהיר מדי, מה שפגע בקואורדינציה שלו והפך את תנועותיו למגושמות. הוא נעצר כמו ביאתלט (משתתף בענף ספורט חורף המשלב גלישת סקי וירי ברובה), השתלט על הדופק שלו - והלך על זה. איכשהו הוא האיץ את הקצב והעפיל 55 מטר של אבן גיר מצופה קרח בארבע דקות בלבד.

גטי אימג'ס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

התהום שמתחתיו היתה יכולה לעורר בחילה אצל מרבית האנשים, אבל שטק המשיך קדימה, וחצה בתוך פחות מדקה את לוח הקרח האנכי והמסחרר של מעבר הינטרשטויסר. הוא עבר את הפלאט איירון, צלח את הווייט ספיידר - נקודות הציון האגדיות של ההר נשארו מאחוריו כמו פסי הפרדה באוטוסטרדה. לבסוף הוא הגיע אל קו הרכס, פס שלג מחודד שאותו הוא חצה בריצה על סוליות המסמרים שלו. ואז לא נותר יותר לאן לטפס.

שטק הביט בשעוניו. אחד עצר על 02:47:33, השני על 02:47:34.

האם זה ייתכן? הוא שבר את השיא שלו עצמו ב-67 דקות. ריאותיו בערו וגופו כאב, אבל הוא הרגיש שעוד לא הגיע לגבול היכולת שלו. אז הוא ירד למטה, אכל קצת ספגטי, והחל לטפס על ההר הארור מחדש.

בלי בלוני חמצן

ויז'ואל פוטוס

בשנים שחלפו מאז הטיפוס על האייגר, התפרסם שטק באירופה ובמידה פחותה בארצות הברית, שם מכירים אותו מטפסים רבים בכינוי "המכונה השווייצרית", הודות לסרט בשם זה של חברת ההפקה סנדר. שטק לא הגיע לפסגת האייגר בניסיון השני שלו באותו יום - הוא שב על עקבותיו, מרוקן, לאחר שטיפס 450 מטר בנתיב קל יותר - אבל בחורף שלאחר מכן הוא טיפס בזמן שיא על שני המדרונות הצפוניים הגדולים האחרים של האלפים: הגראן ז'וראס שליד שאמוני נכבש ב-2:21 שעות (שיפור של השיא הקודם בארבע שעות וחצי), והמטרהורן נפל לרגליו בזמן המגוחך של 1:56 שעות (קיצוץ השיא כמעט בחצי). בשני הטיפוסים, שטק פשוט ניגש והתחיל לטפס - בלי אימונים, בלי חבלים - אז שניהם נחשבים סולו-חופשי על-המקום, סגנון הטיפוס המסוכן ביותר שיש. מי עוד מלבד האדם-רובוט מסוגל לעשות זאת?

חבל ששטק שונא את הכינוי שלו. "אף אחד בשווייץ לא מכיר אותי בתור המכונה השווייצרית, וטוב שכך, כי אני לא אוהב את זה", הוא אומר. "בשביל שווייצרים, זה יהיה מאוד אונסימפטיש". לא מאוד נחמד.

ביולי 2011, כשנה אחרי היציאה לאקרנים של "המכונה השווייצרית", עומד שטק בתוך קרון רכבת אחר צהריים עמוסה המפלסת את דרכה אל גרינדלוואלד, כפר למרגלות האייגר. יש לו רעמת שיער ערמוני וחיוך רחב, והוא לבוש בבגדי ריצה, אחרי שבילה את מרבית היום במאוצים לאורך רכס, בצילומים לפרסומת של אאודי עם ההר ברקע. באתי לכאן לבלות שבוע לצדו, כשהוא מתחיל באימונים לקראת מסע נוסף לנפאל, הפעם כדי לטפס בנתיבים חדשים במעלה המורדות הצפוניים של שלושה הרים בגובה 6,000 מטר: אמה דבלאם, טאווצ'ה וצ'ולאצה. בעיניהם של נוסעים רבים זה נראה כאילו כוכב קולנוע עלה לרכבת.

"אולי שטק! האיש המהיר ביותר על האייגר", צועק גבר ומנופף בידיו. "מה שאתה עושה זה פשוט מדהים!" אנשים מתחילים לנעוץ בו מבטים.

"אנחנו חייבים לצלם אותך!" אומר הנוסע ומסתבך עם המכסה של העדשה שלו. שטק מסתובב לצילום, אבל שתי ילדות טופחות על גבו ומבקשות חתימה. "זה קורה כל הזמן", הוא אומר. "אני לא יכול להיעלם".

בדרך כלל שטק מתייחס בידידות למעריצים, וללא ספק הוא אינו איזה יצור קיברנטי חסר רגשות וממוקד-מטרה החסין בפני פחד או כאב. למעשה, הוא טוב במה שהוא עושה משום שהוא מפחד - אפילו חסר ביטחון לעתים - ועל כך הוא מפצה בכך שהוא ערוך גופנית ונפשית לכל הפתעה שהיא. אם זה באימונים, בטיפוס או בשיוף עץ בעבודתו הצדדית כנגר, שטק מכור כל כך לדיוק ולאיכות עד שצופה מן הצד יכול לחשוב שלפניו פרודיה על חולה-שליטה. אבל שטק פשוט מתנהג כמו שווייצרי, תרבות שאותה אני מכיר היטב לאחר שחייתי ועבדתי בשווייץ פעמיים, בפעם האחרונה בין 2008 ל-2011. זוהי האומה המסודרת בעולם וישנה דרך נכונה לעשות כל דבר, כולל הזמנים שבהם מותר להוריד את המים בשירותים (אף פעם לא אחרי עשר בלילה).

ואולם, הימים הנועזים של טיפוסי הסולו המהיר שלו עומדים להיגמר, בין השאר משום שהבטיח לאשתו, ניקול, מטפסת חובבת מושבעת, שלא יעשה זאת יותר לבדו. "המטרה היא לא להיות סולו", הוא מבהיר בדרך מתחמקת, כשאני שואל אותו אם בכוונתו לעמוד בהבטחתו. "ברור שאפשר להתקדם מהר בסגנון אלפיני עם שותף. אני פשוט זקוק לשותף המתאים".

וזה לא ממש תפקיד שקל לאייש. קחו לדוגמה את "פרויקט הימלאיה", המאמץ הכביר של שטק באביב הקודם, במימון מאונטיין הארדוור: להשלים בעונה אחת טיפוס מהיר בסגנון אלפיני לא על פסגה אחת בהימלאיה בגובה של 8,000 מטר, וגם לא על שתיים, אלא על שלוש פסגות, כולל האוורסט, עם שותפים אבל בלי בלוני חמצן. עצם הרעיון היה חסר תקדים. "אנשים משקיעים שבועות על גבי שבועות בניסיון להגיע לפסגה אחת", אומר מטפס ההרים האמריקאי סטיב האוס, תומך נלהב של הטיפוסים המהירים.

chil/ captocamp.org

דון בואי, מטפס מקצועי בעל הישגים מבישופ, קליפורניה, הצטרף אל שטק בנפאל באפריל הקודם לניסיון טיפוס על המדרון הדרום-מערבי התלול של השישאפאנגמה, בגובה 8,012 מטר. אבל כשבואי, אז בן 41, החליט שהוא לא התאקלם מספיק לגובה, הפר שטק את הבטחתו לאשתו ודהר אל הפסגה לבדו, ב-10.5 שעות בלבד. הוא אמר שלא היתה לו כוונה לעשות זאת לבד, אבל התנאים היו טובים, אז הוא עשה זאת. "זה לא ממש סולו", הוא כתב בבלוג שלו באפריל. "אני רוצה (שאשתי) תדע שהגעתי אל הפסגה עם זר פרחים".

כעבור 18 יום, כשבואי הרגיש טוב יותר, חיסלו השניים את 8,200 המטרים של צ'ו אויו בפחות מ-24 שעות, מנקודה נמוכה בהר. שטק סבל מכאבי בטן כל הדרך למעלה, אבל לא האט את הקצב, הודות לכמה לגימות מהקוקה-קולה שהחזיק במעילו.

"נחמד שלא הייתי צריך לחכות לו", אמר בואי ביובש בשיחת טלפון. "אולי חזק מאוד בטיפוס במדרונות הנמוכים, אבל הוא פשוט לא נחלש, גם כשהוא מגיע גבוה יותר. הוא חזק בכל מצב".

אריק פלנטנברג וסקוט פאץ' זכו לטעימה מזה במאי, כשראו את שטק בפעולה באוורסט, הטיפוס השלישי ברשימה. שני המטפסים האמריקאים ירדו מהפסגה בצד הטיבטי כשראו אדם צולע קשות בדרכו מטה. הם לא ידעו שזה שטק, שפעם נוספת טיפס לבדו, אחרי שהקור הקיצוני גרם לבואי לחזור על עקבותיו מגובה 8,100 מטר (כ-750 מטר מהפסגה). כשהגיע למרחק של פחות מ-45 דקות מהפסגה, חזר גם שטק על עקבותיו. רגליו היו כה קפואות עד שחש כי הוא צועד על בולי-עץ. פלנטנברג חשב שהמטפס המסתורי נמצא בצרה, אז הוא ופאץ' יצאו לכיוונו, נכונים לעזור.

"ואז הוא מתחיל להגדיל את המרחק בינינו, ופתאום הבחור הצולע הזה נעלם באופק, פשוט נעלם", נזכר פלנטנברג. "פאץ' הפסיק לרדוף אחריו והביט אלי אחורה במבט של 'מה זה לכל הרוחות?'"

מומחה עולמי

קשה לדמיין את כוח הרצון הדרוש. אחרי כל כך הרבה אימונים, תקווה ועבודה, אתה נמצא דקות ספורות מהגשמת חלומך, ואתה לא מסוגל. אבל אתה יכול! אם רק תיקח מנה אחת מתוקה ממסכת החמצן, הדם הדביק והצמיג ידולל וישוב לזרום, ויעורר את רגליך לחיים.

לא. "זה בולשיט", אומר שטק כשאני מעלה את האפשרות. "אני לא מרמה".

כמה ימים חלפו מאז צילומי הפרסומת לאאודי. אני פוגש את שטק בלאוטרברונן, מקבץ מאורגן היטב של בקתות כפריות הנחבא בעמק מרהיב. התוכנית של היום: לצאת לריצה. רציפי הרכבת מלאים בתיירים ואני קולט את שטק מתקרב אלי בחולצת ריצה כחולה ומכנסיים קצרים שחורים החושפים ירכיים עצומות, שמתנועעות כמו שני כלבי האסקי דרוכים. הגרביים הלבנים שלו מתוחים עד הברכיים, ומשלימים תערובת משכנעת של דביל וערס אירופי.

"היום אני עושה את זה קל", הוא אומר כשאנחנו עולים לרכבת של 9:13 וגולשים מעלה דרך היערות שמעל לעמק. "קל" משמעותו מסלול של שמונה קילומטרים בעלייה לגובה 800 מטר מעל לכפר ונגן אל מעבר קליינה-שיידג. שטק מצמיד את מד הצעדים לשרוכי נעליו, מסדר את מד הדופק שלו ובדיוק ב-9:27, מתחיל לרוץ.

אני יודע שלא אוכל לשמור על הקצב, אז אני ממשיך ברכבת במעלה ההר אל שביל רחב המהווה קיצור דרך אל אותו מעבר. השעון שלי מראה את השעה 9:54 כשאני יוצא לדרך, משוכנע למדי ששטק עדיין יגיע לפני.

הלכתי במסלול זה אינספור פעמים, אבל נשימתי נעתקת כל פעם מחדש. מפלים בגובה 200 מטר מפלחים קרחונים כחלחלים. תורמוסים פורחים בגובה של יותר ממטר בשני צדי הדרך. יש כאן כל כך הרבה שווייצריות, שזה נראה לא אמיתי. זה לא כל כך נורא לקרוע את עצמך באימונים במקום כזה.

לא ששטק מתפעם מכל זה. "אני צריך להתרכז", הוא נהם מוקדם יותר. "צריך להתמקד בכך שכל שריר ימשוך. ריצה לשם ריצה לא מועילה לשום דבר".

אני מביס את שטק אל המעבר (כן!) וחוגג במסעדה עם בירה, נקניקייה ועוד בירה. "זה מגעיל", אומר שטק כשהוא מגיע ב-11:17, בערך 45 דקות אחרי. "אני שונא את כל האוכל השווייצרי הכבד הזה". הוא מזמין סלט ובקבוק ריוולה כחול, משקה קל שווייצרי פופולרי העשוי מי-חלב - הגרסה הכחולה נטולת סוכר. הוא מכרסם את האוכל כאילו לא התאמץ מספיק כדי להזיע.

כמובן, שטק אינו היחיד שעושה זאת. ב-2010 שבר מטפס הקירות האמריקאי אלכס הונולד את שיאי מהירות הטיפוס על ה"אף" של אל קפיטן ועל המדרון הצפון-מערבי של הכיפה החצויה (שניהם בפארק יוסמיטי בארצות הברית), כשטיפס עליהם בפחות מ-11 שעות. כריסטיאן שטנגל האוסטרי - שאחר כך התברר כי שיקר בטענתו שטיפס בהצלחה על ה-K2 בהימלאיה - טיפס עד 2007 על שבע הפסגות (ההר הגבוה ביותר בכל אחת משבע היבשות) בפחות מ-59 שעות בסך הכל. אולם שטק הוא מוטציה משולבת של המטפסים הטובים ביותר שהיו וישנם. יש לו הסיבולת בגבהים של ריינול מסנר (מטפס הרים איטלקי שהיה הראשון לטפס סולו על האוורסט בלי חמצן), וכמו הונולד, הוא יכול לטפס בלי חבל 5.13 (רמת קושי של טיפוס לפי הסולם האמריקאי, שתיים לפני הגבוהה ביותר בטיפוס חופשי). ואולי חשוב מכל, יש לו השכל והזהירות של מטפס ההרים אד ויסטורס (השלישי ברשימת האנשים שהעפילו על המספר הגדול ביותר של פסגות בגובה יותר מ-8,000 מטר), שידוע בשל האובססיה שלו לבטיחות ומגדיר את שטק "מומחה עולמי במה שהוא עושה".

Uwe Gille

בעוד שהגנטיקה תרמה ללא ספק לעיצוב יכולתו של שטק - זרועותיו הארוכות ממקמות אותו גבוה בסולם הקוף-אדם - הכושר שלו נובע בעיקר מהאימונים הבלתי-שפויים שתיכנן סימון טרכסל, המאמן האישי שלו והפיזיותרפיסט במרכז הרפואי האולימפי של שווייץ.

ב-2007, כששטק הטיל את פצצת האייגר הראשונה שלו, הוא החליט שאם הוא באמת רוצה להגיע אל גבול יכולתו, הוא חייב לקבל את עזרתו של מאמן מהשורה הראשונה. הבעיה בכך: אין בנמצא מחקר רק על ביצועים בספורט טיפוס הרים, ובוודאי שלא על טיפוס נגד השעון או טיפוס סולו בלי ציוד.

"במקרים של מרוצי שדה (קרוס קאנטרי) - גולשי סקי או רוכבי אופניים - אתה יודע בדיוק מה המסלול הנכון ויש לך מערכות מוכרות שבהן תוכל להשתמש כדי להכשיר ספורטאי למרוץ ולהעריך את ההתקדמות שלו לאורך הדרך", סיפר לי טרכסל כשנפגשנו אחר צהריים אחד בברן. "במקרה של אולי, אנחנו מדברים על הרים. זו טריטוריה חדשה".

בהתחלה טרכסל רק אירגן את האימונים הקודמים של שטק, לדוגמה, בהצמדת אימוני הסיבולת לאימוני סיבולת אחרים, ואימוני כוח לאימוני כוח. "כמו מיון בין אבנים שחורות ללבנות", הוא אומר. אחרי שלושה חודשים, התוצאות היו מדהימות. שטק הצליח לרוץ במעלה הגבעה שליד ביתו ב-33 דקות, ירידה מ-37 דקות - שיפור של 10 אחוז בזכות שינויים קלים ביותר. "לא לעתים קרובות מקבלים הזדמנות לעבוד עם ספורטאי מהרמה הגבוהה ביותר, שיש לו מקום רב כל כך להשתפר", אומר טרכסל. "זה היה מרגש מאוד".

טרכסל התחיל לאלץ את חיית המחמד החדשה שלו לסבול, ונעזר במחקרים על ריצה וסקי נורדי כדי לבנות תוכנית אימונים מותאמת אישית. התוכנית כללה ריצות קצרות, ריצות למרחקים ארוכים, הפסקות-ביניים, אימוני משקולות, טיפוס סלעים, מתיחות, ואפילו בדיקות שינה כדי לעקוב אחר קצב השתקמות השרירים. בתוך כך, טרכסל חוקר את הזמנים, נתוני הדופק והמרחקים ששטק הזין למאגר מידע. בתקופות האימונים האינטנסיביים, שטק חוזר למעבדה כל חודשיים ומתחבר למכונות נוספות. כתוצאה מכך, הוא יודע בדיוק כמה זמן הוא יכול להיתלות על בליטה זעירה או אם יש לו די מאגרי אנרגיה לצלוח נקודה קשה.

"הכל הגיוני מאוד אצל אולי", אומר טרכסל. "הכשירות שלו היא הביטחון שלו".

יכול להיות, אבל האינטנסיביות של האימונים גרמה לכמה מעמיתיו של טרכסל להרים גבה, והם הזהירו אותו כי שטק נמצא בדרכו לפציעה. בשלב כלשהו הורה טרכסל לשטק לרוץ שלוש פעמים אל פסגה ליד ביתו - ריצה של כמעט 5,500 מטר בעלייה. שטק עשה את שלוש העליות והירידות בחמש שעות בסך הכל, וזאת כמה פעמים בשבוע. אני שואל אותו אם הוא לא חושב שטרכסל דוחף אותו יותר מדי.

"לא", הוא עונה. "סימון מאיט אותי".

גטי אימג'ס

גיבור לאומי

שלא במפתיע, שטק מתקשה להירגע. הוא למד לעצור לכמה דקות ולדמיין דברים שעוזרים לו להרגיש רגוע וממוקד - למשל, תנועות קלות של טיפוס. אילו היה יכול להיות חיה כלשהי, הוא היה בוחר בחתול, "שמן ועצלן", הוא אומר. הוא אוהב גם קומיקס. באביב הקודם, בזמן הפוגה בטיפוס לגובה 6,119 המטרים של פסגת לובוצ'ה בנפאל, צלל שטק לתוך עותק של דונלד דאק. "הבחור הזה ממש מצחיק", הוא אומר.

גם שטק יכול להיות משעשע. בהרצאות הוא מתגלה כנואם נלהב ומהנה. אבל כמו מרבית השווייצרים, הוא עושה הפרדה חדה בין עבודה לבילויים, וכל כמה שאני מנסה לטשטש את הגבול בין השניים, שטק רואה בי עוד חטטן עושה-צרות הלהוט לחדור אל ה"איים" של הפרטיות שלו. קיבלתי הוראה לא ליצור קשר עם ניקול או עם משפחתו, וזה מרגיז אותי.

"זו רק שיחה", אני אומר.

"אין סיכוי", הוא אומר, וזהו זה.

למזלי, ניקול נסעה לטפס בצרפת, ובאחד הימים נשרו ההגנות ואני מוזמן לבקתה הכפרית בת 200 השנים שהם שוכרים ליד אגם בריאנץ. חמים ונעים בפנים, עם תקרה נמוכה ומגבות תלויות בחדר אחורי שמלא בקופסאות עם בורגי עגינה, גרזינים וחבלים. תמונה גדולה של האייגר תלויה על קיר בסלון, ומהחלונות מכוסי הווילונות אפשר לראות את האאודי קוואטרו עם הגג הנפתח החונה בשביל הגישה. חברת המכוניות הגרמנית נותנת לשטק לנהוג כל שנה ברכב חדש בחינם. אני מנומס מכדי לשאול מה גובה הכנסתו, אבל לפי המראה הכללי, בני הזוג שטק שייכים למעמד הבינוני. "מעולם לא ציפיתי להתפרנס מטיפוס", אומר שטק. "אבל הגעתי לנקודה שבה או שאני צריך להשיג עבודה, או לנסות להרוויח מזה כסף אמיתי. לא רציתי להפוך להיות אפס בן 45".

שטק גדל כצעיר מבין שלושה אחים באמנטל, עמק שקט מצפון לאינטרלאקן. כשהיה בן 12, חבר של אביו, ששמו פריץ מורגנתאלר, לקח אותו לטפס בפעם הראשונה, במסלול עם כמה מכשולים בדרגה 5.7 (הדירוג מתחיל ב-5.0 ומסתיים ב-5.15c) ברכס שראטנפלו.

"פריץ היה בחור מיושן", אומר שטק. "הוא שלח אותי להוביל מהרגע הראשון. חשבתי שזה נורמלי לטפס 20 מטר עם לא יותר משתי יתדות והוראות לא ליפול". וכך נולד מטפס סולו. מאז טיפס שטק תמיד בלי חבל בקטעים הקלים.

בגיל 18 התמודד שטק עם המבחן האמיתי הראשון שלו, המדרון הצפוני של האייגר, והשלים את נתיב הקמאייר ביום וחצי. בגיל 21 הוא דהר במעלה מסלולים קשים במונך, וב-2004, בגיל 28, הוא ושותף השלימו את שלושת המדרונות הצפוניים של המונך, האייגר והיונגפראו (שלוש הפסגות המרכזיות של האלפים הברניים) ברצף של 25 שעות. העסק תפס ממש תאוצה אחרי שהוא טיפס בסולו חופשי מסלול תלול וחשוף במיוחד שנקרא אקסקליבר - טיפוס של 230 מטר בדרגת קושי 5.10 מעל ונדן שבשווייץ.

הימים הטובים כמעט נגמרו ב-2007, כששטק חווה את ההתחככות הראשונה שלו עם המוות במדרון הדרומי של האנאפורנה שבנפאל, ההר העשירי בגובהו בעולם, 8,090 מטר. רגע אחד הוא טיפס לבדו, בלי חבל, וברגע הבא הוא היה 300 מטר נמוך יותר על הפנים, סובל מכאב ראש רצחני וחבלות בכל הגוף, אבל חוץ מזה בסדר. אין לו מושג מה קרה - הניחוש הקולע ביותר שלו הוא שסלע שהשתחרר פגע בקסדתו. לאחר מכן הוא הקדיש חודשים למחשבה.

"היה לי חשוב להבין אם דחפתי את עצמי יותר מדי או שסתם היה לי מזל רע", אומר שטק. "בסופו של דבר החלטתי שזה היה מזל רע".

ב-2008 הוא חזר לטפס במרץ מחודש. בנוסף לשיאי המהירות שלו, הוא וסימון אנתמאטן, מדריך טיולים שווייצרי צעיר, פילסו נתיב טיפוס מעורב חדש על המדרון הצפוני של טנגקאמפוצ'ה שבנפאל - וזכו ב"גרזן הזהב" (Piolet d'Or), פרס צרפתי יוקרתי למטפסים. כעבור כמה חודשים זכו השניים בהערצה כלל-עולמית כשמיהרו לעזרת מטפס הרים ספרדי גוסס במעלה האנאפורנה, אף שהדבר חייב אותם לבטל את תוכנית הטיפוס שלהם.

שטק מתייחס למבצע החילוץ ככישלון - הוא הציל רק אחד משני המטפסים שנתקעו - אבל לשווייצרים אוהבי ההרים היה גיבור לאומי חדש. "בספורט הזה הוא השווייצרי הטוב ביותר, ובשנים האחרונות, אחד מהטובים בעולם", התפעל "באזלר צייטונג" ונתן לשטק את המחמאה האולטימטיבית בהשוואה בינו לבין רוז'ה פדרר.

שטק לעולם לא יהיה מפורסם כמו פדרר. אולם בגבולות שווייץ דוברת הגרמנית, אין שום ספק שהוא נהיה ל"סלבריטאי נקניק", ביטוי שווייצרי לאדם המפורסם בעיקר בבית. רשות השידור השווייצרית, המעסיקה הקודמת שלי, ביקשה ממנו לשחזר חלקים מהטיפוס השני שלו על האייגר לתוכנית מיוחדת של 50 דקות ששודרה בכל המדינה. הוא הופיע בתוכנית כלל-ארצית נוספת, תוכנית סגנון-חיים של שווייצרים מפורסמים, ואחר כך ככוכב אורח בשעשועון קלפים טלוויזיוני. הוא הצטלם ל"Schweizer Illustrierte", מגזין סלבריטיז שווייצרי, וכל כך הרבה אנשים באים להרצאות שלו, שאותן הוא מלווה בהקרנת שקופיות, שהוא הסכים לערוך 92 כאלו בשנה. תאגידים החלו לשלם לו אלפי פרנקים שווייצריים כדי לשמוע את המסר שלו על "היה הטוב ביותר שאתה מסוגל להיות, לא טוב יותר מהאחרים". אאודי החתימה אותו, כמו גם חברת הנעליים האיטלקית סקראפה, המתמחה בנעלי טיפוס, וסונטו - יצרנית השעונים, מדי הדופק ושאר הציוד הדיגיטלי לספורט ופעילות שטח.

חברת מאונטיין הארדוור יצרה השנה קו-ציוד שלם קל במיוחד, המבוסס על הדרישות של שטק, כולל מעילים בלי כיסים וחרמוניות שאפשר להיכנס איתן לשקי שינה. יש אפילו אולר שווייצרי שקרוי על שמו ונמכר ב-200 דולר: אולר אולי שטק במהדורה מוגבלת עשוי טיטניום וכולל מפתח ברגים וכלי לשיוף גרזיני קרח.

"וואו", אומר אד ויסטורס כשאני מספר לו על טובות ההנאה הללו. "אמרת שאאודי נותנת לו מכונית?"

קנאי לפרטיות

במקרה שהדבר עוד לא ברור מספיק, שווייץ היא מקום נהדר למטפס מקצועי. במדינה חיים רק 7.8 מיליון בני אדם, אבל כמעט כולם יכולים לפחות לדמיין מה שטק עושה. "ישנם חלקים נרחבים בארצות הברית שבהם אנשים בכלל לא יודעים מה זה טיפוס", אומר ויסטורס. "אתם חושבים שמישהו במערב התיכון יקנה חטיף שוקולד אד ויסטורס?"

שטק יודע שהקסם שלו לא יימשך לעד. בסופו של דבר הוא יזדקן ויאט כמו כולנו. אבל בשבילו היציאה מאור הזרקורים תהיה הקלה מסוימת, מאחר שהעניינים יכולים להיות קצת קלאוסטרופוביים בממלכה האלפינית. שטק נהיה קנאי לפרטיותו, תופעה משונה אצל ספורטאי עם מממנים השואף למשוך תשומת לב. הוא ידוע בנטייתו להתפרץ על מעריצים המבקשים ממנו חתימה כשאחד מבני משפחתו נמצא בסביבה, ורק לעתים נדירות אפשר לראות תמונה של ביתו.

באורח בלתי נמנע, ניסיונותי לחדור אל הבועה של שטק מובילים להתקף זעם. מה שאולי אף יותר בלתי נמנע זה שההתפרצות נובעת ברובה ממני. לילה אחד בתחנת רכבת באינטרלאקן, שטק ואני עומדים תחת אורות הרציף ודנים בתוכניות לימים האחרונים שלי. נקבעה לו פגישה עם טרכסל ואז הוא רוצה ללכת לדאות במצנחי רחיפה. אני מבקש להצטרף.

"לא, לא, לא! אתה לא הולך לכתוב על זה!" הוא אומר, ומרים ידיו באוויר כאילו שלפתי אקדח.

"אני לא יכול לבוא לצפות?"

"לא. אני זקוק לזה בשבילי".

אני מבטיח שלא אוציא פנקס או אצלם תמונות באייפון שלי. לא.

"אם אתה תבוא, אנשים ישפטו אותי", הוא אומר בכעס.

"ישפטו אותך? על מה אתה מדבר?"

"אתה עיתונאי, אבל אתה לא קולט", הוא מצליף. "אין לך מושג".

זהו. אני מתפרץ.

"אתה יודע מה, אני ככה קרוב לבטל את כל העניין המזוין הזה", אני צועק. "אני לא יכול לדבר עם אשתך. אני לא יכול לדבר עם הוריך. ועכשיו אני לא יכול לבוא לצפות בך דואה? מצטער, אבל זה מגוחך".

שטק עונה בקול נמוך ומדוד. בסופו של דבר, מתברר שלבדו שם למעלה, שטק הוא רק אולי, דואה מתחיל במצנחי רחיפה שרוצה פשוט ללמוד את העסק וליהנות מהזמן שלו. אם אנשים יגלו שהוא לא טוב במיוחד בזה, הם עלולים לחשוב שהוא בדיחה.

"אתה מסוגל לעשות דברים שרוב האנשים בעולם לא יכולים", אני אומר, עדיין מחומם על אש נמוכה. "ואתה חסר ביטחון?"

פניו מחווירות. ברור שעברתי את הגבול.

"ישנה הדמות שאני מציג לעולם, וישנו אני, ורק אשתי מכירה אותי", הוא מגמגם. "אין לך מושג איך זה! אנשים רואים אותי רוכב על אופני הרים וחושבים, 'זה אולי שטק. הוא לא כל כך מהיר'. הם רואים אותי שותה ריוולה כחולה וחושבים, 'הוא בטח לא רוצה סוכר'. הם אפילו שופטים אותי על האופן שבו אני גורב גרביים".

לבסוף אני מבין: זה עוד עניין שווייצרי. בארצות הברית אנחנו נוטים להיות סלחניים לפגמים של אחרים, בייחוד אם הם מנתבים אותם ליתרונות. אבל השווייצרים אינם מוצאים שום סיבה להתפעל ממגרעות. או שאתה עושה משהו היטב, או שתלך להתאמן בשקט עד שתהיה טוב מספיק.

בסופו של דבר, המתח מתפוגג כשעובר-אורח מבקש משטק לסייע לו להוריד אשה מרכב נכים שהמעלון שלו התקלקל. אני מתנצל על שאיבדתי את קור רוחי. שטק מתנהג כמו השווייצרי המושלם ומציע פשרה דיפלומטית: בוא לטפס במקום זאת.

ביום האחרון, אני פוגש את שטק וצוות צילום בריטי באזור טיפוס ספורטיבי שנקרא להן, שבו בולטים גושי סלע בין האורנים. אין כאן שום דבר קל, ואני לא מצליח אפילו להתרומם מהקרקע. כשהמצלמות בפעולה, שטק יוצא במעלה נתיב שנקרא שווייצרהאלה, בדרגה 5.12c, בעת שחבר שלו, הצלם רוברט בוש, מחזיק בחבל מתחתיו לאבטחה. שטק גולש מעלה בעוצמה ובביטחון של מטפס הנהנה מהמותרות של החבל. שטק עוצר לרגע במכשול העיקרי, בליטה עם נקודות אחיזה צרות, חלקלקות מהחום.

"הוווו", אומר בוש, המקבילה השווייצרית-גרמנית ל"יש לך את זה, אחי!"

שטק טובל את ידיו בשקיק הגיר שלו, מפזר פתיתים לבנים באור השמש. אז הוא מושך את עצמו מעלה בכוח ומגביר מהירות עד שהוא גבוה כל כך מעלינו שאין לו עוד לאן לטפס.*

תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו