בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האוצרות הסודיים של האספנית האנונימית נחשפים

עד לאחרונה נהנתה הללה טל לבד מאוסף האמנות האדיר שלה. עכשיו, בגיל 85, היא חושפת לראשונה את היצירות המרתקות שברשותה בתערוכה מיוחדת בבאר שבע. בהזדמנות זו היא חוזרת לרפי לביא, יגאל תומרקין ולאמנים הצעירים שאותם טיפחה כמו את ענבי היין ביקבים שלה

5תגובות

בחודש שעבר נכנסה הללה טל למוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, בניין עתיק מהתקופה העותמאנית הנמצא בעיר העתיקה. היא הסתכלה סביבה כה וכה, בחנה את הציורים שעל הקירות ואת הפסלים, ניגשה לפסלו של יגאל תומרקין, התבוננה בו בעניין רב ואמרה: "יו, הוא כל כך יפה, הייתי קונה אותו". ולא היה באמירה שלה שמץ של בדיחות דעת. כאילו שכחה באותו רגע שהיא כבר קנתה אותו, שהוא, כמו כל הציורים והפסלים בתערוכה, "צבע מקומי", חלק מהאוסף הפרטי שלה שנחשף בפעם הראשונה לקהל הרחב.

הללה טל, בת 85, היא אספנית אמנות שאיש כמעט אינו מכיר. אספנית מוקפדת ויוצאת דופן. אשה במקצוע שנשלט על ידי גברים. היא גרה הרחק מהסצנה התל-אביבית המתנהלת במשולש גורדון-פרישמן, רוטשילד-נוה צדק ומוזיאון תל אביב, בכרמי יוסף, בבית פונקציונלי לא מנקר עיניים, וברשותה כמה מאות יצירות מופת של מיטב האמנים מהדור השני באמנות הישראלית, בעיקר שנות ה-60 וה-70, אבל לא רק. היא ממשיכה לרכוש עבודות של אמנים צעירים שהעין שלה תפסה בציור שלהם את המשהו המיוחד שמלהיב אותה, בלי שום קשר למחיר, להשקעה, לתשואה ולבאז שקיים או לא סביב האמן.

באוסף שלה אפשר למצוא את אביבה אורי, רפי לביא, יאיר גרבוז, יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ, עדו בר אל, איקה בראון, מיכל נאמן, לאה ניקל, משה קופפרמן, בוקי שוורץ, יעקב אגם, משה גרשוני, פיליפ רנצר, אריה ארוך, פנחס כהן גן, דוד ריב, סיגלית לנדאו, זיוה צ'רקסקי ועוד. ולא, אין לה מחסן מיוחד או כספת סודית שבהם מאוחסנות היצירות. רובן תלויות על קירות ביתה, מן המסד ועד הטפחות, מכסות כל סמנטימטר פנוי.

דניאל צ'צ'יק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

בתערוכה בבאר שבע מוצגות 60 יצירות. לא בקלות היא נעתרה להציג את האוסף ולצאת מהעמדה של האספנית האנונימית. "פחדתי מחשיפה", היא אומרת, "אני לא הולכת לפתיחות ולא משחקת את המשחק הישראלי. אני לא צריכה מאף אחד כסף, גם לא מהבנקים, אז מה אני צריכה להתבלט? אני יודעת מי אני גם בלי זה".

המפגש עם טל הוא נס קטן המפוגג בבת אחת את המושג זקנה. היא ניצבת בפתח ביתה כמו אמזונה אדומה רבת חן ועוצמה. היא אוהבת לשלב אדום בבגדיה. את מכונית הרנו החדשה והאדומה קנתה זה עתה. "אני נוסעת כל שבוע לתל אביב, לסיבוב גלריות או מוזיאונים", היא מסבירה את הצורך במכונית. "כשבאתי עכשיו לסוכנות לקנות את המכונית, הסתכל עלי המוכר ושאל: 'למי את קונה את האוטו?' אמרתי שלעצמי והוא התפלא: 'את קונה אוטו? את נוהגת?' כשבאתי לקבל את המכונית הוא שאל שוב: 'אז מי יבוא לקחת את האוטו?' אמרתי: 'אני באתי לקחת אותו, עכשיו'. לא הסתדר לו שאני בת 85 ומתנהגת כמו צעירה".

כשהיא עורכת סיור בחדרים עמוסי יצירות האמנות שבביתה היא מעופפת מציור לציור בקלילות של פיה. מתעכבת ליד כל יצירה ומספרת בהתרגשות על כל רכישה. מתענגת ומלטפת את הציורים בעיניים של אמא אוהבת ומפנקת. היא קשורה בקשר עמוק ורגשי לכולם אבל לאי בודד אמרה שתיקח איתה את רפי לביא ואת משה גרשוני.

בנוסף להיותה אספנית טל היא גם חקלאית. ייננית ליתר דיוק. בבעלותה חווה חקלאית גדולה שבה מגדלים פירות, מוכרים שתילי ענבי יין מהכרמים שלה, ומייצרים יין ביקב בוטיק בשם Red Poetry שפועל על אדמות גזר העתיקה מ-1950. את החווה מנהל היום בנה דובי וטל מוהלת באהבתה ליין את תשוקתה לאמנות.

יצירות מהאוסף הפרטי של הללה טל. רפרודוקציות: רון ארדה

תומרקין על בקבוק יין

היא נולדה ברחובות לאצולת הקרקע הראשונה. הוריה היו מבני העלייה הראשונה. היתה לה אחות גדולה בשם מנוחה ואילו היא נועדה להיות בן ששמו הלל, כשמו של סבה, כדי שתמשיך את מורשת האצילים החקלאים. ואכן הנבואה התגשמה באחת מעלילות חייה. לסבה מצד אביה, הלל אהרונוביץ, היו באוקראינה כרמים ויקב והוא ייצר משקאות אלכוהוליים. אמה, שלומית פיינשטיין, באה מברסט ליטובסק, עירו של מנחם בגין שבפולין, היום בלארוס.

משפחתו של אביה, שהיתה בין עשר המשפחות שהקימו את רחובות, רכשה אדמות במושבה עוד לפני עלייתם לארץ. כשהוריה נישאו היתה בידיהם נדוניה קטנה של כ-220 דונם. "לכל משפחה ברחובות אז היו אדמות", היא אומרת, "עניין הממון לא שיחק תפקיד, כי כולם ידעו כמה יש לכל אחד". בתחילת המאה ה-20 הקימו 12 משפחות מרחובות, ביניהן גם משפחתו של אביה, יעקב, יקב וקראו לו "גת". ב-1925 הוא נמכר ליקבי הברון בראשון לציון. "ומה אני עשיתי בחלק שלי אחרי שירשתי אותו?" שואלת טל וזיק שובב בעיניה, "קניתי לאה ניקל וקופפרמן".

בית גידולה של טל היה משופע באמנות ובתרבות אירופית. ציור ומוזיקה. אביה למד בוטניקה בברלין ושם נחשף לתרבות אירופית ולאדריכלות מודרנית. כשחזר לארץ, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביא איתו לרחובות ניחוחות מאירופה. "קשה להאמין שב-1932 בנו ברחובות בית בסגנון הבאוהאוס", אומרת טל. "תיכנן אותו האדריכל אריך מנדלסון, עם שני חדרי אמבטיה ושני חדרי שירותים וגם הרהיטים היו בסגנון באוהאוס. עשו אותם הנגרים מקיבוץ גבעת ברנר. והיו לנו כל מיני מטפלות ומבשלות".

דודה, שלום אהרוני, למד בבצלאל עם נחום גוטמן, אביגדור סטימצקי, וראובן. "גם אני נדבקתי בחיידק הזה", אומרת טל. "למדתי ציור בגימנסיה והתחלתי לצייר בעצמי". גם במשפחת אמה, פיינשטיין, היו לא מעט אמנים ואנשי רוח. רובם היו חלוצים, כל אחד בתחומו. נחמה פוחצ'בסקי, אחות סבה, נחשבת לסופרת הראשונה בארץ. "נתנו לה ללמוד באוניברסיטה. היא היתה אשה מיוחדת, דעתנית, סופרז'יסטית, הקדימה את זמנה והיה לה קשה בחברה הישראלית. לא הבינו אותה. בעלה היה היינן הראשון אצל הברון".

סבתה של טל, חייקה רייזל פיינשטיין נסעה כל שנה מרחובות לקארלסבאד (קרלווה וארי) להשתכשך במעיינות החמים, לראות ולהיראות. "היא הביאה משם חפצים שלא ראינו עד אז, כמו כוסות מקריסטל צבעוני ומפות, וכולם היו באים לראות ולמשש. היא ראתה שם ציירים שמציירים דיוקנאות של נסיכים ונסיכות וזה נכנס לה לראש. היא היתה קלפנית וניהלה בביתה ברחובות מועדון קלפנים. היו באים אליה מכל הארץ לשחק. בוריס שץ שיחק אצלה קלפים והציע שאחד מתלמידיו בבצלאל יצייר פורטרט שלה. פתאום היה בבית צייר, לזר קריסטין, והיא ישבה לפניו כל יום שעה-שעתיים".

בגיל 15 שלחו את טל ללמוד בגימנסיה המקצועית על שם אליס סליגסברג בירושלים. היה זה בית ספר לבנות נוסח בוסטון שלמדו בו, בין היתר, ציור ("למדתי אצל מיטב המורים, ארבע שנים אצל ארדון ואצל ד"ר פריץ שיף"), אופנה, פקידות, בישול, משק בית, אריגה ורקמה. שכרו לה חדר בירושלים והניחו לה לנפשה.

ילדה לבד בחדר שכור?

"אח, זה היה תענוג. המון אנשים לא הבינו את זה אבל אני הייתי מאושרת. זה בנה את האישיות שלי. למרות שירושלים היתה אז קוסמופוליטית - כל הצבאות בעולם היו שם, ראיתי הצגות וקונצרטים, ואת ז'וזפין בייקר שבאה להופיע בירושלים - היא היתה גם עיר מגעילה. כמו היום. כל אחד נושק לתחת של איזה שר או סגן שר".

בסיום הלימודים היא הלכה לעבוד בבית האופנה אילקה אבל ההגנה קראה לה והיא נשלחה לקורס חובשים גדודיים. "בסוף 47' כבר השתתפתי בפעולות קרביות כחובשת של גבעתי באזור רחובות, ראשון ונס ציונה והייתי נוסעת לתל אביב עם הפצועים. אחר כך השתתפתי בכל הכיבושים של הדרום. נכנסנו למחנה תל נוף אחרי שהבריטים עזבו, הקמנו בית חולים, אבל לא היה ציוד. הייתי צריכה לשנורר ציוד מהדוד שלי שהיה רופא בפנסיה".

אחרי המלחמה הלכה טל ללמוד בבתי ספר לאחיות בצריפין ועבדה בבית חולים אסף הרופא עד שילדה את בנה ב-53'. את בעלה, אלכס גולדנטל (טל) פגשה בקיבוץ מצובה לשם נשלחה על ידי ההגנה ללמוד להילחם. זו היתה אהבה ממבט ראשון על אף ש"הוא בא מבית של פולנים. הוא בא למצובה לבקר את החברה שלו והיא עבדה באותו לילה במטבח, וזהו. הייתי איתו חמש שנים ולא רציתי להינשא כי המחשבה היתה שאסע ללמוד בחו"ל. קיבלתי מלגה ללמוד באמריקה אבל אבא שלי אמר שאולי זה לא הזמן לקום ולנסוע כשהיישוב התכונן למלחמה עם הערבים. אז עשיתי עם אלכס הסכם שאם אתחתן איתו, הוא יתן לי יד חופשית ללמוד. והוא אמר שאין בעיה והתחתנו. הייתי כבר זקנה, בת 24".

על אף זקנתה המופלגת נקראה טל פעמיים למילואים, גם אחרי שכבר היתה נשואה ואמא לבן. "המחשב טעה בתאריך הלידה שלי ושום דבר לא עזר. יצאתי לשתי מלחמות. במלחמת סיני הייתי במילואים בבית חולים קפלן, וביום הכיפורים גייסו אותי לשלושה חודשים וחצי לבית חולים שמואל הרופא בבאר יעקב, שבו טיפלו בפצועים של כל הצבאות שלחמו בנו".

אלכס שירת בקבע בחיל הים, היה בקומנדו הימי והושאל למשרד הביטחון, שזה עתה נולד, למחלקת הרכש בחו"ל. "הזקן לא נתן לו לצאת מהארץ עד שעיברת את השם שלו", אומרת טל, "ואז עברנו לתל אביב. זה היה נהדר כי ברחובות כבר לא מצאתי את מקומי".

קובי קלמנוביץ'

בתל אביב ספגה טל את הוויברציות של התקופה. בתי קפה, כסית, רוול, פינתי, קליפורניה, אמנים צעירים והרבה אלכוהול. בתחילת שנות ה-60 עזב אלכס את הצבא והקים עם חברים יקב במקוה ישראל. "את הענבים לקחנו מהכרם שלי", מדגישה טל, "ואני עבדתי בהפצה, שזה היה קשה מאוד. הייתי כל הזמן ברחובות, הסתובבתי בין החנויות. ואז עלה בדעתי לעשות תוויות של אמנים ישראלים על בקבוקי היין. יום אחד הלכתי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ומולי הופיע יגאל תומרקין עם כלב. אני זוכרת את זה כאילו היה היום. פתאום הבזיק לי רעיון ואמרתי: 'יגאל, תשמע, אנחנו הולכים להוציא יין חדש ואני צריכה תווית, מה דעתך?' 'זה רעיון נפלא', הוא אמר, 'מה שם היין?' 'Vin fou, יין משוגע', אמרתי. למחרת הוא הופיע עם הרישום והדפסתי את התווית. זה עשה רעש ואני חושבת שזה החדיר אותנו לתודעה של הישראלים שקודם לא ידעו לשתות יין".

רפי לביא בחצי מחיר

אהבתה לאמנות החלה עוד בבית הוריה. כשהיתה נערה צעירה רכשה ספרי אמנות. את הציור הראשון שלה קנתה בזמן מלחמת השחרור. "הייתי במצב נפשי נורא קשה. הרבה חברים שלי נהרגו, נסעתי לתל אביב והלכתי לקולנוע. בדרך עברתי באלנבי מעל חנות חפציבה שהיתה חנות לספרים ושם הציגו ציורים של ציירים ייקים וראיתי ציור בצבעי מים של בחור בשם פרץ האסה שמצא חן בעיני וקניתי אותו. הוא היה ייקה שאחר כך עזב את הארץ ואף אחד לא שמע עליו. אחר כך קניתי שני ציורים של שמואל חרובי וציור של יוסי שטרן. כשהתחתנתי כבר היו לי ארבעה ציורים".

תל אביב היתה לטל לונה פארק ענק של מאוויים וסיפוקים. "פעם היו סוגרים את החנויות בין שתיים לארבע לשלאף שטונדה ואני הייתי הולכת לדיזנגוף פינת גורדון, לקפה פינתי, שם ישב דנציגר עם כל האמנים הצעירים שאיתם התיידדתי אחר כך והם הפכו לחברים שלי. בבוקר הם ישבו בכסית, בצהריים עברו לפינתי ואחרי הצהריים לאייבי נתן בקליפורניה. אדם ברוך היה בא אחרי הצבא, יושב, מקשיב ותמיד שותק. החבורה הזאת היתה מאוד דומיננטית בקביעות שלה מהו טעם טוב ומי נחשב צייר ומי לא. לגבי למשל הם החליטו שאני לא שווה כלום בציור ובגלל זה הפסקתי לצייר. לאביבה אורי הם אמרו שהיא לא טובה בשמן ושיכנעו אותה לעבור לרישום בשחור-לבן. בדיוק היתה לה תערוכה בגלריה גורדון ואני קניתי שני שמנים שלה. סיפרתי להם והם אמרו: 'את לא מבינה כלום, לכי תחזירי אותם', ואני כמו אידיוט החזרתי אחד ואחד השארתי. היום נלחמים על כל שמן של אביבה אורי".

על אף החברות עם הציירים, קנתה טל רק בגלריות ומתערוכות. בעיקר אצל שעיה יריב בגלריה גורדון ובגלריה גבעון. "יש לה טעם אישי באמנות וזה מה שמרתק אצל אספן", אומרת נעמי גבעון. "האמפתיה שיש לה כלפי האמן והיכולת להבין אותו ואת יצירתו, היא מהגבוהות שאני מכירה. היא לא מושפעת ולא נסחפת אחרי טרנדים, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ואוספת בזמן אמת. היא לא אספנית של צלצולים ופעמונים אלא אספנית עומק שלא מחפשת להיות ידוענית. היא הכי רחוק מהנובורישיות שקיימת בישראל. היא אריסטוקרטית אמיתית, שיודעת לדבר גם על זנים של ענבים כמו שהיא מדברת על אמנות. היה לה קשר מיוחד עם אבי, שמואל גבעון, שניהל את 'נטיעות הדרום', חברה שפיתחה את ענבי הסולטנינה. כשהיא היתה באה לגלריה, ידעתי שהם ידברו על ענבים ויין".

טלי שני

יחסים מיוחדים נרקמו בינה לבין רפי לביא. "אני זוכרת שקניתי אצל שעיה שלוש עבודות של רפי לביא ביום אחד. כל ציור ב-400 לירות. אהבתי את הצבע שלו, הרגשתי שהוא שייך לי, לדור שלי, מדבר בשפה שלי. גם לגבי פנחס כהן גן הרגשתי אותו דבר. בגלריה כץ רצו למכור לי עבודות שלו בפרוטות. כץ אמר לי: 'תני לי 50 לירות וקחי' ואני קצת פחדתי מאוונגרד. בסוף קניתי עבודה שהיתה מעין מיצג, והלכתי לפגישה וישבו שם אדם ברוך ובני אפרת ואמרתי להם תלכו לגלריה של כץ, יש שם בחור צעיר פנחס כהן גן, קניתי עבודה שלו, והם הלכו וקנו גם".

איזה ציירים לא קנית?

"לא קניתי את גוטמן, ארדון וראובן כי הם היו מהדור הראשון של הציור הארצישראלי, עדיין אירופאים בצבעוניות שלהם. את זריצקי קניתי יותר מאוחר, כשהוא התחיל לצייר בצבעוניות של התלמידים שלו. את סטימצקי קניתי כי הוא היה המורה שלי בבית ספר עממי. השיקול שלי לקניית ציורים לא היה כסף אלא החיבור שהיה לי עם הציירים שדיברו בשפה שלי. בקווי מתאר חדים עם הצהוב של השמש הבוהקת ולא הקור של הציור האירופי".

טלי שני

"תשמעי סיפור על רפי", היא אומרת ופורצת בצחוק, "ב-71' נפתח מוזיאון תל אביב וחיים גמזו החליט להציג גם כמה אמנים צעירים כמו תומרקין, רפי, גרבוז ושיץ. הוא הלך לשעיה יריב שייתן לו לבחור רפי לביא, והוא לא הבין כלום ברפי לביא ובחר שתי עבודות, אחת אקדמית בשם 'מאו טסה טונג' - בעיני זו עבודה שמשקפת את כל השפעות הציור שעברו מהדור הראשון אל הדור השני.

"למחרת אני כהרגלי הלכתי לגלריות, נכנסת לגורדון ואני רואה על הרצפה מונחת עבודה של רפי, דומה לזאת שראיתי אתמול במוזיאון. אמרתי לשעיה: 'לא ידעתי שרפי צייר שתי עבודות דומות' והוא שאל: 'את רוצה את זה?' וסיפר שרפי בא בבוקר למוזיאון, ראה את העבודה הזאת והוריד אותה מהקיר ויצא איתה החוצה. השומרים רדפו אחריו והוא רץ לגלריה גורדון ואמר לשעיה: 'מי שירצה לקנות תמכור, לא חשוב בכמה, העיקר שזה לא יחזור למוזיאון'. קניתי את זה בחצי מחיר. במקום ב-1,500 לירות ב-750. לימים נהייתי חברה טובה עם רפי והוא התחיל לבוא לפה לארוחות צהריים ורצה את העבודה בחזרה. שאלתי אותו: למה, והוא אמר: 'אני צריך להשמיד אותה. את כל העבודות האקדמיות שלי השמדתי רק זו נשארה'. אמרתי לרפי שאין סיכוי, שאני אוהבת אותה. אם הוא היה יודע שהיא נמצאת היום בתערוכה בבאר שבע, הוא היה משתגע".

גרבוז בן 21

אחרי שבעלה נפטר ב-82', חזרה טל לאדמתה והחלה לשקם אותה. בנה בדיוק סיים את השירות הצבאי והצטרף אליה בהקמת החווה. היא הפכה לכורמת בעלת ידע רחב בזנים של ענבים ובדרך הפיכתם ליין. וגם צרכנית. "אני שותה כל יום כוס יין אדום", היא אומרת, כדאי גם לך". היא באה כל יום למשרדה שבחווה ועובדת ארבע שעות לפחות. "עבודות יזומות במשרד, אורזת ענבים ומלמדת את הפועלים איך לארוז נכון. אריזה זה אמנות בפני עצמה", היא מסבירה. "ואני ממשיכה לקנות כל הזמן ציורים. אני קצת סכיזופרנית, מצד אחד ציור ומצד שני חקלאית".

למה רק עכשיו את מציגה את האוסף?

"פחדתי שיתחילו לדבר ולהשמיץ. אין אדם שלא נופל בפה של כולם, אני רואה מה שקורה פה. אבל יום אחד הבעל של דליה מנור (אוצרת ומנהלת המוזיאון בבאר שבע), בא אלי - אחותו היא שכנה שלי - וראה את האוסף ואחרי שבוע דליה התקשרה".

"ידעתי שיש לה אוסף נהדר אבל היא התחמקה ממני במשך הרבה זמן", אומרת ד"ר דליה מנור. "הייתי אומרת שאבוא לבקר, והיא היתה הודפת אותי בעדינות ואומרת 'בהזדמנות'. אחרי שבן זוגי ביקר אצלה והבין שאולי יש סיכוי לשכנע אותה להציג את האוסף, הרמתי לה טלפון ואז בפעם הראשונה ראיתי אותו ונדהמתי עד כמה הוא ברמה מקצועית. עד כמה האופן שבו היא בחרה את היצירות היה יוצא דופן, גם כאשה ובתקופה שמעט מאוד אנשים קנו. היה לי חשוב להוציא את האוסף לאור ושזה יוצג דווקא בבאר שבע. זו הזדמנות לתת לציבור לראות עבודות שאיש לא ראה מעולם. חשוב לאמנות שאנשים יראו אותה. במיוחד שנות ה-60 שזו תקופה שכמעט לא נחקרה".

טל השתכנעה. חשבה שאולי הגיע הזמן. ובאר שבע, בתור התחלה לא הפחידה אותה כמו תל אביב. "כשהתחלתי את האוסף של הדור השני של הציור הישראלי, אף אחד לא קנה אותם, והיום הם מבוקשים והמחירים שלהם מטורפים, אז למה לא לתת לאנשים בבאר שבע ליהנות מהאמנות הזאת שהם לא היו חשופים לה? החברים שלי מתל אביב כעסו עלי, אמרו: 'מה פתאום באר שבע? כשרצו לעשות לך תערוכה במרכז, סירבת ועכשיו את הולכת לבאר שבע?' וזה נכון. כל האוצרים הראשיים במדינת ישראל הציעו לי לעשות תערוכות וסירבתי".

יאיר גרבוז אומר שטל היא אספנית מהסוג שהציירים מאוד אוהבים. אין להם תחושה שמישהו התעשר בבורסה וצובר לו מחסנים בכספות אלא שהיא באמת התאהבה באופן אישי בעבודות שרכשה. "היא לא ממהרת ולא קופצת אלא יושבת ומסתכלת, לומדת את העבודה ומתרגלת אליה. לרבים מבין האמנים יש לה מידה של זכות ראשונים. כשהיא קנתה אותם הם לא היו ידועים ולא רכישה בטוחה מבחינה כלכלית. כשהיא קנתה עבודה שלי הייתי ילד בן 21, זה לא כמו היום שכשמישהו קונה עבודה של צעיר בן 22 זה כדי לא לקנות עבודה שלו כשיהיה זקן בן 23.

"יש מנהלי מוזיאונים שהציירים זה הדבר שהכי מעצבן אותם ולה היה קשר נורא טוב איתנו. עד היום אני שותה את היינות שלה, שהם מצוינים, אז מה צריך יותר מזה? היא במובן הכי טוב של המילה איזה דינוזאור שסוחב על עצמו ביוגרפיה של המקום הזה בחיבור בין אמנות לחקלאות. זה לא פשוט כי כשאתה יושב בתל אביב זה קל אבל כשאתה יושב ברחובות או בכרמי יוסף ומצליח לחלק את החיים שלך בין שתי ישויות שלא מתחברות באופן טבעי, זה דבר יפה מאוד".

ניר קידר

אמון יריב, בנו של שעיה יריב מתרגש כל פעם מחדש מהפגישות עם טל. "היא היתה אחד הקליינטים הראשונים והמוערכים של אבא שלי", הוא אומר, "אדם מאוד מקורי וצעיר. כל פעם אני צריך להזכיר לעצמי את גילה האמיתי. יש בה משהו מאוד עז, חי וחזק, והחלטי ובאופן כזה היא גם קונה אמנות. היא רואה אמנות של שנות ה-60, ה-70 וגם של אמנים צעירים ועכשוויים בעיניים של מי שלא מפסיק להתחדש. יש לה טעם מדהים. התערוכה היא פנינה ממש. אוסף שלא נרכש כדי להיות מוצג או להרשים אבל טוב שהוא מוצג כי יש בו את המיטב של המיטב.

"להרבה אספנים צעירים האוסף הזה הוא שיעור. עם כל זה שהיא אשה סוערת, הוא נאסף במתינות ובהקפדה ולכן הוא כל כך מוצלח. המוטיבציה שלה לרכישת אמנות אינה כסף אלא התבוננות באובייקט ובאמנות כסוג של בחינה עצמית. היא מתפעמת ומתרגשת מהרכישות שלה כמו ילדה צעירה. היא באה לגלריה לשעה-שעתיים ואנחנו יושבים ומדברים והיא מחלקת לי עצות של אדם מבוגר עם מבט צעיר וזה נפלא". *

 

loria@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו