אבירמה גולן
אבירמה גולן
אבירמה גולן
אבירמה גולן

ביום ראשון בערב, בשעה שרבבות מאזרחי צרפת נהרו לכיכר הבסטיליה לחגוג את ניצחונו של פרנסואה הולנד בבחירות לנשיאות, ובמערכת העיתון היומי "ליברסיון" הושקו כוסות יין אדום, ישבה כתבת העיתון מריה מאלאגארדיס ליד שולחן העבודה שלה באולם הגדול של מערכת חדשות החוץ, ונדה בראשה.

יום קודם לכן שבה מאלאגארדיס - ילידת אתונה שבאה עם הוריה לפאריס בגיל שלוש - מעיר הולדתה, שם סיקרה את הבחירות. איך היה? חם, עצבני, מעניין, אמרה לעמיתיה בעיתון, אבל שימו לב לתוצאות: שתי המפלגות הגדולות קורסות וה"כריסי אבגי" (השחר הזהוב) נכנסת לפרלמנט! עם 21 מושבים! לא-לא, התעקשה כשאחד העורכים אמר שזה כמו הסיפור של לה פן. לא. מרין לה פן היא שלגיה לעומת ניקולאוס מיכלוליאקוס. זאת תנועה ניאו-נאצית מחרידה, שהיתה צריכה להיות מחוץ לחוק.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

מנהיג "שחר חדש", ניקולאוס מיכלוליאקוס. תעמולה תוקפנית צילום: רויטרס

צמיחתה של תנועה ניאו-נאצית ביוון עומדת לכאורה בסתירה לכל מה שהמדינה הזאת מאמינה בו וכל מה שחוותה במאה הקודמת. הכיבוש הנאצי השאיר ביוון צלקות עמוקות שלא נרפאו עד היום, והמשבר הכלכלי הנוכחי פתח אותן מחדש ויצר עוינות מדממת כלפי גרמניה. ככל שהלחץ על יוון גבר בשנה האחרונה, כך הפכו גרמניה והקנצלרית שלה, אנגלה מרקל, לפאנטום של הרודנות הנאצית. הגזירות הכלכליות הידהדו את הסבל, הרדיפות והרעב בשנות הכיבוש, וראש הממשלה (קודם יורגוס פפנדריאו ואחריו הכלכלן לוקאס פפדמוס, שמונה ביוזמת האיחוד האירופי), הצטייר כ"משתף פעולה" עם הצוררים.

יום ה"לא"

אבל ההיסטוריה היוונית מכילה את הסתירה הזאת באופן מוזר. היוונים הם היחידים באירופה שאינם חוגגים את יום הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה, מפני שבימים שאירופה החופשית ליקקה את פצעיה נפלה יוון היישר מהכיבוש והרעב למלחמת אזרחים עקובה מדם. במקום זאת, יוון חוגגת בכל 28 באוקטובר את "יום ה"אוחי" (ה"לא"), בתהלוכות וטקסים רבי רושם.

את ה"לא" שיוון גאה בו כל כך אמר ראש ממשלתה אז, הגנרל יואניס מטאקסאס, בתשובה לאולטימטום ששיגר בניטו מוסוליני באמצעות שגריר איטליה ביוון. מוסוליני דרש ממטאקסאס לתת לצבא האיטלקי מעבר חופשי ביוון ומטקסאס ענה לו, בצרפתית צחה, "Alors, C'est La Guerre" (אם כך, נילחם). אבל מכיוון שמיתולוגיה יוונית לא יכולה להיכתב בצרפתית, הפכה האגדה העממית את התשובה למלה יוונית אחת: אוחי.

הצרפתית היתה מדויקת יותר. בחמש לפנות בוקר למחרת החלו האיטלקים להזיז את כוחותיהם שהיו מוצבים באלבניה אל הגבול היווני, והקרבות החלו. כעבור חמישה חודשים החל הצבא הגרמני ב"מבצע מריטה" ופלש ליוון.

חגיגות ה"אוחי", המסמלות אחדות לאומית נוסטלגית, מטשטשות כמה עובדות חשובות: שמלך יוון היה ממוצא גרמני ו"אוחי" היתה המלה האחרונה שרצה לומר להיטלר ולמוסוליני, ושהגנרל הגיבור שדיבר צרפתית היה עריץ לאומני, שהאשים כל אזרח שני בקומוניזם והשליך לכלא מאות אלפי יוונים חפים מפשע.

הגעגוע המסוכן למטאקסאס הוא הבסיס לתעמולה שמיכליוליאקוס וה"כריסי אבגי" טיפחו כבר בראשית שנות ה-80. מיכליוליאקוס השתחרר אז מהכלא לאחר שהואשם בהתפרעות אלימה ובהחזקת חומרי נפץ (וכתוצאה מכך שוחרר בקלון משירות מילואים ביחידת הקומנדו שבה שירת בצבא), והחל להפיץ את רעיונותיו בביטאון בשם "שחר זהוב". כמו תנועות פשיסטיות רבות, ההתחלה היתה בכתב. על השער התנוססו תמיד תמונות פרובוקטיביות לוחמניות, ומעליהן הסמל שהפך לסמלה של התנועה - מעין צלב קרס שהפך למרובע סגור.

התעמולה התוקפנית של ה"כריסי אבגי" לא חילחלה מיד לתודעה היוונית, אבל ככל שיוון נפתחה יותר לעולם, וככל שהגיעו אליה יותר מהגרי עבודה, כך נקלטו יותר הרעיונות הגזעניים. ב-2004, כשיוון כולה חגגה בשיכרון חושים ובגאווה את ההצלחה המרהיבה של המשחקים האולימפיים, טרחו פעילי "כריסי אבגי" להזכיר לאזרחיה ש"זרים רבים מדי פלשו לארצנו". ב-2007 נשאו מאמציהם פרי ראשון: בבחירות המוניציפליות הם הצליחו להכניס שלושה מנציגיהם למועצת עיריית אתונה. בשכונות שבהן מתגוררים מהגרים רבים הם זכו ל-20% מהקולות.

כשהמצב הכלכלי המזעזע החל להיחשף וכשהחמיר המשבר עם טורקיה, על רקע הכרזת עצמאותה של "הרפובליקה הצפון-קפריסאית", הפשילו פעילי ה"כריסי" שרוולים ויצאו למתקפה חדשה. שמועות מבהילות על שיתוף פעולה ביניהם לבין קצינים במשטרה החריפו את המתח ברחובות, ובשלהי כהונתה של ממשלת הימין של קוסטס קרמנליס, כשילד בן 14 נורה מטווח אפס באקדחו של שוטר, התלקחו ברחובות מהומות ששתי קבוצות התנגשו בהן באלימות: האנרכיסטים ופעילי הימין הקיצוני עם הסמל המרובע.

44 זה הרבה

בראיון טלוויזיה רשמי ראשון שנתן בשבוע שעבר בערוץ השני של הטלוויזיה היוונית, הראה מנהיג ה"כריסי אבגי" בגאווה ערימה גדולה של ביטאוני תנועתו, וטען שהם מייצגים את "יוון האמיתית, החופשית, העצמאית והלאומית".

המראיינים, שני עיתונאים עתירי ניסיון, הכינו אמנם שאלות מפורטות המתבססות על עובדות מביכות, אבל מיכליוליאקוס, בן 55, איש כבד משקל ורחב כתפיים, קטע אותם ללא הרף בקולו הצרוד ובמלותיו הבוטות ולא הניח להם לבלבל אותו עם העובדות. בכל פעם שהאשימו אותו בסגידה לנאצים, נופף לעומתם בתמונות שער מביטאונו, שבהן נראית "ארצנו האהובה", יוון. כשהראו כתבה שהתרפקה על זכרו של רודולף הס, פטר אותם ב"זה היה בהקשר של מציאת גופתו, כל העיתונים דיווחו אז, ומה אתם עושים עניין? כשהקומוניסטים כותבים על לנין, אתם נטפלים אליהם?"

כשהראו לו כתבת ענק על "גיבורי החיל של הלופטוואפן אס-אס" אמר שהוא לא אחראי לכל כתבה ושזאת עיתונות חופשית, וכששאלו אותו על תמונות של נערות קרואטיות שעונדות צלבי קרס ומצביעות במועל יד, נופף שוב ושוב בחוברות ישנות. הראיון נמשך כמעט שעה, ובו הסביר עוד מיכליוליאקוס, שבניגוד לדברי המנחים שהוא שליט יחיד במפלגה הממנה את כל הנציגים - תנועתו תקיים בחירות פנימיות חופשיות.

ימים אחדים לאחר הראיון הזה ציינו בעיירה הקטנה דיסטומו, השוכנת חמישה קילומטרים מעל למפרץ קורינתוס, את יום השנה ל"טבח דיסטומו". זה קרה בשלהי המלחמה, ב-10 ביוני. יחידת ואפן אס-אס מפלוגת המשטרה הרביעית פרצה לעיירה בפיקודו של פריץ לאוטנבאך, ותוך שעתיים רצחה 218 נשים וגברים, זקנים וילדים. משפחות שלמות חוסלו, נשים נאנסו לפני שגופיהן בותרו והושלכו, תינוקות שוספו בכידונים לעיני הוריהם. הנימוק הרשמי: נקמה על פעילות המחתרת. עד היום הזה לא טרחה גרמניה לפצות את משפחות הקורבנות והעניין נמרח בדיון משפטי בינלאומי.

על טקס הזיכרון העיבה השנה עננה כבדה. לאחר פתיחת הקלפיות התברר שבדיסטומו זכתה "כריסטי אבגי" ב-6% מהקולות, והזעזוע הידהד ביוון כולה. ביום שלישי בבוקר פירסם ראש עיריית דיסטומו, יואניס פאצאדאראס, הודעה רשמית, ולפיה הקולות שנספרו בקלפי בעיירתו משקפים את מחוז הבחירה כולו. בדיסטומו עצמה, הוא טען, לא היו יותר מ-44 אנשים שהצביעו לתנועה הקיצונית. בראש ההודעה מתנוססת התמונה המפורסמת מ"לייף מגזין" בשנת 1944, ובה ילד וילדה יתומי הטבח.

אבל גם 44 זה הרבה. וזוהי כנראה רק ההתחלה. בסיום הראיון בטלוויזיה היוונית נשאל מיכליוליאקוס אם הוא זוכר שאמר, ב-2005, "כריסי אבגי כאן, אנחנו מתחילים לצעוד, וכשנצעד, תרעד האדמה מתחת לרגלינו". ודאי שאני זוכר, אמר מיכליוליאקוס. מה מיוחד בציטוט הזה? ובכן, אמרו המנחים, זה ציטוט מדויק של הדברים שאמר גבלס בסוף המלחמה. נו באמת, אמר מיכליולאקיס. אז מה. *

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ