בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעל זבוב בירושלים

כשהיתה ילדה, חשבה מיכל פיטובסקי שככה זה בחיים: הולכים לבית ספר, חוטפים מכות ועוברים התעללויות. רק כשבגרה, היא העזה לשחרר את השדים

95תגובות

16 שנה חלפו מאז סיימה מיכל פיטובסקי את לימודיה בבית הספר היסודי, אבל היא לא שוכחת ולא סולחת. שגרת בית הספר, היא מספרת, כללה "מכות מהבנים על בסיס יומיומי", כולל "ילד אחד שהיה חונק אותי כל יום, פעם אחת עד שהקאתי".

פיטובסקי מספרת שהיתה רק פיון קטן במלחמת הכל-בכל של כיתה ד' בבית הספר גבעת גונן בירושלים: אחד מחבריה לכיתה, "זה שחטף הכי הרבה מכות", ניסה להתאבד "בקפיצה ממעקה המדרגות בבית הספר, אבל מישהו שם לב ותפס אותו". אחרים נזקקו לאשפוז לאחר שכיסאות שנזרקו לעברם פתחו ראשים. "בכיתה ה', הילד שישב לידי הראה לי את הסכין הקפיצית שלו ואמר: 'אני אהרוג אותך אם תספרי למישהו'. בעודי תוהה אם אני צריכה להגיד משהו למישהו, הוא כבר שלף את הסכין על אחד הילדים, לא יודעת למה. גם הילד שעליו הוא שלף היה מחטיף לי".

"כשיצאו לבנות הציצים, הפסיקו המכות", ממשיכה פיטובסקי, בת 28, "אבל הילדים לא הפסיקו להיות חארות. במקום מכות, היתה אלימות רגשית ומילולית. קיללו אותי המון, עשו פרצופי גועל כשהייתי מדברת בכיתה. אם הייתי צריכה לחזור עכשיו לתיכון, הייתי יושבת בפינה ומשתינה על עצמי מפחד".

אחרי התיכון היא הצליחה להרפות מהזיכרונות הללו, אבל לפני כחמש שנים, כשעבדה כמלצרית בפאב "התקליט" בירושלים, הם חזרו אליה. "הרחוב בלילה בירושלים מאוד אלים וזה הזכיר לי", אומרת פיטובסקי במטבח דירת השותפים שלה בתל אביב, שמתפקד גם על תקן סלון. "מעבר לכביש של 'התקליט' היה פאב, שילדים בני 12-14, חלקם חרדים שהתפקרו, היו שותים בו כמו פסיכים ואחר כך הולכים מכות ברחוב. היינו קוראים למשטרה אבל זה לא עזר. מדי פעם שיתפתי את הבוסים שלי, שהיו גם חברים, בזיכרונות מבית הספר, והם היו מזדעזעים. הבנתי שקרו לי דברים לא שגרתיים, והתחלתי לכתוב את זה. תוך שבועיים כתבתי 70 עמודים".

פיטובסקי כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. לכן זו היתה הדרך הטבעית עבורה להתמודד עם ההצפה הרגשית. אחרי שנה של כתיבה, שנה נוספת של שכתוב ושנה של עריכה, יוצא החודש לאור "אספלט" (הוצאת כתר), רומן הביכורים שלה, המבוסס על הימים ההם.

תיאורי האלימות של פיטובסקי מנסים במכוון להיות מינוריים. אלימות כשגרה, כהווה סתמי. "זה סיפור בנאלי ויומיומי", היא אומרת. אבל האקשן האנטי-סנסציוני לופת. מהשורות זולגת אווירה של פחד, של אסון שעומד להתרחש. או שלא. מבחינתה של פיטובסקי, אלה פשוט היו החיים. השמש זורחת. הפרחים פורחים. ובכיתה ד'1 (או ד'3, היא לא בטוחה), עוד בעיטה מתרוממת ועוד כאפה נוחתת. את הילדים מכיתתה היא מתארת בראיון כ"פצצות מתקתקות". גם כשלא חטפה, אף פעם לא ידעה מה הולך לקרות.

אילייה מלניקוב

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

"הספר מבוסס על חוויות שחוויתי אבל הוא לא חיקוי של החיים", היא אומרת. "התכנים שמתרחשים בבית הספר מבוססים על דברים שקרו - רובם לי, חלקם לילדים שלמדו איתי. אבל זה לא שחשבתי על הטראומה שלי ואז רציתי לכתוב עליה ספר. רציתי לכתוב ספר על אלימות, וניגשתי לטראומה שלי כדי לעשות את זה".

שתיקת המורים

מדי פעם, כשעלתה לו על העצבים, היה (ברק) מחטיף (לעפרי) מכות. הוא נשך אותה, הטיח את ראשה בקיר, ופעם אחת נתן לה אגרוף בעין שהשאיר פנס. היה קשה לצפות מתי תהיה תגובתו חריפה ומתי תהיה מתונה... "זה לא פייר", קראה, אבל כבר ידעה שהגינות אינה נחלתם של מי שחיים במשטר של כוח הזרוע. כל הבנות ב-ו'3 למדו את השיעור הזה מזמן. "אני יודע מה נעשה", המספריים התקרבו אליה. עפרי נרתעה, היתה בטוחה שברק עומד לעקור לה עין, אבל המספריים התקרבו לקווצת שיער שנחה על כתפה ובצליל גירוד מהיר גזרו אותה... עפרי לא הגיבה. אובדן קווצת שיער היה עונש מתון.

(מתוך "אספלט")

שתי גיבורות הספר הן עפרי, בת 11, שרק רוצה לצלוח את היום בלי תקלות, ומורן, בת 15, שלומדת באותה כיתה עם אחותה הבכורה של עפרי. כל אחת מהן חווה אלימות מסוגים שונים ומגיבה לה בצורה אחרת. במקרה של עפרי זה מחול השדים הכיתתי, שבו כולם מכים את כולם. היא לא מסוגלת להתאהב בבנים כי הם מרביצים לה, אבל כשהיא מתאהבת בילד מכיתה אחרת, תפיסת עולמה מתערערת. אצל מורן אלה השפלות וקללות על רקע דימויי גוף מצד הבנות ויחסים סאדו-מאזוכיסטיים עם אחד הבנים.

פיטובסקי אומרת שמבחינה ביוגרפית, עפרי היא הדמות הקרובה אליה ביותר, "לפחות בהקשר הבית-ספרי". בבניית דמותה, "היו דברים בי שהקצנתי. למשל, עפרי היא פציפיסטית שלא מחזירה מכות, לא רק כי היא לא יכולה אלא גם כי היא חושבת שיש בזה משהו פסול. אני זוכרת שהגעתי לגבעת גונן מבית ספר אחר, ולא הבנתי למה הילדים האלה מרביצים. הם אמרו, 'מה יש לך, ככה זה החיים', אז האמנתי להם. אתה מגיע כזר, אז אתה מקבל את זה. אבל אם אלה החיים, הם די דפוקים".

איפה היו המורים?

"שאלה טובה. היו מורות שניסו לטפל בזה והיו חסרות יכולת. חלק מהמורים היו מאשימים את הקורבן: 'מה לא בסדר עם הילד שככה תוקפים אותו?' אם הילד מסתגר כי הוא לא רוצה להיות חלק מהחברה שמתעללת בו, אז שופטים אותו שהוא לא נחמד ולא חברותי לילדים שמחטיפים לו, כאילו בגלל זה הוא חוטף. מנגנון ההגנה נתפס כמחולל האביוז. כשאחד הילדים שיחק בראש של הילדה הרוסייה בכיתה כמו בכדור, זרק אותו מצד לצד, והיא התלוננה, עשו לנו שיחה, למה אנחנו לא מסתדרים איתה ואיך אנחנו יכולים לקבל אותה. זה היה השיח, לא למה הילד שהציק לה הוא פסיכופת".

למה הסכמת לספוג את זה בפסיביות?

"בגלל שאלו היו הפעמים היחידות שבנים היו מתייחסים אלי, הייתי מסמיקה וכמעט מצחקקת. לא הייתי רגילה לקירבה הפיזית, ובאמת חשבתי שככה העניינים מתנהלים, ושאם זה לא בסדר, אז זה 'לא בסדר' קיומי, לא משהו שעשו לי באופן אישי".

איך התמודדת עם המצב הזה? איך הסברת לעצמך את המכות?

"נהייתי אינדיבידואליסטית, הרחקתי את עצמי מהם. הייתי יצורה. לבשתי כובעים ממש מוזרים, כולל פטרייה ירוקה מפרווה וכובעים של דוסיות וכובע ענק עם מלא ינשופים. מיקס בין בגדים הודיים היפיים לבגדי מעריצים של מרילין מנסון".

חשבת הרבה על המוות?

"כן".

רצית למות?

"הירהרתי. אם אתה חושב שככה העולם, אולי אתה לא רוצה להיות חלק ממנו? אבל ביטאתי את זה דרך הכתיבה. היו לי דמויות שהתעסקו עם המוות בכל מיני דרכים: הרס עצמי, ניסיונות התאבדות".

ניסית להתאבד?

"הירהרתי בזה, לא מספיק בשביל לבצע. הרבה חברות שלי היו כותבות שירי התאבדות וצוואות, עם פאתוס של נערה מתבגרת. גם במוזיקה ובתרבות הפופולרית עסקו בזה הרבה בזמנו: אביב גפן, נירוונה, המכשפות. זו היתה אופנה כמעט, הרהורי התאבדות. כשהייתי בת 14 אבא שלי חלה בסרטן בלוטות הלימפה וזה הרחיק אותי מזה, כי מוות נהיה אופציה מוחשית".

ילדת אליטה

"נו? מה נו?" צווח. "ככה מדברים לאבא שלך? את באמת רוצה לדעת מה המורה שלך אמרה עלייך? היא אמרה שאין לך חברים! שאת מסתובבת לבד בהפסקות, ושאת מגעילה לכל הילדים שמנסים להיות חברים שלך! שהבנים מתלוננים שאת לא נחמדה אליהם, ולא יודעים איך לדבר איתך!"

עפרי התנשפה במרץ ולפתע התפרץ זעמה כנחשול: "הבנים הם אלה שלא נחמדים אלי! הם מרביצים לי!"

אבל איציק נד בראשו בשלילה כאחוז דיבוק. "את לא בסדר, עפרי. את לא בסדר. את לא נחמדה. אל תגידי לי שאין לך מושג על מה המורה מדברת. יש לך מושג".

(מתוך "אספלט")

פיטובסקי נולדה בארצות הברית, כשהוריה למדו לדוקטורט באוניברסיטת בראון שברוד איילנד. כשהיתה בת ארבעה חודשים חזרה המשפחה לירושלים ("אין לי זיכרונות משם, אבל יש לי אזרחות אמריקאית"). אביה, איתמר פיטובסקי ז"ל, היה פרופסור לפילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית, אמה ליאורה היא פסיכולוגית קלינית, ואחותה הבכורה, נגה, עובדת סוציאלית. "ההורים היו מאוד שמאלנים, גם כלכלית, מהראשונים שהתנגדו לכיבוש", היא אומרת. אביה גם התעקש לחלוק עם האם את עבודות הבית מתוך מודעות פמיניסטית.

אבל פיטובסקי לא אוהבת שמגדירים את משפחתה כאצולה ירושלמית. "ההורים שלי אמנם גדלו ברחביה ולמדו בגימנסיה בירושלים, שהיתה בזמנו בית ספר אליטיסטי, אבל הם באו מרקע יחסית קשה. אבא שלי איבד את אבא שלו בגיל צעיר מהתקף לב והם היו קשי יום. הוא היה מופרע ואף אחד לא דמיין שהוא גאון ושיהיה פרופסור, אבל הוא בנה את עצמו. הוא כמעט נהיה מכונאי, סבתא שלי היתה צריכה להתחנן שישאירו אותו בבית ספר".

הבית היה "חם, והיה קשר עמוק עם קרובי משפחה. ההורים היו גאים בי. אני מתארת לעצמי שהם לא נהנו לקחת אותי שיכורה באמצע הלילה, כשלילה אחד, בתיכון, קצת איבדתי שליטה והתקשרתי אליהם. חברות סיפרו שאבא שלי היה מבוהל. אני לא זוכרת מה היה בלילה הזה, הייתי די גמורה, אני חושבת שרציתי שיצילו אותי. הייתי ילדה טובה, חננה, והיו לי תסכולים, אז התמרדתי".

האלימות שהופנתה כלפייך בבית הספר היתה קשורה להיותך בת אצולה לאליטה ירושלמית?

"המטרה של בית הספר היתה אינטגרציה, וזה היה ההישג הגדול של האינטגרציה - שכולם החטיפו. ילדים מכל האזורים של ירושלים היו מאוחדים במין אחוות אלימות. אבל שמעתי גם סיפורים מבתי ספר עם אוכלוסיות הומוגניות שהיו בהם מכות רצח. הילדים הרביצו לי לא משום שהם ראו בי בת אשכנזים שמאלנית. זה פשוט סאדיזם של ילדים שיוצא על כל מיני אנשים בתירוצים שונים".

אחרי שנפטרה מאימת מערכת החינוך, התגייסה פיטובסקי למודיעין חיל האוויר, אבל לא סיימה שירות מלא ולא מוכנה לומר מילה בנושא. האם הטראומה שהותיר בה הצבא עמוקה אפילו מזו שהותיר בית הספר? "הלאה", היא מפצירה.

היא נרשמה ללימודי ספרות ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ובלילות החלה לתקלט בירושלים, בעיקר רוק ואלקטרו. כשמחלתו של אביה החמירה, פרשה מחיי הלילה כדי שתוכל לבלות יותר זמן במחיצתו, עד מותו לפני כשנתיים וחצי. "אובדן משפיע בהמון דרכים", היא אומרת, "מכניס לפרופורציות, גורם לסנן בולשיט, להעיף דברים בחיים שלך שלא מתאימים".

אביה הספיק לקרוא את הטיוטה הראשונה של הספר. על חומרי הגלם שעליהם מבוסס הרומן שמע האב רק זמן קצר לפני כן. בזמן אמת, "לא עלה בדעתי לספר להם, לרגע לא חשבתי על זה", היא אומרת. "בשנים האחרונות ניסיתי לחשוב, בדיעבד, למה לא סיפרתי להם. אני חושבת שרציתי להגן עליהם, שלא יכאב להם, כמו שלי היה קשה. גם לא היה ברור שהם יכולים לעשות משהו בקשר לזה".

חשבת עליהם, או שחששת שהם עלולים להאשים אותך באחריות למצבך?

"הם היו הורים טובים, אני לא יכולה להאשים אותם. האשמה היא במי שמחטיף. זה נכון שמבוגרים צריכים להגן על ילדים מהיצרים שלהם, אבל הכשל הוא מוסרי, שיש אלימות בחברה ושמקלים בה ראש. הציפיות שלי הן מהחברה. זו לא סאגה משפחתית".

הדיון מול הוריה נפתח רק לפני כמה שנים, כשדוד שלה סיפר שאחת הבנות שלו סופגת הצקות מהבנים בבית הספר. "הסיפור הזה הטריד אותי, ואמא שלי תהתה למה", אומרת פיטובסקי. "שאלתי אותה: את יודעת מה היה לי ביסודי? זרקו אותי לרצפה, קיללו כל הזמן, זרקו עלי בקבוק שהתנפץ לידי וכיסא שפגע בי, הכל היה חרא. היא היתה בשוק, לא ידעה מכלום".

היא חשה אשמה?

"ברור. אבל כבר לא היינו במקום של הטינאייג'ר שאומר להורים 'עשיתם לי', לא היה נחוץ להטיח האשמות. היא חשבה שעברתי טראומה, אבל לא חשבתי ככה אז. חשבתי שחוויתי את החיים כמות שהם, וידעתי באיזה עולם חייתי, וזה לא עולם שלספר להם היה מועיל בו".

אמא שלך פסיכולוגית. לא היית מצפה שהיא תשים לב למה שעובר עלייך בזמן שהדברים קרו?

"פעם אחת היא שמעה אותי מדברת עם חברה על הילד שחנק אותי ודפק לי את הראש בקיר וזרק אותי מאוטובוס נוסע. היא עצרה אותנו ושאלה: 'מה? הוא זרק אותך מאוטובוס נוסע?' היא נחרדה ואמרה שתתקשר להורים שלו. אני הייתי מזועזעת, רציתי למות. אחר כך הילד הזה קצת שיחרר, אבל הוא מעולם לא הפסיק להיות רע אלי. למדנו עד י"ב באותה כיתה, וגם שלוש שנים אחר כך הוא עוד הזכיר לי שסיפרתי להורים שלי".

במהלך העבודה על הספר, כשלא היתה בטוחה עד כמה היא יכולה לסמוך על זיכרונה, התייעצה פיטובסקי עם חברות שלמדו איתה. "בזיכרונות ילדות מוקדמים יש משהו מתעתע, את חושבת שאולי הזית אותם", היא מסבירה, "אבל כשמישהו אומר לך שגם הוא זוכר את הדברים, את מרשה לעצמך להיזכר יותר".

אם ממילא התכוונת לכתוב רומן ולא אוטוביוגרפיה, זה בכלל משנה אם הדברים באמת קרו?

"זה משנה לי מה חוויתי. בן אדם שיושב בבית ומדמיין את הדברים האלה, זה יותר קריפי מבן אדם שזה באמת קרה לו".

אחרי שסיימה לשפוך למחשב את התשתית העובדתית, ניגשה למלאכה הספרותית. פיתחה את ציר העלילה, ליטשה מוטיבים ודימויים, עיבתה דמויות. "זה נחמד שאפשר לשלוט ככה בגורלן של דמויות", היא אומרת.

בניגוד לחוסר היכולת לשלוט בכאוס שהיה החיים שלך?

"כן. כתיבה זה בדיוק ההפך מחוסר השליטה על החיים ועל הגורל ועל מה שעושים לך. זה כמו להיות אלוהים קטן של העולם שלך. זה פיצוי".

חשוב לך שהמורים ובני הכיתה שלך יקראו את הספר?

"על המורים בכלל לא חשבתי, קצת כמו שבספר הם דמויות לא מפותחות, שלא מתערבות. יש כמה מורים שאהבתי ושחשוב לי שיקראו את הספר. לא כדי להגיד להם שהם היו לא בסדר, אלא כדי שיהיו גאים בי. ותלמידים, אלה שהיו רעים אלי, אני סקרנית לדעת מה יחשבו. אבל אם זה יחזור אלי, ומישהו מהם ירצה לדבר איתי על זה, זה עלול להבהיל אותי. אני עדיין פוחדת מהם באיזשהו מקום".

כתבת גם כדי לזעזע?

"אולי. מה שמטריד אותי זה שמה שילדים עוברים בילדות, אם מבוגרים היו עוברים אותו דבר התגובה היתה שונה לגמרי: היו מזמינים משטרה, שוכרים מאבטח. אבל ילדים, אין להם אפשרות לעשות את זה. כשמבוגרים מסתכלים על ילדים שהולכים מכות זה נראה להם אחרת לגמרי ממבוגרים שהולכים מכות".

ילדים יכולים לפנות להורים או למורים.

"המוסדות האלה לא מתפקדים".

הייצוג והחיים

"תעזוב אותי!" היא טילטלה את גבה, אבל לא הצליחה להתקדם, כמו צב שהפכו אותו על גבו. "סתמי", אמר והנחית את כפתו על ראשה, לא חזק במיוחד אבל די היה בכך לשחרר כמה שערות מלפיתת הגומייה. היא הסירה את רצועות הילקוט ונעמדה מולו משוחררת. לרגע חייכה בניצחון קל, כאילו הערימה עליו. הוא הביט בתרמילה, אחר כך הרים את עיניו והפעם לא חייך. ידיו הלבנות השליכו את התיק לצד, התרוממו לעברה ולפתו את צווארה. "מה אתה עושה?" שאלה, וניסתה להסיר אותן, אך הן התהדקו לנוכח המחאה. מבטו ננעץ בה, קודר.

(מתוך "אספלט")

פיטובסקי התחילה לכתוב בגיל שבע, תחילה סיפורים לילדים שהיתה מחלקת לקרובי משפחה, "ומגיל 12 כתבתי רומנים על גיל ההתבגרות. ספר אחד כתבתי על להקה שהערצתי, Ride. זה היה טרום עידן האינטרנט. ניסיתי להשיג כל דבר שהיה קשור בהם, אבל היו לי רק הדיסקים. אז המצאתי ביוגרפיה של הסולן, מארק גרדנר. בספר אחר, שכתבתי בגיל 13, ניסיתי לקחת את 'אימג'ן' של ג'ון לנון לקטע אפל, שלאנשים אין במה להאמין וכל הדמויות היו זונות ונרקומנים. אלה התכנים שאהבתי להתעסק בהם. הייתי קצת עוף מוזר".

אמא שלך לא דאגה, שאלה התכנים שהעסיקו את בתה בגיל 13?

"היא לא קראה מה שכתבתי. הייתי טינאייג'רית ולא אהבתי שמתעסקים לי בדברים".

למה כתבת?

"בגיל ההתבגרות המוקדם, כשחשבתי על חוויות שאני חווה, זה היה כמו המפה של בורחס, שלא ברור אם החיים הם מטרת הייצוג או להפך. ידעתי שלפעמים אני חווה דברים לשם הכתיבה, ולא רק לשם החיים. אם עבר עלי משהו קשה או עצוב, התנחמתי בכך שאני יכולה לכתוב על זה. אבל לא העסקתי את עצמי בתהייה אם כן או לא לכתוב ולמה. זה פשוט מה שהיה. היו לי סיפורים בראש, אז לקחתי מחברת וכתבתי".

למה דווקא את "אספלט" החלטת לנסות לפרסם?

"בקודמים היתה לי תחושת בוסר. כשסיימתי לכתוב את הספר הזה הראיתי אותו לכמה אנשים שסמכתי על דעתם. אחד מהם היה מרצה שלי, עמרי הרצוג".

"זה ספר יוצא דופן, מעניין ואמיץ", אומר חוקר הספרות ד"ר עמרי הרצוג. "הוא מטריד, חזק וכתוב היטב. יש קונבנציות של תיאורי ילדות בספרות כגן עדן אבוד, או בכתיבה תרפויטית שמתמודדת עם טראומה אוטוביוגרפית. ילדות היא סוד בשביל מבוגרים, גם הילדות שלנו. מיכל, לעומת זאת, מתארת עולם קלאוסטרופובי, אלים, מחריד, קשה, אבל מתארת אותו בהשלמה ובפיכחון. הספר הזה מחזיר את השדים, נותן אגרוף בבטן שמשתק אותך ומפתה אותך כל הזמן. יש לה כישרון גדול לדיאלוגים, לבניית עולם, לבניית דמויות, לייצר תגובות רבות עוצמה אצל הקורא בלי לפלוש לסנסציה".

פיטובסקי מונה בין הספרים שהשפיעו עליה במיוחד את "בעל זבוב" של וויליאם גולדינג, "ספר מהפכני באופן שבו הוא מציג ילדים לא כמלאכים תמימים אלא כמי שמסוגלים להרבה אכזריות"; ואת "אני כריסטיאנה פ'", "שעוסק בילדה נרקומנית, שמתארת את רבי הקומות בברלין, שלילדים לא היה בהם איפה לשחק, רק אספלט, ואיך זה יצר אלימות בין הילדים. זו היתה פעם ראשונה שקראתי משהו דומה למה שעברתי, רק שאצלה זה היה מאוד קשוח ונגמר רע".

מסדר צלקות

"לא, שנייה, תחשבי על זה", המשיכה עפרי, מהורהרת, "אם לבנות היה מספיק אכפת מזה שבנים מרביצים, הן לא היו מתאהבות בהם. כי איך אפשר להתאהב במישהו שמרביץ לך?"

"הם יפסיקו להרביץ מאוד בקרוב. מה נראה לך, שהם תמיד יהיו ככה? כשנגדל הם יפסיקו להציק לנו. יאללה איתך, עפרי, את כזאת ילדה קטנה לפעמים".

"לא, את כזאת ילדה קטנה!" קולה של עפרי התקשח. "את חושבת שהם מפסיקים להרביץ? את טועה. הם גדלים והולכים לצבא והורגים. הם רוצחים ואונסים ומתעללים בנשים שלהם ובילדים שלהם. את לא קוראת עיתונים?"

שני נבוכה והתבלבלה. "מה? מי זה הם?"

"הבנים".

(מתוך "אספלט")

ככה מדברות ילדות בנות 11?

"יש ספר, שגם עובד לסרט 'חמש ילדות יפות', שיש בו סצנה מבריקה, שבה ילדה בת 13 שרוצה להתאבד מגיעה לפסיכיאטר. הוא שואל אותה: 'את ילדה בת 13, מה יש לך להתאבד? החיים שלך דבש'. אז היא עונה לו: 'כפי הנראה דוקטור, מעולם לא היית נערה בת 13'. אני זוכרת שבגיל ההתבגרות היו לנו שיחות חריפות ובלי מעצורים. היינו מדברות ישר על הטראומות. אני הרגשתי בוגרת מדי. יש ילדים כאלה, שיודעים דברים מתחת לפני השטח. ובספר, אכן ניסיתי להסתכל על החיים של הילדים בעיניים מבוגרות".

את המסר שהאלימות לא עוצרת בשערי בית הספר מדגישה פיטובסקי בעזרת מספר אמצעים ספרותיים. משל יותם מספר שופטים, למשל, הוא מוטיב שחוזר בספר, בניסיון להראות שגם ניסיון להימנע מאלימות עלול להביא להתפרצותה. יותם הוא גם שמו של הילד שעפרי מתאהבת בו. הוא לומד בכיתה אחרת, הוא לא אלים, והוא הבן היחיד שמחוץ לקרב התרנגולים המשוגע שבו היא חיה.

גם ב"אספלט" יש היבטים אלגוריים?

"בסיפור כולו יש משהו שמבקש להיות משל, על מה שקורה לאנשים לא-אלימים מול אלימות. אבל משל קיים לצורך מוסר ההשכל ולא בפני עצמו, ואת זה אני לא אוהבת. רציתי לתת תוקף גם לרגע, לקיומו של האירוע עצמו".

ל"אספלט" יש מוסר השכל?

"המסר המיידי הוא שבעולם כל כך תוקפני, האלימות תנצח אותך ותהיה חייב להיות חלק ממנה, לפחות בנפש שלך. אלימות מגיעה לעיתון כשכגבר רוצח את אשתו, לא כשהוא מכה אותה. אבל זה מתחיל בקטן, כשמוותרים לילדים בבית ספר ולא מענישים אותם. חושבים שזה חלק מההתבגרות, שזה מכין אותם למשהו, אולי מכין אותם להיות לוחמים; אולי לעולם כלכלי אכזרי; עולם שבו מי שוותרן ומתחשב הוא לוזר.

"בשיח בין הילדים היתה הרגשה שמה שקורה בינינו זה לא אלימות. זה משחק, זה בצחוק. ילד שראה אותי בוכה רק רצה להרביץ עוד, כי אני בכיינית. החולשה שלי הרגיזה אותו.

"חשבתי המון על העניין הזה שבנות לא מחזירות מכות. אני בפירוש לא הייתי מסוגלת להחזיר, מקסימום קצת לשרוט. זו אוכלוסייה ש-50 אחוז ממנה אלימה, 50 אחוז לא אלימה. מי מחולל את המלחמות בחברה? את מרבית מעשי השוד, האונס והרצח? למה הבנות צריכות לסבול את זה? הן היו יכולות להתנהל בלי זה. יש גם בנים שלא מחזירים, שסולדים מאלימות, ואותם המאצ'ואיזם הישראלי דוחק לפינות בלתי נסבלות. זה סיפור על למה אנשים לא אלימים צריכים לסבול אנשים אלימים".

למה באמת?

"כי לאן הם יילכו? באיזו פינה יתחבאו? כדי לגדר אלימות ולהרחיק אותה חייבים להפעיל עליה כוח. אלימות היא רעל כי אנשים צריכים להתגונן מפניה, וזה מכניס למתח. ויש גם את האתוס הישראלי: אנחנו לא אלימים, אלא תוקפים אותנו. האלימות לא נובעת מבפנים אלא מהמצב, שמאיימים עלינו. אבל בשלב הזה כבר ברור שהיא נובעת מבפנים".

מבחינה כרונולוגית, האירועים שאת מתארת בספר מסתיימים בדיוק לפני רצח רבין. אבל את לא מתייחסת לכך במפורש.

"זה כל כך התאים בול, שזה נראה לי מתאים מדי".

רצח רבין עשה משהו ליחסי הכוחות בכיתה?

"רצח רבין יצר אצלי מודעות, וגם השירים של אביב גפן, אבל כשדיברו איתנו על אלימות בבית ספר התכוונו לפיגועים, למלחמה, לא לילד ששלף סכין על ילד אחר בכיתה. הילדים לא תפסו את מה שהם עושים כאלימות. אם הייתי אומרת משהו על זה, היו חושבים שאני מגזימה".

לפני שלוש שנים עברה פיטובסקי לתל אביב. היא גרה כיום בקומת קרקע, עם שותפה ושותף גיי. זה לא במקרה. זה גם לא במקרה שעד היום היא לא הצליחה לתחזק אף מערכת יחסים יותר מחודשים ספורים. היא אומרת שהעבודה על הספר חידדה אצלה את התובנה שהיא עדיין חוששת מגברים.

"יותר נוח לי עם הומואים, יותר קל לי לתקשר איתם", היא מודה. "היה לי קשה לראות גברים כיצורים רגישים. המון שנים פחדתי מבנים, והייתי נורא מתגוננת ביחסי איתם. זה גם השתלב בשיח הבנות, של נשים שאמורות לעשות טריקים ולהסתיר רגשות כדי להיות עם גברים, 'אל תראי לו שאת בעניין'. אני רואה את הקשר לילדותי, אבל חושבת שהשתפרתי".

היא נוהגת לכתוב בבוקר, ואחרי הצהריים עובדת כמוכרת בחנות "תולעת ספרים". לפני כשבועיים הספר שלה הגיע לחנות, אבל היא חוששת לשווקו ללקוחות מזדמנים. "היום באה מישהי שגרה בחו"ל וביקשה ספרות מקור חדשה, אז הראיתי לה אמנם גם את הספר שלי, אבל אמרתי רק ש'זו סופרת ישראלית צעירה' ולא אמרתי שזו אני. הייתי במתח מהמעמד. היא בכל מקרה העדיפה לקנות עמוס עוז".*

מנהל בית הספר היסודי גבעת גונן העדיף שלא להגיב לדברים.

doron.halutz@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו