בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לירון לבו משיק קריירה בינלאומית, בלי אג'נדה

הוא מתנער ממסרים פוליטיים, מדגיש את השורשיות הישראלית ומצניע את הרומן עם נטלי פורטמן. עכשיו, כשהוא מופיע לצד שון פן, קשה לו להסתיר את השאיפות מעבר לים

10תגובות

בחודש הבא מתכנן לירון לבו לארוז את עצמו לטובת שהות קצרה בלוס אנג'לס. הפרטים לא סגורים הרמטית, הוא רק יכול לספר בינתיים שקבע פגישות עם "אנשים מהתחום שהכרתי לאורך השנים - שחקנים, במאים, סוכנים. אולי גם אמצא את עצמי עושה אודישן או שניים". ואם לא, התירוץ כבר מוכן: לבו מדגיש שממילא הסיבה המרכזית לנסיעה היא "להיפגש עם אחי, שגר שם ושלא ראיתי יותר משנה. לפני חודשיים נולד לו שם ילד".

בישראל אולי זוכרים לו בעיקר את "נשות הטייסים" ו"אהבה מעבר לפינה", אבל בשנים האחרונות הצליח לבו להשתחל לתפקידים קטנים במספר הפקות בינלאומיות, ולא רק כחלק מהקאסט הכמעט-קבוע בסרטיו של עמוס גיתאי, שנכשלים בקופות בישראל באופן סדרתי, אך זוכים להצלחה מסוימת באירופה. זה התחיל בכמה שניות נטולות טקסט כלוחם ב"מינכן" של ספילברג, המשיך בתפקיד קטן ב"מיראל" של ג'וליאן שנאבל, ובאחרונה הופיע לכמה דקות שלמות, כולל דיאלוג עם שון פן, ב"זה בוודאי המקום", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו שעלה החודש בישראל.

האם זה הגביר לו את התיאבון לקריירה יציבה מעבר לים? "היתרונות בהוליווד ברורים לי", היא האמירה הכי אמביציוזית שאפשר לחלץ בנושא מלבו, שעושה שמיניות באוויר כדי להנמיך ציפיות.

הוא אומר למשל שעד היום לא בדק את האופציה ההוליוודית, כי "לא מצאתי לזה זמן", כאילו מדובר בסידורים בבנק ולא בהכרעה מקצועית מרכזית. "קריירה הוליוודית זה מקצוע? שחקן זה מקצוע", הוא אומר, "וכבר יש לי קריירה בינלאומית. עם ספילברג ושון פן עבדתי. הם מהוליווד, לא? ושיחקתי עם ז'ולייט בינוש ונטלי פורטמן. עשיתי פה סרטים שהגיעו לאירופה, הצטלמתי להפקות בדטרויט, בנפאל, בזמביה, ושפטתי בפסטיבל לוקרנו. יותר בינלאומי מזה?"

בנפאל ובזמביה הצטלמת להפקות ישראליות, וחצי דקה אצל ספילברג זה עוד לא קריירה בינלאומית. אתה חושש להודות בריש גלי שבא לך על הוליווד, שמא הניסיון לא יצלח ותדבק בך תווית הכישלון?

איליה מלניקוב

"לא, אתה ממציא לי מילים. החלום שלי זה לשחק בסרטי קולנוע וגם לביים, לעבוד עם אנשים מעניינים על סיפורים מעניינים. האדם הבא שייתן לי תפקיד מעניין יכול להיות ספילברג, הלוואי אמן, ויכול להיות אדם מקזחסטן שלא עשה אף פעם סרט. הסרט ההוליוודי לא בהכרח יהיה יותר טוב. אני רוצה לעבוד עם דה בסט, ואני גם מגשים חלומות. תראה בכמה פרויקטים אני מעורב עכשיו. אני לא נכנס לספקולציות".

החלק הלבן של הביצה

למרות רזומה של כמעט 20 שנה ומראה מצודד במיוחד, לבו, בן 40, מעולם לא הפך לכוכב מיינסטרים מהשפיץ של הפירמידה בישראל. הוא אמנם לא בחל בטלנובלות אבל לרוב העדיף להתמקד בסרטים האינטלקטואליים של גיתאי. ואולי זה גם האופי הלוקח-את-עצמו-ברצינות וקצת אדיש-לסביבה שלו, שמנע ממנו להתמסר לחלוטין לחוקי המשחק.

בנוסף לתפקידים בכמה סדרות מיינסטרים מצליחות היה ללבו נכס שלא היה לאף שחקן אחר בישראל - זוגיות פוטוגנית עם נטלי פורטמן. אבל הוא סירב לדבר עליה לציטוט והפסיד הזדמנות לחשיפה עם גלאם הוליוודי משומש. ראיון שנתן ל"מעריב" לפני כמה שנים נגמר בפיצוץ כשלבו, שיכול לעלות לטונים קצת מפחידים כשהוא מתלהב, נעלב מהשאלות, ואילו הכתבת נעלבה מלבו וניפקה טקסט משתלח וארסי במיוחד.

ובכל זאת, בשבועות האחרונים נתון המסך בישראל למתקפת לבו: לא רק הסרט עם פן, אלא גם תפקיד ראשי ב"קטמנדו", דרמה חדשה בערוץ 2 (רשת), על חב"דניקים בנפאל, ותפקיד של בלש חמור סבר ב"תנוחי", הטלנובלה הקומית של הוט.

כדי לקיים עם לבו שלוש פגישות נדרש חודש, כי בשבועות האחרונים הוא התרוצץ בין צילומים לשלושה סרטים חדשים: "כידון" בבימוי עמנואל נקש (ובכיכוב בר רפאלי), קומדיה על ההתנקשות באל-מבחוח בדובאי; "Dawn", קופרודוקציה ישראלית-שווייצרית בבימוי רומד וויידר על פי ספר של אלי ויזל, שצילומי הפנים שלה נערכו בציריך; ו"בשר תותחים", סרט זומבים בבימוי איתן גפני, שצילומי השלמה עבורו נערכו בשבוע שעבר בראש הנקרה. לעתים טס וחזר וטס שוב כדי לג'נגל בינם לימי הצילום של הסרטים השונים לבין פגישות מקצועיות, למשל עם "סוכן אמריקאי שבמקרה יצא שמפגישים בינינו".

אפשר להבין אפוא מדוע כשאנחנו נפגשים ביום שישי לפנות ערב, העיניים של לבו אדומות ועור הפנים שלו אינו בשיאו. לא שאכפת ללבו מעור הפנים. מדובר בגבר-גבר מהזן המסורתי, שלא משנה כמה תהילה הביאו לו עצמות הלחיים הגבוהות והלסת המסותתת שלו, אינו משקיע בטיפוח (אבל "אוכל די בריא").

כל עוד הטייפ מקליט, משתדל לבו להצטייר ככל אדם. בין תחביביו העיקריים: "לטייל ברגל וללכת מרחקים גדולים, זה טוב לגוף ולנפש", וכן לשתות וויסקי ולנגן עם חברים. הוא מסוגל לדבר באריכות על החוויות העמוקות שעבר בנפאל, ואיך תיקשר היטב עם המקומיים, אבל שאלות על מסיבות בקאן או על הדייטים עם פורטמן נתקלים באדישות כמעט מתנשאת. כל פעם שעולה על הפרק רמז לחיי זוהר, ממהר לבו לאזן את הרושם עם משפטים כמו, "אני נהנה גם מלהיות עם חברים שלי במדבר באוהל".

סבא וסבתא שלו הכירו באצ"ל, את נעוריו עשה ביישוב הקהילתי תמרת שבעמק יזרעאל, בצבא שירת בסיירת מטכ"ל וחשוב לו גם הדימוי של ישראל בעולם. "לשאלתך מה לבמאי שווייצרי ולספר של אלי ויזל על הזמן שהבריטים היו פה לפני קום המדינה", הוא משיב מבלי שנשאל, "הוא (הבמאי) קרא את הספר של ויזל והחליט לעבד אותו לתסריט. אם הבנתי אותו נכון, הוא רוצה להראות שמה שקורה בעזה ועם הפלסטינים ואיתנו זה מה שקרה איתנו ועם הבריטים. אבל אני לא רוצה להיות הפה שלו. הסרט לא מנסה להביא בעיטה פוליטית, וזה לא שהסרט מראה אותנו רע".

חשוב לך, שהסרט לא יראה "אותנו" רע?

דודו בכר

"חשוב לי שלא מנסים לעשות דברים כאלה מראש ובכוונה. בוב דילן אמר לפני: I am an entertainer".

נאמן למשנה הדילנית, הוא לא מוכן לגלות למי הצביע בבחירות, בנימוק ש"המערכת החשאית צריכה להישאר חשאית, אני פשוט לא מתעסק בפוליטיקה". מה שלא מפריע לו להיות כאמור, אחד השחקנים עם הקילומטרז' הארוך ביותר בסרטיו של עמוס גיתאי, מהפוליטיים שבבמאי הקולנוע בישראל ומהמעטים שמסתכלים בלבן של העיניים של הסכסוך היהודי-פלסטיני, גם במחיר התעלמות הממסד והקהל המקומיים.

תחילה מתעקש לבו שהסרטים של גיתאי כלל אינם פוליטיים. "הקונוטציות האלה, שמאלניות או ימניות - אני בקושי מרגיש אותן", הוא אומר, "אני לא יודע מה עמוס אומר או לא אומר. זו בעיה שלך שאתה עושה מזה עניין. בעיני הקולנוע פחות נחרץ ממה שעושים ממנו".

אתה באמת לא רואה הבדל בין קומדיית מצבים לסרט שמראה את הצד הכבוש וכולל דיאלוגים על גורל קרקעות במזרח התיכון?

"הטון הפוליטי נקבע על ידי הרבה דברים שלא קשורים לסרט. זה התפקיד שלי, להגיד כבשנו או לא כבשנו? אני אפילו לא צריך להזדהות עם גיבור הסיפור, אלא לשחק אותו. אני קורא את התסריט כפשוטו".

כשאתה אומר שאתה לא רואה את הטון הפוליטי בגוף העבודות הכולל של גיתאי, אתה מסתלבט, מתחכם או באמת עיוור? זה חדש לך שרבים מסרטיו של גיתאי נחשבים שמאלניים?

"תסגור רגע את הטייפ".

איי-פי

כשהטייפ פועל שוב אי אפשר לחלץ מלבו אמירה נחרצת: "קרו פה בהיסטוריה דברים שעשו פצעים בנפשם ובגופם של אנשים ולהתעסק עם הפצע הזה ולהראות את כל הצדדים שלו, ולא רק של צד אחד, זה כואב", הוא אומר, "צריך אומץ בשביל זה. אבל אני לא מתלהב מהשיוכים השמאלניים. אני אוהב לעשות סרטים שלא כל כך ברורים ולתת לאחרים לחשוב על זה".

("העשייה שלי היא בהחלט פוליטית", מגיב גיתאי, "היא מתקיימת במציאות ישראלית טעונה וקונפליקטואלית ולסרטים יש אמירות לגביה. ישראל היא פרויקט פוליטי. אבל זכותו של לירון להרגיש שזה לא מרכיב בעבודתו כשחקן. אני לא דורש מהשחקנים שלי ציות פוליטי".)

מה אתה שואף להשיג בסרטים שלך? מה האג'נדה?

לבו: "אין לי אג'נדה. אני רוצה לגרום לצופה לחשוב. אני משתלב בדבר הזה, שמנסה ליצור עולם ולהגיד משהו. אני כמו הלבן של הביצה".

החלק הפחות משמין?

"הפחות מוגדר".

החלק הלבן של הביצה מתאים גם לדרך שבה לבו מספר אנקדוטות ומשיב לשאלות. הוא נוטה להתפתל וללכת לאיבוד בתוך הסיפורים של עצמו. "איפה הייתי?" הוא כנראה הביטוי השגור ביותר בפיו. זה יכול להיות סיפור נטול פואנטה על "איך שהגעתי לנפאל יצאתי לרחוב ותוך חצי שעה מצאתי את עצמי עם כמה נפאלים בבית קפה", או תשובה לשאלה מיהם השחקנים האהובים עליו, שגולשת לסיפורים על גודל של רמקולים, ומשם לציטוט ששמע מאסי דיין ושעליו ביסס תסריט לסרט קצר, ואז: "לא יודע מה אני רוצה להגיד בזה".

אז מיהם השחקנים האהובים עליך?

"עכשיו התאהבתי בלינו ונטורה. בחיפושי אחרי השראה של אור וצל (לסרט קצר שהוא מביים) הלכתי לפילם נואר, וחבל על הזמן, הוא שחקן צרפתי נפלא. אני כמעט גונב לו החזקה של הלסת. וגיליתי את קלינט איסטווד מחדש".

מה זה אומר, לגנוב לו החזקה של הלסת?

"תעמוד ישר. סגור את הפה. השיניים צמודות. אתה יכול ללחוץ יותר או פחות. הכל רפוי. יש טונוס של שרירים שכל הזמן מכווץ קצת, אז כמה אתה לוחץ או מרפה מאוד משפיע. זה מתחיל מודע ואז סוחף אותי וקורה מעצמו".

אתה מקנא לפעמים בבמאים שלך?

"לא. אני נהנה מאוד לשחק. תמיד התעניינתי במסביב: בתאורה, בסאונד, במצלמה. כשחקן, עמוס גיתאי היה שואל אותי לפעמים מאיפה כדאי לצלם, או מה אני חושב באופן כללי על הסצנה".

כעת הוא מביים סרט קצר המתבסס על "מקום נקי מואר היטב", סיפור קצר של המינגוויי. "קניתי את הזכויות, תיסרטתי את הסיפור, התחלתי לחפש לוקיישן", הוא אומר, ומוסיף שהוא מנסה למצוא את הדרך להעביר את הסיפור באמצעות שימוש בצללים, ואף שיכנע צלם מוערך מווינה להירתם לפרויקט.

סיכול ממוקד לג'וק

לבו נמשך למשחק ולקולנוע מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא היה ילד "עצמאי והיפראקטיבי", לדבריו. את האנרגיות שהוא לא תיעל לחוגי סוסים, קרמיקה, שחייה, טניס ומשחק, הוא הוציא ברחוב. "יכולתי לחזור הביתה חבול אחרי שהלכתי מכות או להיעלם עד 12 בלילה או לחזור הביתה עם 20 ילדים", הוא מספר, "הייתי מייצר חברים בשנייה וחצי".

זה לא היה בית אמנותי, אבל האחות של אביו היתה נשואה לאח של שמוליק קראוס, אז קצת אבק כוכבים בכל זאת דבק במשפחה. לבו מספר שהתאהב במשחק בגלל "ההנאה מללכת לפנטזיה". ואולי גם בגלל הצורך בתשומת לב. כשהיה בן ארבע טיפח חבר דמיוני, עמו נהג לשוחח, "ותמיד הייתי בקטע, מושך את המפה של השולחן בסלון ושובר את כל מה שיש עליה".

הוא הבכור בין ארבעה אחים ואחות, שנפרשו על מגוון אקלקטי של עיסוקים: אחותו חברה בנבחרת ישראל בכדורגל ולומדת פסיכולוגיה בקולג' בטנסי, אח אחד היגר כאמור ללוס אנג'לס ועובד שם בהפקות, אחר עובד על אסדת קידוח גז בים התיכון, והנותר הוא קצין בהנדסה קרבית. הוריו הכירו בווינגייט, כשלמדו חינוך גופני. כיום אמו מדריכה בכפר תקוה, "כפר של אנשים מיוחדים", ואביו בעסקי הספנות, מנהל מפעל בחיפה. כשהיה בכיתה א' עברה המשפחה לגור שלוש שנים באתונה, במסגרת עבודת האב כקב"ט באל-על. לבו זוכר שכבר שם החל להעלות הצגות בשיעורי חברה בבית הספר האמריקאי.

אילייה מלניקוב

אחרי שנת שירות בסיירת מטכ"ל הוא הועף לסיירת צנחנים. "אני לא יכול לדבר על זה, וגם לא בדיוק העיפו אותי", הוא אומר, "היינו צעירים ועשינו דברים, סתם, שטויות, מעשי קונדס מיותרים. הענישו אותי". לדבריו לא יצא לו להילחם ורוב השירות עבר עליו באימונים. פעם אחת ירו לעברו, "שום דבר, זה הסתיים בשנייה, שלוש יריות ממרחק 10 מטר וזהו", אבל לא נותרו משקעים או טראומות. חוץ מזה, הוא מעדיף שלא לדבר על הפרק הזה בחייו, כי "זה לא צריך להיות אישיו".

לך יצא לירות על מישהו?

"למזלי הרב לא".

מה היצור הכי מפותח שהרגת?

"ג'וק".

היית משתמט לו נקראת להתגייס היום?

"לא יודע, אולי, זו שאלה".

אחרי שהשתחרר עבד בשלל עבודות מזדמנות - "ריקון מחסנים מאוניות קירור, באמצע הקיץ עם דובונים בנמל חיפה, עוזר למסגר, גנן, בייביסיטר, עוזר נפח, ניהלתי פאב בעמק יזרעאל" - ומהכסף שחסך נסע לחצי שנה באפריקה. "כשחזרתי הלכתי לניסן נתיב, אבל אחרי חודש וחצי עזבתי את בית הספר כי הציעו לי תפקיד משני בסרט קולנוע שאף אחד לא ראה, 'נקמה יהודית'". אחרי התפקיד הזה הגיעה תקופת אבטלה מייאשת ואז הפריצה בסדרה "חלומות נעורים".

יש גיתאי ויש ג'אנק פוד

אי אפשר לחיות רק מהסרטים המהורהרים של גיתאי ועל כן הרזומה של לבו כולל טלנובלות במשקל נוצה, כולל המקרה הנוכחי של "תנוחי". הוא לא מזכיר פרנסה כשיקול, ונצמד לנימוקים פחות ארציים: "גם סדרות טלוויזיה זו התרחשות עלילתית ואני מייצר דמות על המסך. אבל אני מעדיף לראות משהו שמתחיל ונגמר. בדרך כלל, כשיש סרט טוב אני לוקח בספרייה ורואה. כשיש סדרה - אני מתכנן לקחת, וזה נשאר בתכנון".

אי–פי

צפית ב"תנוחי"?

"לצערי הרב, בשום סדרה שלי לא ראיתי את כל הפרקים".

כי הן לא מספיק טובות?

"כי לא יוצא לי לראות טלוויזיה. אם זה מעניין אותי, אני רואה קצת".

כמה פרקים ראית מ"תנוחי"?

"כלום, איפה. גם הייתי בחו"ל".

ומ"קטמנדו"?

"ארבעה פרקים ראשונים, עשו לנו הקרנה. ולא תמיד בא לי באותו רגע לפתוח טלוויזיה ולראות משהו שכבר לא קשור לפרויקטים חדשים שאני מתעסק איתם באותו רגע".

הופעת גם בסדרות או בסרטים גרועים?

"לפעמים אתה בא למסעדה ואוכל ג'אנק פוד ולפעמים סוכריה ולפעמים ארטיק. כל אחד מספק משהו אחר".

שאעזור לך עם כמה שמות לדוגמה?

הוא שותק. "'נקמה יהודית'. לא יודע. על השאר אני לא יכול להגיד 'גרועים'".

מה עם "סשן", המותחן הפסיכולוגי של חיים בוזגלו שאתה מככב בו לצד בר רפאלי?

"בוא נגיד ש'סרק סרק' (סרט אחר של בוזגלו בהשתתפות לבו) היה יותר טוב, אבל אני בקושי זוכר את הסרט. אני רק שחקן. וגם אם היה יכול להיות יותר טוב, זה לא היה גרוע".

ב"זה בוודאי המקום" מגלם לבו את בן דודו היהודי של כוכב רוק מזדקן ולמוד טראומות עבר (שמגלם שון פן). עם מותו של אביו, שעמו לא היה בקשר, נוסע הגיבור הראשי לבקר את המשפחה, ומשם יוצא למסע באמריקה. לבו מספר שבגלל אופי העבודה שהכתיב סורנטינו, יחסיו עם פן על הסט היו מינימליסטיים, אפילו לא שלום שלום. "רק 'אקשן', בלי כלום לפני", הוא אומר, "אני יושב איפשהו, הוא יושב איפשהו, לכל אחד יש את הקרוואן שלו. קוראים לי, 'מוכן?' כן, הוא מגיע, 'מוכן?' כן, 'אקשן', ככה. וזיהיתי שהוא מרוכז בעצמו, הוא עובר שם קטעים רגשיים חזקים ולא הרגשתי צורך להיכנס לו לספייס ב'מה קורה, אחי'. אבל אחר כך הוא היה ידידותי, וגם יותר מידידותי. אחרי שבועיים השתחררו עניינים אז דיברנו על הרבה דברים, על הארץ, על סרטים, ובילינו יחד הרבה זמן בקאן. גוד וייבס".

איך בכלל הגעת לסרט הזה בלי שיש לך סוכן בחו"ל?

"ב-2008 שפטתי בפסטיבל לוקרנו וסורנטינו, שזכה לפני כן בפסטיבל קאן, היה איתי בחבר השופטים. מי שהגיש לו את הפרס בקאן, היה שון פן, שאמר לו משהו ברוח 'מה שתעשה, אני אעשה איתך'. ובלוקרנו, היינו יחד 12 יום, והיה לנו דיבור על הסרטים והיינו באותו ראש, ועשינו כיף כזה ביחד, כל השופטים. אחרי שנתיים הוא הודיע לי שהוא עושה סרט עם שון פן, ושאל אם אני רוצה איזה תפקיד קטן. קראתי את התסריט, התלהבתי, צילמתי את עצמי לאודישן ושלחתי בצינורות המקובלים, דרך המלהקת, והכל זרם".

ולחזור מסורנטינו ושון פן להפקה הזולה והלחוצה של "תנוחי", זה לא מתסכל?

"שאלה מצוינת. התשובה יכולה למלא ספר. אם אני בא ורואה שפה הקצב הוא 25 סצנות ביום, ויש דרך עבודה מסוימת, אני משתדל לקחת את מה שאני יודע - את הטקסט, מי השחקן שעומד מולי, איפה האור ואיפה המצלמה - ולהשתמש בזה. צריך לוותר ולעגל פינות".

חנה לסלאו, שמככבת ב"תנוחי" והופיעה עם לבו גם בכמה מסרטיו של גיתאי ("עלילה", "אזור חופשי"), מספרת שחלק מסוד הקסם של לבו טמון ברצינות שבה הוא לוקח כל הפקה. "הוא מאוד מפוקס, חרוץ, בא לסט מוכן ומעמיק", היא אומרת, "תקרא ל'תנוחי' טלנובלה או טראש מופלא, ווטאוור - לירון בא מוכן, בונה דמות. הוא שאל אותי שם שאלות לגבי הבלש, ואמרתי לו 'זה לא סרט של עמוס ולא סטניסלבסקי'. אבל הדבר הכי טוב שקרה זה ששידכתי לו את נטלי".

פיפטי-פיפטי

עם כל הכבוד לספילברג ולשון פן, ההצלחה הכי גדולה של לבו מעבר לים אכן היתה ברומן בן מספר החודשים שניהל עם נטלי פורטמן לפני כמה שנים. בין אם מתוך אימוץ קוד הכבוד ההוליוודי או סתם מהחשש שייתפס כאופורטוניסט, לבו "לא מעוניין לדבר על בנות הזוג שהייתי איתן. זה גם יעזור לבנות זוג (לעתיד) לדעת שלא אדבר עליהן בעיתון".

מדורי הידוענים דיווחו שמקץ אותם חודשים נפרדו השניים לדרכם, "כלומר היא לתהילת עולם והוא למדור הרכילות של 'לאשה'", עקצו ב"מעריב". לבו, שלפני כן הספיק להיות נשוי במשך שלוש שנים לשחקנית לי-את גליק, עדיין לא הצליח להתמיד במערכת יחסים של יותר מכמה חודשים מאז, אף על פי שהיה רוצה. "אני עובד על זה. אני מרגיש שזה... לא יודע", הוא אומר.

יש גם בחורות שמסתובבות עם בטן מלאה עליך?

"למה אתה חושב?"

גליק ברחה עד ניו יורק אחרי שנפרדתם.

"היא גם רצתה ללמוד, תמיד חלמה לעשות את זה. וזה גם לא היה כזה מיד. אתה רוצה, דבר איתה" (גליק העדיפה מצדה להשאיר את ענייני לבו קבורים בעבר).

תיפגש עם פורטמן כשתהיה בלוס אנג'לס?

"עזוב אותך".

זה מתסכל, שאחרי כל הסדרות והסרטים בסוף זוכרים לך בעיקר אותה?

"כל אחד זוכר מה שהוא זוכר, בכיף".

יש לך בכלל סיכוי באל.איי?

"זו שאלה רצינית, אבל אני גם מתפוצץ מצחוק", הוא עונה בטון רציני. "לא יודע, אני משתדל כמה שפחות להתעסק בהגדרות ובמדידות. עשיתי ארבע יחידות מתמטיקה בתיכון, ואני יודע שבסטטיסטיקה, אם יש 99 כדורים לבנים בארגז ואחד אדום, זה תמיד פיפטי-פיפטי אם ייצא לבן או אדום".

לא רוצה להתקטנן על חישובי הסתברויות, אבל זה לא.

"אז אתה אומר ככה, אבל יש שיטה שזה פיפטי-פיפטי, ואני מאמין בזה".

שנתקשר למינה צמח?

"בן אדם, יש לו מקצוע והוא חושב לנסות מקום אחר. אף אחד לא מחכה לי בשום מקום. אם דברים יזרמו שם וזה ימשיך להישאר מעניין, אשאר עוד קצת. אם לא, אחזור לפה".

מה אתה שואף להשיג עכשיו?

"רק עוד ממה שעשיתי עד היום. שאלתי הודי אחד, מה יש יותר בעולם, עליות או ירידות? הוא אמר לי, 'מישורים'".*

 

doron.halutz@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו