בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אזור הדמדומים

מותה של איקאה הפלסטינית

תושבי בידיא, בעבר "הקניון של המדינה" וסמל לדו-קיום וכיום כפר שומם המוקף בגדר ההפרדה, חוששים שאדמותיהם יופקעו כדי להרחיב התנחלות סמוכה

23תגובות

כאן היתה הבוננזה הפלסטינית הגדולה מכולן. לרגע אחד, רק רגע אחד, הכל נראה אחרת אז. כ-7,500 מכוניות ישראליות הגיעו לכאן מדי שבת, שניים-שלושה מבוגרים בכל מכונית, ונוסעיהן השאירו מאחוריהם כ-450 מיליון שקלים בשנה, לא כולל קניות של קבלנים וסיטונאים. משרד הייעוץ הכלכלי "צ'מינסקי ושות' - יועצים", שייעץ לקניונים הגדולים באותה עת, הכין סקר על גדול הקניונים, השוק של בידיא: 26.5 אלף מ"ר של שטחי מסחר, פי שלושה מקניון איילון (ללא אזור המזון), ופי שניים מקניון רמת אביב, באותה קטגוריה.

הקנייה הממוצעת של כל משפחה ישראלית שבאה לכאן הוערכה ב-750 שקלים ורשתות הרהיטים והאביזרים הישראליות כבר דיווחו על פגיעה קשה בעסקיהן. ספת סלון עלתה כאן בין 1,000 ל-2,000 שקלים ואפשר היה לבוא עם צילום של הספה הנחשקת, להזמינה בבוקר ולקבלה בערב. בחנויות הרהיטים של הכפר ניתן היה גם לעיין בקטלוגים של חברות עיצוב בינלאומיות ולהזמין חיקוי מושלם, תמורת 1,000-2,000 שקלים, לפי המיקוח, לא כולל אחריות על הרגל של הספה.

הו, השבתות בבידיא, עם הפקקים המשתרכים והרהיטים הזולים. בכתבה שפורסמה ב-"TheMarker" בספטמבר 2000, רגע לפני שהכל נגמר, נכתב: "אבל בידיא אינה סוף הסיפור, אלא רק ההתחלה. חמישה מרכזי קניות ושישה אזורי תעשייה עתידים לקום ברשות הפלסטינית, במחסום קרני בעזה, בטול כרם, בג'נין, בבית לחם וברמאללה... כמו שהישראלים קופצים לקנות בבידיא, הם יוכלו להגיע מירושלים לרמאללה".

הו, החלומות הגנוזים, הו, הימים ש(כנראה) לא ישובו עוד: זמן קצר אחרי פרסום הכתבה הזאת פרצה האינתיפאדה השנייה, שבעקבותיה הוקמה גדר ההפרדה, כביש חוצה שומרון נסלל בתוואי אחר, עוקף-בידיא, והבוננזה הגדולה של הכפר נגדעה באחת, גם היא הפכה לעוקפת בידיא. אחד התושבים, סבאח דר-אחמד, תיאר זאת השבוע ביבושת: "קמנו בבוקר, ואין ישראלים ואין כביש". זה היה אחרי פיגוע דקירה בשוק של בידיא.

אלכס ליבק

והשבוע? עיירה פלסטינית מנומנמת ושוממה, נידחת ונשכחת. הפקקים והקונים, הרהיטים והחיקויים, נעלמו לבלי שוב. אין עוד מכוניות ישראליות, נעלמו שטחי המסחר הגדולים ובמקומם נותרו אין-ספור חנויות מוגפות ונטושות. רק כמה בתי מלאכה זעירה, נגריות ומוסכי מכוניות נותרו לפליטה, מזכירים מה שהיה כאן. איקאה הפלסטינית גוועה ומתה מזמן. רק פה ושם עוד דוהה שלט עברי, שמזכיר נשכחות: "מזרוני חירבאווי", או "כל סוגי השיש, מיקומי ואיטלקי", והשיבוש במקור. תושבי בידיא חזרו ושקעו בדלותם ואבטלתם, מי שיכול היה עזב למקום אחר, ועכשיו זהו כפר ככל הכפרים הפלסטיניים, שחלק מתושביו יושבים מדי יום באפס מעשה בפתח קומץ חנויות המכולת, בוהים במכוניות המעטות שחוצות את הדרך ללא מוצא של כפרם, ומחכים לגודו.

"פעם היינו נוסעים מפה כל יום לעבודה, כל הדרך ישר עד פתח תקוה", לוחש בעצב תושב הכפר, יוסף אבו-סופיה, כשאנחנו עומדים מול הגדר שחנקה את כפרו וחיסלה את עסקיו המשגשגים. גדר אלקטרונית משוכללת הוקמה בקצה רחוב החנויות שמסתיים בכפר הצמוד, מסחה. זוהי גדר ההפרדה, שהפכה את הרחוב הארוך לדרך ללא מוצא מערבה, בדיוק כגורלו של הכפר הגדול הזה, על כ-20 אלף תושביו. אין יוצא ואין בא בשער הברזל הצהוב והמוגף, רק דגל צהוב של חב"ד שמתנוסס מעברו השני של השער, על אחד מבתי ההתנחלות הסמוכה אלקנה, עוד מבטיח שלמרות הכל, המלך המשיח בוא יבוא. המלך המשיח של חב"ד אולי יבוא, אבל לא אלפי מכוניות הקונים הישראלים.

את מכוניתנו השארנו ליד מנסרת האבן של אבו-סופיה בפאתי בידיא. בראשית השבוע טילפן אבו-סופיה נרעש לבאסם עיד, מנהל הקבוצה הפלסטינית לשמירה על זכויות האדם (PHRMG), וקרא לעזרתו. בהלה גדולה אחזה השבוע בתושבי בידיא: ישראל אומרת להפקיע את אדמותיהם ולבנות עליהן עוד התנחלות. מבוססת או לא, השמועה הזאת עשתה לה כנפיים במהירות מבהילה וכשהגענו השבוע לכפר, בשעת אחר צהריים מוקדמת, כבר המתינו לנו בדריכות נציגי התושבים הנסערים. הם הזמינו אותנו לעלות על הפורד טרנזיט הישנה והמקרטעת של תושב הכפר, מוחמד סאלח. בדרך אספנו לרכב עוד כמה תושבים, ויחד נסענו כולנו אל אדמות הכפר, מקור הפרנסה האחרון שלו, שעכשיו הם חרדים לגורלן.

לא בכדי הם חרדים. תנופת הבנייה הגדולה והפרועה של ההתנחלויות בכל הסביבה, על אדמותיהם של הכפרים השכנים, מגיעה עכשיו לשיאה. על אדמות הכפר א-דיק הסמוך נבנית ההתנחלות לשם, הרחבה של עלי זהב, עם הסיסמה הקולעת: "לשם, מקום משלך", שכונה גדולה של בתי קומתיים, ועל אדמות מסחה השכנה נבנית שכונה של בתי מידות אפורים, הרחבה של ההתנחלות עץ אפרים. גם העובדה שבשבוע שעבר כבר פוזרו צווי פינוי באדמות בידיא ואפילו נהרסו בהן כמה מבנים הוסיפה לבהלה שאחזה כאן בתושבים, פאניקה של ממש.

"כשהבולדוזרים יבואו, זה כבר יהיה מאוחר מדי", אמר לנו סבאח דר-אחמד, שאביו איברהים נהרג לנגד עיניו בפעם הקודמת שישראל ניסתה לשלוח את הדחפורים שלה ולהפקיע את האדמה הזאת. האב ניסה להתנגד בגופו לכניסת הדחפורים ונורה למוות בידי החיילים, לעיני בנו. זה היה לפני כמעט 30 שנים. בסופו של דבר ישראל ויתרה אז על תוכניותיה, לאחר מאבק משפטי ממושך שבו הציגו התושבים מסמכי בעלות על הקרקע לבית המשפט. מאז לא הופקעה כאן אדמה לבניית התנחלויות חדשות, אלא רק לצורכי סלילתו של כביש חוצה שומרון החדש, שעובר על אדמות הכפר.

עכשיו אנחנו נוסעים לאותה אדמה ואותו הפחד מלווה את בנו של איברהים, סבאח, גם הוא כבר בשנות ה-50 לחייו, כמעט כגיל אביו במותו. סבאח היה עצור במשך חודשיים אחרי שהחיילים הרגו את אביו, והוא זוכר כל פרט מאירועי היום המר ההוא. עכשיו הוא אומר: "גם אני מוכן למות בשביל האדמה הזאת, בדיוק כמו אבא שלי".

אחרי שכל הטרמפיסטים עלו לטרנזיט יצאנו לדרכנו. כדי להגיע לאדמות הכפר צריך לנסוע בדרך טרשים, מיטלטלים מצד לצד, קופצים מעלה ומטה, עד שמגיעים למנהרה צרה וחשוכה שעוברת מתחת לכביש חוצה שומרון הרחב והמהיר. רוחב המנהרה כרוחב מכונית אחת ואחריה, כשאנחנו כבר נמצאים דרומית לכביש, החל המסע בנוף זיתים מרהיב.

מוטי מילרוד

שלושה-ארבעה קילומטרים אורכה של הדרך החקלאית הזאת והיא חוצה כרמי זית עתיקים, חלקם בני מאות שנים. אדמת הטרשים מעובדת ומסוקלת, חוגלות ואפרוחי חוגלות התרוצצו בה השבוע בעשרותיהם. חלק מהעצים מוכתמים בלבן: אלו טביעות רגליהם המאובקות של חזירי הבר, שמחפשים תולעים מתחת לעצי הזית הללו. הקיץ נותן את אותותיו, שדות הבור מסביב כבר הצהיבו וכמה משפחות ישבו בצל עצי הזית, עישנו נרגילות והאזינו למוסיקה בקול גדול. פה ושם חנתה בינות לכרמים מכונית סובארו ישנה-נושנה של אחד האיכרים, שפעם אולי היה גם הוא סוחר רהיטים אמיד, ועכשיו בא לעבד את אדמתו.

אחרי סגירת הקניון הגדול ומניעת העבודה בישראל, לבידיא לא נותרו מקורות פרנסה אחרים, זולת הזיתים הללו. אחרי השנה שעברה, שהיתה קשה, השנה הזאת אומרת להיות מבטיחה: בגאווה גלויה הראו לנו נוסעי הטרנזיט את הזיתים הזעירים שבקעו מהפרחים, עוצרים ליד כל עץ כמעט, מבטיחים שבאוקטובר הם יהיו לזיתים בשלים.

מדובר בכ-3,500 דונמים של כרמים, שפרושים על הגבעות שמדרום לכביש חוצה שומרון. הכרמים מחולקים לחלקות קטנות בין משפחות הכפר, כמה עשרות דונמים לכל משפחה, שבניה באים לכאן לעבד את אדמתם. השקיה אין, זוהי חקלאות בעל. אבו סופיה שולף כמה צילומים מצהיבים: גדמים של עצי זית שנכרתו פעם בידי מתנחלים. משקית הניילון שלו שולף חברו, דר-אחמד, את מסמכי האימה שנמצאו בשבוע שעבר מתחת לאבנים, בינות לעצים, מטעם צבא ההגנה לישראל, המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, הממונה על הרכוש הממשלתי, היחידה המרכזית לפיקוח: התראה על חובת פינוי.

"בתוקף סמכותי לפי הצו בדבר רכוש ממשלתי ולפי חוק השמירה על אדמות נכסי המדינה, הינני קובע שהינך מחזיק שלא כדין במקרקעין המתוארים בזה". אבל בזה לא מתוארים שום מקרקעין, איש לא טרח למלא את סעיפי הטופס, זולת שתי שורות מטושטשות בכתב יד בלתי קריא בעליל. לטפסים הללו הוצמדו שני תצלומי אוויר, מטושטשים גם הם, לך תפענח, לך תבין. את זה מצאו התושבים מתחת לאבנים בכרמיהם ומאז נודדת עליהם שנתם מרוב פחד. באחרונה הם גם שמעו ששר התחבורה של ישראל מתכוון לבנות כאן מסילת ברזל, גם היא על אדמתם, עוד סיבה לבהלה.

אם לא די בכך, כי אז לכאן עלו בשבוע שעבר דחפורים והרסו כמה מבני פח של רועי צאן, בני הכפר הסמוך רפאת, שהתגוררו עם המקנה שלהם בשכירות על אדמות בידיא. שרידי המבנים הללו מתגוללים עכשיו על הגבעות ותושביהם, חמש משפחות על ילדיהן, עברו לגור על גבעה אחרת. פעמיים הרסו להם כאן את הפחונים, בפעם השנייה איימו אנשי המינהל שאם ישובו לבנותם בשלישית, יוחרם המקנה שלהם.

השמש שולחת בינתיים קרניים אחרונות, ששוטפות את גבעות הזיתים הללו. מישור החוף כולו נשקף במערב, ומטוסים שעושים דרכם לקראת נחיתה בנתב"ג עוברים מעל לראשינו בגובה נמוך, מקימים רעש גדול. עכשיו עונת הקטיף של עלי הגפן ונשות הכפר מלקטות אותם משיחי הענבים שבין הזיתים. גם כמה עצי תאנה ושקד נטועים כאן, גם הם עתיקים. אבל כל היופי שעל הגבעות לא מצליח להרגיע את התושבים המודאגים של בידיא. "אם הבולדוזרים יגיעו - אכלנו אותה. אז כבר יהיה מאוחר מדי", שב ואומר דר-אחמד בחלקת הזיתים הקטנה שלו.

 

דובר המינהל האזרחי מסר השבוע ל"הארץ" כי "על בסיס המידע שנתקבל על ידי הכתב לא ניתן היה לאמת את הפרטים והטענות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו