בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכדורגל יוצא לפגרה

עונת צלקת

אוהדי הפועל תל אביב יידו מוטות למגרש, משחק נגמר בקטטה המונית ובעל תפקיד בעט בשחקן בפניו. גם יו"ר ההתאחדות לכדורגל נלחם עם כולם

25תגובות

1. אבי לוזון כבר בן 57. הוא יושב ראש ההתאחדות לכדורגל, מנהל בכיר לשעבר בבנק דיסקונט, חבר הוועד הפועל של אופ"א. אופ"א היא התאחדות הכדורגל האירופית, הנשיא שלה הוא הצרפתי מישל פלאטיני, מגדולי השחקנים בכל הזמנים. לוזון הוא גם חבר של פלאטיני. כך שלוזון אמור היה למלמל לעצמו כבר מזמן "עשיתי את זה". אני, שגדלתי במעברה בפרדסיה; שהייתי אחד משבעה ילדים של משפחת עולים מטריפולי; שאבי עבד במחלקת תברואה ואמי טיפלה בבית בילדים; שלקחתי קבוצה זניחה והבאתי אותה לגביע אופ"א; שהפכתי מחלקת נוער חלשה לאימפריה - אני, אבי לוזון, עשיתי את זה.

אבל אבי לוזון לא ממלמל עשיתי את זה. אבי לוזון לא ממלמל בכלל. הוא עומד מול מיקרופונים וצועק: "אני לא סופר אתכם".

2. ליגת העל הסתיימה בשבת. זו היתה עונת צלקת: 37 מחזורים של כוויות על גוף, שילוב הרסני של רמה מקצועית נמוכה ורמת אלימות גבוהה. הכדורגל פינה את עצמו מהמגרש והמגרש הפך במה לכל החוליים של החברה הישראלית: כוחנות, גזענות, עושק, הפקרות, העדר גבולות. החוליים היו טמונים בקרקעית כבר שנים ארוכות. אבל לרוב הם ביצבצו במינונים סבירים, נחבאים מפני הכדורגל עצמו, נמהלים בקמפיינים אירופיים מוצלחים, מסתתרים בפאתי יציעים, ממתינים לרגעים המתים של החיים.

ניר קידר

מסך העשן התפזר העונה. אירופה התנתקה בשלב מוקדם ומאבק האליפות, שלרוב מתנהל בין שניים-שלושה מועדונים גדולים ועמוסי קהל, איבד רלוונטיות מהר ובאופן לא צפוי. הקבוצות הגדולות קרסו בזו אחר זו ועירוני קרית שמונה, סיפור פריפריה מזהיר, זכתה באליפות לפני שנגמר החורף. הכדורגל סיים את תפקידו מוקדם מהרגיל, על הדשא לא נותר אלא השעמום, וכמאמר חז"ל, "הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום לידי עבירה". זו היתה עונה שכולה עבירה.

3. הסימפטומים של עונת הצלקת יירשמו בטופס הרפואי כך: מאות אוהדי בית"ר ירושלים באים לקניון מלחה אחרי ניצחון, צועקים "מוות לערבים" ופותחים בתגרה עם עובדי ניקיון ערבים; דרבי תל אביבי גולש לפסים אלימים ובסיומו מיידים אוהדי הפועל תל אביב מוטות וחפצים למגרש; בסיום משחק בין מכבי פתח תקוה להפועל חיפה נוגח מאמן שוערים בשחקן כדורגל, ואחרי שהשחקן נופל על הדשא, בעל תפקיד במכבי פתח תקוה בועט בו בפניו עד לאובדן הכרה; קטטה המונית מתחוללת בסיום משחק בליגה הלאומית בין שחקני הפועל בני לוד והפועל רמת גן; רשימה חלקית.

הצלקת מורכבת מהרשימה הזאת, אבל הרשימה הזאת אינה סיבת הצלקת.

4. שבת, סביבות 11 בלילה, לפני כמה שניות מכבי פתח תקוה ירדה ליגה אחרי 21 שנים בליגת העל. האחיין של לוזון, בנו של האח עמוס, הבעלים של המועדון, לא מפסיק לבכות. ניסיונות הנחמה של הדוד לא צולחים. מצלמות הטלוויזיה מתמקדות בדמעות שזולגות והדוד, אבי לוזון, מחליט לעזוב את המקום. הוא צועד על הדשא, ופוגש פתאום בצלם "הארץ" ניר קידר. קידר, שזה עתה עזב את אזור חדרי ההלבשה, רואה מולו את יושב ראש ההתאחדות ומחליט ללחוץ על הכפתור.

באותם רגעים לא היה זה יושב ראש ההתאחדות שצעד מול הצלם קידר. גם לא המנהל הבכיר לשעבר בדיסקונט, לא החבר של פלאטיני ואפילו לא אוהד מכבי פתח תקוה. מי שצעד מולו באותם רגעים היה אברהם, בנם של חלפון ועליזה לוזון, שעלו מלוב למעברה בפרדסיה.

למעשה, בעיני רוחו של לוזון, מי שצעדו זה מול זה היו התקשורת - השמאלנית, האשכנזית, התל אביבית - וישראל השנייה - המזרחית, הימנית, המקופחת. המפגש הוליד תסכול, שהתחלף באלימות עצורה, שמאוחר יותר, מול מצלמות ומיקרופונים, קיבלה צורה של תוקפנות וייאוש.

עמי שומן / ישראל היום

5. הכדורגל הישראלי הוא מגרש של סטריאוטיפים. כל אחד מוזמן לבחור סטריאוטיפ שמתאים לאופן שבו הוא תופש את עצמו, ולהשליך לתוכו חלקי זהות מעורפלים. באופן הזה נוצרים דימויים נזילים שמכילים סתירות והצטלבויות. הפועל תל אביב, למשל, היא אנדרדוג נצחי ("הפועל שוב הפסידה"), גם אם ארון התארים שלה עמוס; בית"ר ירושלים היא קבוצה עממית, גם אם אהוד אולמרט, דן מרידור ואביגדור ליברמן נמנים עם אוהדיה.

מכבי פתח תקוה נרכשה על ידי משפחת לוזון והפכה מקלט הזהות הפרטי שלה. לתוכה השליכו האחים תחושת קיפוח בסיסית (טריפולי-מעברה-מחלקת תברואה), רכיבים של מאבק ("על אפכם וחמתכם"), אמונה ("יש רק דיין אחד - בורא עולם") וקריאת קרב מתמשכת נגד הממסד. הממסד הוא הרבה דברים: קבוצות גדולות (עמוס לוזון: "לוני הרציקוביץ' יכול לצחצח לי את הסוליה של הנעל"), מערכת המשפט (אבי לוזון: "אני לא מאמין בבית דין"), התקשורת.

המאבק של הלוזונים בדרכם לפסגת הספורט הפופולרי ביותר בישראל נבנה כל העת ממונחים שליליים, על התפר שבין קיפוח לשנאה. התחושה הבסיסית שלהם היתה פראנויה: הממסד רודף אותם, מנסה להקטין אותם, לדחוק אותם לעמדה שממנה יצאו, בחזרה למעברה.

עמי פאן, מנהל מכבי פתח תקוה, חבר של הלוזונים, אמר את הדברים לפני כחודשיים באופן פשוט וישיר: "כל עם ישראל שונא את מכבי פתח תקוה". בשבת היה זה אבי לוזון עצמו שצעק: "כולם שונאים כוח, שונאים את זה שיש מישהו שלא סופר אותם". המלים "שנאה" ו"כוח", הסלנג "לא סופר אותם" - הנה תערובת מזוקקת של מורשת לוזון.

6. כישלונו הגדול של לוזון טמון בכך שלא הצליח לקשר בין המטען המורכב שהוא נושא ביחס לחברה הישראלית, לבין הסימפטומים ההרסניים שהחלו להיערם במשמרת שלו. הוא לא ראה שמושגים כמו שנאה, קיפוח וגזענות הוכנסו באמצעותו ובאמצעות משפחתו לשדרה המרכזית של הכדורגל.

לוזון לא היה מסוגל להבחין בכך שדמויות מסוימות - אלי טביב, פרוספר אזאגי, דני לוי, ציון ויצמן ועוד - מתפתחות בדיוק על קרקע עקומה כזאת. הוא ייחס מקריות לעובדה שטביב רומז לגזענות של אוהדים כלפיו; לכך שוויצמן מאשים את המאמן, אלי כהן, שהוא "מרוקאי עם אגו מטורף"; לכך שאזאגי מאשים בעלים ויו"ר של קבוצה בכך שהם "שני קוקסינלים, צ'יוואוות". הוא לא ידע לעשות את הקישור משום שהוא עצמו חלק מהקישור ואיש לא יכול להתבונן מלמעלה בפתולוגיה שלו עצמו.

7. הירידה של מכבי פתח תקוה סימנה ללוזון את האפשרות שכל הדרך שעשה מפרדסיה ועד לפלאטיני עלולה להימחק. החשש המובן לחזור לנקודת ההתחלה קיבל צורה מוחשית כשהדמעות זלגו על לחיי האחיין. לוזון היטלטל באותם רגעים בין עבר להווה, בין טריפולי לפתח תקוה, בין המעברה לאופ"א. הטלטלה הוציאה ממנו את נאום ה"לא סופר אתכם".

אף שהגיע לקודקוד הכדורגל הישראלי, לוזון לא הצליח לרוקן את עצמו ממכבי פתח תקוה. הוא לא הצליח למחוק מעליו את הזהות ההיא, הראשונית, הבסיסית; הוא נכנע לסטריאוטיפ, לדימוי; הוא לא הצליח להפנים שהוא כבר איש חזק מאוד, ושזהו, הוא עשה את זה, הוא הצליח בחיים.

לוזון לא נכשל כיושב ראש התאחדות, הוא נכשל כאדם. הוא אסף מטבעות בעקביות וביזע לאורך עשרות שנים, וברגע האמת סירב להאמין שהם שייכים לו. אז הוא השליך אותם.

8. זו היתה עונת צלקת כי הכדורגל הפך ממחוז בריחה למחוז שבורחים ממנו. במרחק לחיצה על שלט רקדו ליאונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, אנדרס אינייסטה ורובין ואן פרסי, רוג'ר פדרר ורפאל נדאל, קובי בראיינט ולברון ג'יימס.

במרחק לחיצה על שלט המתינה האפשרות לוותר על האלימות, הכוחנות, הגזענות, העושק וההפקרות. האפשרות הזאת מומשה.

ואף אחד לא שמח לאיד, ואף אחד לא רוקד, ואף אחד לא פותח מנגל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו