בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתוך בודקה במגרש חניה בתל אביב יושב סופר מבריק

לאוניד פקרובסקי היה חוקר ומבקר אמנות, אבל כשעלה ארצה מרוסיה, גילה שמחכות לו פה רק משרות של פועל: בבית דפוס, בבית קברות, במגרש חניה. כבר 17 שנה שהוא יושב בבודקה, מכוון מכוניות וכותב סיפורים, מושחזים ונוגעים ללב, על ישראל של ימינו, מזווית הראייה של הכביש

125תגובות

לפני שהוא מתחיל לכתוב הוא צריך כמה דקות או שעות, או ימים, תלוי אם יש או אין לו השראה. הוא צריך לבהות בדף נייר לבן וריק. לערבל מחשבות במוחו. להרגיש. וכשזה כבר ממש חונק לו בגרון, הוא מתחיל לכתוב. ברוסית, בכתב מחובר ומסולסל. במין תנועה סיבובית של מנצח על תזמורת סימפונית של יצירה מהתקופה הרומנטית. "הדף הלבן הוא כמו הטבע של רוסיה. כמו שלג", הוא אומר, "זה מה שנותן את ההשראה. והאותיות השחורות על השלג הלבן הן מה שנותן המון אמוציות".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

קוראים לו לאוניד פקרובסקי, והוא עובד בחברת "השמירה", בחניון של חברת הרכב דייהטסו. עושה משמרות יום וגם משמרות לילה. כבר 17 שנה. בבודקה הקטנה שלו ניצב כיסא, מדף משמש כשולחן ועליו מונחים קומקום חשמלי, רדיו, צלחת עם חמישה ביסקוויטים, המחברת עם הדפים הלבנים, עט ומפתחות של מכוניות של אלה שצועקים: "אני רק לרבע שעה, תזיז אותי אם אני חוסם". על מדף למעלה שורה של ספרים, ועל קיר פנוי תלויה תמונתו הממוסגרת של פרנץ קפקא.

"היה היה בממלכה אחת, במדינה מזרח-תיכונית דמוקרטית אחת, שומר. ישב השומר ימים רבים בבודקה אשר נמצאת בחלק הדרומי של עיר ים-תיכונית יפה בתוך חניון בטון. השומר לא אהב את הבודקה, היא הזכירה לו צינוק בבית הסוהר... לעתים היה השומר מפנה שאלה לאשה אלגנטית ולא צעירה היא היא הפורטונה שלו: למה היית צריכה לשים אותי בבודקה? האשה לא ענתה רק חייכה במסתוריות. והרי השומר לא נולד בשביל הבודקה. הוא הרגיש שיש בתוכו יכולות וכוחות גדולים. הוא ידע שאם המדינה הדמוקרטית היתה מנצלת את הכוחות והיכולות האלה, היתה יוצאת נשכרת. אבל המדינה הדמוקרטית לא היתה זקוקה לשומר, לא לכוחותיו ולא ליכולותיו".

קובי קלמנוביץ'

כך נפתח קובץ הסיפורים של פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שיצא כעת לאור (הקיבוץ המאוחד). הוא בן 64 ונראה בחליפת השמירה שלו כמו לורד אנגלי. שיער שיבה מסורק למשעי, מנומס ושליו כמו בדרך לפגישה במועדון על כוס גינס, ולא כמי שצועד הלוך ושוב בחניון אספלט מהביל.

הוא נולד בקייב, להוריו מיכאל ורחל. אביו היה דוקטור לאמנות, בוגר האקדמיה בסנט פטרבורג, שכתב ביקורת אמנות, שירים, ספרים על הפילוסופיה של האמנות ופילוסופיה כללית, וגם מוזיקה. אמו חיה היום בארץ, אחותו הגדולה מאיה נשארה בקייב.

אחרי התיכון גויס פקרובסקי לצבא הסובייטי לשלוש שנים. "זה היה במרחק של אלף קילומטר מקייב", הוא אומר, "באים פעם אחת הביתה, בסוף השירות. האוכל נורא ואיום וכולם חולים אחרי זה".

עוד בבית הספר הוא כתב שירים להנאתו ופירסם מסות על השירה הרוסית וקפקא ויצירתו. "נבוקוב אמר שפרוזאיקון שאין בעברו פואטיקה לא כותב טוב", הוא אומר.

לאחר השחרור מהצבא הוא התקבל למכון לאמנות בקייב ולמד שם שש שנים. בתום הלימודים עבד במשרד התרבות, עיצב תערוכות, גם מחוץ לרוסיה, וכתב ביקורת אמנות לכתבי עת ועיתונים. בגיל 34 פגש את סבטלנה, אז בת 23, שהיתה לאשתו. בנם, אלכסיי, היום בן 30, עובד בהיי-טק. "אשתי כישרונית מאוד, יש לנו אותו דם, אותה כימיה, גם היא אוהבת אמנות", אומר פקרובסקי. "היא ציירת וגרפיקאית, עובדת בסטודיו של אנימציה ממוחשבת. הבייבי של במבה זה שלה, גם קופיקו בטלוויזיה וגם שמוליק קיפוד". בנוסף, היא גם מאיירת ספרים.

את עבודת הדוקטורט הוא עשה על הצייר אלברכט דירר, אבל לא הספיק להגן עליו. "בא גורבצ'וב ואפשר היה להרוויח כסף, כמו במדינות קפיטליסטיות, אז ויתרתי על הדוקטורט ועשיתי תערוכות והרווחתי כסף. ב-91', בדיוק במלחמת המפרץ, ברחנו משם ובאנו לארץ. הורי באו כמה חודשים לפנינו".

עד שהגיע ארצה, היה בטוח שהמדינה תנצל את כישוריו. אבל המדינה הורידה אותו ממרום סולם הפנטזיות על מעמד וקריירה, ותייגה במשבצת היחידה שנותרה פנויה: פועל.

"אתם מבינים, יש לי תואר שלישי, השקעתי מאמצים רבים בלימוד תולדות הרנסנס הצפון-אירופי, ואם לדייק, מושא התעניינותי המיוחד היה האסתטיקה של אלברכט דירר - הגאון המסתורי של שנות הדמדומים של גרמניה בימי הביניים", הוא כתב בסיפורו "המטאטא" שבו שירטט מעין פנטזיה אבסטרקטית על עולמו של העולה החדש. "והנה עכשיו אני מנקה את רחובות תל אביב. ותודה לאל אשפה לא חסרה. הרבה אשפה וזה אומר שאני מצליח להרוויח את לחמי. כל בוקר, בשעות המוקדמות ביותר, כאשר השמים הכהים והסמיכים נצבעים בזריחה צנועה ואחר כך בהדרגה הופכים לתהום כחול, אני הולך לאטי ברחובות תל אביב הריקים, דוחף לפני עגלה עם אביזרי המקצוע החדשים שלי: שני פחי אשפה, מטאטא ויעה".

פקרובסקי ניסה לערער על הגורל שנקבע עבורו. הוא התחיל בבית ז'בוטינסקי. "כשקראתי את ז'בוטינסקי, את התרגומים שלו של 'העורב' (אדגר אלן פו) ושל ביאליק לרוסית, אמרתי: איזה גאון. כל הגאונים הרוסים לא תירגמו את זה כל כך טוב כמוהו. ואני מבין מה זה שירים, מבין עד היסוד, עד הגרעינים, ורציתי בארץ לעבוד בארכיון של ז'בוטינסקי. לא ידעתי ברוסיה מה זה שמאל וימין, ובאתי לקינג ג'ורג' לבית ז'בוטינסקי, שאלתי אולי יש תרגום ברוסית של 'העורב' והוא אמר אין, ושאלתי על דברים אחרים ואמר שגם זה אין והבנתי שאין לי מה לחפש שם עבודה. ואז הוא שאל מה המקצוע שלי, אמרתי: מבקר אמנות. ואז הוא פתאום הביא קרטון מלא זהב טהור, הציורים של ז'בוטינסקי. רוב האנשים לא יודעים שבנוסף להיותו סופר גדול הוא היה גם צייר".

כשהבין שבארכיון ז'בוטינסקי לא ימצא לעצמו משרה במידותיו, פנה למקצוע אחר, תוך כדי שהוא מצטט מגתה: "אם אתה לא יכול לעשות מה שאתה אוהב, תאהב את מה שאתה עושה". מצד שני לא בטוח שהוא באמת אהב את מה שעשה: גנן בבית הקברות הצבאי בחולון וחופר קברים לעת מצוא.

וכך הוא מתאר זאת בסיפורו: "לקחתי את חפירה והלכתי לחפש את החלקה והשורה. בדרך נזכרתי במונולוג המפורסם מהמלט שאותו ידעתי בעל פה... היה עלי לרוקן את החול מתוך הקבר. כעבור ארבעים דקות בערך את החפירה שלי נתקל בקרקעית העשויה בטון. דאגתי הקודמת התבדתה: לא נתקלתי בשום שלדים וגולגולות של שייקספיר. קבר בצורה פוטוריסטית פער את פיו. הנחתי לרוחבו שני קרשים. בסמוך ניצבה לה גבעה קטנה של חול זהוב".

התחנה הבאה בקריירה של פקרובסקי היתה בית דפוס בבת-ים. שתי ידיו, ידי איש רוח עדינות, לא הצליחו לשאת את העומס, והוא לא יכול היה לשאת את ההשפלה. "אכלו אותי", הוא אומר, "בכל מקום אכלו אותי המנהלים הישראלים. מנהל אחד במיוחד. עבדתי בלילה והוא היה בא ושותה את הדם שלי. היו שם גלילים של נייר, טונה כל גליל, ואני בן אדם שנולד עם אינטלקט, לא רגיל לעבודה פיזית.

"אז בסוף עזבתי וב-95' נכנסתי לחברת 'השמירה', מאז אני יושב בבודקה וכותב שירים: 'צמוד לעמוד. שים בין הפסים'. אני יכול להגיד שאני מרוצה מאוד מהמצב שלי. אני בא בשש בבוקר, שומע שופן, שותה כוס קפה ועושה טיול בעולם הפנימי. לפעמים טס לרקיע השני, השלישי והרביעי. לא אכפת לי שאני מרוויח 4,200 שקל. כסף זה רק כלי".

לאבד את הנשמה

פקרובסקי גר בהתחלה בשכונת ג'סי כהן בחולון. אחר כך קנה דירה בבת-ים, ובמשך כל השנים ישב בבודקה וכתב סיפורים ברוסית. על האנשים הקטנים מישראל תחתית. כאלה שקולם לא נשמע בספרות העברית העכשווית. מוסכניקים, זונות, מהגרים קשי יום, בוסים קטנים שמתעמרים בעובדים עוד יותר קטנים מהם. בת-ים, דרום תל אביב, כוכים חשוכים וסמטאות נחבאות של החיים. "אני לא ריאליסט מאה אחוז, אני קצת פנטזיונר", הוא אומר, "ככה כתבו פרוסט ונבוקוב".

למה התחלת לכתוב?

"הסיפורים היו חייבים לצאת. ראיתי את החיילים שהביאו לבית הקברות והייתי בסטרס גדול. כשבאים לארץ מדברים על סיר הבשר אבל לא מדברים על הרגשות המטאפיזיים של הבן-אדם. לא מספרים על האוויר הזה, האור שכאן, התרבות הזאת, השירים האלה, החיוך של הבחורה שהכרתי כשהייתי סטודנט. כל הפסיכולוגיה של האדם. כל הלב. על זה לא מדברים. אומרים: אתה ציוני, הו, הו, הו. זה כמו להגיד אתה קומוניסט. ולא מבינים איזה דברים מיוחדים איבדתי ביום הזה. איבדתי את כל הנשמה שלי. וחפרתי קברים. זה לא יותר מדי לנפש של בן-אדם אינטלקטואלי?

"ובבית קברות אין עם מי לדבר רק לקרוא את מה שכתוב על המצבות. כואב הלב. זה סיטואציה של מוות. כמו הגירה. פתאום נפלתי לכאן מאיפה שראיתי מלאכים ואת העיניים של אלוהים, ואני שומע מילים כמו: 'שמן, בוא לפה, עוף לשם, אתה מטומטם'. אני רואה נשים שנראות כמו פטיש, ואני לא יכול להיכנס לעולם הזה. אני תמיד אשאר קצת זר. ואז כתבתי את הסיפור הראשון, 'המטאטא', ושלחתי לעיתונים בקייב, במוסקבה, בגרמניה, באודסה, ופירסמו את זה שם וגם בארץ בעיתונים הרוסיים.

"לא האמנתי שיש לי כישרון, עד עכשיו אני לא מאמין. ורק בשנת 2008 בא לי רעיון לתרגם את הסיפור לעברית ולשלוח לאחד המוספים הספרותיים".

את הסיפור המתורגם שלח בנו אלכסיי למוספי תרבות, ובין היתר למוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ממוען לבני ציפר. "ואני לא ידעתי מי זה בני ציפר", אומר פקרובסקי, "אבל הוא קרא את הסיפור והתקשר אלי למחרת: 'לאוניד, אני בני ציפר'. ואני אמרתי: 'אתה בני ציפר, נעים מאוד, ואני לאוניד, מי אתה?' היתה פאוזה של דקה וחצי. כל אחד בישראל כשבני ציפר מתקשר אליו לפחות יודע מי הוא. ואז הוא אמר שהוא עורך של מוסף ספרות וקיבל את הסיפור שלי ושזה מעניין מאוד וביום שישי הקרוב הוא יפרסם אותו. באותו רגע לא יכולתי להאמין שזה נכון וצעקתי: 'יש'. אחר כך כל הלילה לא יכולתי לישון.

"לינה צ'פלין עושה סרט לערוץ 2 על רוסים, וגם אני שם. אז נפגשנו במשרד של בני ציפר, והיא שאלה אותו: 'מה היה הסיכוי שאתה תקרא את הסיפור של לאוניד?' והוא אמר: 'אפס פסיק אפס חמישה אחוזים. זה כבר היה בדרך לדואר זבל וברגע האחרון פתחתי אותו. לא יודע למה'. אחרי הפרסום בני אמר לי: 'תמשיך לכתוב' ו-80 אחוז ממה שכתבתי הוא פירסם. אותו דבר קרה לסרגיי דובלטוב, סופר רוסי, גאון של גאונים, אומרים שהוא כותב כמו צ'כוב. מישהי לקחה סיפור שלו ושלחה ל'ניו יורקר' והם קיבלו את זה ופירסמו והיא התקשרה לספר לו אז הוא שאל: 'ניו יורקר זה עיתון או מגזין?'"

בני ציפר לא זוכר למה הוא פתח את המייל הזה דווקא. "לקח לי קצת זמן עד ששמתי אליו לב", הוא אומר, "הוא היה לי חשוד בהתחלה כי לא היה נראה כמו מייל אישי אלא מאלה שאנשים שולחים כל הזמן בתפוצה רחבה. אחרי איזה שבוע-שבועיים פתחתי אותו וקראתי את הסיפור והוא הכה אותי בתדהמה. זה דבר שלא רואים. כתוב חזק ובסגנון שמזמן כבר לא קראתי. בהתחלה חשדתי שלא הוא כתב את זה אלא מישהו אחר מסתתר שם, וביקשתי לקבל פרטים יותר מוחשיים. כשהוא שלח לי את כל הפרטים שלו וסיפר שהיה חוקר אמנות, הבנתי שהאיש לא מתחזה.

"הייחוד של הסיפורים שלו הוא השילוב בין הנשגב לנמוך. כמו בספרות הרוסית הגדולה. מתחיל מדבר בנאלי והופך למשהו בעל ממדים מטאפיזיים. זה משהו חד פעמי והוא הפך את זה לאמנות. זה הכישרון הגדול שלו. אני מסרב להתייחס לזה כמו אל קוריוז, זו פשוט ספרות טובה והלוואי שהיא תשפיע על הספרות שלנו ותחזיר אותה למקום הזה שבו לא מתעסקים כל הזמן בפסיכולוגיה ובזרם התודעה. הגיבורים של לאונידהם אנשים כל כך אלמנטריים שהם לא מסוגלים לזה. אין להם את המותרות לשבת ולהרהר בעולמם ולהתלבט במה שהם מרגישים".

התרבות המסתתרת

מאז אפשר להגיד שחייו של פקרובסקי השתנו. לא חייו הגשמיים. חייו הפנימיים. דימוי העולה החדש והמנותק שהיה לו, קיבל תפנית. ולא, הוא לא עזב את הבודקה. הוא עדיין ממשיך בעבודתו במסירות. "כנראה שהייתי צריך לשבת פה ולסבול את כל הסיטואציה ולהרגיש כמו בכלא. מרקוס אורליוס כתב שאפילו אם אתה יושב בבית כלא אף אחד לא יכול לקחת ממך את החירות הפנימית. כדאי לקרוא אותו, זה דבש על הלב".

יום אחד, בדיוק לפני שנה, התקשרה אליו נגה אלבלך, עורכת סיפורת בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואמרה שהם רוצים להוציא לאור ספר עם כל הסיפורים שלו, "ואני שאלתי את הבוס שלי, את רמי אונגר (היבואן של דייהטסו), מה זה הקיבוץ המאוחד? והוא אמר: 'לאוניד, אתה אידיוט? זאת הוצאת ספרים מאוד ותיקה, קיימת בארץ מאז שנת 31'".

בהמשך היה עוד נס קטן. כשהגיע שלב החוזה, התגייסה עובדת בדייהטסו לעזרתו ושידכה לו עורך דין צמרת. "רמי אונגר שאל אותי: 'אתה רוצה שהוא יעזור לך? אז אתה צריך למכור את הדירה שלך'. אני הלכתי אליו לפגישה והוא אמר: 'אני אעזור לך בחינם, ועשה חוזה חדש".

מה אמרו בדייהטסו על כך שהשומר שלהם הוא עכשיו סופר?

"חבל על הזמן. מי שאכל אותי, עזב אותי".

למה אכלו אותך?

"יש פה מנהל אחד, כתבתי עליו סיפור, הוא שואל אותי: למה אתה מדבר עם רמי? ואני אמרתי לו: 'אני לא מדבר איתו, זה הוא שמדבר איתי'. 'ולמה אתה יושב בבודקה? אתה צריך להסתובב'. אחר כך בא מנהל יותר גדול ממנו ושואל: 'למה אתה מסתובב? אני מתקשר ואתה לא עונה. ויותר גרוע, למה אתה מדבר עם אנשים, אתה צריך לשבת בשקט וללחוץ על כפתורים, זה התפקיד שלך'. שאלתי אותו: 'לדבר עם מי ועל מה? על מה אני יכול לדבר איתך?' ועכשיו הוא מסתובב על ידי בשקט ולא פותח את הפה שלו. כל אלה שפעם הציקו לי מתנהגים עכשיו יפה.

"פעם אחת רמי קרא לי ואמר שכולם נוסעים לחיפה למלון חמישה כוכבים לארבעה ימים, ושהוא מזמין אותי ואת אשתי להצטרף. בערב הוא בא לשם ונכנס לאולם גדול, ומי הראשון שאליו הוא בא? אלי, ואמר לפני כולם: 'זה הבן-אדם הכי חשוב בחברה'. זה היה בשנה שעברה כשכבר הייתי מפורסם. נתנו לי חדר בקומה תשע, משם רואים את הים. כולם שאלו אותי באיזה קומה אני ופתחו עיניים, ומזה הבנתי שזאת הקומה הכי טובה".

את הספר הקדיש פקרובסקי ליעל ורמי אונגר. יעל אונגר מאושרת בהצלחתו. "הוא סופר מחונן", היא אומרת, "אין ספק בכך. אנחנו רואים אותו כל יום כשאנחנו באים בבוקר לעבודה, וכשבני ציפר התחיל לפרסם את הסיפורים שלו הבנו שיש כאן לא סתם סופר אלא כזה כמו אלה שקראנו כשהיינו ילדים.

"בהתחלה כמובן לא היה לנו מושג שהוא כותב. בעבודות כאלה, אתה רואה מלצר שמגיש לך דיאט קולה לשולחן ולא יודע שמאחורי זה מסתתר לפעמים סופר גדול או סטודנט מבריק. הוא איש מאוד חכם, ואנחנו מאוד שמחים שיכולנו לעזור. פנינים זה דבר נדיר ולא מפוזר בשפע. רק יודעי דבר, והם לא רבים מאוד, יודעים להעריך את זה, ואנחנו שגדלנו על הספרות הרוסית הגדולה, זה בשבילנו כמו לחזור אחורה בזמן".

פרסומו של פקרובסקי והמגע עם ישראלים לאו דווקא במגרש חניה, עידן אצלו את היחס לישראלים ולישראליות. פתאום הוא גילה שגם כאן יש אינטלקטואלים ואנשים נדיבים שיודעים להעריך איכות. מצד שני, דרך המשקפיים של מגרש החניה הוא נחשף לתמהיל אנושי ישראלי מעניין. כך למשל גיבש את דעתו על בלונדיניות. "יש שלושה דברים שאפשר להסתכל עליהם בלי גבולות", הוא אומר, "אש, מים, ופארקינג של בלונדינית. עשר דקות, עשרים דקות, חצי שעה, אחר כך מכה מצד הזה ומכה מצד ההוא", הוא צוחק.

אבל לא רק בלונדיניות הוא רואה בצומת האסטרטגי שבו הוא יושב ועליו הוא צופה. "החלוצים רצו יהודי ציוני חדש וקיבלו יהודי חוצפן. הם חושבים שאם הם אומרים: 'חביבי, אחי, ידידי' ונוגעים בי כל הזמן, זה נחמד ותרבותי. עד שלא הכרתי אנשים אחרים, חשבתי שהמחסום גדול מדי ולעולם לא אוכל לדבר עם ישראלים. עכשיו שיניתי את דעתי".

הוא אמנם אומר ששינה את דעתו עלינו לטובה, אבל מתחת למילים ולחוש ההומור החד והציני, מבצבצת גם התנשאות רוסית אימפריאלית. הוא כאן אבל נפשו קשורה לעד בענקי התרבות הרוסית. עובדה שעד לא מזמן הוא אפילו לא טרח לקרוא ספרות ישראלית. "ולמה לא קראתי את עמוס עוז? פחדתי שזה פריפריה, שלקרוא את עמוס עוז אחרי הספרות הרוסית והעולמית, זה שטויות, הוא אומר. "בהתחלה באתי לפה כמו לגן עדן. חיכיתי למשהו-משהו ואז הסתכלתי מסביבי וראיתי רק כיעור ובניינים בסגנון בארוק מוסלמי וחשבתי: 'אלה קרובים של קפקא, של קארל מרקס של בוריס פסטרנק?'

"עכשיו אני לא חושב ככה. פגשתי פרופסורים וראיתי איך הם מרגישים ספרות ואיך הם מרגישים תרבות. הבנתי שישראל זה לא פריפריה אלא להפך. אחרי שקראתי את עמוס עוז, את מאיר שלו, את א.ב יהושע, אני מסתכל עליהם כמו על גאונים. עמוס עוז הוא באותה שורה עם דוסטויבסקי וטולסטוי. בשבילי זאת מתמטיקה גבוהה".

אבל אתה מעדיף להראות לנו בסיפורים שלך את ישראל כמו כתריאליבקה, של האנשים הקטנים.

"זה הסגנון שלי. אני לוקח את הדבר הפשוט ביותר והופך אותו למרכזי. למשל בסיפור על זונות מאוקראינה, אני רוצה לספר על ההבדל בין ארוטיקה לפורנו. אני רוצה לכתוב על אסתטיקה של אהבה ושל סקס ולא על סקס מכני".

איך החברה הרוסית בארץ מתייחסת אליך?

"הם לא מרוצים. זה עולם כזה. אני אחד שהצליח ושבר את תקרת הזכוכית. מי שיש לו כישרון ובעיקר מזל יכול לעשות את זה. אבל הם לא מפרגנים. למה הוא? מי הוא?"

אולי כי רבים מתנשאים על התרבות הישראלית?

"כן, גם אני חשבתי שישראלים מטומטמים ואין כאן תרבות. טעיתי. זה כן תרבות. מול העיניים שלי, אני רואה שבנינו תרבות כמו שצריך שיוצאת מישראל לכל העולם. למה הרוסים חושבים אחרת? הם לא מכירים את התרבות הישראלית המודרנית, לא יודעים עברית, לא מכירים אנשי רוח, לא רוצים לקרוא את עמוס עוז ואחרים, הם חיים בפסיכולוגיה של גטו. חושבים שהם הראשונים בעולם. אבל לכם לא צריך להיות אכפת מה שהם חושבים, אתם אנשים אינטלקטואלים וכישרונים ובשביל להבין את זה צריך לדבר עם אנשים, אבל איך הם ידברו עם אנשים כשהם כאן 20 שנה ולא מדברים עברית? גם אני לא יודע מספיק עברית, אצלי אין כישרון לשפות והמוח סתום באבנים עם לנין וסטלין, הכל מלא ואין לי כבר מקום לשום דבר חדש".

תכתוב בעתיד רומן?

"אין לי נשימה לכתוב רומן ארוך. צריך להבין מי אתה ומה הגבולות של הכישרון שלך. יותר טוב לכתוב סיפור קצר טוב מ-600 עמודים של שטויות. בן-אדם שאין לו כישרון, מה יוצא? קרשים. אם את יודעת מי את, זה ניצחון. את גדולה. רוב האנשים לא יודעים את הגבולות של עצמם. ויש לי תיאוריה, שעכשיו זה הזמן של הסיפור הקצר. לדור הצעיר אין זמן ואין סבלנות לקרוא ספרים ארוכים. זה דור של מחשבים".

יש סיכוי שתכתוב פעם בעברית?

"יש כמה דרכים לכתוב בסביבה שהיא לא שפת האם שלך. הדרך הראשונה זה לגאונים כמו נבוקוב ויוסף ברודסקי, שעברו מרוסית לאנגלית, ג'וזף קונרד שעבר מפולנית לאנגלית, או מילן קונדרה שעבר מצ'כית לצרפתית. הדרך השנייה זה אנשים שהם כמו הגטו הרוסי בארץ. ממשיכים להיות סגורים. קוראים ספרים ועיתונים רק ברוסית. הדרך השלישית זה של בשביס זינגר, הוא כתב ביידיש ותירגמו אותו לכל השפות. אני הדרך השלישית".

היום אתה מרגיש קצת יותר ישראלי?

"אני לא ישראלי. אי אפשר. צריך להיות פה מהאבק ומהחול ומהחלב של אמא, ואני לא מרגיש את זה עד הסוף. אבל קיבלתי את ישראל ואני אוהב אותה".

אגדת לאוניד והבודקה תתפוגג בקרוב. לפחות מהצד של הרומנטיקה. בית דהייטסו עובר לבניין גדול ומהודר ברחוב המסגר והבעלים, רמי אונגר, עומד להקים שם בשביל פקרובסקי בודקה לתפארת. "אמן צריך להיות כל הזמן לא בסדר, להרגיש לא בנוח ולא מרוצה, אם לא, הוא לא כותב", אומר פקרובסקי בשמץ של צער מהול בתרועה של מנצחים.*

 

loria@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו