בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשמשוואה פוגשת שיר: רגע ההשקה בין המדע לאמנות

דוקטורנטית במכון ויצמן כותבת שירים, אסטרונום מפסל, ביולוג כותב סיפורים וחתן פרס נובל לכימיה יוצר תכשיטים. איך זה קורה, שמדעים מדויקים ואמנות מתחברים? מסע בעקבות נפתולי המוח האנושי, ששואף אל היופי, באשר הוא

25תגובות

קבוצה של מדענים ובראשם פרופ' דוד הראל, מהמחלקה למדעי המחשב ומתמטיקה שימושית במכון ויצמן, באה לפני כחודש לביקור בסטודיו של האמן עופר ללוש. מה הם התכוונו לעשות שם? לדבר על אמנות ומדע, ובעיקר על מה שביניהם.

בסטודיו של ללוש, אמן ותיק ומוערך שעבודותיו נמכרות בסכומי עתק, מונחים עשרות פסלי ראש מחוספסים, קודרים, שדמותו המרוטשת ניבטת מתוכם. על קירות החלל מודבקים עשרות רישומים של העבודה שעליה הוא שוקד בימים אלו שמיועדת למוזיאון לאמנות עכשווית בבייג'ין - "האטליה", הצייר בסטודיו. זה יהיה מיצב של חמישה פסלי ברונזה של יותר משני מטרים כל אחד. בינתיים התהליך עוד בעיצומו, "עד שאהיה בטוח בעצמי", מסביר ללוש.

אך בעודו ממתין לפרופ' הראל ולחבריו בסטודיו שלו בחולון התברר לו, למרבה המבוכה, שהם נסעו לפגוש אותו בביתו ביפו. "נתתי להם כתובת שגויה?" חזר ושאל, והציץ שוב ושוב במחשב כדי לעלות על האשם במחדל.

ינאי יחיאל

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

לבסוף הם הגיעו. הראל מיהר לשבור את הקרח, וסיפר על המתמטיקאי היהודי-אמריקאי נורברט וינר שעבר דירה, אך בערב, מתוך הרגל, חזר אל דירתו הישנה. הוא ניסה את המפתח, אך זה לא התאים. הוא ירד לרחוב ושאל את אחד הילדים שהתרוצצו שם, "אולי אתה יודע היכן מתגורר פרופ' וינר הידוע?"

"זה בסדר, אבא", ענה לו הילד, "אני אקח אותך הביתה".

כך שבלבול וריחוף אינם נחלתם הבלעדית של אנשי רוח.

אין זה המפגש הראשון מן הסוג הזה, בין אנשי מדע לאמנים. באפריל 2004 התכנסו עשרה אמנים ישראלים ביחד עם עשרה חוקרי מוח מהאוניברסיטה העברית, לשלושה ימי סימפוזיון בסדנה לתחריט בקיבוץ כברי. בקבוצת החוקרים היו פרופ' חנוך גוטפרוינד, ממקימי המרכז לחישוביות עצבית ובעבר נשיא האוניברסיטה העברית; פרופ' עידן שגב, חוקר מוח מהמחלקה לנוירוביולוגיה, ופרופ' אלי נלקין ופרופ' מירב אחישר מהחוג לפסיכולוגיה; בין האמנים היו נורית דוד, יעקב דורצ'ין, הילה לולו לין ויאן ראוכוורגר.

"יש לא מעט מאפיינים משותפים לעבודתם של האמן והמדען", כתב פרופ' גוטפרוינד ב"אמנות ומוח", ספר עבודות שפורסם בעקבות המפגש ההוא. "הדמיון והאינטואיציה, החיפוש וההתנסות, הסיפוק והאכזבה מלווים את מעשה היצירה של שניהם... אולם כאן מתחיל ההבדל הגדול ביניהם. המדען פועל במסגרת כללים מקובלים של המתודה המדעית, כך שבדרך כלל יש הסכמה מצד הקהילייה המדעית על תוקף עבודתו. האמן, לעומת המדען, הרבה יותר חופשי בבחירת הנושאים, האמצעים והשיטות לתיאור העולם החיצוני, או נכון יותר, לביטוי התייחסותו האישית אל העולם החיצוני... היו אלה ימים של התבוננות הדדית ולימוד הדדי וזאת מתוך סקרנות וכבוד הדדי. אפשר לומר שהיו גם ניצנים של הבנה הדדית". מאחורי המילים היפות הסתתר מפגש סוער, עתיר ויכוחים קשים על המשותף לאמנות ולמדע ועל ההבדלים ביניהם.

פרופ' עידן שגב נזקק לשנה שלמה כדי לארגן את הכנס. "המדענים שפניתי אליהם", הוא מספר, "אמרו לי: מה נעשה עם האמנים האלו? הם לא מבינים את המשוואות שלנו. והאמנים אמרו לי: מה אתה רוצה שנגיד למדענים? בינינו, אנחנו בקושי מדברים אחד עם השני".

ליאור מזרחי

למה רצית להפגיש בין הצדדים?

"הטענה שלי היתה שאמנים גדולים מבינים משהו על מוח האדם, אחרת הם לא היו מצליחים לעורר בי את הרצון לעמוד מול יצירה שלהם. הם לא יודעים למה, וגם אני לא יודע למה הקו המסוים והצבע המסוים עושה לנו את זה. אמרתי להם: בואו ננסה לדבר. אתם נוגעים בדבר הנכון שמעורר את מוח האדם ליהנות. בואו וננסה לשמוע מכם איך אתם עושים זאת, ואנחנו ננסה לספר לכם מה אנחנו עושים, כחוקרים, ואולי ייצא דבר חדש מהחיכוך הזה".

פרופ' שגב הוא שותף בפרויקט הבינלאומי "מוח האדם", שבמסגרתו קבוצה של מדענים בונה חיקוי ממוחשב של המוח. אבל מחוץ לעבודה, שגב הוא נצר למשפחת אמנים. סבו, אהרן אשמן, היה משורר ומחזאי. אמו, שושנה אשמן שגב, היתה סופרת ילדים, עורכת ועיתונאית. רעייתו, ורד אביב, היא דוקטור לנוירופיזיולוגיה וגם ציירת. "אולי גם אני הייתי צריך להיות אמן", הוא אומר.

שגב הוא מרצה מבוקש על הקשר בין אמנות למוח. בכנס על קולנוע ומוח שנערך בסינמטק בירושלים, הוא הרצה על יצירותיו של האמן האמריקאי ג'קסון פולוק, שנהג להשפריץ, לטפטף ולשפוך צבע על הבדים. ציוריו מוערכים בעשרות מיליוני דולרים. מחקרים הראו, כי עבודותיו בנויות מפרקטלים, שהם ביטוי מתמטי לצורה גיאומטרית שמורכבת מעותקים של עצמה. כלומר, גם כשבוחנים רק חלק ממנה, רואים את התמונה השלמה.

"בתור חוקר מוח", אומר שגב, "אני לא יכול להגיד שהבנתי את המוח מבלי להבין את תופעת האמנות. מה יש במוח האדם שנהנה מאמנות? למה שימפנזה, שמאוד דומה לנו, לא נהנית מאמנות? את הציורים של ג'קסון פולוק אפשר לנתח ולראות שהם בנויים מפרקטלים. פרקטל הוא כיסוי של המישור בצבע שנמדד בממד בין 1 ל-2. ככל שהכיסוי יותר צפוף זה מתקרב לממד 2. אך תכונה נוספת של פרקטל היא שהוא בנוי מתבניות שחוזרות על עצמן ולא משנה באיזו רזולוציה מסתכלים.

"פולוק לא ידע שהוא מצייר פרקטלים, אבל חוקרים שבדקו את ציוריו גילו שלאורך השנים הממד הפרקטלי בציורים שלו הלך וגדל. בכלל, חוקרי מוח נתנו לאנשים לראות ציורים פרקטליים ושאלו איזה ממד הכי מושך אותם. התברר שאנחנו נהנים או נמשכים יותר לראות ציורים בממד פרקטלי של 1.4. מעל הממד הזה, העניין מסובך מדי למוחנו. פולוק בציוריו האחרונים צייר בממד של 1.7".

חקר המוח הצליח למצוא את המקום ממנו נובעת היצירתיות?

"בחקר המוח יש תחום חדש שנקרא נוירו-אסתטיקה. זה מושג שנטבע על ידי חוקר אנגלי בשם סמיר זקי. התחום הזה שואל מהו הבסיס הביולוגי, המוחי, לצורך ליצור וליהנות מיצירה. חוקרים בו, למשל, איזה ממד פרקטלי אנחנו אוהבים. היום אפשר גם לסרוק את העין בזמן שמביטים ביצירת אמנות ולשאול לאן הולכת העין. האמת, זה קצת אבסורדי, כי בסוף זה לא באמת עונה על השאלה למה אנחנו נהנים מאמנות".

אפשר גם וגם?

ההיסטוריה זוכרת ומוקירה את אלו שעסקו גם באמנות וגם במדע: ליאונרדו דה וינצ'י, צייר ופסל גאוני, מתמטיקאי ומהנדס נועז; אנטון צ'כוב, שהיה רופא וגם סופר ומחזאי; אלכסנדר בורודין, בן המאה ה-19, כימאי חוקר (האיש שעל שמו ריאקציית בורודין) וגם קומפוזיטור, שהלחין סימפוניות ואופרה, שלא הספיק לסיים.

צ'רלס פרסי סנואו, פיזיקאי וסופר אנגלי, נתן במאי 1959 הרצאה רבת השפעה באוניברסיטת קיימברידג', שכותרתה "שתי התרבויות". סנואו טען שהמלומדים חלוקים לשתי תרבויות נפרדות - תרבות המדענים ותרבות אנשי הרוח, ואין ביניהן תקשורת. מדענים לא קוראים שירה, אנשי רוח לא יודעים מהו מבנה התא. לטענתו, הריחוק בין שתי התרבויות מהווה מכשול משמעותי בפני פתרון בעיות העולם.

פרופ' שגב מספר, כי בהרצאה שנשא בלונדון לפני האוצרים והמנהלים של המוזיאונים הגדולים באירופה, עשה כמעשה סנואו ושאל את הנוכחים מדוע המוזיאונים לאמנות מופרדים מהמוזיאונים למדע. "שאלתי אותם למה ילד צריך להבין שיש מוזיאון לאמנות במקום אחד, ומוזיאון למדע במקום אחר. זה עורר מהומות גדולות. היום המדע נגיש לכולם, יש אינטרנט, אבל אנשים עדיין סגורים. החברים שלי מהפקולטה למדעי הרוח לא יודעים מה אני עושה. הם מפחדים לשאול אותי.

"החלוקה לאמן ולמדען היא דיכוטומיה שיש לה כנראה יתרון מסוים, אחרת לא היינו עושים את ההפרדות האלו. אבל אני חושב שזה שיקוף לא נכון של המבנים הפנימיים של המוח שלנו. אנחנו זקוקים לחלוקות הללו כדי להפנות תשומת לב, להיות כזה או כזה, ואני חושב שזה מזיק לנו בבואנו להבין תופעות. כדי להבין את העולם צריך להפסיק עם הדיכוטומיות הקשות הללו וליצור אנשים חדשים, ליאונרדו דה וינצ'י חדשים".

מה הדמיון בין אמן למדען?

"מדע זה ניסיון לעשות רדוקציה של החוקים בטבע. מחפשים איזה חוק מינימלי, כללי, שמתאר תופעות רחבות מאוד, כמו האבולוציה או כוח המשיכה. וזה גם מה שאמן מחפש. אמן לא מסתכל על כל פרט ופרט, הוא מחפש את התמצית, המהות".

ינאי יחיאל

פרופ' אורן הרמן, העומד בראש התוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן, מספר כי אכן במאות הקודמות הגבול בין אמנים ומדענים היה מטושטש. "בעולם הדתי", מסביר פרופ' הרמן, "התפקיד של האמן והתפקיד של המדען היו במידה רבה מקבילים - שניהם חשפו את היופי ואת המושלמות של התכנון האלוהי". במאה ה-17, ממשיך הרמן, "כמו כולם, גם רוב המדענים היו דתיים, אבל העיסוק הנמרץ בערטול חוקי הטבע, בפרטי הפרטים של המדע, התחיל להצל על המניעים התיאולוגיים והופקע אט אט מתחום מהדת - כך למעשה נולד המדע המודרני.

"כשמסתכלים על ההתחלות של המדע המודרני, רואים שההבחנה בין מדע לאמנות הרבה פחות ברורה מאשר היום. בשנת 1660, ב'חברה המלכותית האנגלית', החברה המדעית הראשונה בעולם, בולט מדען בשם רוברט הוק. הוא רצה להיות צייר אבל נעשה למדען. הוק הביט דרך העינית של אחת ההמצאות החדשות של אותה תקופה, המיקרוסקופ, וצייר את מה שראה. ציורים יפהפיים, מדויקים להפליא, עיניים של זבוב, תאים של צמח, יצורים מיקרוסקופיים מורכבים ועדינים. הספר הפך לרב המכר הראשון בתחום המדע הפופולרי בתולדות האנושות. מצד אחד, הוק תפס את מה שהוא עושה כעבודה אמנותית. מצד שני, מדובר בספר חשוב מאוד מבחינה מדעית. בספר הזה הוק טבע לראשונה את המילה 'תא'".

הוק לא היה לבדו בשטח. הוא היה חברו הטוב של כריסטופר רן - מדען, אסטרונום ומגדולי האדריכלים של לונדון. "ביחד שניהם עבדו על התכנון והבנייה של קתדרלת סנט פול", אומר הרמן. "שם גם ערכו ניסויים שונים בברומטריה. שניהם השתמשו בכישוריהם הן כאמנים והן כמדענים".

הרמן מזכיר גם את גתה, המשורר, הסופר והוגה הדעות הגרמני בן המאה ה-18, שעסק גם בחקר האופטיקה ובבוטניקה ובגיאולוגיה. "גתה התעניין מאוד במורפולוגיה וצייר ציורים יפהפיים של פרחים", אומר הרמן. "הוא היה מדען חשוב כי הוא עסק בשאלה אם התיאור של הטבע צריך להיות ריאליסטי או אידיאלי. זאת שאלת יסוד, שמעסיקה הן את המדע והן את האמנות עד היום".

לקראת סוף המאה ה-19, עם ההתמקצעות והמיסוד של השניים, התחילה להתגבש הפרדה יותר נוקשה בין מדע לאמנות. "כדי להיות אמן צריך ללמוד אמנות. וכך עוד יותר בתחומי המדעים", אומר הרמן. "ככל שהדרישה המקצועית, לתוך המאה ה-20, הופכת להיות נוקשה יותר, 'אנשי רנסנס' הופכים לנדירים יותר. כמדען, או כאמן, אתה משקיע בתחומך ימים ושנים וזה בהכרח בא על חשבון דברים אחרים, אבל זה לא אומר שהעשייה המדעית והאמנותית מנותקות במהות שלהן".

פרופ' הרמן עוסק במדע. הוא למד היסטוריה וביולוגיה והוא חוקר את הממשקים בין תורת האבולוציה והביולוגיה המודרנית לבין מחשבה חברתית ופילוסופית. ספרו "מחיר האלטרואיזם", העוסק בשאלה מדוע מקריבים עצמם יצורים חיים למען אחרים, זכה בפרס של "לוס אנג'לס טיימס" לספר המדע הטוב של שנת 2010 והיה מועמד לפוליצר. "הספר עוסק אמנם בחידה מדעית", הוא אומר, "אבל כסופר, המטרה שלי היתה ליצור אובייקט של יופי. משהו אמנותי לגמרי, שהאסתטיקה והמוזיקה שלו יהדהדו אצל הקוראים באופן שיאיר להם איזושהי אמת. אם מדענים היו מסתכלים על העשייה יותר דרך עיניים אמנותיות, כל המחקר היה יוצא נשכר מזה".

אפשר ליצור אמנות ממדע?

"יש מסה של וירג'יניה וולף, שבה היא משווה בין סופרים שכותבים סיפורת בדיונית לבין סופרים שכותבים ביוגרפיות. היא כותבת, שמי שנתון בסד של עובדות, של 'העולם האמיתי', המקסימום שהוא יכול להגיע אליו זה אומנות, הוא בעל מלאכה. מי שכותב מדמיונו לעומת זאת הוא אמן אמיתי, מזוקק.

"אני לא מסכים עם הקביעה הזאת. קודם כל אין דבר כזה יש מאין, דמיון תמיד מגיע מהיכנשהו, אבל זרמים שלמים באמנות לאורך ההיסטוריה הוכיחו שסד כזה או אחר יכול להיות מחולל עוצמתי של יצירתיות. קבוצת קנדינסקי (ציירים אקספרסיוניסטים שפעלו בתחילת המאה ה-20) היו מחליטים: 'החודש נצייר רק בירוק'. הם שמו לעצמם מגבלה. למה? כי הם האמינו שדווקא כשאתה שם מגבלה, אתה יוצר אתגר שתהליך ההתגברות עליו יכול להוביל ליופי. האמנות הגדולה נולדת מתוך המגבלה. הקומפוזיטור רחמנינוב אמר שהטכניקה היא הפיגום שעליו מטפסת הרוח הגבוהה ביותר. זה קורא תיגר על ההבחנה הברורה שאנחנו עושים בין מדע לאמנות, כי במדע יש המון מגבלות. מגבלות של מציאות ומתודה, של חשיבה סיבתית ולוגיקה. לצאת מהמגבלות האלו אל המחשבה היצירתית ביותר, אין לזה שם אחר אלא אמנות".

התכשיטן והנובל

נדמה שקשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, לעסוק באופן מעמיק גם במדע וגם באמנות. רוב האנשים שעמם נפגשתי לכתבה זו מפלרטטים עם האמנות לצד עיסוקם העיקרי, המדע. "ראיתי מדענים שמתעסקים במדעי הרוח", מחדד את הקביעה פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל לכימיה, "אבל לא ראיתי אנשי רוח שמתעסקים במדע".

גם שכטמן חוטא ביצירה. בטקס הענקת הפרס בשטוקהולם, בדצמבר 2011, משך את תשומת הלב תכשיט מרשים שענדה לצווארה ציפי שכטמן, עדיליון מעשה ידיו של בעלה, חתן הפרס. שכטמן החל ליצור תכשיטים בתחילת שנות ה-70, כשנסע לארצות הברית לטובת פוסט דוקטורט. "באותה תקופה אשתי עשתה את עבודת המאסטר שלה. בערב היא למדה, ולי לא היה מה לעשות", הוא נזכר, "אז הלכתי לחוג לליטוש אבנים. כשנגמר הקורס היו לי ביד כמה אבנים מלוטשות יפה מאוד, וגיליתי שאני יכול לקנות בדיוק כאלו, מתוצרת הודו, בדולר אחד. אמרתי לעצמי שאני צריך לעשות משהו אחר, מקורי יותר ויצירתי, והחלטתי לעשות תכשיט שלא כמו האבנים, אין כמותו בעולם".

שכטמן נרשם לחוג נוסף, ליצירת תכשיטים. "אני הרי מומחה למתכות", הוא אומר, "ולכן, למרות שהמורה היתה אמנית מוכשרת, אני הבנתי קצת יותר טוב ממנה מה שאני עושה. כך שגם למדתי אבל גם לימדתי".

באוסף יצירותיו ניתן למצוא עגילים משובצים באבנים, צמידים, סדרה של 12 תליונים בצורת 12 המזלות מצופים בשכבת זהב, וגם עדיליון בצורת עיגול ובו עיגולים קטנים המסודרים במעגלים, "דיפרקציית אלקטרונים", אם תרצו. כן, כך נראית אותה תגלית, אותו סידור אלקטרונים שונה, שזיכה אותו בנובל. אבל שכטמן לא מוכר את יצירותיו. "אני מכין אותן רק לאשתי", הוא אומר.

אתה רואה דמיון בין היצירה שלך במדע ליצירות בתכשיטנות?

"אני מניח שזה מגיע מאותו מקום. מדע ואמנות זה המשחק האולטימטיבי למבוגרים. מדענים משחקים עם הטבע. לאמא טבע יש סודות שהיא מסתירה מאיתנו, ואנחנו המדענים מנסים לפענח אותם, סוד אחרי סוד. אני מאוד נהנה לשחק במדע. כמו שאני נהנה לשחק בתכשיטים".

שורות חישוביות

מדענים רבים נהנים לעסוק באמנות. בשש השנים האחרונות עורך מכון ויצמן למדע תחרות כתיבה ויצירה בין העוסקים במדעים המדויקים, מדעי החיים ורפואה. התחרות מוקדשת לזכרו של פרופ' עופר לידר, שהיה אימונולוג ומשורר, ונפטר מסרטן ביולי 2004.

מבין המתמודדים הרבים ששלחו את יצירותיהם, מי שקטפה השנה את הפרס הראשון היא גילת קול, שבימים אלו מסיימת את התואר השלישי בסיבוכיות חישובית במכון ויצמן. חבר השופטים (שבו היו בין השאר אגי משעול ושולמית גלבוע) ציין כי שיריה של קול מצטיינים במבע זורם ומדויק ובסגנון מגובש.

נפגשנו בדירתה בגבעתיים. המחשב פועל והיא עובדת על עוד כמה תיקונים בעבודת הדוקטורט שלה. "סיבוכיות חישוביות", היא מסבירה, "זה תחום שנמצא בתפר בין מתמטיקה ומדעי המחשב, ובא לתאר מה הגבולות של חישוב של מחשב. גבולות החישוב זה תחום מדהים, עם צד פילוסופי. מובן שהעבודה ביום-יום רחוקה מהפילוסופיה, ומטרתה למצוא את הטריק שיסדר את המשוואות. יש יצירתיות, גאוניות ויש גם עבודה מאוד קשה ויסודיות".

ינאי יחיאל

היא בת 29, נולדה וגדלה בחולון וכותבת מגיל הנעורים. בתיקה יש שלל פתקאות וקבלות של קניות שעליהן משורבטות שורות שתפסו אותה באמצע החיים. את התואר הראשון במתמטיקה סיימה עוד בתיכון, ולאחר שירותה הצבאי המשיכה במכון ויצמן לתואר שני בקריפטוגרפיה ותורת המשחקים.

השירים שלך לקוחים מהחיים, מאוד מכאן ועכשיו.

"היצירתיות שלי מגיעה מדמיון וריאליזם ביחד. מבחינתי, בכתיבה אין יש מאין. לא כתבתי אף פעם שיר שלא היה אמיתי. הוא בא מאיפשהו. צריך את אבני היסוד בכיסים, ואני מחברת, מדביקה, לשה ובסוף יוצא. זה משותף גם למתמטיקה. גם שם אני חייבת את האבנים, את היסודות. הגישה המתמטית כמובן הרבה יותר קטנונית, מדויקת, מוציאה לך את המיץ, זו לא אותה התמודדות כמו בכתיבה. אני גם לא כותבת בשביל פרנסה, וזה בטח משנה את החוויה. המדע יותר אכזרי, זה כן או לא".

ושיר?

"שיר הוא נסלח".

כשלמדה בתיכון, היא מספרת, התפעמה משיר של אלתרמן באותה מידה כמו מנוסחה להגדרת הגבול של פונקציה. "והתחושה", היא אומרת, "היא תחושה חוזרת. היופי משותף. אני אוהבת דברים שהם מיידיים. אמנם במתמטיקה צריכים לעבוד הרבה, אבל הפאנץ' בסוף, כמו בשיר, מהמם אותך".

אבל "האמת" של שיר ו"האמת" של המתמטיקה שונות.

"מתמטיקה היא אולי השיר הכי יפה, אבל היא לא אנושית. כשאני כותבת על חבר שלי, או על אמא שלי, או על מחלה של מישהו, זה אנושי. אתה מתחבר לזה".

אולי את צריכה להיות משוררת.

"אני אדם ארצי. קודם כל פרנסה. אני מאמינה שצריך למכור לאנשים מה שהם רוצים לקנות. אם הייתי חיה באוטופיה, אולי הייתי כותבת יותר".

פעם, היא מספרת, אדם שקרא את שיריה שאל אותה אם היא מדענית. איך ידעת? שאלה. "את לא כותבת שירה, את כותבת הוכחות", אמר לה אותו אדם. קול מודה באשמה: "בשירים שלי יש משפט בהתחלה, ואחר כך אני מוכיחה אותו. זה משהו שמאוד טבוע בי, כי נראה לי שגם בשירה צריך להיות מסודר, צריך להבין מה שאתה רוצה להגיד".

במקום השלישי בתחרות זכה דורון לדרפיין, בן 50, שמוביל מחקר בתחום הסרטן במרכז הרפואי בילינסון. הוא סיים תואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב, המשיך לתואר שני ושלישי במכון ויצמן ויצא לפוסט-דוקטורט בארצות הברית. לתחרות הוא שלח סיפור קצר ונוגע לב, מנקודת מבטו של ילד אוטיסט.

"היצירה עבורי היא סוג של תרפיה", הוא מסביר, "זו בריחה. בתחום המדע יש הרבה מאוד תסכולים. על כל אחד שמצליח יש המון שנכשלים. לפעמים יכולים להיות לך רעיונות מאוד יפים ומקוריים, אבל בפועל הם לא כל כך מצליחים. אנשים שעוסקים המון זמן במדע פיתחו טכניקות איך להתגבר על האכזבה".

גם הוא כתב מגיל צעיר, בעיקר בתקופות קשות. לדבריו, בתהליך היצירה הוא שואל גם נושאים מתחום עבודתו. "אני מתחיל להשתעשע עם זה בדמיון", הוא אומר. "הכתיבה נותנת לי רק פלטפורמה להנחית את זה. לפני שאני כותב אני כבר יודע בדיוק מה יהיה. הרבה פעמים אני כותב מהסוף להתחלה. אני כבר יודע הכל".

היית רוצה שגם בעבודה זה יהיה כך, לא?

ינאי יחיאל

"גם בעבודה אני מסתכל כמה צעדים קדימה. אי אפשר להתקדם במדע בלי לחשוב קדימה. המדע הוא תחום מאוד תחרותי, את הצעד הבא כולם יודעים - מי שעושה אותו זה מי שיש לו כסף ומימון. אין ספק שיותר קל לי לבנות רעיונות ולשחק איתם בראש, ואחר כך לכתוב מהם סיפור או מחזה. לשחק עם רעיונות במעבדה זה הרבה יותר קשה, צריך להשיג מימון".

יש יתרון לאנשים יכולים להשתעשע כך עם הדמיון?

"כן, זה נהדר. אני יכול לדמיין איפה המדע יהיה הלאה, איפה נהיה בתחום הבדיקות הגנטיות. אבל מקוריות זה לא תמיד יתרון. המערכת של המחקר מאוד קשוחה. במיינסטרים של המדע, כמו שאני רואה אותו, יש בעיקר אנשים שאפתניים ולא כל כך יצירתיים. אלו עם החזון, התעופה והדמיון פחות מצליחים".

יצירה שמימית

גם עדן אוריון עוסק במדע וביצירה. אוריון, ראש תחום מולטימדיה באגף המחשוב של אוניברסיטת חיפה, מתגורר ביישוב קורנית ובביתו ניצבים טלסקופים מרשימים שבנה ופיסל. על קיר הסלון תמונות שצייר ובמסדרון צילומים של גלקסיות. "מבחינה מדעית", הוא מסביר, "זה בית גידול של כוכבים, אבל מבחינה אסתטית זה כמעט דבר ארוטי".

הוא למד הוראת טכנולוגיה ומדעים בטכניון. בהמשך עבד בחברות היי-טק ומחשבים. לפני עשור, כשהתקבל לאוניברסיטת חיפה, החליט לממש חלום ישן ונרשם ללימודי אמנות. וכך, בן 40 ואב לשניים, החל את דרכו החדשה. "בשנה השנייה אמרתי למורה לפיסול, יעקב דורצ'ין, שאני רוצה לבנות פסל של טלסקופ", הוא מספר, "אבל שאני אכניס את העדשות והמראות כך שזה גם יעבוד. בניתי שלושה והם הוצגו בגלריית בית האמנים בתל אביב".

מאז הוא מפסל טלסקופים, עוסק ברישום, חבר בקבוצת האמנים "בלוק" שפועלת באזור חיפה ומנהל את פורום "עסקי אמנות" ברשת החברתית קפה דה מרקר. בביתו, לצד טלסקופ מרשים שבנה מעץ, מונח טלסקופ שעשוי מפחית של זיתים צבועה באדום, קערת אלומיניום של איקאה, מקל של מטאטא ועינית שבמקור היתה ניאגרה של שירותים שהתפרקה - וגם זה, דרך אגב, עובד.

חברים מרימים גבה אל מול עיסוקך האמנותי?

"יש לי חברים היי-טקיסטים. יום אחד ישב כאן אחד מהם, מהסוג שעובדים מהבוקר עד הלילה, והוא מביט ביצירות שלי ואומר: 'בוא'נה, זה בזבוז זמן לא קטן'. אמרתי לו: אני עובד 40 שעות בשבוע כדי שבסוף אוכל לעסוק בדברים האלו, כדי שאוכל פעם בשבוע לשבת לרשום, שאוכל לקחת יום בסדנה ולבנות, או ללכת למוזיאון. בסך הכל, אני חושב שהרבה אנשים מקנאים בי. אני לא מחכה לפנסיה, אני עושה עכשיו".

בכל מהנדס יש את האמן, אומר אוריון. "אני מחבר אמנות ואסטרונומיה", הוא אומר. "מצד אחד יש בזה הרבה טכנולוגיה, מצד שני יש באסטרונומיה את החתירה האנושית לדעת עוד. לדעת מאיפה באנו. ובכל המכשירים האסטרונומיים, גם הקדומים ביותר, יש פן אסתטי. וגם גלקסיה, או גרם שמים ענקי, או ערפילית, יש בהם יופי שלא ניתן להסביר".

אוריון למד על כוחו של הדמיון כאשר התבקש לבנות דגם מדויק לטלסקופ של גלילאו גליליי. הוא נפגש עם היסטוריונים של המדע ו"בנינו עדשות דומות למה שבנו אז", הוא מספר. "הרעיון היה לנסות להבין מה גלילאו ראה ועל פי מה הוא הסיק את מסקנותיו. בגדול, הטלסקופים שלו לא היו מציאה גדולה. הוא צייר רישומים של מה שהוא ראה ומתוך זה הגיע למסקנות ששינו את העולם. הוא לא היה מגיע למסקנות הללו לולא היה לו הרבה דמיון".

מפתה אותך לעזוב את העבודה ולעסוק רק באמנות?

איליה מלניקוב

"אני חושב שהיום, כאחד שמצוי בעולם האמנות הישראלי, הייתי יכול להתפרנס מזה. יש לי חברים אמנים. אף אחד לא עשיר גדול, אבל אפשר להתפרנס. מדי פעם אני משתעשע ברעיון להוריד לאט לאט את אחוזי המשרה ולהגדיל את היצירה".

•••

 

בחזרה לסטודיו של עופר ללוש. מיצב "האטליה" שלו מעורר עניין רב, וללוש מסביר את תהליך העבודה. ד"ר רמי חג'ג', מהמחלקה להנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת בן גוריון, שואל אם יש משמעות לפסל. "לאמנות אין משמעות", אומר ללוש בחיוך. חג'ג' דואג גם לפרנסתו של ללוש. "איך אפשר לחיות חודשים ללא משכורת?" הוא שואל מתוך סקרנות כנה. "אתם אותו דבר", עונה לו ללוש, "בשוק הפרטי יכולת להרוויח הרבה יותר, אבל בחרת באקדמיה, לא?"

החבורה מתיישבת על כיסאות פלסטיק וספה ישנה סביב ללוש, ולאחר שיחה קצרה כולם מסכימים כי הקו המחבר ביניהם הוא האהבה ליופי. "גם מתמטיקאי, גם משורר, גם צייר, בונים תבניות", אומר פרופ' הראל. "אני זוכר מאמר שכתבתי ובו משפט הוכחה. זו לא היתה בעיה גדולה, אבל הפתרון היה פשוט יפהפה. ואז זה כמו טריק של קוסם".

ללוש עצמו לא מסכים עם הקביעה כי האמנות, כמו המדע, מחפשת את המשפט הקצר והאלגנטי. "מה התפקיד של המדע?" הוא שואל ומיד עונה, "המדע צריך לבדוק איזו תופעה מסובכת ולתת לה ביטוי מאוד פשוט, אולי נוסחה. מה התפקיד של האמנות? בדיוק הפוך. לקחת משהו שנראה לגמרי פשוט, כמו עץ או שולחן, ולהפוך את זה למשהו מאוד מסובך. כל כך מסובך שצריך כל הזמן לחזור אליו כדי להתבונן בו. השפה האמנותית הרבה יותר גדולה מהשפה הקומוניקטיבית, ובוודאי מהשפה של המדע".

האהבה הראשונה של ללוש היתה המתמטיקה. בגיל 16 כבר השלים את מבחני הבגרות ולמד בקולג' למדעים בפאריס, עם דגש על לימודי מתמטיקה ופיזיקה. "הייתי טוב בלימודים", הוא אומר, "אבל היו בכיתה שלושה סטודנטים שרקדו את המתמטיקה. הם עשו את הדברים בקלות ובטבעיות. הבנתי שאני לא אהיה שם אף פעם".

לאחר שעלה ארצה והתגייס, חלה בצהבת קשה. בזמן ההחלמה, בבית הבראה, החל לצייר. "לאחר מכן הלכתי ללמוד ציור והבנתי שאפשר להקדיש לזה חיים".

המתמטיקה יפה בעיניו, אך האמנות יותר. "גם מתמטיקה וגם אמנות הן דברים יפים. יפה זה גם נכון. יפה זה גם אמת. אני מתפעל מהיופי של משפט תאלס, משפט פיתגורס או משפט קנטור. ההבדל בין מתמטיקאי לאמן הוא שמתמטיקאי לא יעמוד ויסתכל על משפט פיתגורס כל החיים, הוא ימשיך הלאה. אמנים יכולים להסתכל על דה וינצ'י, סזאן ופיקאסו כל החיים. זה לא נגמר, יש בזה משהו מהפנט".

לדבריו, האמנות הושפעה מהמדע. האימפרסיוניסטים, הוא מסביר, הושפעו מהגילוי של פירוק האור. הקוביזם הושפע מגילויים על חלל וזמן.

ואתה, עד כמה אתה מושפע מהמתמטיקה?

"כשאני עובד אני משתדל לעבוד בצורה לגמרי אינטואיטיבית. אם המתמטיקה משפיעה עלי, זה יותר במחשבה ופחות בעשייה. לא מתמטיקה שימושית, אלא יותר מתמטיקה הנושקת לפילוסופיה, כמו תורת הקבוצות. לדוגמה: מה זה מספר אחד? איך אנחנו מבינים את הדבר הזה אחד? זה לא פשוט. אני יודע שאני אחד. איך אני יודע שאני אחד, הרי אני כל הזמן משתנה?"

אתה גם מצייר ומפסל אחד. את עצמך. למה?

"במוזיאון ישראל יש לי גם פסל שנקרא 'שניים', שני ראשים גדולים. אבל לגבי האחד, כשהתחלתי את הקריירה שלי כאמן היה נדמה לי שהמקור של הדברים, של אמנות, של מה שאנחנו מחפשים באמנות, זה להזדהות, ולכן הנושא של המראה ושל הדיוק העצמי הוא קריטי. לכן עבדתי במישור הפיזי על פורטרטים, וגם כתבתי הרבה טקסטים על נרקיסיזם, אמנות והזדהות".

מה עומד מאחורי הפסל "שניים"?

"בדיוק השאלה, מה זה שניים? זה פעמיים אחד? זה אחד שנקרע לשניים? מה הדיאלוג ביניהם? מה המתח ביניהם? לצייר זוג בציור, נגיד פורטרט של גבר ואשה, זה נורא קשה. כי איך מחברים את השוני? אחד הציירים שהצליח לעשות את זה היה פיקאסו, הוא היה צייר של השניים".

מדענים יכולים להיות גם אמנים ולהפך?

"אני לא מכיר אמנים רציניים שהם גם מדענים רציניים. אי אפשר. כל אחד מהתחומים דורש התמסרות טוטלית. אבל אני חושב שהקשר מאוד רצוי. האקדמיה לאמנות, שבאופן מסורתי ממוקמת במדעי הרוח, היתה צריכה להיות ממוקמת קרוב יותר למתמטיקה. יש יותר קשר. אפילו יש דמיון בצורה הפיזית של אנשים שעוסקים במדע ובאמנות. אם תראי אדם שהולך ברחוב וראשו בשמים, לא תדעי אם הוא אמן או מדען. זו קרבת משפחה".*

 

estia@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו