שיחות הגרעין

אמצע הדרך בין בגדאד לטהראן

המהלכים האחרונים במשחק בין איראן למערב נערכים בציפייה שלפרסים יקרה מה שקרה לרוסים בשנות ה-80: קריסה כלכלית שתדחוק אותם להסכמים

אמיר אורן
אמיר אורן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמיר אורן
אמיר אורן

ההתחלה תהיה תמימה למראה. מנשר של האופוזיציה למשטר האיראני ובו דיווח על גילוי מתקן גרעיני במעבה הר. פרסום של מכון מחקר בוושינגטון, מתוגבר בתצלום לוויין, המתאר פעילות חשודה אי שם ממזרח לטהראן. ידיעה בלעדית של כתב עת בגרמניה, משום מה כמעט תמיד בגרמניה: כך מערימים האיראנים על הפיקוח.

ההמשך יהיה רועש ואלים. פיצוץ מסתורי, אולי יותר מאחד, בבסיס טילים של משמרות המהפכה. מומחים במערב, שהתנו את נכונותם לשוחח עם התקשורת בחסיון זהותם, מפאת רגישות החומר, משערים שתאונת העבודה שקטלה את סגן ראש החוג למדעי הגרעין חשפה בכך מאמץ חשאי, ציר עוקף, להתקדמות לנשק גרעיני.

במקרה הטוב לא ייגבה מחיר מהמדינה שמאחורי מערכה שיטתית כזאת להוקעת רמאותה של איראן. לא יילכדו סוכנים שלה ולא יהיה פקפוק באמינותה. אבל לא כל המקרים טובים, ומי שיבקש להתמודד עם מגמה עולמית באמצעים פסולים, בעודו מתהדר בתואר של משגיח כשרות, עלול למצוא עצמו מתעמת לא עם עלי (חמינאי), אלא עם חוסיין (ברק אובמה). כך בהקשר הנרחב של פעולה עצמאית וכך בהיבט הצר של נוכחות פקחים עולמיים - אמריקאים וסקנדינבים, יפאנים ואחרים - באתרים האיראניים, למעשה כמגן אנושי המחסן את המתקנים מפני תקיפה.

זוג בטהראן. משחק אטי וטקסי צילום: רויטרס

בנימין נתניהו אמור להיות מנוסה בפער הגדול שבין הכרזות רמות למעשים ארציים. כשגריר באו"ם, בשנות ה-80, התנגד לעסקות עם טרוריסטים שחטפו בני ערובה. ממשל רייגן החמיא לו על גבורתו המילולית, השים עצמו מצטרף אליה ומאחורי גבו, בעזרת ישראל, סחר עם איראן וחיזבאללה בנשק תמורת חטופים; וזה עוד לפני שהפוליטיקאי נתניהו שיחרר רוצחים תמורת גלעד שליט.

כשרייגן משל בוושינגטון ונתניהו בניו יורק, הקיסרות הסובייטית היתה האויבת הגדולה, מלכת השקרים שאינה בוחלת באמצעים בחתירתה ליעדיה. רייגן, בסיסמת כבדהו וחשדהו, ניהל אתה יחסים אסטרטגיים יציבים. קצת לאחר פרישתו ולהפתעת הכל הושג הניצחון במלחמה הקרה במשק ולא בנשק - הכלכלה הסובייטית קרסה תחת עול הוצאות הביטחון, שנסיקתן יוחסה למרוץ של מלחמת הכוכבים, הגנת הטילים נגד טילים ונגזרותיה הדמיוניות בחלל.

עכשיו בא אובמה, שבהיבט אחר של מערכת הבחירות נגד מיט רומני (מיסוי עשירים מופלגים) התחכם ואימץ לעצמו את רייגן כמופת, ואומר בעצם לנתניהו שאפשר לנסות לעשות לפרסים מה שרייגן עשה לרוסים. לשבור אותם כלכלית, בעיצומים נוקשים, ולהגיע אתם להסכמים מפחיתי סיכון. שוב, כבדהו וחשדהו. פיקוח, וידוא, אימות, כמיטב המסורת האמריקאית המאפשרת לאזרח להשתית את הדו"ח השנתי למס הכנסה על שומה עצמית ומתרה בו שאוי לו אם יעלה ברשת הביקורת ויימצא מועל בקופת הכלל.

ייתנו - יקבלו

לולא היה נתניהו נעול על חלום המבצע הגדול נגד איראן, כשצלם לשכת העיתונות הממשלתית מנציח אותו מנופף לטייסים הממריאים להפציץ כמו בביום הנלעג של הסופר-טנקר החולף מעל לראשו בלהבות הכרמל, אפשר שהיה שמח ואף תובע זכויות יוצרים למשמע השימוש האמריקאי בסיסמתו: ייתנו - יקבלו. אלא שזה בדיוק מה שמפחיד אותו, שהאיראנים ייתנו את חלקם בעסקה הגרעינית ולפיכך גם יקבלו את התמורה המוסכמת. בתחילת השבוע, בתום השיחות בקמפ דייוויד בין יפאן, רוסיה ושש מעצמות המערב המתקראות ג'י-8, הסביר דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, בן רודס, את הרעיון שביסוד שיחות בגדאד שלשום.

בחודש שעבר, אמר רודס, בסבב הראשון של השיחות באיסטנבול, התכלית היתה יצירת אווירה והצגת עמדות. בסבבים דומים, בעבר, שירבבו האיראנים לדיון סוגיות רבות נוספות, שעליהן התעקשו לדבר. הגילוי המעודד באיסטנבול היה סדר היום, שהתמקד בתוכנית הגרעינית. זה היה סימן מובהק, לדברי רודס, שהעיצומים מתחילים ללחוץ על איראן.

לפי שיטת החיזור במתכונת הבייסבול, שהורבצה טרם הולדת אובמה בנוער האמריקאי, ביחסי עלם ועלמה יש להתקדם כמו חובטים במשחק הלאומי. אם אפשר להשיג הום-ראן - מכה אחת שבעקבותיה חולף החובט דרך כל הבסיסים בחזרה לבסיס הבית - כל הכבוד. אבל ברגיל המשחק איטי, טקסי ומובנה יותר. באיסטנבול הגיעו הצדדים לבסיס הראשון. בגדאד אמורה להביא אותם לשני.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

הציפיות מבגדאד, אמר רודס, הן להתחלת הדיון באמצעים מוחשיים, בוני אמון, שיוכלו לטעת בקהילה הבינלאומית אמון באופיה האזרחי של התוכנית האיראנית ולהניע את האיראנים לכיוון עמידה בהתחייבויותיהם הבינלאומיות. הדגש הוא על תנועה, התקדמות, עדיין לא על הגעה ליעד.

כרגע, אמר רודס ערב בגדאד, ארה"ב ואירופה נערכות להכבדת העיצומים ב-1 ביולי, כולל אמברגו נפט של האיחוד האירופי (ומדינות חשובות באסיה). "אם האיראנים יעמדו בהתחייבויותיהם במלואן, ברור שנביא זאת בחשבון כשנדון בעיצומים", אמר רודס. אמרנו לאיראנים: ככל שתנקטו צעדים לבניית אמון, נגיב בהתאם. יהיו צעדי גומלין שתנקוט הקהילה הבינלאומית, אבל זה תלוי בשאלה עד כמה יהיו הצעדים האיראניים מרחיקי לכת, מוחשיים ובלתי הפיכים. כך שכרגע, בטרם ננקטה פעולה כזאת, בכוונתנו להתקדם להטלת אמברגו הנפט. בגדאד תהיה תחילת המשא ומתן סביב צעדים בוני אמון ומובטח שיידונו בה הצעות ממשיות, אבל בוודאי איננו מצפים לפתור בפגישה מסוימת זו את בעיית תוכנית הגרעין האיראנית. יידרש המשך הדיונים. לכן חשוב שהאיראנים יבינו שאם המצב לא ישתנה, אם הם יישארו באותו מקום, עליהם לצפות להפעלת האמברגו. נטל ההוכחה עליהם, בפעולות מוחשיות, שיוכלו ליצור מרחב למיקוח נוסף. אם יתחילו לנוע בכיוון הנכון - נגיב".

הוא שאמר נתניהו: ייתנו - יקבלו. מדוע, אם כן, מקנן חשד, שמא ישראל - או לפחות ממשלת נתניהו - אינה מתפללת להצלחת המהלך, שלכאורה גלום בו סיכוי להסרת האיום הקיומי המדאיג כל כך?

קשיי איפוק

הרושם המתגבר הוא ששתי האסטרטגיות הנגדיות, של איראן ושל ישראל, חולפות זו על פני זו. ישראל היא השפויה המאיימת להשתגע, איראן - הפרא המוכן להתביית. ואם אובמה מאמין להצהרות חמינאי יותר מאשר לאזהרות נתניהו, עד שיוכח אחרת, זהו שינוי קיצוני במצב. עכשיו ידי ישראל כבולות. התקפה על איראן בהיותה במבחן לא תהפוך אותה לצדקת, אבל תעשה את ישראל לפורעת חוק. בהשאלה, היא תנהג כמו ג'ק רובי, שירה בלי הארווי אוסוולד. וכמו בהתנקשות בנשיא ג'ון קנדי, הפצצת איראן תשמיד את הראיות המשכנעות ביותר ותשאיר סימני שאלה.

לכן תתנהל בחודשים הבאים מערכה מודיעינית עזה, שבה יארוב כל צד לשגיאה פזיזה או שאננה של הצד האחר. לאיראנים יהיה יתרון במערכה זו: הם יכולים להתאפק. בישראל האתגר יהיה פנימי, במתח שבין נתניהו ואהוד ברק לדרג המקצועי בקהילת המודיעין, הן בנוגע לעובדות הן בנוגע למשמעותן. על כתפיהם של ראש אמ"ן, אביב כוכבי, וראש חטיבת המחקר, איתי ברון, יונח נטל ערכי כבד - להתרכז באיסוף ובהערכה בניקיון דעת מוחלט, בלי להתפתות לרתימת יוקרתו של המודיעין הצבאי לאספקת תוצרים תעמולתיים או דיפלומטיים, לפי הזמנת הדרג המדיני.

מהעבר האמריקאי תעמוד מול אמ"ן והמוסד קהילת מודיעין שבנאמנותה לאובמה ולשר ההגנה, ליאון פאנטה, לשעבר ראש הסי-איי-אי, אין לפקפק. ראשי המודיעין בסוף תקופתו של ג'ורג' ו' בוש, לעומת זאת, נטרו לנשיא והצרו את צעדיו באיראן. ראש הסי-איי-אי, הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, מומחה לתיק האיראני מימיו בעיראק וכמפקד זירת המזרח התיכון, הוא ידיד של צמרת צה"ל אבל לא בהכרח של ישראל הששה אלי הדק באיראן נוסח נתניהו. ימיהם של בכירים הלהוטים לחזות בישראל משולחת רסן ההולמת באויביה, ולעזאזל התוצאות, כמו שר החוץ אלכסנדר הייג וראש הסי-איי-אי ויליאם קייסי, בממשל רייגן, חלפו לבלי שוב.

המצג הרשמי, כאילו אובמה, פאנטה ופטראוס לא יידעו מראש על החלטה ישראלית להמרות את פי הממשל ולתקוף באיראן, אינו הולם את התלות הישראלית בהגנת טילים אמריקאית. כדי להשלים את המערכות המקומיות ליירוט טילי השיהאב זקוקה ישראל לאוניות של הצי השישי מול חיפה ואשדוד ולמכ"ם-העל המוצב בבסיס נבטים. בלעדיהם יהיה העורף חשוף מדי. "כיפת ברזל" לא תועיל נגד טילים ארוכי טווח וכבדי ראש.

מאלף היה לחזות בשבוע שעבר במחלוקת על מימון "כיפת ברזל" בין הפנטגון והקונגרס. המחוקקים, בנדיבותם כלפי ישראל ובציפייתם שתומכי ישראל בין בוחריהם יגמלו להם בנדיבות דומה, אמרו להרעיף על התוכנית 680 מיליון דולר, הרבה מעבר לקיבולת הישראלית בשנים הקרובות. בה בעת הם גוזרים על תקציב הביטחון כולו קיצוץ אכזרי של מאות מיליארדי דולרים. בפנטגון, שם נלחמים עכשיו על כל מיליארד, הוחלט שתוספת של 70 מיליון דולר, עשירית ממענק הקונגרס, תספיק ל"כיפת ברזל".

השי יתקבל בברכה, אבל עם כוכבית. ראש מטה חיל האוויר, תת אלוף חגי טופולנסקי, הזהיר השבוע בכנס השנתי של מכון פישר מפני "התאהבות בהגנה והזנחת ההתקפה", כי "מי שחושב שאפשר לנצח בהגנה טועה טעות חמורה".

צה"ל כולו מוכרח להסתגל במהירות למציאות החדשה שבעקבות שיחותיו של מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, יוקיה אמאנו, בטהראן, הבחירות לנשיאות מצרים ובגדאד. לקראת עיבוד התוכנית הרב-שנתית החדשה, "עוז", צריך הצבא להבין לאן מועדות פניה של הממשלה. אם נתניהו וברק יאותתו למטכ"ל כי השלימו-מאונס עם השעיית העימות עם איראן, יידע צה"ל להסיט בחודשים הבאים משאבים להתכוננות מואצת בזירות קרובות יותר, כולל נגד באי כוחה של איראן בעזה, בלבנון ואולי גם בסוריה. אין יכולת מעשית לעשות הכל בכל עת. אם הנסיבות משתנות לנגד עיני הקצונה, אסור למוכנות המתמדת לאיראן, המשעבדת נכסים רבים מדי הנחוצים לנושאים אחרים, להישאר גחמה יקרה.

הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ ביקר בחודש שעבר, ביוזמת ארגון הפועל לקירוב צלעות המשולש יהדות אמריקה-הפנטגון-ישראל, באקדמיות של זרועות הצבא האמריקאי - וסט פוינט של זרוע היבשה, אנאפוליס של חיל הים וקולורדו ספרינגס של חיל האוויר. בשלושתן אמר חלוץ מה שחושבים גם בדור הנוכחי של המטכ"ל ושל חיל האוויר: מבצע צבאי נגד הגרעין האיראני צריך להיות רק מוצא אחרון.

חלוץ התפטר מתפקיד הרמטכ"ל לפני פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד. חבר ועדת וינוגרד, יחזקאל דרור, פירסם בשבוע שעבר חיבור הקורא לתקוף באיראן. בה בעת, כתב דרור, על ישראל לנקוט יוזמת שלום באזור. לא ממש מציאותי במצב שבו נתונות מערכת הממשל והמערכת הפוליטית בישראל, המתמודדות בקושי עם משבר אחד בכל רגע נתון. עוד זכור אהוד אולמרט, שבימיה הראשונים של הלחימה בלבנון - זו שהולידה את ועדת וינוגרד - תיאר אותה כמנוף ל"התכנסות" בגדה המערבית. אולי בסוף המלחמה הבאה יהיה חלוץ חבר ועדת החקירה, ודרור ייקרא להופיע בפניה להסביר את תמיכתו בהרפתקה.

לפי שעה נתניהו וברק תלויים באיראנים, שיימצאו תחת זכוכית מגדלת ועשויים לקנא במדינות שידעו להתמודד עם ביקורי פקחים במתקנים גרעיניים ואף במסדרונות שהוליכו לקודש הקודשים. לא בטוח שהנמשל דומה למשל, כי לא הכל משתוקקים לעמימות. בניגוד למדינות שחתרו רק בהיחבא לפצצה במרתף, ייתכן שלאיראנים רצוי טיל במרפסת, לתפארת השכנים.

בסופו של דבר, הכל יקום וייפול על ההתנהגות האיראנית. היהפוך שקרן עורו? לפי שאול מופז, יש תקווה. *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ