בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואתם ידעתם את נפש הגֵר

האלימות והשיח על "הפליטים" כמעט והשכיח כי למבקשי המקלט מאפריקה פנים רבות. האבוס קהסה מאריתריאה הוחזק כלוא בסיני ועונה קשות עד שמשפחתו שילמה כופר; גבריהיוות (גבריאל) טקלה מאושר בישראל הדמוקרטית, קורא על אריאל שרון ולומד על ז'בוטינסקי. שני סיפורים, ערב שבועות תשע"ב

108תגובות

בדירת חדר מעופשת בפתח תקווה מתגורר ניצול שואה. קצת קשה לכתוב את המשפט הזה על מבקש המקלט האריתריאי הזה, האבוס קהסה, אבל אין דרך אחרת לתאר את מראהו ואת מסכת הזוועות המחרידה שעבר. בעשרת החודשים האחרונים הוא היה שבוי בידי חוטפיו הבדואים בסיני ומדי יום ביומו עבר עינויים קשים שכללו התכת פלסטיק בוער על גבו ומכות נמרצות בכל פלגי גופו. ארבעה חודשים הוחזק כבול במקום מסתור מתחת לאדמה, מבלי שראה אור שמש, ואחר כך נמכר לחוטפים אחרים ושהה במשך כחצי שנה בחדר צפוף, חמישה מטרים על ארבעה, יחד עם עוד 48 (!) חטופים, כל עשרה כבולים זה לזה בשלשלות ברזל.

16 לא שרדו את הזוועה ומתו בעינויים. שישה מהם עצורים ומעונים בידי שוביהם גם עכשיו, לאחר שבני משפחותיהם לא הצליחו להמציא את דמי הכופר שנדרשים לשחרורם. להערכת פעילי הקהילה האריתראית בישראל, קרוב לאלף מבני ארצם כבר עברו מסכת דומה של חטיפות ועינויים בדרכם לישראל; 107 נחטפו רק בשבוע שעבר. הנשים גם עברו מעשי אונס אכזריים. והזוועה הזאת מתרחשת לפתחנו, ממש מעבר לפינה, לא הרחק מגבולה הדרומי של ישראל, וגם את ניצוליה האומללים הללו ישראל מבקשת לגרש, מפנה להם את עורפה.

מדי יום היו חוטפיו מטלפנים לבני משפחתו באריתריאה ומשמיעים להם בטלפון את זעקות יקירם, כדי להעלות את דמי הכופר שתבעו תמורת שחרורו. רק אחרי עשרה חודשים הצליחו בני המשפחה לגייס את הסכום הסופי, 30 אלף דולרים, ולפני כמה שבועות שוחרר קהסה והושלך בגבול ישראל-מצרים. עכשיו הוא כאן.

אלכס ליבק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

בסיומו של יום מטלטל במחיצת מבקשי המקלט האריתריאים בדרום תל אביב, נסענו בשעת ערב לבקר את קהסה. דירה מפוצלת במרומי הקומה הרביעית של בית דירות מרופט במרכזה של פתח תקווה משמשת לו עכשיו בית. כאן הוא גר יחד עם עוד שלושה מבני ארצו, ארבעה גברים בחדר אחד, על מיטה אחת שתופסת את מרבית שטחו של החדר; בחדר הסמוך מתגוררים ארבעה פועלים פלסטינים. סיר אחד, כירה אחת, שקית סוכר, כמה בגדים עלובים תלויים על קולב ומצעד מקקים מתרוצצים הם כל תכולת החדר.

אנחנו ישבנו על המיטה המוצעת והאזנו לסיפורו. קהסה מדבר בלחש, עיניו המבועתות כמו יוצאות מחוריהן, גופו מצומק ומצולק, הוא מתקשה לעמוד על רגליו ועוד יותר מכך להניע את ידיו החרוכות לכל אורכן. גבו מצולק באין-ספור כוויות קשות מהפלסטיק המותך וחיוורונו מעיד על חוליו. כשהגיע בסוף החודש שעבר לישראל הועבר מיד לבית החולים סורוקה בבאר שבע, שם נתנו לו רופאיו כמה מנות דם כדי לשפר במשהו את מצבו. אחרי כשבוע שוחרר מבית החולים, הועבר למעצר של יום בכלא סהרונים ונשלח, ככל מבקשי המקלט, לתחנה המרכזית בתל אביב.

אלכס ליבק

עכשיו עוד אין איש שמטפל בו, זולת קומץ חבריו והפעילה הישראלית המסורה, סיגל רוזן, מהמוקד לסיוע לעובדים זרים, בזמן שקהסה זקוק בדחיפות לשיקום גופני ונפשי כאחד. הוא עדיין לא מסוגל לצאת מדירת החדר שלו. בגלל מצבו, אין סיכוי שיצליח לטפס בעצמו למרומי הקומה הרביעית שבה הוא גר, ורק הבגדים החדשים שקנו לו חבריו האריתריאים משווים לו עכשיו מראה אנושי כלשהו.

הפגישה אתו, יש לומר, היתה מהחוויות הקשות שעברנו בחיינו העיתונאיים. בן 22, הוא כלל לא חשב להגיע לישראל. הוא נמלט מאימי ארצו, שכוללים שירות אינסופי כמעט בצבא בתנאים קשים, וחשב להשתקע בסודאן השכנה, שבה יש לו קרובי משפחה. אבל מיד לאחר שחצה את הגבול לסודאן יחד עם חברו, נחטפו השניים בידי כנופיית בדואים, והועברו כבולים ומכוסי עיניים לסיני.

בתחילה תבעו חוטפיו רק 5,500 דולרים, אבל לאחר ש"נמכר" לבני שבט אחר האמיר הסכום ל-30 אלף דולרים, סכום דמיוני כמובן באריתריאה מוכת העוני. עינוייו החלו מיד, ביום הראשון לשביו, ולא נפסקו עד שחרורו. אבל ארבעת החודשים הראשונים, מתחת לפני האדמה, היו הקשים ביותר. לא פעם איבד את הכרתו, עכשיו הוא אומר שלא האמין לרגע שישרוד.

האקטיביסט האריתראי גבריהיוות (גבריאל) טקלה, שליווה אותנו אליו, מספר שרק תודות לכוח ההישרדות המופלא שלו, קהסה הצליח להגיע לכאן במצב טוב יחסית לשאר החטופים, שמגיעים לכאן שברי כלי, רצוצים עוד יותר. חברו של קהסה, שנחטף ושוחרר יחד אתו, עדיין מאושפז בבית החולים במצב קשה.

העינויים כללו מכות מדי בוקר על כפות הרגליים ומדי ערב על כפות הידיים, צריבות הפלסטיק הבוער ביניהן. אוכל הם קיבלו רק פעם ביום, מנה עלובה של פיתה ותבשיל אורז, את צרכיהם עשו בחדר, כשהם כבולים בעשיריות זה לזה. על רחצה לא היה מה לדבר, רק פעמיים התירו להם חוטפיהם לגלח את שיער ראשם, לאחר שהתמלא בכינים ופרעושים.

את דמי הכופר אספו בני המשפחה בכפרם ובפזורה האריתראית בעולם - כחמישית מבני הארץ המוכה והרודנית הזאת כבר חיים מחוצה לה - והכסף הועבר לידי בדואים ישראלים שאישרו בטלפון לבדואים בסיני את דבר קבלת הכופר. זה הנוהל. רק אז שוחרר קהסה והושלך במרחק כמה קילומטרים מהגבול הישראלי.

פצעיו כבר יבשו, אבל החטופים האחרים ששוחררו אתו, עדיין דיממו. הם היו עשרה ששוחררו באותו יום, 25 בחודש שעבר, אבל שניים מהם מתו באפיסת כוחות לפני שהצליחו לזחול לגבול.

מעברו השני של הגבול העבירוהו מיד חיילי צה"ל לבית החולים, גופו לא רק היה פצוע ודואב אלא גם נפוח מרעב. אחרי ששוחרר מבית החולים ומהכלא, צויד במסמכי שהייה ובכרטיס נסיעה לתל אביב. את הלילה הראשון בעיר עשה בביתו של טקלה, שאסף אותו מגינת לוינסקי. אחרי שלושה ימים עבר לדירה הזאת בפתח תקווה, שבה פגשנו אותו.

כל ניסיון לדבר אתו על עתידו נענה בחיוך מבויש ורפה ובשתיקה מעיקה. כאביו עדיין מקשים עליו מאוד, הוא נאנק בכל תנועה, ודרכו של קהסה לשיקום ולמחשבות על עתידו עוד ארוכה מנשוא.

שעת צהריים אביבית בגינת לוינסקי, ברוכים הבאים לאפריקה-טאון. התור לארוחה חמה מטעם מתנדבי הארגון הנוצרי "לב לשרת" משתרך בסדר מופתי. בתור הזה עומדים גם כמה מבקשי מקלט שהגיעו לכאן רק הבוקר וזו להם ארוחתם הראשונה. מתנדבת נוצרייה מהולנד יחד עם מתנדבת מוסלמית ממזרח ירושלים ומתנדב ישראלי-בריטי, יהודי שמאמין בישו, מגישים: תבשיל אורז ושעועית, פרוסת לחם עבה וספר קודש נוצרי, בשפת סודאן או אריתריאה. אבל הביקוש ללחם עולה כאן בהרבה על הביקוש לתורה. עשרות אפריקאים שרועים כמדי יום ברחבי הגינה המטופחת והנקייה יחסית, ומבטיהם אומרים ייאוש וחוסר ישע רגילים, שנשקפים כאן תמיד.

ישראלי לשעבר מלוס אנג'לס מביט במתרחש ומספר שהאוכל שמחלק "צבא הישע" בעירו טעים הרבה פחות. "היהודים טובים יותר", הוא אומר, נוכח מנות האוכל שנוצרים מגישים לפליטים. גם זיאד הפלסטיני מתבונן מן הצד במתרחש: "מה זה, המדינה הזאת? מדינה יהודית? אתם רוצים את כל העולם בארץ הקטנה הזאת? ואללה, לא מבין אתכם. אני מחברון ואני צריך רישיון להיכנס למדינה הזאת ואלו באים הנה חופשי. ואיפה ייקחו אותנו? לסיני?"

גיליון ממורטט של "ישראל היום" מועבר מיד ליד: "60 אלף מסתננים עלולים להפוך ל-600 אלף", מצוטט שם ראש הממשלה, ומבקשי המקלט מתקהלים סביב העיתון, עד שאחד מהם קורעו בזעם לגזרים. קצין משטרה מדריך סיור לימודי למורים בגינה, שממהרים להרחיק אותנו שמא נשמע את דבריו. נסר א-דין יהללה ניגש אלינו: חולה במלריה, הוא רוצה לחזור הביתה לסודאן ואין לו מושג איך עושים את זה. בינתיים הוא גר בגינה.

יונים מלקטות את שיירי ארוחת החסד הנוצרי, מכונית של ברסלבים מרעישה עולמות, כמה עוברי אורח ישראלים מפטירים אמירות גזעניות ומוחמד זכארייה הסודאני מסיים על הדשא את הארוחה הראשונה שלו בתל אביב. איך מזהים את החדשים? לפי הכפכפים. את הגבול חוצים בדרך כלל יחפים, כדי לא להיתפש, ואת הכפכפים מקבלים ב"סהרונים".

זכארייה לבוש היטב, לא כולל הכפכפים. בן 34, בארצו היה מורה, שם הותיר את אשתו וילדו בן התשע ובא לכאן לשבור שבר, יחד עם עוד תריסר מבני ארצו. אין לו עדיין מושג היכן יישן הלילה. לפני שעתיים טילפן לאחיו בדרפור ובישר לו שהגיע בשלום.

עבדול הגיע רק לפני חמישה ימים וכבר הוא מאוכזב: "מה ששמענו בסודאן שונה ממה שמצאנו. שמענו שיש כאן סיכוי טוב למצוא עבודה, לפי ההשכלה והכישורים, ואמרו שיש כאן לשכות עבודה - ולא מצאנו כלום. גם מזג האוויר כאן שונה ממה שסיפרו לנו: קר כאן בלילה".

אם קהסה המעונה מייצג פן אחד של גל ההגירה מאפריקה, מושיעו טקלה מייצג פן אחר: משכיל, מרשים, פעיל למען דמוקרטיה בארצו, מעריץ את ישראל, ציוני כמעט, ומסודר. אריתראי - לא מה שחשבתם. בן 31, נשוי לבת ארצו שהכיר כאן ויחד הם מתגוררים בדירה גדולה ברמת גן, הורים למתן, ילדם הצבר בן שמונה חודשים, שאת שמו נתנה לו סיגל רוזן.

לטקלה חנות כל בו זעירה בבעלותו בתחנה המרכזית בתל אביב. האנגלית שלו קולחת, הידע שלו נרחב: עכשיו הוא קורא את הביוגרפיה של אריאל שרון והוא כבר יודע הרבה מאוד על ההיסטוריה של ארץ המקלט הזמני שלו. גם מנהיגי הציונות פעלו מחוץ לארצם, הוא אומר, מזכיר את ז'בוטינסקי והרצל ואולי מדמה עצמו אליהם: השבוע היה עסוק בארגון ההפגנה שאמורה להתקיים היום, יום שישי, מול שגרירות אריתריאה בתל אביב, נגד משטר הרודנות בארצו. הפגנה דומה אמורה להתקיים היום בעוד כמה ערים בעולם.

אלכס ליבק

טקלה היה מצעירותו פעיל פוליטי חתרני בארצו. הוא למד מינהל חינוך והיסטוריה באוניברסיטת אסמרה, האוניברסיטה היחידה באריתריאה שנסגרה בינתיים אף היא בידי המשטר. בעקבות פעילותו הפוליטית נגד המשטר נעצר לחודשיים ואחר כך נשלח כעונש למחנה צבאי, בנוסף על שירות החובה אותו השלים.

הוא אומר שהיה שם עבד של מפקדיו. אז החליט שאין לו דרך אחרת זולת הבריחה מארצו. הוא ניצל חופשה קצרה שקיבל וחצה את הגבול לאתיופיה, שם עשה שנה במחנה פליטים. למשפחתו סיפר שנמלט מארצו רק אחרי שישה חודשים, פן יבולע לה. במחנה הפליטים קיבל תעודת פליט מהאו"ם. כמה שבועות לפני שהגיע למחנה קיבלו כמה אלפי פליטים ששהו בו אשרת כניסה לארה"ב, אבל הוא איחר את המועד.

ב-2006 עזב את אתיופיה ועבר לסודאן. הוא חלם להגיע לאירופה דרך לוב, אבל אז נחתם הסכם בין איטליה של ברלוסקוני ללוב של קדאפי בדבר החזרת כל מבקשי המקלט האפריקאים מאיטליה ללוב - והדרך לאירופה נחסמה. אז החליט לנסות להגיע לישראל, בעיקר בגלל שלמד על מלחמת השחרור שלה ושמע שמדובר בדמוקרטיה.

הוא גם ידע שראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק שמיר, היה עצור בארצו, וגם העובדה שיש מלים רבות בתיגרינית, שפתה של אריתריאה, שדומות מאוד לעברית - מחרשה, קרוב, רחוק, לב ושמים - קירבה אותו לכאן. אז כמעט לא היו אריתראים בישראל, טקלה היה אחד הראשונים שבא. אז גם עוד לא היו חטיפות והבדואים גבו כ-2,000 דולר בלבד, דמי הברחה.

עבודה ראשונה: טיאטוא רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. אבל אחרי שבועיים עם המטאטא עבר הצעיר המשכיל הזה למסעדת "ג'ירף" בתל אביב, שם עבד כשנה. טקלה מרעיף מלים טובות על מעסיקיו שם, שהתייחסו אליו היטב ואף חילקו בנדיבות ובקביעות אוכל למקלט של האריתראים, כמו על ישראלים רבים שפגש בחמש שנותיו כאן, וגם על הממשלה ועל עיריית תל אביב.

טקלה יכול היה להיות שגריר הסברה מעולה לישראל. "הישראלים לא נותנים לי להרגיש כאורח, אלא כאחד מהם", הוא מפתיע וממהר להסביר שהוא מבין ללב הישראלים: המדינה קטנה והם מפחדים. כמו חבריו הישראלים הזדעזע ממעשה האונס של כמה מבני ארצו, ממהר להתנער ממנו ולומר שיש גם אריתראים רעים. חשוב לו לומר זאת.

הוא מסביר שכל מה שעברו הפליטים הללו בארצם ובדרכם לכאן עלול היה להשחית כמה מהם. "בשבילי זה חופש מוחלט כאן. כאן אני יכול להגיד מה שאני רוצה על נתניהו ובארצי לא". חלומו: לחזור לאריתריאה חופשית ודמוקרטית, כמו ישראל. ככה הוא אומר. *

ממסתנן לפליט

1. עובד זר "חוקי" - בעל אשרת עבודה תקפה. נכון לאפריל, מספרם כ-75 אלף. זכאים לשכר מינימום ולתנאים סוציאליים, כמו ביטוח בריאות פרטי ופיצויי פיטורים וכן לתנאי מחיה מינימליים ממעסיקיהם

2. עובד זר "לא חוקי" - אינו נושא אשרת עבודה ומסתכן בגירוש. מעסיקו חשוף לקנס. עובדים אלה, שמשרד הפנים אומד את מספרם ב-14 אלף, זכאים לשכר מינימום ולתנאים סוציאליים, למעט ביטוח בריאות ותנאי מחיה

3. מסתנן - אדם שנכנס לישראל באופן לא חוקי, לרוב דרך סיני. רוב המסתננים באים מאפריקה. לפי אמנת הפליטים של האו"ם, הסתננות של פליט לא תיחשב עבירה. בישראל חיים כיום לפי משרד הפנים כ-60 אלף מסתננים

4. מבקש מקלט - אדם שטוען שנרדף במולדתו ומבקש הכרה כפליט. רוב המסתננים נחשבים מבקשי מקלט. אסור לגרשם מישראל, אבל הם לא יקבלו אשרת עבודה, בניגוד לעבר. עם זאת, בג"ץ פסק שלא יושת קנס על מי שמעסיק אותם

5. פליט - מי שהוכר ככזה לפי החלטת ממשלה או לפי אמנת ז'נווה לפליטים. נחשב תושב ארעי ולכן זכאי לתעודת זהות ישראלית ולזכויות אזרח, למעט הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. מאז קום המדינה הוכרו כפליטים בישראל רק 157 בני אדם

6.פליט - בהגנה זמנית מבקש מקלט ממדינות שהאו"ם הגדיר מסוכנות (לרוב בשל מלחמות המתחוללות בהן) ולכן זכאי לאשרת שהייה לזמן מוגבל, אך לא לאשרת עבודה כפי שהיה נהוג בעבר. בישראל יש כ-300 כאלה, כולם מקונגו

נתונים: רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, מוקד סיוע לעובדים זרים והתוכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו