בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע חוצה עולמות בעקבות האוסף המשפחתי שהנאצים בזזו

במאבק שמשתרע על פני שנים רבות, הצליח ליונל סאלם בן ה-75 להשיב אט-אט למשפחתו את אוסף הציורים הנדיר שגנבו ממנה הנאצים. את ניצחונו האחרון, ציור בן כמעט 500 שנים ששוויו מיליוני דולרים, השיג כמעט במקרה ועם הרבה מזל. הוא מרוצה, המוזיאון האיטלקי קצת פחות

7תגובות

הספינה הקטנה עשתה דרכה בלילה, באמצע יוני 1940, במים סוערים שורצי צוללות גרמניות. ליונל סאלם, אז בן שלוש, זוכר את ההפלגה מצרפת הנכבשת בידי הנאצים לחוף המבטחים בבריטניה כסיוט. רוב בני משפחתו היהודים הצילו אמנם את חייהם, אך השאירו מאחור חיים שלמים בפאריס.

סאלם, בן 75, המתגורר כיום בלונדון, הקדיש בעשורים האחרונים חלק ניכר מזמנו לאיסוף פיסות מאותם חיים: איתור יצירות האמנות היקרות שהיו תלויות בבית המשפחה בפאריס ושנגזלו על ידי הגרמנים ועוזריהם. הן נעלמו ברובן. מתוך 70 התמונות המקוריות, הוא הצליח לאתר ולהחזיר עד כה 20.

בחודש הבא יוצע למכירה פומבית בניו יורק, בבית המכירות "כריסטי'ס", אחד מאותם ציורים נדירים, "ישו נושא צלב שגורר נוכל", יצירת מופת מהמאה ה-16 של אמן הרנסנס רומנינו (בשמו המלא, ג'ירולמו די רומנו). בביתו בלונדון גולל לאחרונה סאלם את הסיפור חוצה היבשות של איתור התמונה והשבתה בחודש שעבר לידי בני המשפחה, במאבק שהוא מכנה "דוד נגד גוליית".

רויטרס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

סבו של סאלם, פדריקו ג'נטילה די ג'וזפה, יהודי-איטלקי שחי בצרפת, היה אספן אמנות. בין 70 הציורים בבעלותו היו יצירות של גויה וטינטורטו. די ג'וזפה מת מוות טבעי ב-1940, כחודש לפני פלישת הגרמנים. באביב אותה שנה, עת התקרבו הטורים הנאציים לפאריס, התפצלה המשפחה. אמו של סאלם הפעוט ברחה אתו ועם אחיו ואחותו לבורדו בדרום צרפת ומשם הפליגו לאנגליה. בהמשך חצו את האוקיינוס, לקנדה ולארצות הברית, אך שבו ללונדון, שם התאחדו עם האב, כלכלן שסייע עתה למאמצי המלחמה של הבריטים ושל המחתרת הצרפתית. ארבעה מבני משפחתו של סאלם, בהם סבתו ודודתו, נספו באושוויץ.

האוסף נלקח מבית המשפחה על ידי פקידי משטר וישי, שגם שלל את אזרחותם הצרפתית של בניה. במכירה פומבית ב-1941 נמכרו הציורים במחיר נמוך לקצינים גרמנים ולקונים אחרים. כך, בכיר המשטר הנאצי הרמן גרינג רכש במכירה את הציור "אלכסנדר מוקדון ופילגשו בסטודיו של האמן", של הצייר הוונציאני הנודע טייפולו, בן המאה ה-18.

אליס ורבלובסקי

המלחמה תמה ובני המשפחה שבו לצרפת. סאלם מדלג ל-1954, לזיכרון מדירת אמו בפאריס. "'המנוולים האלה מהלובר מחזיקים ציורים ששייכים לנו ולא מוכנים להחזיר אותם', סיננה אמי, שהיתה אדם מנומס ביותר. מעולם לא שמעתי אותה משמיעה מלים בוטות כאלה. זכרתי את זה עוד זמן רב".

בבגרותו היה סאלם לכימאי מוערך ועטור פרסים. במקביל נאבק להשבת אוסף האמנות של סבו.

חוק נושן

מאמציו זכו לרוח גבית ב-1995. נשיא צרפת אז, ז'אק שיראק, התנצל על חלקה של צרפת בגירוש וברצח יהודים בשואה. זו היתה הפעם הראשונה שממשלת צרפת קיבלה עליה אחריות לפשעים נגד יהודים שביצע ממשל וישי. שיראק גם הורה למפורסם במוזיאוני ארצו, הלובר בפאריס, להציג אלפי יצירות שנמצאו עם סיום המלחמה. בעלות הברית שלחו אז למוזיאונים בצרפת, הולנד ובלגיה יצירות שהיה חשד שנבזזו בידי הנאצים. המוזיאונים היו אמורים למצוא את בעליהן החוקיים, אך לרוב לא עשו כן אלא פשוט הציגו אותן כחלק מאוספיהן.

אבל בלובר לא נשאו אותם ציורים תיוג רגיל. במקום התווית האופיינית, שלפיה הם שייכים למוזיאון, הם סומנו כ-MNR, ציורים שניתנו למוזיאון אחרי המלחמה, אך אינם שייכים לו.

עם פתיחת התערוכה בלובר ביקר בה סאלם. לא היו לו ציפיות גדולות. "הייתי פסימי מאוד, אבל זכרתי את ההתפרצות ההיא של אמי", הוא אומר, "היה לנו מזל גדול. היה בידינו קטלוג המכירה הפומבית מ-1941, וליד כל תמונה נכתב תמורת כמה כסף נמכרה". בתערוכה זיהה סאלם לא פחות מחמש תמונות שהיו שייכות לאוסף המשפחתי. הציור של טייפולו, שגרינג רכש בזמנו, נתלתה מטרים ספורים מהיצירה המפורסמת ביותר בלובר, "מונה ליזה".

אוסף משפחת סאלם

המוזיאון, מספר סאלם, לא שש להחזיר את התמונות. "חמישה חודשים אחרי שכתבתי ללובר ולא זכיתי למענה כלשהו, שכרתי עורכת דין צעירה, קורין הרשקוביץ", הוא מספר. הרשקוביץ גילתה שבעיצומה של המלחמה הכריזו בעלות הברית על בטלותן של החרמות רכוש ושל עסקות שבהן חויבו בעלי רכוש למכור אותו שלא במחירי השוק. ההכרזה החגיגית על כך, שניתנה ב-1943, הפכה לחוק שהיה תקף בצרפת מהשחרור ועד 1946. "אבל אנחנו היינו ב-1998", אומר סאלם, "הציורים האלה היו תלויים בלובר 50 שנה ואנשיו טענו שהיצירות שייכות למוזיאון".

משנכשלו ניסיונות הפשרה בין הצדדים, תבע סאלם את הלובר וביקש מבית המשפט לאכוף את החוק הנושן באופן יוצא מן הכלל, שכן לטענתו מדובר ברכוש שנבזז. "השופט היה נבוך", נזכר סאלם, "את הלובר ייצגו ארבעה עורכי דין מנוסים. משרדי ממשלה שונים - ראש הממשלה, התרבות והחוץ - היו מעורבים. ואילו לרשותי עמדה רק עורכת הדין הצעירה הזאת".

ההגנה במשפט הציגה גלויה מתקופת המלחמה, שבה הודה אביו של סאלם לאיש שמינתה ממשלת וישי לטפל באוסף הציורים שנלקח מבית המשפחה. סאלם מספר, שהממונה אירגן את המכירה הפומבית כך שקצינים נאצים יוכלו לקנות את היצירות במחירים נוחים. "אבי כתב ‘תודה' לאיש הזה וציין שהמשפחה אינה זקוקה לעזרתו. הוא לא ידע, בשעה שכתב, שהציורים כבר נמכרו". לפי סאלם, האב הודה לאיש בנימוס, בין היתר משום שלא רצה להעמיד בסכנה את בני המשפחה שנותרו בצרפת.

השופט דחה את התביעה, אך קבע שהמשפחה יכולה לערער על ההחלטה בהסתמכה על החוק משנות ה-40. "אחי ואחותי לא רצו להמשיך בעניין", נזכר סאלם, "ההליך היה יקר מאוד והם סברו שאין לנו סיכוי להצליח. שלושת היורשים האחרים, מהצד השני של המשפחה, אמרו שהם מסכימים להמשיך כל עוד אני בעניין, וכך היה".

להפתעת בני המשפחה, הערעור התקבל והלובר הצטווה להשיב את הציורים. סאלם החליט למנף את ההחלטה כדי להשיב יצירות נוספות מהאוסף המשפחתי: "שלחנו את פסק הדין למוזיאונים שונים בעולם, ורבים מהם פעלו לפיו. כמה מהם בחרו לשלם 75% מערך הציורים והותירו אותם ברשותם. גם מוזיאונים בגרמניה התנהגו כשורה, ואפילו כמה בצרפת, שאמנם התעכבו יותר מהאחרים, אבל בסופו של דבר גם הם החזירו את התמונות".

פלורידה

היחידים שלא נהגו כשורה, אומר סאלם, הם מנהלי המוזיאון הלאומי החשוב של מילאנו, "פינקוטקה די בררה", שהחזיקו בציור "ישו נושא צלב שגורר נוכל", שצייר רומנינו בסביבות 1538. שנים סירב המוזיאון לדרישת המשפחה להחזיר את הציור שקנה במחיר נמוך יחסית (המוזיאון שילם כ-450 אלף דולר במחירים של היום; בית המכירות "כריסטי'ס" מעריך שבחודש הבא יוכל למכור את הציור תמורת 3.5 מיליוני דולרים).

מנהלת הבררה, סנדרינה בנדרה, סיפרה ל"הארץ" כי הציור נקנה ממשפחה מהעיר ברגמו ושבמסמכים לא היה שום אזכור לעובדה שהתמונה הוחרמה ממשפחה יהודית. לכן, ציינה, מבחינת המוזיאון הרכישה היתה לגיטימית.

"המוזיאון, שקנה את הציור ב-1998, אמור לעשות בירור על מקור התמונות לפני שהוא קונה אותן", מתלונן סאלם, "אולי אנשיו ידעו שמדובר בתמונה שנבזזה ממשפחה יהודית, אבל קיבלו אותה במחיר טוב והחליטו להסתכן. אולי הם פשוט לא עשו את שיעורי הבית שלהם". פניותיו של סאלם לממשלת איטליה - בעלת המוזיאון - לא נענו, פשוט משום שאין במדינה חוק המסדיר השבת יצירות אמנות שנבזזו.

המאבק של סאלם הגיע למבוי סתום. אבל המוזיאון עשה טעות קריטית והשאיל את היצירה לתערוכה במוזיאון "מארי ברוגן" בפלורידה. הדבר התגלה לסאלם במקרה, ביוני 2011: "מכרה שלי ביקרה בפינקוטקה די בררה וראתה שבמקום הציור הוצב שלט, שבו נאמר שהתמונה נמצאת בהשאלה במוזיאון בפלורידה".

לפי החוק האמריקאי, על מוזיאונים מקומיים המקבלים יצירות בהשאלה לוודא שאין כל תביעת בעלות בגינן. במקרה הזה, "מארי ברוגן" לא פנה אל הארגונים העוסקים באיתור ובהשבת רכוש כדי לוודא זאת. כשגילה סאלם שהציור נמצא על אדמת ארצות הברית, פנה מיד לערכאות משפטיות.

"המוזיאון השיב שאם אנחנו רוצים את התמונה בחזרה, עלינו לשלם אותו הסכום שהמוזיאון שילם תמורתה", מספר סאלם. "כנראה שאין לבררה מושג מה פירוש המלה ‘ביזה'. מובן שסירבנו. כעבור חודשיים, המכס האמריקאי לקח את התמונה. העניין הגיע לבית המשפט והפעם האיטלקים לא שלחו עורך דין. כך או כך, הם היו מפסידים במשפט, אבל זה היה נמשך שוב שנים על שנים".

ב-18 באפריל קבע שופט בפלורידה שיש להחזיר את הציור ליורשיו של הבעלים המקורי ובסוף השבוע האחרון הוא הועבר לרשות בני המשפחה. בינתיים, החליטו ששת היורשים למכור את התמונה. חלק מהסכום שיתקבל במכירה ישמש לתשלום הוצאות המשפטיות על הליך בן 14 שנים, והשאר יחולק בין היורשים. סאלם אומר, שאת הנתח שיקבל ינצל לטובת ששת ילדיו ושמונת נכדיו.

סאלם בן ה-75 אומר שעייף מהמאבקים ושהמלאכה היתה קשה. ספק אם ייצא למלחמה על השבת תמונה נוספת שלטענתו שייכת למשפחה ונמצאת בידי בררה, של הצייר האיטלקי יליד המאה ה-15 ברנרדו דזנאלה. לדבריו, התמונה נמצאת במרתפי המוזיאון, שמסרב להחזירה (מנהלת המוזיאון, בנדרה, סירבה להגיב לטענות בנושא זה).

"השאלה שמנקרת במוחי היא האם הם מסרו את התמונה מפני שהם מרגישים אשמים או כי לא היתה להם ברירה?", שואל סאלם על הפרשה הנוכחית שהגיעה אל סופה. הוא מרגיש, עם זאת, שדוד הצליח לגבור על גוליית.

מאות אלפי יצירות שדודות / עופר אדרת

בין 1933 ל-1945 בזזו הנאצים כ-670 אלף יצירות אמנות ברחבי אירופה, בהן ציורים של אמנים דגולים דוגמת מונה ושאגאל. רובן לא הושבו לבעליהן או יורשיהן עד היום. חלקן אף מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם, כולל בישראל.

"שוד יצירות האמנות היה ממוסד בשלטון הנאצי", אומר עו"ד יואל לוי מרמת גן, שמתמחה בהשבת רכוש יהודי. תחילה החרימו הנאצים אלפי יצירות אמנות שהחשיבו "אמנות מנוונת", שתוארה בפיהם סוטה ומושחתת. בתערוכה נודדת תחת השם הזה, שהציגו הנאצים ב-1937, נכללו יצירות של פיקאסו, מטיס, מונק, שאגאל וקנדינסקי.

"עם האוכל בא התיאבון", כדברי לוי. המפקדים הבכירים של היטלר הונחו לאסוף בשבילו יצירות אמנות ממוזיאונים ומאספנים פרטיים בערים שכבשו, כדי שיוצגו במוזיאון שהיטלר תיכנן להקים בעיר לינץ באוסטריה, שבה גדל.

הרמן גרינג, סגנו של היטלר, היה בעצמו אספן אמנות כפייתי וגנב יצירות ממיטב המוזיאונים בפאריס, אמסטרדם, בלגיה, איטליה, שווייץ ופולין. בסוף המלחמה אותרו ברשותו כ-1,400 ציורים, בהם ציורים של רמברנדט ובוטיצ'לי, ועוד מאות פסלים ועבודות יד.

לדברי לוי, "חרף ממדי הגניבה העצומים, אין היום חוקים ברורים שמסדירים את החזרת היצירות הגנובות, אך בשנים האחרונות המגמה היא חיובית". ב-1998 התכנסו נציגים של כמה עשרות מדינות בוושינגטון וחתמו על התחייבות למציאת פתרון צודק והולם להשבת היצירות השדודות לבעליהן, מתוך עיקרון מוסרי. ב-2009 כונסה בפראג ועידה נוספת, שבה התחייבו 47 מדינות לחקור את מקורן של יצירות אמנות, וליזום חקיקה בנושא. רוב המדינות הקימו גוף מרכזי שמטפל בכך - בדרך כלל ועדה שחברים בה אנשי ציבור.

לצד זאת, גופים אחרים, כמו איגוד המוזיאונים בארה"ב, בדקו בעצמם את התמונות שברשותם, כדי לוודא מה מקורן. מדי פעם הם פונים ביוזמתם לעורכי דין המתמחים בנושא, בניסיון להשיב יצירות גנובות.

לוי מספר כדוגמה על עיריית קוטבוס בגרמניה, שפנתה אליו אחרי שעשתה מחקר במוזיאון העירוני שלה וגילתה תמונה ששדדו הנאצים מלקוח שלו. "התודעה והלחץ המוסרי משפיעים בשנים האחרונות ויוצרים תנועה והתפתחות חיובית בתחום", הוא אומר.

יש כיום שלושה מאגרי מידע גדולים, שמכילים פרטים על אלפי יצירות גנובות ועוקבים אחר ניסיונות למכור אותן באינטרנט או בבתי מכירות פומביות. "בזכותם, קשה יותר להמשיך ולסחור באמנות שדודה", אומר לוי.

כדי לראות יצירות בזוזות לא צריך להרחיק עד אירופה או ארה"ב. במוזיאון ישראל בירושלים מוצגת מאז 2008 תערוכה בשם "פיקדון: יצירות אמנות שנגזלו בזמן השואה והופקדו למשמרת במוזיאון ישראל", שכוללת 50 פריטים מתוך 1,200 יצירות וחפצים שהגיעו למוזיאון ושזהות בעליהם אינה ידועה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו