שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השבט אמר את דברו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

בשנייה שנגמרה "הישרדות וי.איי.פי" נכנסתי לפייסבוק ומיד ניסיתי למחוק את ענבל גבריאלי מרשימת החברים שלי - עניין שהתברר כבלתי אפשרי משום שאיכשהו קרה שמעולם לא פנתה אלי גבריאלי בהצעת חברות שאותה, בהיותי נדיבה וחסרת קריטריונים בה במידה, עוד הייתי מאשרת. זאת למרות שבפרופיל שלה כתבה שהיא beach כלומר חוף אבל אולי התכוונה לכך שהיא bitch, כלומר כלבה, והשאלה מה עדיף לי כחברת פייסבוק - אחת שכותבת בשגיאות כתיב או אחת שהיא חוף ועוד מצהירה שהתוכנית האהובה עליה היא "אפס בהתנהגות". אבל כאמור, אפילו את הכבוד לאשר אותה לא נתנה לי ה"חוף" הזאת.

הטעות הנפוצה ביחס לפייסבוק היא שאנחנו פותחים שם חשבון כדי למצוא חברים. האמת היא הפוכה לגמרי. חברים אני מוצאת בקלות בכל מקום, ייתכן שבחיים האמיתיים אפילו הייתי מתיידדת עם ענבל גבריאלי, אבל רק בפייסבוק אני מצליחה סוף סוף לנתק עם חברים את הקשרים. זאת הסיבה שעונג השבת האהוב עלי הוא מחיקת חברים מחשבון הפייסבוק שלי. זה נותן לי תחושה של שליטה, של חיי חברה שמבוססים על הרבה יותר מתזמונים גורליים וחוויות משותפות. חיי חברה שיש להם עקרונות כגון לא לאפשר נגישות למי שאינם מתפעלים ממני, שמספרים בדיחות קרש, שיש להם שמות בדויים כאילו מצחיקים, כאלה שבתור תמונת פרופיל שמים תמונה של הילד שלהם או של חיית מחמד, שיש להם שמות מסובכים מדי, שנותנים מתכונים שלא ביקשתי מהם או שמפרסמים כל מיני מכתמים והגיגים דווקא בעמוד הבית שלי.

כמה הייתי שמחה למחוק את גבריאלי. כמובן, עוד יותר הייתי שמחה אם היתה אפשרות למחוק אנשים כמוה וגרועים ממנה (ורבים מחברי הכנסת גרועים ממנה) גם מרשימת נבחרי הציבור, אבל האפשרויות העומדות בפני מצומצמות. לאנשים חסרי השפעה כמוני יש רק אפשרויות וירטואליות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

איור: אבי עופר

"משחר היווצרה של האנושות המוטו הוא הקם להורגך השכם להורגו", "זה לא עולם אוטופי כמו אצל השופט חשין אלא אדם לאדם מה-זה זאב וחרא", אלו הן רק שתיים מאימרות השפר שגבריאלי, מי שהיתה חברת כנסת בגיל 20 ומשהו, נוהגת לירות בצרורות. כדי למנוע סיבוכים משפטיים אפשריים אם לא למעלה מזה אומר כבר כאן שמטאפורות מתחום הלוחמה אינן רומזות בשום פנים ואופן לתחומי העיסוק של משפחת הדוברת ושסוקרו על ידי כתבי הפלילים ובפרט על ידי בוקי נאה שאת הלבן בעיניים שלו ראתה גבריאלי מקרוב על האי במסגרת צילומי "הישרדות", והוא, כך יאה, לא השפיל את מבטו מפניה.

בכל עונותיה הקודמות זכתה "הישרדות" אצלי לשיא בדירוג תוכניות הריאליטי שאינני רואה בעיקר משום שאין לי שום יכולת להזדהות עם נשים בביקיני, ואין לי עניין בדינמיקות חברתיות המתרחשות בין אנשים שאין לי שום רצון להכירם. ובכל זאת את גרסת הווי.איי.פי ידעתי שארצה לראות. על רוב האנשים שמעתי קודם. על חלקם גם ביססתי דעה מוקדמת כלשהי. שלושה מתוכם מוכרים לי קצת יותר. אחד מהם היה איתי בסדנת גמילה מעישון אבל אז עוד לא ידעתי שהוא עתיד להיכנס לריב מכוער כל כך עם בוקי נאה שעבדתי איתו באותו עיתון ואני מעריכה אותו ומחבבת אותו עד מאוד. אם הייתי יודעת אז - כשאמרתי לו שהוא גבוה כמו הבנים שלי אבל אני מקווה שהוא לפחות שיחק כדורסל לא רק על המחשב והוא השיב לי ששיחק, במכבי תל אביב וששמו דורון ג'מצ'י - איך הוא יתייחס אל בוקי, לא הייתי טורחת להתחנף אליו בדביקות של סופר-גלו כפי שעשיתי במהלכן של כל שש הפסקות העישון בסדנה של אלן קאר.

ההתרשמות שלי מצפייה בכל התוכניות ששודרו עד כה היא שמלהקי התוכנית עשו עבודה מבריקה. בוקי נאה למשל, הוא האנטיתזה המוחלטת לגבריאלי, נציגו של החוק אל מול מי שהיתה פעם נציגת בית המחוקקים. נאה הוא גם האנטיתזה לעזאם עזאם - לנאה יש הומור עצמי בכמויות - וגם למשה פרסטר משום שנאה אולי מרגיש כמו הזקנה במסדרון אבל איננו בשום פנים ואופן נעבעך מקצועי.

בכל שבוע אני מוצאת את עצמי מפתחת שנאה אטומית למישהו מהמשתתפים, מה שמסביר מדוע אני חייבת להמשיך לצפות בסדרה. השנאה היא שמחזיקה אותי ממוסמרת אל מול המסך. המתח קורע העצבים לקראת הרגע שבו יודח שנוא נפשי התורן וכמויות האדרנלין שישתחררו, הם אלו שיוצרים אצלי את ההתמכרות. ריגוש מלווה בדופק מואץ כמו זה שידעתי עת התחרו ביניהן אנה ארונוב וגבריאלי בהדלקת אש באמצעות אבנים וזרדים (כישור מיותר לחלוטין בעיני כי באיזה עולם אמיתי יזדקקו אי פעם לכישור הזה? ובאיזה עולם אמיתי לא תצליח ארונוב למצוא גבר שישמח לעשות את העבודה במקומה?), לא ידעתי מאז הסתלקו אחרוני האו"מניקים מנהריה.

כי כמו בבחירות לכנסת כך גם בתוכניות הריאליטי - אתה לא מצביע בעד מי שאתה אוהב אלא נגד מי שאתה שונא וכך גדולתן של תוכניות הריאליטי הטובות נמדדת ביכולתן להמציא לנו אובייקטים חדשים לשנאה קולקטיבית. כמו בחיים כאן אצלנו, בעצם. מה שנחוץ לנו בעיקר הוא אויב משותף וכל בר דעת מבין שעד שלא נמצא אויב חדש לא נוכל לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. האם אפשר להחליף את הפלסטינים בגבריאלי? מסתמן שלא. אבל בינתיים אני יכולה לצפות בטלוויזיה ולהשלות את עצמי שהדחתה של גבריאלי (זמנית, לפחות) מסמלת סוג של ניצחון הצדק על פני הכוחניות ועזות המצח ואולי סוף הצדק לנצח והאמת לצאת לאור וגוי אל גוי לא יישא עוד חרב ובתנאי שלא תחזור גבריאלי כדי לנקום בנו ובגדול.

neril@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ