בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האיש שיוצר עבורנו פנטזיות טלוויזיוניות לא מאמין בתרבות גבוהה

טלוויזיה כאמנות? תרבות "גבוהה" ו"נמוכה"? בלי ציפרלקס, בלי ציניות ובלי טיפת התנצלות, אורי גרוס, מיוצרי הטלוויזיה החשובים בישראל, ממשיך להתעלם מהביקורות הפושרות על הסדרה "תנוחי", ומאחל בהצלחה לשלושת החבר'ה מהקפה בתל אביב שמגייסים כסף לסרט הפרו-חמאסי שהם עובדים עליו כבר שבע שנים

31תגובות

חמישה פסלונים מוזהבים מונחים על שידת הספרים בסלון של אורי גרוס. הוא גרף אותם בטקסי "מסך הזהב", מיזם עבר של "פנאי פלוס" וערוץ 2, שהזוכים בו נקבעו לפי הצבעות הקהל. בטקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, לעומת זאת, בו נקבעים הזוכים על ידי חברי האקדמיה לטלוויזיה ולקולנוע, לא קצר גרוס ולו פסלון אחד.

"הייתי מועמד על 'דני הוליווד' ו'השיר שלנו' אבל לא זכיתי, ומעולם לא הלכתי לטקס", הוא אומר. "אני לא חבר אקדמיה, אין לי מושג מה זה, הטקס הזה לא היה בסיסטם שלי אף פעם. זה לא שהשיא שלי יהיה כשאזכה באמי. זיבי, למי אכפת. אני כמובן אשמח, אבל זה לא מה שמנחה אותי".

גרוס, מאנשי הטלוויזיה המרכזיים בישראל, הספיק עד גיל 38 לרענן כמה פעמים את המסך המקומי. "רק בישראל" (תכניתם של ארז טל ואורנה בנאי), אותה תיסרט בשתי עונותיה הראשונות וערך החל מהשלישית, הקפיצה את תוכניות הבידור בישראל לגבהים חדשים. יחד עם ארז טל פיתח גרוס את השעשועון "הכספת", שנמכר בהמשך לעשרות מדינות, עוד לפני שייצוא פורמטים מקומיים היה לספורט לאומי. את עולם הטלנובלות ניער עם "השיר שלנו" ו"דני הוליווד". הראשונה הצליחה לקלוע לא רק לטעמן של נערות ועקרות בית משועממות - הקהל המסורתי של הז'אנר - אלא גם לטעמם של אנשי ברנז'ה, שהתאמצו לאתר את הרפרורים לתעשיית הבידור שהוכמנו בתסריט. האחרונה, גם היא דרמה/טלנובלה מוזיקלית, נמכרה לרשת הצעירים האמריקאית CW ("גוסיפ גירל", "90210"), אך נכון לירידת הגיליון לדפוס הרשת עדיין לא בישרה אם הפיילוט שהופק התקבל. הוא כנראה לא, מסיק גרוס.

אילייה מלניקוב

בחודש שעבר עלתה בהוט הסדרה החדשה של גרוס, "תנוחי", עוד פורמט שנשמע מבריק על הנייר. הפטנט הפעם בחיבור בין ארבע דיוות, כל אחת יותר כלבה מנוולת מהשנייה, שכיכבו בעבר בסדרות אחרות: נעמי שחר (חנה לסלאו) מ"השיר שלנו", עידית לינוביץ' (גילת אנקורי) מ"רמת אביב ג'", ברוריה פסקל (אוולין הגואל) מ"פיק אפ" ומרב בן-בסט (צופית גרנט) מ"חשופים".

גרוס מספר שהרעיון נבט לפני כשנתיים, בשעה שנהג. "חצי מהעבודה שלי אני עושה בנהיגה", הוא אומר. רישיון, אגב, הוציא רק בגיל 28. "הרעיון הראשוני היה סדרה שבה כל הדמויות כבר הופיעו בסדרות קודמות. למשל, אם נעמי שחר הולכת לפסיכולוג, זה ראובן דגן. אבל זה לא התממש, התחלנו לשחק בדמויות, והתבייתנו על ארבע הנשים האלה ועל עולמן. מייק לינוביץ' תיכף יצטרף, אפרת בוימולד (שגילמה את בתה של נעמי שחר ב'השיר שלנו') כבר שם. היה דיבור גם עם יעל בר זוהר אבל זה לא יצא בסוף. אנחנו חברים, היא תבוא לעונה השנייה בתפקיד גדול, אם תהיה עונה שנייה".

בתור שרון לינוביץ' ב"רמת אביב ג'" או בתור גלי ארזי ב"חשופים"?

"התלבטנו, והחלטנו ששרון לינוביץ' מנצחת".

הכוח של האינסופיות

תצוגה משפילה ועלובה של רתכות במקום משחק, נמנום במקום כתיבה ונישוק מזוזות במקום בימוי... טלוויזיה רעה וגרועה בכל קנה מידה. (רענן שקד על "השיר שלנו", "ידיעות אחרונות", 2005)

ניצוצות הגאונות, כמו גם אובססיית הטלוויזיה של גרוס ("הייתי צופה כבד") התגלו כבר בנעוריו. את הניסיון הטלוויזיוני הראשון שלו רכש בגיל 15, כמגיש פינת סלנג בתוכנית "צ'סטר וחגית" בחינוכית. הוא היה אז כתב בעיתון הילדים "כולנו", "וקובי ניב שערך את העיתון וגם את התוכנית הציע לי". אבל הוא לא אהב להיות בפרונט, "והשמדתי כל זכר לפינה".

גרוס כתב אז גם בעיתון הנוער "ראש אחד", והפך לאחד מכוכביו. אחרי שירות צבאי קצר וכושל הוא הוריד פרופיל, שוחרר, ומונה לסגן עורך "כולנו". כחלק מעבודתו ערך את הטור של מיכל ינאי, "שלא היתה מגישה בזמן. העמוד היה צריך לרדת לדפוס, אז באיזשהו שלב בגדתי במוסד העיתונות והתחלתי לכתוב את הטור בשבילה", אומר גרוס. "היא התקשרה אלי איזה יום ואמרה 'זה כתוב לפי הנשימות שלי', והציעה לי לכתוב את 'הקרנבל של מיכל', תוכנית חדשה שלה שהתחילה בשבת בבוקר זמן קצר אחרי שערוץ 2 עלה לאוויר. ככה עברתי לטלוויזיה".

מוטי קמחי

איך ידעת מה עושים?

"לא ידעתי, זרמתי. אמרו לי, 'יש בובה, יש זה'. וגיליתי שהכסף בטלוויזיה, אפילו בתוכנית ילדים קיקיונית - הייתי בהלם מהסכומים לעומת מה שהשתכרתי בעיתון ילדים, 2,800 שקל. זה היה אות ברור שזה מקום שיש בו שפע. אז המשכתי לייצר פנטזיה במקום להוריד פסיקים".

"הקרנבל" היתה להיט ילדים מטורף. "זו תוכנית הילדים הכי מצליחה ששודרה בישראל אי פעם", אומר הפרסומאי אורן ציבלין, שהיה יועץ התוכן של התוכנית, והעורך של גרוס ב"ראש אחד" וב"כולנו". היום הם כבר לא בקשר ("כל אחד הלך לעולמות שלו"), אבל השבוע ציבלין השתפך: "יש אנשים שאתה יודע מהדקה הראשונה, כשהם ילדים, שהם יהיו כוכבים. אורי יודע להתאים במדויק את התוכן למדיום. ב'כולנו' היה לו מדור 'קול', שהפך תוך שלושה שבועות למדור הכי פופולרי בעיתון. הוא הצליח לתמצת את הדברים הכי טרנדיים בעולם של הילדים, למרות שכבר מזמן הוא לא היה בגיל שלהם. אין לי מושג איך הוא עשה את זה, אבל באותה מידה ב"רק בישראל" הוא ידע לקחת את הדברים הכי משמעותיים שקרו באותו שבוע ולתמצת אותם נכון. הבחור יצירתי, קולט מהר, ויש לו כישרון כתיבה וניצוצות גאונות".

גם מיכל ינאי מתארת את גרוס במילים דומות. היא מסבירה שבחרה להמר עליו לפני 20 שנה כי הבחינה מיד "ביכולתו המדהימה לכתוב בקלילות ובמהירות, מין גאונות להתאים את עצמו לכל אדם שהוא כותב לו. הוא מיוחד במינו והוא הקדים את זמנו". היא מוסיפה שכבר אז בלטה נטייתו של גרוס "לכתוב בשכבות. היו לי באחת התוכניות שהוא כתב שני עכברים בחדר, ביבי ושרה. אז מבחינת הילדים אלה שמות של עכברים, והמבוגרים קיבלו עוד רובד".

מהקרנבל המשיך גרוס עם ינאי לתוכניתה הבאה, "קצפת" בערוץ הילדים. "שם כבר היה אלמנט של סיטקום", מספר גרוס. "כל שבוע הייתי מביא סלב אחר בתפקיד עצמו. יום אחד ביקשתי שיביאו את ארז טל ולהפתעתי הוא הסכים. אחרי שנה התקשרה תמר מרום, שלא הכרתי אז, ואמרה שהיא עורכת תוכנית עם ארז ועם אורנה בנאי, ושארז ביקש שאתפטר ואבוא לעשות אותה איתם". גם ל"מקרה לילה" של שי אביבי הגיע גרוס בזכות "קצפת": "הם ראו את התוכנית וביקשו שאבוא לכתוב".

אלדד רפאלי

גם טמירה ירדני, הבעלים של טדי הפקות והביג בוס של "כוכב נולד", רצתה לעבוד איתו, אבל גרוס השתחל בינתיים לתפקיד מנהל פיתוח תוכניות אצל הזכיינית קשת, "ועשיתי דברים אחרים. ואז נולד 'כוכב נולד', וטמירה רצתה לעשות משהו עם נבחרת העונה הראשונה. אמרתי: טלנובלה מוזיקלית! התחיל פיתוח, עם תרשים זרימה שכלל את נינט, שירי מימון, גבסו וכל הדמויות, אבל זה נהיה בסוף נינט ושחקנים.

"עד אז, טלנובלות היו בועתיות - יש למשל את היקב של המשפחה, וזהו. אף פעם לא בא שחקן לגלם את עצמו. הסצנות היו ארוכות עם שני משתתפים בלבד, העלילה נעה באטיות, והיו רק שני משתתפים. אצלנו היו משתתפים רבים, מורה, מנהל ערוץ 2 ועשרה תלמידים. והיו מיה דגן, רן דנקר, אנשים שלא היו מוצאים את עצמם ברמת הכוכבות שלהם כיום בלי התוכנית. 'השיר שלנו' חיסלה את ז'אנר הטלנובלה כפי שהכרנו אז. היא הראשונה שלקחה ברצינות את הסלוט הזה דרך כבוד לתסריט ולשחקנים ולקצב. לפניה, הכל היה באופרת סבוניות, מנותק. תציץ בזה, תראה אם אתה צולח פרק".

כג'אנקי של טלוויזיה, גרוס עצמו צלח בקלילות. "תמרה (בת-זוגו) גרמה לי לראות 'צעירים חסרי מנוח' והבנתי את הכוח של האינסופיות, שזה מדי יום ולעולם לא נגמר".

צפית בזה מדי יום?

"היו תקופות".

לימור אדרי

גם בטלנובלות ישראליות?

"התחלתי כמו כולם לראות את 'לגעת באושר' בשביל הקטעים, ונתפסתי לסיפור. ואחר כך 'חיי האהבה', 'משחק החיים'".

נהנית?

"מאוד, באמת".

בהפוך על הפוך אירוני של תל-אביבי אליטיסט?

"אי אפשר לראות מאה פרקים בהפוך על הפוך".

גרוס גר בדירה דו-קומתית נעימה, מרחק יריקה מ"אורנה ואלה". בלב ברנז'ת שינקין הוא חריג לא רק בחיבתו הבלתי-מתנצלת לטראש טלוויזיוני, אלא גם בדעותיו הפוליטיות. "בתגיות של שמאלני-ימני, ברירת המחדל תהיה כנראה ימני", הוא אומר. "בבחירות אחרונות הצבעתי לביבי. בסכסוך אני בעיקרון בעד היהודים. הבעיה שלי עם הימין היא עם פמפום ההתקרבנות, שמנציח את תחושת הנרדפות. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם הנטייה המדינית להזדהות עם סבלו החצי-פיקטיבי ועם ההתקרבנות של הצד שני".

אני, חרדתי

מראיינת: תסמינים מיוחדים של גיל המעבר?

עידית לינוביץ': גלי חום.

נעמי שחר: אוי, הגלי-חום, זה נורא, אני עולה באש, אני בוערת, הגוף שלי יערות הכרמל ואין סופר טאנקר. מה את רושמת שם?

ברוריה פסקל: אין דה מידל אוף דה נייט - הזעות. פתאום. זה קשור לגלובל וורמינג, איף יו אסק מי.

("תנוחי", פרק הפתיחה)

ילד הפלא גדל ברעננה. אביו הוא ממייסדי "פיצה דומינו" (ובהמשך פתח את "פיצה שרגא"), אמו שרה היתה מהנדסת בניין לפני שפרשה לפנסיה. אחותו הבכורה, שלי, היא עיתונאית אופנה.

הוא הפגין עצמאות מגיל צעיר, "ילד מפתח, אדון לעצמי", והעובדה שבגיל 15 התחיל להתפרנס מכתיבה הוסיפה לכך ("לא ביקשתי הרבה כסף מההורים שלי"). הוא למד באוסטרובסקי, עד שבראשית כיתה י"א החליט להפגין גם עצמאות חינוכית ופרש מהתיכון, "כי הם רצו שאבוא כל יום וכל זה. ההורים ניסו למנוע ממני, אבל לא עלה בידם. במתמטיקה לקחתי קורס בלחמן, לצרפתית היתה לי מורה פרטית, וכל השאר פשוט למדתי לבד, יותר מהר מהכיתה שלי".

כשהיה בן 16 הוריו התגרשו. "בסדר זה לא היה, אין ילד שזה בסדר אצלו", הוא אומר, אבל מבקש שלא להרחיב. הוא מספר שהוריו נשארו ביחסים תקינים אחרי הגירושים. לפני כמה שנים הפתיעה מאמא גרוס, כשהתברר שחברתה הטובה היא למעשה בת-זוגה. גם על כך גרוס לא שש להרחיב. "יש לה אהבה, זה משמח אותי, אבל אני לא רוצה לדבר על זה", הוא המשפט היחיד שהוא מוכן להגיד לציטוט.

סביב "השיר שלנו" היה קצת סקנדל בזמנו, כשיס פסלו סצנת נשיקה בין שני גברים.

"הם ביקשו לעדן, ומאוד התעצבנתי כי לא היה שם משהו ארוטי נועז. בעולמי לא אמורה להיות בעיה כשהומואים מתנשקים, ומבחינתי זה היה רגע שבו הדמויות הללו היו אמורות להתנשק. אבל מה הייתי אמור לעשות, לפרוש? כבר היינו בתוך הדבר ולא חיפשתי מלחמות".

מה כן היה גורם לך לפרוש?

"אם היו אומרים לי להוריד את הדמות, הייתי הולך יחד איתה".

עוד במשפחת גרוס אפשר למצוא את הדוד עמירם גרוס, שייסד את דומינו גרוס ("המקום היה של אבא שלי ועמירם הביא את הסטנד-אפ"), ואת בנו, יואב גרוס, הבן-דוד וסוכן השחקנים. אבל היחסים המשפחתיים בצד הזה לא חמים במיוחד, או במילים של אורי: "זה לא הצד של לילות הסדר".

גרוס עצמו נמצא בזוגיות זה 15 שנה עם תמרה סלם, במאית העריכות של הסדרות שלו ("היא פשוט הכי טובה שיש, אני מתייעץ איתה גם בפיתוח"). לשניים, שמעולם לא נישאו, שני בנים: אדם (חמש וחצי) ורפאל (שנתיים). "הצעתי לה נישואים לפני שבע שנים, יש לה טבעת, אבל לא התחתנו מאז", הוא מספר. "לשנינו אין כמיהה למסיבה שאנחנו עומדים במרכזה. אולי מתישהו".

אלדד רפאלי

הם הכירו כשגרוס הוזמן לעבוד עם שי אביבי על "מקרה לילה", שסלם ערכה. גרוס טוען שהוא ואביבי עדיין ביחסי שלום-שלום, ומכחיש טענות לפיהן גנב ממנו את סלם מתחת לאף. "אני לא הולך לדבר על רכילות לא נכונה מתקופת הדינוזאורים", הוא אומר.

אתה אבא טוב?

"לפני שנולדו הילדים הייתי בטוח שאהיה ההורה הכי קול ומגניב ושזוגתי תהיה החרדתית. זה ההפך הגמור. היו לי הרבה שנים סיוטים כשנפרדתי מהגדול, תרחישי אימה. אם יש לך פחד מוות ביחס אליו, זו מהות שעוברת אם לא תשלוט בה, ותחריב לו את החיים".

איך אתה מתמודד עם זה?

"אני מטופל".

בכדורים?

"אני מראשוני הציפרלקס, ניסיתי שנה וחצי והפסקתי. זה עזר לתקופה, אבל היום זה מבחינתי הכי רחוק שיש. לא ישנתי, הייתי מוצף רגשית, היום אני יודע שזו הרגשה שיכולה להתלבש היום על עבודה, מחר על משפחה ומחרתיים על אהבה".

אז במה אתה מטופל?

"התיידדות עם הרגשות במקום צמצום המנעד הרגשי כדי להימנע מאפס אנד דאונז, שזה מה שהכדורים עושים. לא לרצות שיהיה לך קל, אלא להיות הכאב. זה עובד על זה שהכל אחד, הכל בלב.

"הטיפול שאני עובר ארבע שנים כולל המון שיחות, זה חקר עולמות ההרגשה הפנימיים. זה כולל גם שיטת טיפול אנרגטית שנקראת ביואורגונומי, וכשהמטפלת שלי פתחה כיתת לימוד לביואורגונומי זה הקסים אותי, זה כמו לעשות קסמים, וזה יצר שינוי תודעתי גדול ודי שינה את חיי. לפני חודשיים סיימתי לימודים של שנתיים (של השיטה), ואני גם מטפל".

בערך על ביואורגונומי בוויקיפדיה מוזכרים העברת אנרגיות, כולל מגלגולים קודמים ושימוש בעפעוף לצורך אבחון, ומצוין שה-FDA אסר על השימוש בשיטה בארצות הברית. זה נשמע כמו משהו שהיית מסוגל להמציא בשביל להגחיך את אחת הדמויות שלך.

"בסדר, זה תיאור מוויקיפדיה, וזה לא דבר שאני מתלוצץ עליו. זה לא משנה אם הכיסא מאמין או לא שהוא היה פעם עץ - הוא היה. ואתה נוכח לדעת שהשיטה עובדת, שזה מחולל שינויים".

אולי זו הבעיה ב"תנוחי", שהיא לא מספיק מרושעת, כי יש דברים שאתה כבר לא מתלוצץ עליהם?

"בשלוש השנים האחרונות, רמת הציניות והסרקזם שלי התמוססה עד נעלמה. 'תנוחי' לא מרושעת כמו 'השיר שלנו' ברמת הירידות על אנשים. ציניות זו התבוססות בכאב משותף, זה כאב שמדבר לאנשים נוספים. אני לא יודע אם יש בעיה ב'תנוחי', ואני גם לא משוחרר לגמרי מהמגבלה הזאת של ציניות. חנה אומרת שם גם, 'מה, אני אלך לאודישן משל הייתי ג'ייסון דנינו הולט?' ואין הכרח שג'ייסון יישב בבית ויקבל ממישהו אס.אם.אס שירדו עליו. לפעמים בעריכה אני מעיף את הבדיחות האלה. לא באתי לצלוף. מה שמשאיר אנשים זה ההזדהות הדרמטית עם הדמויות. אין לי עניין להתרשע".

ב"דני הוליווד" השתעשעת עם ציפרלקס, וב"תנוחי" מככב הקוקאין.

"אתה רוצה לשאול על זה משהו? ניסיתי הרבה דברים, וגם את זה לתקופה קצרה, בתור משענת. זה היה לפני שבע שנים, שמישהו לא יבין לא נכון. זה קיצור דרך שהיום אני לא צריך. ומה זה ציפרלקס? זה קוקאין במרשם. היום זה דוחה אותי. אני גם לא שותה אלכוהול. בעבר זה היה כלי לשאת את העולם. כשהעולם מפסיק להיות עול, אתה לא צריך מעקפים. היום אני נושא את זה במאמץ ובאומץ. וגם אם יש לי בלוקים אני יותר אסוף בשביל לא לברוח מהם".

בדרך היו כמה בלוקים שכמעט שברו אותו. "ב'השיר שלנו', אחרי עשרה פרקים פרשתי", אומר גרוס, "פרקים 11-20 לא שלי. זה היה שוק אינטנסיבי, היה לי משבר תפעולי, הרבה עצירות והתייאשויות. הלוואי שזה היה רייטר'ס בלוק, אבל זה היה רייטר'ס היסטריה, כשמחכים ממך לעשרה פרקים ולא התחלת. כשהרגשתי שהסדרה הולכת לאיבוד מהכוונה המקורית, חזרתי לכתוב בעצמי".

הוא גם התחיל לכתוב לפני כמה שנים סדרה לערוץ 10, אבל נטש אחרי ש"נתקעתי באמצע. הפטנט היה 13 דמויות, שמתקבצות כל עונה במקום סגור אחר - בעונה הראשונה זו חתונה משפחתית בטוסקנה - ואחד מהם הוא רוצח סדרתי. בסוף כל פרק, דמות אחת מתה. זה כמו הדחה, שילוב בין אגתה כריסטי ל'הישרדות'".

גרוס נהנה לערבב ז'אנרים ומשלבים, אבל שונא לדון בכך. הזכרת המילים "גבוה" או "נמוך" במחיצתו מובילה לגלגול עיניים מבטל. "מי בדיוק קובע מה נחשב לגבוה או לנמוך? ובאיזו זכות?" הוא תוהה, "מה נחשב מעניין לי ת'ביצה, זה דיון של אנשי אקדמיה ומבקרי טלוויזיה, ואין לי מה לתרום לפאנל הזה. אני עושה את מה שהכי הייתי רוצה לראות. רוב הדברים שעשיתי נחשבים נמוכים - בעיני שלושה אנשים בקפה נחמה. אני משתתף בצערם ומאחל להם הצלחה בגיוס כסף לסרט הפרו-חמאסי שהם עובדים עליו כבר שבע שנים. אין לי רגשי נחיתות. אלה החיים. כמו שתגיד לאשה עם ילד ברונטי, 'אבל ילדים בלונדיניים יותר מצליחים'".

החלוקה לגבוה ולנמוך לא הומצאה לכבוד "השיר שלנו" או "תנוחי", היא מושרשת בשיח על טלוויזיה, ונדמה מהטון הלוחמני, שאתה דווקא לוקח את זה אישית.

"כל יצירה היא לגופה, זה שהיא נופלת בז'אנר? אני לא יכול לשפוט טלנובלה מול 'אבידות ומציאות', סדרת המופת של דנה מודן".

אהבת או שאתה ציני?

"לא צפיתי".

מה הקריטריונים שלך להבחנה בין טלוויזיה טובה לגרועה?

"אם אני נהנה או לא. אני בטוח שיש סרטים דוקומנטריים כלכליים מדהימים ביופיים, שפשוט לא מעניינים אותי. אם בסיטקום אני לא צוחק, זו אינדיקציה טובה. כצופה, אני לא לוקח טלוויזיה בכזה כובד ראש".

אתה גם קצת מזלזל באנשים שלוקחים טלוויזיה בכזה כובד ראש.

"לא מזלזל, אבל כשאתה מתיישב מול טלוויזיה, התיישבת למחוק לעצמך את המוח. גם אם אתה רואה משהו שהוא בעל ערך, הוא בא להסיח את דעתך".

בשנים האחרונות רווחת ההתייחסות לטלוויזיה כסוג של אמנות לגיטימית ולא רק כאחות המפגרת של הקולנוע.

"גם אמנות צריכה לעורר בך עונג, גם אם אתה בוכה או נגעל או מזדעזע ממנה. כמו שברכבת הרים אתה סובל - אבל נהנה".

שאלתי את צמח הקימל

הקונספט של "תנוחי" הוא רעיון מפתיע ומשחקי שמקפל בתוכו לא רק פטנט שנון אלא גם כבוד גדול לטלוויזיה הישראלית... [אבל] הרגעים שבהם הסדרה מנסה למתוח או לרגש מפספסים מקילומטר... רעיון מבריק שמתורגם לפרק [ראשון] חמוד ולסדרה מיותרת.

(מורן שריר על "תנוחי", "הארץ")

למרות הקונסנזוס שלרעיון שבבסיסה פוטנציאל קאלט ניכר, ולמרות שחנה לסלאו ואוולין הגואל קורעות, ארבע הכלבות שבמרכז הסדרה נהיות חברות במקום להחליף מהלומות, והתקווה למלחמת חתולות שנונה ואכזרית מתפוגגת.

"אני מקווה שאורי לא התבלבל באופן כללי", אומר איש טלוויזיה שעבד לצדו. "הוא אחד מאנשי הטלוויזיה המשמעותיים בישראל, אבל אם בתוכניות קודמות שלו היה קסם, פה זה לא הצליח לו".

אחת הטענות נגד "תנוחי" היא שהסדרה פחות מתוחכמת מקודמותיה. שהרפרנסים ב"השיר שלנו" היו עדינים ואלגנטיים, בעוד שכשפרידה הכט אומרת ב"תנוחי" שהיא קראה תנ"ך בשירותים, הקישור ל"האח הגדול" הוא ישיר, התפרים בולטים וגסים.

"לא מקבל את הטענה. אני לא פס ייצור וזו גם לא טענה שמיוחדת כלפי. 'רק בישראל' עברה בדיוק אותו תהליך שעברה 'עספור', שעברה 'ארץ נהדרת': ביקורת ראשונה גרועה כי לא יודעים איך לאכול את זה, בהמשך מבינים שיש פה משהו, וכשזה ממשיך זה כבר לא מחדש, אז העונה השנייה כבר חלשה ו'ארץ נהדרת' לא מצחיקים כבר שבע עונות, והשיירה עוברת. אני לא כותב ממקום של לנסות להתחכם, שלא לדבר על דברים שהמבקרים לא מבינים בהם בכלל, של הצד ההפקתי. התוכנית היא מוצר צריכה. הוט לא שמה כמה מיליוני דולרים בשביל לקבל ביקורת טובה. אני לא כותב סדרה למגירה, יש עוד אנשים שמעורבים שצריכים להרגיש שהם הצליחו".

טמירה ירדני והוט בטח מרוצים, הסדרה משרתת גם אינטרסים אחרים שלהם: למשל כשרוני דלומי, הזוכה האנמית של "כוכב נולד" שבהפקת ירדני, מתארחת באחד הפרקים הראשונים ופוצחת פתאום בשיר, או האזכורים התכופים של "מחוברות", שתיכף חוזרת לעונה חדשה בהוט.

"שטויות. אני מעדכן את טמירה ומספר לה, והיא פותרת לי מיליון בעיות, אבל זה אף פעם לא הפוך. אני משק אוטרקי ויש לי חופש אמנותי מוחלט. יכולתי להתאמץ לנסות להביא את ברי סחרוף, שאהוב עלי נורא, אבל זה קטן עליו והוא לא יבוא ואלף ואחת סיבות. זה פשוט היה הפתרון שהתאים לצורך שהיה לי בפרק ההוא. ולגבי הוט, אני מזכיר גם את גיא פינס אלף פעמים, ויש הרבה דם רע בין הוט ובינו. אבל בהקשר של הסדרה הכל בסדר ואף אחד לא מרים גבה".

למה אתה כותב? מה האג'נדה שלך?

"אני לא כותב מתוך אג'נדה, אבל יש אג'נדות סמויות שמוצאות ביטוי דרך הדבר. אני לא בא להטיף משהו למישהו. על 'השיר שלנו' נכתבו עבודות על", הוא עובר לטון מאנפף, ספק מתנשא, "פריפריה מול מרכז טה-טה-טה. מי חשב על זה? חשבנו על איך הופכים את נינט לדמות טלוויזיונית מעניינת. יש שיר של המשוררת הפינית איווה קילפי, 'אחרי שהעיתונאי הלך ירדתי לגינה ושאלתי את צמח הקימל: למה החלטת להיות תבלין?' אז למה אני כותב? כי ככה".

אתה עוד צריך לעבוד כדי להתפרנס? או שמכירת "הכספת" לחו"ל כבר סידרה אותך לכל החיים?

'עשיתי מאות שעות טלוויזיה של דברים מצליחים וקניתי דירה בזמן טוב, אז אני יכול לעצור ולא לעבוד, אבל לא לשנים ארוכות, ואין לי עניין להפסיק לעבוד. החיים עוד ארוכים. בין 'דני הוליווד' ל'תנוחי' היו שנתיים שלא עבדתי, ונכנסתי לסרטים ביחס לכסף. גם אם יש לך מיליארד אתה יכול לחשוב שמחר לא יהיה לך".

כי אתה חמדן?

"להפך. יכולתי לכתוב את 'השיר שלנו 4' ולהרוויח עוד כסף, אבל החיים הלכו למקום אחר. אני לא עשיר, אולי יש לי יותר מלרבים מהאנשים בגילי. ואתה פשוט מגלה שאם חשבת שתגיע לרווחה, אתה רוצה עוד. רווחה אפשר למצוא גם בשכר מינימום".

Doron.halutz@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו