שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן
שני ליטמן

"יום יום היא נוטשת אותי בבית התינוקות בקבוצת כנרת, בחודשי חיי הראשונים"

(מתוך ספרו של ענר שלו, "אמא")

ענר שלו טוען שאינו זוכר את הילדות שלו. כדי להשלים את החסר, הוא נתלה בזיכרונות של אחרים וככל סופר, כנראה גם ממציא חלק מהדברים. הוא אומר שהמיתוס המשפחתי מספר על ילדות די נעימה ופסטורלית, ובכל זאת עולה השאלה: אם הילדות היתה כל כך נהדרת, למה שכח אותה לגמרי?

פרט אחד שהוא ודאי אינו זוכר, אך שמע עליו אינספור פעמים, הוא סיפור חטיפתו מבית התינוקות בקיבוץ, כשהיה בן שנה בלבד. שלו, יליד קבוצת כנרת, היה ילד ראשון להוריו ריקה ומרדכי שלו, אחרי עוברים רבים שלא החזיקו מעמד ואחרי שאמו שכבה כמעט כל חודשי ההריון ללא תזוזה. למרות זאת נמסר כמצוות התנועה לבית התינוקות, מיד אחרי שנולד. חוויית הנטישה הזאת מצד אמו חזרה אליו במלוא עוצמתה כאשר היא מתה, לפני שנתיים. הוא שקע בדיכאון עמוק, שהוביל אותו לכתיבת הספר "אמא", שבו הוא מנסה לתאר ואולי להבין את תחושת החידלון, הבדידות, הניכור וחוסר היכולת למצוא נחמה, שהציפו אותו לאחר מותה.

"אמא שלי אהבה אותי כל כך, אבל לא הרגשתי אף פעם שיש לה הרהורים שניים או חרטה על המסירה שלי לבית תינוקות", הוא אומר. "שאלתי אותה: כל יום היית איתי רק מארבע עד שש? אז היא אמרה: לא, לפעמים עד שש וחצי. אולי הגבתי כל כך חזק למוות שלה כי זה החזיר אותי לטראומת ראשית החיים - היא נטשה אותי והנה היא נוטשת אותי שוב. למרות שבקיבוץ אז לא היו אופציות אחרות".

ענר שלו. המוות איכשהו לא מפחיד אותי, אני רואה אותו כאופציה מעניינתצילום: ינאי יחיאל

מי שחילץ אותו בסופו של דבר מבית התינוקות היה אביו, העירוני שהתחתן עם בת המשק, שהחליט שהתזונה בבית התינוקות אינה ראויה. "אחרי שאבא שלי חטף אותי מבית התינוקות, כי הייתי נורא חולני, עזבנו את הקיבוץ. להיות עם עשרות תינוקות בחדר ועם מטפלת שהוגדרה כמטפלת רעה שלא מתייחסת אליך - לא צריך להאמין בפרויד כדי לחשוב שזה גרם לכל מיני דברים. הייתי שמח אם היו חוטפים אותי כי לא היו מסוגלים להיות בלעדי, אבל זו היתה חטיפה מסיבות רפואיות. ברור שאמא שלי היתה בעד החטיפה, אבל בפועל אבא שלי היה זה שחטף אותי".

"אמא" (שיצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא ספרו הרביעי של ענר שלו, מרצה וחוקר מתמטיקה בן 54, בן לאחת המשפחות המושרשות עמוק בתרבות הישראלית ובהיסטוריה הציונית. אמו, ריקה שלו, היתה ציירת, ילידת קבוצת כנרת ובתם של אהרון שידלובסקי, ממייסדי כנרת ואחת הדמויות המרתקות בתנועה הקיבוצית, ושל עליזה שידלובסקי, עסקנית ציונית. אביו של שלו הוא המחנך וחוקר הספרות והתנ"ך מרדכי שלו, אחיו של הסופר והמשורר יצחק שלו. בן דודו של ענר הוא הסופר מאיר שלו, ואחותו היא הסופרת צרויה שלו.

בתוך החבורה הזאת ענר הוא הפחות ידוע, אם כי יש לו קהל קוראים נאמן וככל הנראה קבוע. הוא מספר שכל ארבעת ספריו, שיצאו בהפרשים קבועים של שמונה שנים בין ספר לספר, נמכרו כמעט בדיוק באותו מספר עותקים - 5,000. מכיוון שהוא מתמטיקאי, למספרים תמיד יש משמעות. אבל הספר החדש, העוסק לא מעט בסיפור המשפחתי, לצד ההתמודדות - או יותר נכון הקושי בהתמודדות - עם האבל, מביא לשלו, לדבריו, תגובות רבות יותר מאשר ספריו הקודמים.

המשפחה (מימין: צרויה, ההורים ריקה ומרדכי, וענר). נחטף מבית התינוקות

"אנשים התחברו מאוד לנושא של האבל", הוא אומר. "זה הפתיע אותי באיזו עוצמה פעל עלי המוות של אמא שלי, כי זה לא שהיינו סימביוטיים או משהו; היא נורא אהבה אותי ואני אהבתי אותה, אבל הנוכחות היתה כנראה סמויה ונורא חשובה, ומתפרצת בכוח גדול דווקא אחרי המוות. זה היה פי עשרה יותר קשה ממה שחשבתי, וזה עדיין כך. הרבה אנשים חשבו שהכתיבה תעזור לי לצאת מהאבל, אבל אני לא מרגיש שזה היה תרפויטי.

"הרגשתי הכרח פנימי לכתוב על זה. כמה ימים אחרי המוות, עוד בזמן השבעה, הרגשתי כל מיני משפטים שמתנגנים בתוכי בלי שום תוכנית, ורשמתי אותם. לא ידעתי לאן זה הולך. ולאט לאט הבנתי שזה מאוד פרגמנטרי ומשלב יומן מצד אחד ורומן מצד שני. יכול להיות שבהדרגה היתה לי תחושה שלא רק היא מתה, אלא שזה גם מוות של המשפחה, של תקופה, של אידיאולוגיות. אתה מרגיש שאתה מאבד דבר אחד ולכאורה היית רוצה להיצמד למה שנשאר, אבל אתה מרגיש שגם אותו אתה מאבד. זו מגפה של אובדן. באיזשהו אופן היתה לי קצת תחושה של אובדן לגבי אבא שלי ולגבי אחותי, למרות שהם כמובן בחיים. אמא שלי היתה מין דבק שהדביק את המשפחה, ובלעדיה הכל מתפורר".

הוא אומר שתמיד היה רגשן, "אבל מאז שאמא שלי מתה אין לי יום בלי דמעות. נכנסתי למין דיכאון חרישי שלא מיד מאבחנים אותו ככזה, ומנסים לתפקד ופה ושם מצליחים, אבל בלי תחושת חיים. תחושה שגם אתה מת באיזשהו מקום. היו גם תקופות של חוסר תפקוד של חודשים, להיות במיטה ולהסתגר מהעולם".

הלכת לטיפול?

"לא. אני חושב שחשבתי שזה משהו הכרחי שארגיש אותו בכל העוצמה ולא רציתי להקהות אותו. זה גרם לי סבל, אבל גם נראה לי מפתח לעיבוד של החוויה ואפשרות לחזור לחיים מתישהו. באיזשהו אופן אולי יש בי משהו שלפעמים קצת מטיל בספק אפשרות של עזרה חיצונית, עזרה מאחרים. אני מעדיף לחפש סוג של עזרה פנימית. זה קצת כמו מסע לשאול, וזה מנתק אותך מכולם ואתה סובל מהבדידות אבל גם מגביר אותה, מחולל אותה. אתה לא נותן שינחמו אותך. התגובה של אנשים קרובים זה לנחם ואתה לא מאפשר את זה, לא נותן להם.

ריקה שלו ובנה ענר. נולד אחרי עשרות הפלות טבעיות

"אני חושב שהאינטנסיביות של הרגשות של המוות והדיכאון קשורה גם לתחושות נטישה. הרבה פעמים אנחנו מאשימים את המתים, כועסים עליהם בגלל שנטשו אותנו. אנחנו מתאבלים עליהם וגם מאשימים אותם. מצד אחד היתה הרבה אשמה שקשורה למוות שלה, שאולי לא טיפלנו בה מספיק טוב, ומצד שני היתה מבחינתי גם האשמה - איך היא העזה למות ולעזוב".

אילו יחסים היו לך עם אמך?

"אמא שלי תמיד פינקה אותי ונתנה לי אהבה וקבלה ללא תנאי. היא אף פעם לא ביקרה אותי. זה עטף ונתן פיצוי על תחילת החיים, אבל אולי גם זה מזיק באיזשהו אופן, כי עם כל הקושי זה בטח בריא לקבל פידבק מכל הסוגים, לא רק חיובי. בספר יש משפט, שכל חייה היא ניסתה לפצות על מה שמנעה ממני בשנת חיי הראשונה, ואולי גם בכך, בעצם הפיצוי, היא מנעה ממני משהו".

היא אהבה את הספרים שלך?

"מאוד. והיא בכלל נורא אהבה אותי והיתה נורא מגוננת עלי. גם כשהיא לא אהבה דברים מסוימים, היא לא אמרה לי. היא תמיד קיבלה אותי כמו שאני. אבא שלי היה אחראי על הביקורת, החינוך והשיפור. היתה חלוקת תפקידים מאוד ברורה".

מחשבות על הקבר

"אין דומה נהיגה בבקעת הירדן צפונה (באור) לנהיגה בבקעת הירדן דרומה (בחושך). אין דומה התקרבות לנטישה. היית רוצה להיקבר ליד אמא. לא לצדה, אלא כמוה, על קו האגם, כמן המשך ישיר שלה. היית רוצה להיקבר עכשיו"

(מתוך "אמא")

ריקה שלו קבורה בבית העלמין של המיתוסים הגדולים - בית העלמין של כנרת - בשורה ראשונה על שפת האגם. מטרים ספורים ממנה קבורה רחל המשוררת ורמקול משמיע בלופ אינסופי את מנגינת השיר "ואולי". שלו לא מבקר כאן הרבה, ובכל מקרה, מה שבשביל רוב המבקרים הוא מקדש של ישראליות, מבחינתו הוא עוד זירה משפחתית, מקום שאין לו אליו יראת כבוד מיוחדת. הוא התעלם מהתיירים המזמזמים "הוי כנרת שלי" וניגש מיד אל קברה של אמו. המניע לביקור בבית הקברות נחשף - שלו רצה להביא לאמו עותק מהספר החדש שכתב עליה.

קשה היה לו למצוא את הדרך הנכונה לעשות את זה, כי אם יניח את הספר סתם כך על המצבה, הוא עלול להתעופף או להירטב בגשם. שלו קצת הצטער על שלא חשב להביא שקית שתגן על הספר מפני פגעי מזג האוויר וחבל לקשור בו את השקית אל המצבה. פתאום נמצא פתרון - אפשר להניח את הספר בתוך עציץ חרס שעומד על המצבה. אבל הצצה אל תוך העציץ גילתה שהמקום כבר תפוס, שמישהו כבר הניח שם ספר, אחר; עותק ממורטט של ספרה האחרון של אחותו הצעירה, צרויה, "שארית החיים".

יש ביניכם תחרות?

"הספר הראשון של צרויה, ספר השירים 'מטרה נוחה לצלפים', יצא לאור ב-88', בדיוק באותה שנה שבה יצא לאור הספר הראשון שלי, 'אופוס 1', וזאת דווקא היתה חוויה טובה. אני יכול להגיד שהגישות שלנו לכתיבה מאוד שונות. אצלי יש דגש על צורה ושפה ומבנה, ובכל ספר שלי אני יוצר מבנה קצת שונה. ל'אופוס 1' יש מבנה מוזיקלי וניסיון לתת משמעויות פסיכולוגיות לאפיון דמויות. הספר השלישי, 'החומר האפל', הוא רומן עם מסר מאוד פסימי מבחינת אהבה. זה ניסיון ליישם תיאוריות אסטרו פיזיקליות בהקשר של חיי אהבה ושל יחסים בין גברים ונשים. הספר החדש מחולק לפרגמנטים, המספרים מתחילים מאפס ואז הולכים אחורה, עד מינוס 273, שזה הטמפרטורה הכי קרה שיכולה להיות ביקום. זה נקרא האפס המוחלט.

"המבנה המקוטע נועד ליצור קרע, להציג את האבל כמשהו קרוע, אבל רציתי גם לתאר תהליך של התקררות, הקור בלי אמא. זה מתחיל באפס ומגיע לשיא הקור, שאי אפשר לרדת יותר נמוך ממנו. הכתיבה של צרויה שונה ויש פחות דגש על ניסויים צורניים ויותר על דמויות ועלילה. הפואטיקה שלנו די שונה".

יש קנאת סופרים?

"אני חושב שאני לא מקנא, לפחות לא בשכבה הגלויה. זה סוגים שונים שאי אפשר להשוות זה לזה, וזה גם קשור לעובדה שאני גם מתמטיקאי שעושה עוד דברים, ואצלה הכתיבה זה כל העולם, אז אני מרגיש במובן מסוים שמגיע לה להצליח ואפילו במובן הכלכלי, כי היא מתפרנסת מזה. אני אוהב את הספרים שלה והיא אוהבת את הספרים שלי".

ענר שלו ליד קבר אמו. הרגשתי צורך לתת לה את הספר ולקוות שהיא תקראצילום: ירון קמינסקי

בספר "אמא" יש תחושה ברורה של ניכור ומרירות על היחס של האב והאחות למותה של האם. התחושה היא שהתגובות שלהם לא תואמות את מה שאתה מרגיש. אתה כותב למשל: "סוף סוף אוכל לטפל בעצמי, אומרת אחותי. בודד בודד בודד". האם המוות של אמך הביא למשבר משפחתי?

"אחרי שאמא שלי מתה הרגשתי שהמשפחה התפוררה ואין מה שיחזיק אותה, והרגשתי גם שהקשרים עם אבא שלי ועם אחותי קיימים אבל הם לא מה שהיו קודם. אפשר היה לחשוב שכשמתייתמים אמורים להתקרב זה לזה, ליצור קבוצת תמיכה, אבל אצלנו זה לא קרה, אולי חלקית באשמתי, כי נכנסתי לדיכאון מאוד עמוק ואיכשהו היה לי קשה לתקשר. באיזשהו אופן הרגשתי את חוויית האבל שלי כמו חוויה של לבד. בכל מיני סיטואציות הייתי מתפרץ בבכי, ואף אחד אחר לא בכה. היתה תחושה שכולם חוזרים לתפקוד נורא מהר ואולי אפילו חשים הקלה שהיא מתה, גם כי לא צריך לטפל בה, ואצלי זה נחווה בצורה הפוכה, שהיא מתה ולא הרווחתי זמן פנוי אלא מסע ייסורים, או חיים בבדידות גוברת.

"אני בטוח שגם אבא שלי ואחותי והרבה אנשים נוספים מאוד כאבו והתאבלו, כל אחד בדרכו. אבל זה פעל עליהם בצורה מאוד שונה מאיך שזה פעל עלי. אולי בגלל שאני הייתי ילד של אמא וצרויה ילדה של אבא, אז הרגשתי קצת חוסר איזון במשפחה.

"יש לי תחושה שאמא שלי היתה הזיכרון וכשאני מאבד אותה, אני מתנתק מהעבר שלי ומאבד את הזיכרון. לפעמים ציער אותי שלא הרגשתי חזק את האבל של אנשים מסביבי ולא הרגשתי כל כך תגובה לדיכאון שלי. זה הגביר את הבדידות שלי. מעבר לאיבוד אמא שלי, זה יצר עוד מקור של בדידות.

"גם את האב וגם את האחות אני מנסה להציג בספר כדמויות רב ממדיות, שיש הרבה דברים שגורמים לי להרגיש קרבה אליהם, ודברים אחרים שמרחיקים אותי מהם, לעומת הקרבה הגדולה לאמא. הייתי מאוד קרוב לאחותי כשהיינו ילדים וגם בשנות העשרים שלנו, ובשנים האחרונות קצת פחות".

באלבום התמונות המשפחתי יש תמונה שלכם בגיל ההתבגרות, עומדים ומחזיקים ידיים.

"אני חושב שהקרבה בינינו בילדות היתה ממש סימביוטית, כי גרנו כמעט לבד בבית ברל. היו שם רק חמש משפחות. אז סיפרנו אחד לשני הכל, והתייעצנו על הכל. הנשיקה הראשונה שלי היתה עם מישהי שצרויה הכירה לי, וצרויה כתבה על זה שיר. זו היתה דרגה כזאת של קרבה שלא מאפשרת קשר קרוב עם אחרים. ברור שברגע שהיו לנו בני זוג ומשפחות זה לא היה יכול להימשך באותה צורה".

גם צרויה שלו מעידה על קרבה נדירה, כהגדרתה, בינה לבין אחיה בתקופת הילדות והנעורים. "היינו חברים קרובים ביותר, שיתפנו זה את זה ועזרנו זה לזה", היא אומרת. "בנעורינו ניסיתי לשדך לו את חברותי והוא היה מכין עבורי את שיעורי הבית במתמטיקה. הייתי משאירה את המחברת על שולחנו ובבוקר מוצאת את התרגילים פתורים. במסיבות הסלוניות הראשונות הייתי יושבת בצד כי איש לא הזמין אותי לרקוד, מכיוון שהייתי אז גבוהה מכל הבנים. אחי מדי פעם היה חס עלי ומזמין אותי כדי שלא יבחינו במצבי המביך".

היא אומרת שברית הילדות עדיין שרירה וקיימת בינה לבין אחיה, למרות ההתרחקות הטבעית שנבעה מכך שכל אחד מהם שקע בענייניו המשפחתיים. על תגובתה למות האם אומרת שלו: "מותה של אמנו מלווה אותי בימים ובלילות, במחשבות ובחלומות. בכל גיל קשה לאבד הורה. כל אחד מתאבל בדרכו. אני הפניתי את רוב משאבי לטיפול באבינו שנאלץ להתמודד גם עם מות אשתו וגם עם אובדן הניידות שלו בתאונת דרכים זמן קצר קודם לכן. יכול להיות שהטיפול היומיומי במצוקתו של אבינו עימעם את מצוקות שאר בני המשפחה".

נפגעת ממה שענר כתב עליך בספר?

"הדברים המתוארים בספר, ככל שהם עוסקים בי, הם תשקיף של הנפש המעורערת המועדת לסלף את המציאות. אבל איך אפשר להיפגע מיצירה ספרותית אשר ממילא מתארת מצב נפשי סובייקטיבי ולא עובדות כהווייתן".

פצצת זמן

"כל פעם שאבא שלי מדבר על מות אביו מתמלאות עיניו דמעות"

(מתוך "אמא")

בדרך לבית הקברות טען ענר שלו שהקבר אינו מסמל עבורו את הנוכחות של אמו. לכן הפתיע מעט הרצון שלו להשאיר לה שם ספר, דווקא שם ולא במקום אחר, כאילו בכל זאת היא עשויה לקרוא אותו. "זה חיפוש נואש אחרי נוכחות והיאחזות במשהו, שגם אם אין בו ממש, הוא קצת מנחם", הוא מסביר. "אולי כולנו ברגעים קיצוניים נעשים קצת פרימיטיביים. אבל ממש הרגשתי צורך לתת לה את הספר ולקוות שהיא תקרא. יש בספר שורה שאומרת, 'את הספר הזה היא לא תקרא'. אולי זה ניסיון ללכת נגד זה".

אתה מרגיש קשור למקום הזה?

"אין לי קשר מיסטי לקברים. אני לא מרגיש שהיא שם. אחרת אולי הייתי נוסע כל שבוע. זו אחת הבעיות הגדולות, שאני לא כל כך מרגיש את הנוכחות שלה מאז שהיא מתה, בשום מקום. מה שכן, בית הקברות הזה מקסים, והיא עצמה קבורה במקום הכי יפה, על שפת האגם. לא ברור לי אם גם לי שומרים פה מקום. פעם היו איתי בקשר בעניין הזה אבל הם רצו מקדמה, ולי זה נראה לא נכון לקנות לעצמך חלקת קבר בשלב הזה - לא שאני לא אובדני, אבל בכל זאת לא עשיתי שום דבר. יכול להיות שאיבדתי את האופציה הזאת".

מבית הקברות נסענו לקבוצת כנרת, שם נולדה אמו של שלו ובה התגוררו סבו וסבתו, עד למותו של הסב אהרון שידלובסקי ב-1980. ברגע הראשון אמר שלו שהוא נדהם לגלות שכלום לא השתנה. אבל כשניסה למצוא את הבית שבו התגוררו סבו וסבתו, התקשה להתמצא בשבילי הקיבוץ. את הדירה שבה התגוררו לא מצא, אבל אחד הצעירים הצביע על "בית אהרון שידלובסקי" - ספרייה וארכיון שנבנו לזכרו - ושלו כלל לא זכר.

"אני לא שונא את הקיבוץ", הוא אומר. "אבל לא אהבתי אותו כשאמא שלי היתה בחיים, גם כי זה התקשר לטראומות שלי מבית הילדים, וכשהיינו מתארחים פה כבני נוער, הנערים המקומיים היו קצת צוחקים עלינו. אבל נורא אהבתי את סבא וסבתא שלי וזאת היתה סיבה טובה לבוא. סבא שלי מאוד השפיע עלי, והיו לי איתו דיאלוגים על כל הנושאים שבעולם. אני חושב גם שאמא שלי כל כך אהבה את הקיבוץ והיו לה כל כך הרבה חברים פה, שזה קצת איים עלי. כשהיא היתה בכנרת אז אולי הרגשתי שהיא אוהבת אותי פחות, כי יש לה כל כך הרבה רגשות לאנשים אחרים, וכשהיא היתה מבודדת בבית ברל אז כל תשומת הלב היתה אלי".

אהרון שידלובסקי נולד בפולין, הגיע לארץ ישראל עם העלייה השנייה והיה ממייסדי קבוצת כנרת. מספרים עליו שהיה כל כך סגפן, עד שסירב לבקר בתל אביב אחרי קום המדינה ורק עבר בה פעם בטעות במכונית, בדרך למקום אחר. בתקופת הצנע ויתר על ארוחה ביום וגם בגיל 71 נהג לקום בארבע לפנות בוקר ולעבוד שמונה שעות כחשמלאי הקיבוץ. למרות קרבתו לצלחת החשמל הרשה לעצמו בביתו להשתמש בנורה של 15 ואט בלבד, והתגורר בבית שבו השירותים היו משותפים לכמה דירות, למרות זכותו לעבור לשיכון ותיקים נוח יותר. על הספרייה שנבנתה לזכרו כתוב ששידלובסקי "חי בכנרת ונאבק עמה על דרכה".

הסב, אהרון שידלובסקי. פוסט ציוני

"סבא שלי היה סוציאליסט פוסט-ציוני מאה שנה לפני שהמציאו את המושג", מספר נכדו. "הוא לא רצה לבנות פה לאום, אלא חברה צודקת. הוא לא חשב שכל היהודים צריכים להגיע הנה, אלא רק מי שמעוניין בניסוי הסוציאליסטי. הוא די נבהל כשאחותו הגיעה לארץ ושמח כשהיא הפליגה לאמריקה. הוא ייצג את האידיאולוגיה הקיבוצית הכי קיצונית ולא מתפשרת, על גבול האנרכיזם. הוא האמין בסוג של קומונה, שאנשים צריכים לתת כמה שיותר ולצרוך כמה שפחות. כשמינו אותו לגזבר הקיבוץ והכריחו אותו לקחת הלוואה, הוא התפטר. הוא התנגד לעבודה שכירה בקיבוץ. כשאולץ לקחת פועלים מטבריה כשהיה חשמלאי, הוא שוב התפטר. אחרי ששת הימים הוא מיד אמר שצריך להחזיר כל סנטימטר, אפילו בלי הסכם. הוא לא חצה מעולם את הקו הירוק ואפילו לא ביקר בעיר העתיקה. הוא לחם בצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם, מצד שני הגדיר עצמו פציפיסט ומצד שלישי הלך כל הזמן עם אקדח חגור למותניו. הוא היה אדם מלא סתירות.

"אשתו, סבתא שלי עליזה, שבעצם לא היתה אשתו כי הם אף פעם לא התחתנו, באה מרומני שבאוקראינה. היא היתה ממנהיגות תנועת העבודה, והיא לא חיה הרבה בקיבוץ אלא באה בעיקר בסופי שבוע. היתה מקורבת למנהיגי היישוב. היה לה נהג עם שברולט. היא היתה אמא במשרה מאוד חלקית, בעיקר בסופי שבוע. כמו שלי יש טראומת נטישה מאמא שלי, יכול להיות שלאמא שלי ולאחותה גם היתה טראומה מסוג אחר. פעם, כשאמא של אמא שלי חזרה מפולניה אחרי היעדרות של שנה וחצי, אז אמא שלי התחבאה מפניה וכשמצאו אותה היא טענה שסבתא שלי זו בכלל לא אמא שלה. גם לאמא של אבא שלי, סבתא ציפורה, יש טראומה קשה שקשורה לאימהות - הילדה שלה מנישואים ראשונים נלקחה ממנה על ידי האב, לאמריקה. הוא התעלל בבת, שם אותה במשפחות אומנות ובבתי יתומים ואמר לה שאמא שלה לא רוצה אותה. אבא שלי מספר שאמא שלו היתה בוכה בלילות מגעגועים לבת שלה.

"סבתא ציפורה היתה מוורשה, ובעלה השני, מאיר, אבא של אבא שלי, נולד בקובנה והיה רוקח. הוא עבד בהדסה והם הגיעו לירושלים. גם הם היו מהעלייה השנייה. לסבתא ציפורה ולסבא מאיר פסלבסקי, שעיברת לשלו, היו ארבעה ילדים - יצחק שלו היה הבכור. אחריו היתה האחות מינה, האחות רפאלה שמתה בגיל שמונה ואבא שלי, מרדכי".

יש לך יחס לעובדה שהמשפחה כל כך מושרשת בהיסטוריה המקומית? אתה מרגיש שיש לך תפקיד?

"לא. אולי זה לא יפה, כי השקיעו בי המון. אני מניח שאני כן נותן בכל מיני מובנים, אבל אני נותן כי יש לי לחץ פנימי ולא בגלל שאני מרגיש חובה או בגלל מורשת משפחתית".

אין לך תחושה של אחריות היסטורית?

"כרגע לא. אני לא רוצה לבזבז את הזמן על דברים חסרי חשיבות, אבל אין פה דיכוטומיה כזאת שכל הדברים בעלי המשמעות הם דברים בעלי חשיבות ציבורית. את זה אני לא מרגיש. תקופות ארוכות בחיים שלי הייתי יצירתי בכל מיני דרכים, אבל לא בדרך שיש לה משמעות ציבורית. כרגע אני קצת יותר מעורב גם בכתיבה פובליציסטית, אז אולי זו היתה פצצת זמן וככל שעוברות השנים אולי יש יותר תחושה של אחריות, אבל היא לא בהכרח מודעת. אולי זו גם תחושה שיש הידרדרות במצב הכללי ואני מרגיש שזה יותר קשה לשבת בצד ולא להגיד כלום.

"אני לא מרגיש חלק מקליקה בשום מובן. כולנו במשפחה כותבים והגישה של כל אחד לכתיבה היא מאוד שונה. אני ממש לא חושב שזה אותו ז'אנר, איך שאחרים במשפחה כותבים ואיך שאני כותב. יש קבוצות ספרותיות עם מניפסט, ואני לא יכול לנסח מניפסט עם אף אחד במשפחה שלי. אני שומר על אינדיבידואליזם גם בתוך העדר הספרותי".

חדרים נפרדים

"החידה של היותם ביחד היא החידה של קיומי"

(מתוך "אמא")

הוריו נפגשו בירושלים, כאשר המשורר פנחס שדה, חבר של מרדכי שלו, לקח אותו לפגישה רומנטית עם אשה, שגם היא לא באה לבדה, אלא עם ריקה שידלובסקי. שניהם כבר היו גרושים. מרדכי שלו היה נשוי תקופה קצרה לעליזה גורביץ, חברתו מנוער, שהכירה דרכו את המשורר אורי צבי גרינברג. אחרי שנת נישואים התגרשו שלו וגורביץ, וחודשים ספורים אחר כך היא נישאה לאצ"ג והיתה בעצמה למשוררת, שחתמה על שיריה בשם העט עין טור מלכא. ריקה לבית שידלובסקי היתה נשואה לשמעון הפנר, עולה חדש מהונגריה, שנהרג במלחמת העצמאות בקרב על צמח. הנישואים הראשונים של ההורים דווקא היו עניין ששוחחו עליו בפתיחות בבית המשפחה.

"שניהם, כל אחד בצורה אחרת, הנכיחו את נישואיהם הראשונים", אומר שלו. "בספר מופיע דבר קצת מצמרר, שאמא שלי שאלה את אבא שלי באיזשהו שלב אם זה בסדר שהיא תמשיך לענוד את טבעת הנישואים משמעון, והוא אמר, בטח, תענדי אותה כל החיים. אז אפשר להבין בהרבה דרכים את הבטח הזה. אבא שלי דיבר בהמון אהבה והערכה על שמעון, למרות שהוא לא הכיר אותו. הוא נורא התרשם מהאישיות שלו ואמר 'איזה אדם נהדר הוא היה', אז לא היתה תחושה של טינה או קנאה, אלא תחושה של אימוץ של הבעל המת, שאולי יש לו פונקציות אחרות".

בשביל אביך האשה הראשונה היתה פספוס?

"זאת היתה אהבת נעורים. הם הכירו בתיכון והיו ביחד בלח"י. אני חושב שהלח"י נתן להם דירה בתנאי שהארגון יוכל לנצל אותה גם לצרכים שלו. אז הם מצאו את עצמם חיים יחד גם בגלל צו השעה. אולי היה מחסן נשק מתחת לבלטות, או שזה שימש מחסה למבוקשים. על אשתו הראשונה הוא היה מדבר מדי פעם והיתה תחושה שזה סיפור משמעותי בחייו, אבל מה שהוא מספר זה שהם החליטו להיפרד בין השאר בגלל שהיא רצתה ילדים והוא לא היה עדיין בשל לזה. הם היו צעירים מאוד. הם נפרדו ואז התפתח הקשר שלה עם אורי צבי גרינברג. זה מה ששמענו. לא עשיתי תחקיר ואולי יש אנשים שמפיצים סיפור אחר, אבל הסיפור המשפחתי הוא שהם נפרדו ורק אחר כך החל הרומן עם אורי צבי גרינברג".

שלו מספר שהוריו התגוררו כל חייהם בחדרים נפרדים, ובעיניו הדבר העיד על הצורך שלהם במרחב אישי.

בתור ילד זה לא הטריד אותך?

"אתה מכיר רק את מה שאתה מכיר, ואם הוא שונה אתה לא מרגיש שהוא שונה. מן הסתם היה לי יחס קצת אדיפלי לאמא שלי, והעובדה שלא היתה תחושה של קרבה מאוד גדולה ביניהם דווקא שימחה אותי, כי כאילו ניצחתי בתחרות עם אבא שלי והייתי עם אמא שלי או משהו כזה. כמובן, הכל בצורה מאוד מטאפורית. לאורך הרבה דורות במשפחה שלנו יש תחושה של קשרים מאוד עמוקים, אנכיים ולא אופקיים. אמא שלי היתה קשורה בצורה חזקה לאבא שלה. בגלל זה היא ביקשה מבעלה הראשון שיגורו בכנרת וכך יצא שהם היו בסביבה כשהיה הקרב על צמח נגד הסורים ועשרות בני העמק נהרגו, כולל הוא. אז אפשר להגיד שאם היא לא אהבה כל כך ולא היתה קשורה כל כך לאבא שלה, אז בעלה לא היה נקלע לקרב הזה והיה נשאר בחיים. סבא שלי הוא זה שמצא את הגופה שלו וזיהה אותו לפי השעון שלו".

בספר אתה כותב: "כבר מילדות היתה אמא אחראית על הדברים האסורים. ממתקים שאבא לא הרשה. ביצים. בננות. טלפון. שבעת החטאים". היה הרבה מתח בבית, סביב החוקים הנוקשים האלה?

"אמא היתה בתפקיד הנהנתני והיתה תמיד מפנקת אותנו וגם עושה דברים שהוא אסר. הוא היה הולך לישון בעשר ואז היא נתנה לנו ממתקים וחביתות שאהבנו והוא אסר עלינו. הוא האמין שביצים זה לא בריא ובפרט הוא חשב שאני אלרגי לביצים ובננות ותותים, אז היה נורא חשוב לו לפקח על הדיאטה, אבל זמן הפיקוח הסתיים כשהוא הלך לישון. אז גדלתי בבית מפוצל שמצד אחד הכל אסור ומצד שני הכל מותר, נורא מבלבל כזה. זה לא היה כמו חוקר טוב וחוקר רע כי מאוד אהבנו גם אותו. אמא שלי אהבה לבלות, בתי קפה, סרטים, הצגות, נסיעות לחו"ל, וכל הדברים האלה היו ממש מחוץ לתחום בשביל אבא שלי. אבל במובן מסוים הוא היה יותר חברותי ממנה. הוא אהב שבאים לבקר אותו. הוא היה מאוד חברתי וזקוק לאהבה מהרבה אנשים ונהנה לקבל אותה, אבל בתנאים שלו - בסלון הבית שלו, עם השילוב של אהבה והערצה, בנופך אינטלקטואלי.

"אמא שלי היתה הרבה יותר פיזית והוא הרבה יותר רוחני. היא נהגה והוא לא נהג, היא החליפה נורות בבית והוא לא נגע בדברים האלה. אבא שלי כמעט אף פעם לא הלך להלוויות, לחתונות. הוא לא יוצא לבית קפה או לסרט, מעולם לא היה בחו"ל. קצת מזכיר לי את קאנט שמעולם לא יצא מקניגסברג. לא הרגשתי שהם זוג רומנטי, לא היו גילויי חום ומגע פיזי, לפחות לא בפומבי, אבל מצד שני היה ביניהם קשר מאוד חזק. יכול להיות שאף אחד מהם לא יכול היה לחיות כל כך הרבה שנים עם מישהו אחר".

מתמטיקה

"פתאום מכה בך ההכרה: את הספר הזה היא לא תקרא"

(מתוך "אמא")

למה אתה מוציא ספר בדיוק כל שמונה שנים?

"זה לא מתוכנן, זה איכשהו קרה. כשזה היה סדרה חשבונית באורך שלוש, אז עוד אפשר להגיד שזה מקרי אבל כשהספר הרביעי הוא גם כזה, אז הסיכוי שזה מקרי הוא מאוד קטן. אבל אין לזה הסבר. להרבה דברים אני חושב שאין הסבר. גם במתמטיקה, דווקא את חושבת שמתמטיקאים הם שחצנים כאלה ורוצים להוכיח הכל בוודאות, אבל יש משפט אי השלמות של גדל שאומר שבכל תורה מתמטית מעניינת יש משפטים שאי אפשר להוכיח אותם ואי אפשר להפריך אותם ואין שום דרך לדעת אם הם נכונים או לא, ובמובן מסוים רוב הטענות הן כאלה. כך שדווקא יש גם הרבה צניעות, או מודעות למוגבלות של השכל האנושי, של התבונה האנושית".

שלו עשה את התואר הראשון במתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, את התואר השני באוניברסיטת תל אביב ואת הדוקטורט שוב בירושלים. אחרי פוסט דוקטורט באוקספורד הוא שב אל העיר ומאז הוא מתגורר ומלמד באוניברסיטה העברית. אשתו, דנה, בתה של הסופרת וחוקרת התנ"ך אריאלה דים, מלמדת גם היא באוניברסיטה, במחלקה ללימודים קלאסיים. יש להם שתי בנות, הגדולה בת 19 והקטנה בת שש.

תחום העיסוק העיקרי של שלו כמתמטיקאי הוא תורת החבורות.

"חבורה זו קבוצה, אוסף של עצמים, שיש ביניהן פעולה", הוא מסביר. "היא צריכה לקיים כמה אקסיומות, כמו שכשמכפילים באחת התוצאה לא משתנה. בצורה יותר פילוסופית יש כאלה שרואים את תורת החבורות כחקר הסימטריה. יש כאלה שמזהים סימטריה עם יופי, אבל אני לא חושב ככה. זו גישה נאיבית ופשטנית לדעתי. יצירות מוזיקליות סימטריות מדי הן פחות יפות, לדעתי. אבל יש אסכולה גדולה שמזהה סימטריה עם יופי ובמובן הזה אפשר להגיד שתורת החבורות עוסקת ביופי, ואז אנחנו יכולים להגיד שזה קשור כבר לספרות".

לכתיבה ספרותית הוא הגיע מאוחר יחסית. ספרו הראשון יצא לאור כשהיה בן 30.

"יכול להיות שקצת מרדתי במגפה הספרותית במשפחה שלי. הרבה אנשים כותבים כמרד במשפחה ואצלי להיות סופר היה הכי קונפורמיסטי שאפשר, אז מרדתי בכך שבחרתי להיות מתמטיקאי. כילד עשיתי ניסויים בכימיה ובאלקטרוניקה. אבא שלי לימד אותי המון מתמטיקה, למשל איך מוכיחים שיש גדלים שונים של אינסוף.

"כילד גם חיברתי מנגינות, ניגנתי בפסנתר. כשהייתי בן 20 התעניינתי בפסיכואנליזה וקראתי את כל פרויד. ניסיתי לרשום חלומות שלי ולנתח אותם, ואז גיליתי שאני קצת עורך את החלומות שלי ומרמה, ומנסה להפוך את זה ליותר מעניין. דרך כתיבת החלומות הגעתי לכתיבת סיפורים. אבל העניין האמנותי העיקרי שלי עד שנות ה-20 היה מוזיקה ולא כתיבה. באיזשהו שלב העדפתי להתרכז במתמטיקה ובכתיבה ספרותית ולזנוח את המוזיקה. וזה חבל לי. מוזיקה היא צורה טהורה, בעוד שבספרות אפשר למצוא יסודות מימטיים, יסודות ריאליסטיים. במובן הזה מוזיקה קרובה למתמטיקה. במוזיקה אין הממד של תוכן. זה דבר שמאוד מדבר אלי".

משאלת מוות

"מיטה ריקה ואני בתוכה"

(מתוך "אמא")

למה בעצם אתה לא בוחר? מה משרתת המתמטיקה בחיים שלך, ומה הכתיבה?

"אני אוהב את היופי במתמטיקה ואני חושב שלפעמים יש למתמטיקאי תחושת בדידות, כי הוא עושה דברים מאוד יפים שנחשפים לקהל מאוד קטן. לפעמים יש מאמרים שאולי רק עשרה אנשים בעולם מסוגלים לקרוא. לפעמים זה מיוחד, כמו מין שפה סודית כזאת, אבל מצד שני זה נותן תחושה של בדידות, ואולי הכתיבה היא ניסיון לפתור את תחושת הבדידות שהעיסוק במתמטיקה יכול ליצור.

"בזמן שכתבתי את הספר הראשון שלי עשיתי גם דוקטורט במתמטיקה ובצירוף מקרים הספר יצא ביום שבו הגשתי את הדוקטורט. אז יכול להיות שיש בי רתיעה מלהקדיש את עצמי לגמרי לדבר אחד ואני קצת אוהב להתפזר. התחלתי קצת בשירה, כמו הרבה סופרים אחרים. התפרסמו כמה שירים שלי והרהרתי ברעיון לכנס כמה שירים לקובץ, אבל עוד לא עשיתי את זה. אולי פעם אנסה לעשות עם זה משהו. בקובץ שכתבתי יש הרבה משאלת מוות".

אתה יודע למה?

"בספר אני מזכיר שאמא שלי סיפרה לי שכשנולדתי לא הוצאתי הגה ולא נשמתי וצריך היה לנער אותי כדי שאתחיל לבכות ולנשום ולהסתגל לעולם. אז אולי זה היה איזשהו רמז שאי קיום טבעי לי לא פחות מקיום. היא גם היתה איתי בשמירת הריון אז זה אומר שהיא כמעט לא זזה במשך תשעה חודשים, כך שגם ההריון שלי לא היה טבעי במיוחד. גם לעובר בחייו יש חוויות של תנועה ואני הייתי נורא סטטי. אני חושב שיש בי משהו פסיבי. המוות איכשהו לא מפחיד אותי, לפעמים הוא יותר מפתה ממפחיד.

"אני לא חושב שאני אובדני מעשית. צריך להיות נורא אקטיבי בשביל להתאבד. וגם יש לי חיים מאוד יפים. אני רק לא רואה את המוות כמשהו נורא מפחיד, אלא כאופציה מעניינת. אנחנו מתחנכים על המיתוס של סוקרטס שיכול היה למנוע את מותו והוא דווקא מת ברצון, וישנו פולחן המוות של ישו. התרבות המערבית ספוגה במיתות מכוננות.

"בגיל 16 הייתי בטוח שתוך חודש-חודשיים אני מת. זה היה לגמרי לא רציונלי, לא היה ברור איך ולמה. בית ברל היה מקום נטוש ובודד כזה. כשמכונית היתה עוברת בלילה ברחוב שלנו, וזה היה קורה פעם בשבוע בערך, אז זה היה נורא מרגש אבל גם נורא מפחיד, ותמיד הייתי בורח מהאורות של המכונית או שהייתי צריך לעצום את העיניים. זו היתה נוירוזה חמורה. בכל אופן, מוטיב המוות יותר מודגש או מוקצן בכתיבה שלי מאשר בחיים שלי".

אתה כותב כתחליף לדברים שלא תעיז לחיות במציאות? מנסה להמציא את עצמך מחדש?

"יותר מכל דבר אחר, אני אוהב לשמוע סיפורים של אנשים. אני גם מזדהה נורא בקלות עם אנשים וכשאנשים מספרים לי, אז אני מרגיש שאני חי את זה. אנשים נוטים לספר לי דברים אישיים די מהר. אחד החלומות שלי כשהייתי צעיר היה להיות תרפיסט, אולי פסיכואנליסט. אולי יש לי קצת רצון לחיות חיים של אחרים. אולי יש משהו קצת חסר זהות באני שלי, שהוא סופג נורא בקלות, ושהוא מזדהה נורא בקלות".

אבל דווקא הספר החדש, למרות ההערה שזה בדיון, הוא בסופו של דבר כמעט דוקומנטרי, וקשור כולו לחיים האמיתיים שלך.

"היה לי חשש מאוד גדול. הכתיבה של הספר היתה משהו הכרחי בשבילי, ולא התלבטתי לגביה, אבל הפרסום שלו לא היה מובן מאליו. זה ספר מאוד פרטי, וחשבתי שדרגת הפרטיות הזאת יכולה להוביל לחוסר תקשורת, כי אולי אני צולל עמוק לתוך עצמי וזה לא יהיה מובן לאנשים אחרים. אבל מתגובות שאני מקבל יש לי הרגשה שכשאתה מנסה להיות הכי פרטי, אתה איכשהו הכי כללי. הרבה אנשים שחוו אובדן אומרים שזה מבטא דברים שהם חשו והרבה אנשים מדברים על קשר עמוק ורב שכבתי לאמא שלהם. יש קרבה מוזרה בין הפרטי והכללי".

זו הרגשה נעימה, להיות נגיש?

"כן, אני מרגיש יותר חיבור לקוראים מאשר בספרים אחרים, אבל אני גם מרגיש כאילו אני הולך עירום ברחוב. עם הספר הזה אני חושב שאני הכי פחות מסתתר ומתגונן. בהרבה ספרים אחרים אני מסתתר מאחורי מניפולציות ספרותיות, וכאן יש משהו ישיר יותר, ואני יותר נחשף. אני מרגיש שבספר הזה יש פוטנציאל לדבר ליותר אנשים. אבל אני לא חושב ברמות של בסט סלר. גם לא אכפת לי אם ימכרו בשקל לעותק ולא ארוויח כלום. יותר חשוב לי שהוא יגיע איכשהו".

shani.litman@themarker.com

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ