בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

30 שנה למלחמת לבנון

כיבוש הבופור: הפקודה שלא הגיעה

האם הקרב על המבצר שהפך לסמל נערך בעיקר לצורכי יוקרה פוליטית? האם ההשתלטות על ההר, במחיר דמים נורא, שירתה בעיקר את בעלי בריתה הנוצרים של ישראל בדרום לבנון? ומדוע טוענים אנשי הפיקוד כי הורו לדחות את ההתקפה, אך באוגדה לא שמעו על כך? 30 שנה אחרי, בחזרה לקרב ההוא

107תגובות

“מרגישים פה אוויר פסגות. אלוה”, התפייט ראש הממשלה, מנחם בגין באזני שר הביטחון שלו, אריאל שרון, מיד לאחר שיצא מהמסוק שהנחית אותו למרגלות מבצר הבופור, בדרום לבנון. היה זה בבוקר ה–7 ביוני 1982, היום השני למבצע “שלום הגליל”, שעות ספורות לאחר שהסתיים במקום אחד הקרבות המרים והכי שנויים במחלוקת במלחמה. גופות ששת הלוחמים שנהרגו בזמן ההסתערות על הבופור כבר הורדו מהמבצר והושלם פינוי הפצועים. רק מספר תחבושות ספוגות בדם נותרו מתעופפות ברוח, עד שנעצרו בגדרות התיל שהקיפו את האזור. למיטב זיכרונם של כמה מהנוכחים, אפשר היה עדיין להריח את אבק השריפה באוויר.

“בגין היה באופוריה. הוא קרן מאושר”, סיפר ל”הארץ” כתב הטלוויזיה עמוס כרמלי, אשר סיקר אז את הביקור. לדבריו, “בגין התייחס למעמד כאל רגע היסטורי, והיה מאוד נרגש”. כרמלי זוכר כי לא שמע במהלך הביקור כל התייחסות של בגין או של מי מהסובבים אותו, לסוגיית הנפגעים בקרב. “בגין היה מאוד סקרן והיו לו הרבה שאלות, אבל הנושא הזה כלל לא עלה, לא בזמן הטיסה וגם לא בזמן שהיינו על הבופור. לקראת סוף הביקור הוא ביקש לצפות לעבר אצבע הגליל. הוא התפעל מהנוף ובעיקר מהשליטה הטופוגרפית שיש מהמקום”.

במהדורת החדשות ששודרה באותו ערב, הוקרנה כתבתו של כרמלי. בעקבותיה התעוררו לראשונה סימני השאלה בדבר נחיצות המלחמה והדרך שבה היא מתנהלת. הכתבה נחקקה בתודעה הציבורית בעיקר בעקבות השאלה הארכאית שהציג בגין לקצין הסיירת תמיר מסד: “היו להם מכונות ירייה?” הסג”מ הצעיר ענה במבוכה לראש הממשלה: “היו להם גם מכונות ירייה די גדולות פה”. שרון נראה עומד בין השניים, בקושי כובש את חיוכו לשמע הדיאלוג התלוש שנמשך עוד מספר שניות. בעיתונים שפורסמו למחרת הועלה החשד כי “שיח החירשים” הזה מעיד על נתק בין ראש הממשלה לדרג הצבאי ולשר הביטחון. כעבור יומיים, לאחר שהתפרסם מחיר הדמים שבו נקנה הבופור, החשדות הפכו לכתב אשמה. מאבקם של הורי ההרוגים בקרב לבירור האמת, היה אחד המהלכים העיקריים שהולידו לימים את תנועת המחאה נגד המלחמה ונגד הכיבוש בלבנון, שנמשך 18 שנה.

“כיבוש הבופור יועד לסיירת גולני עוד הרבה לפני המלחמה”, סיפר ל”הארץ” סגן הרמטכ”ל לשעבר, משה קפלינסקי, אשר מונה לתפקיד מפקד הסיירת כמה שבועות קודם למלחמה במקומו של גוני הרניק, שהשתחרר מצה”ל. לדבריו, “זו היתה סיירת שעבדה באופן קבוע בפיקוד הצפון והכירה היטב את השטח ואת היעד”. בחודשים שקדמו למלחמה תירגלו חיילי הסיירת מגוון גדול של תרחישים לכיבוש הבופור. נדב פלטי, שהיה סגן מפקד הסיירת בתקופת ההכנות למלחמה, אמר לאחרונה: “אני לא חושב שהיתה תוכנית שלא בחנו ותירגלנו באותה התקופה. תירגלנו את כיבוש המקום בלילה וביום, מצפון ומדרום, מהאוויר, בטיפוס רגלי מנהר הליטני וגם בהסתערות רכובה על גבי נגמש”ים. היינו מוכנים לכבוש את הבופור בכל מצב”. בזמן הקרב היה פלטי בחופשת שחרור באילת, מנותק מהעולם ומהחדשות, אך ברגע ששמע כי פרצה המלחמה הוא יצא בבהילות ללבנון. למחרת הקרב החליף כמפקד הסיירת את קפלינסקי, שנפצע בדרך אל הבופור.

דובר צה"ל

על פי התוכנית שקדמה למלחמה, סיירת גולני אמורה היתה לפעול במרחב האוגדה המשוריינת של אביגדור קהלני. במסגרת זו תוכנן כי הסיירת, יחד עם פלוגת ההנדסה של גולני בפיקוד צביקה ברקאי ומחלקת טנקים, יכבשו את מבצר הבופור ואת המוצבים הסמוכים לו לאור יום. אך עוד לפני שנורה כדור אחד לעבר היעד החלו הדברים להשתבש. כבר במעבר על הליטני, בטרם ההגעה לאזור המבצר, התעכב הכוח כמעט עד לחשיכה, בהמתנה אחרי שיירות הטנקים שנדחקו בצירים הצפופים והתלולים. בהמשך התקשו הנגמ”שים לעבור בשטח אשר קודם לכן, על גבי המפה, נראה היה כפשוט למעבר.

מפקד הסיירת, קפלינסקי, נפצע קשה מפגיעת כדור עוד לפני שהכוחות הגיעו לבופור וגוני הרניק, שהוזעק להחליפו, נפצע קל בהתהפכות נגמ”ש בזמן שניסה להצטרף אל הכוח. בהמשך, מחלקת הטנקים, שהורכבה מחיילים צעירים במסלול הכשרה, נתקעה ולא הגיעה אל היעד, וכך גם חלק מהנגמ"שים. גם המבצר עצמו התגלה כקשה לכיבוש מכפי שחשבו, והתעלות שמקיפות אותו עמוקות וצרות משהיה ידוע ללוחמים. בסופו של דבר, נכבש הבופור בידי כוח רגלי מצומצם, בשעת חשיכה.

המציאות המורכבת הולידה כמה מיתוסים של גבורה. גוני הרניק, מפקד הסיירת הקודם, חזר מחופשת השחרור שלו ותפס את הפיקוד בעיצומו של הקרב, לאחר שקפלינסקי נפצע. הוא נהרג בזמן טיהור התעלות בחלקו הצפוני של המוצב. לדברי כמה מחבריו לסיירת, “יחד אתו מתה ארץ ישראל הישנה והטובה”. לאחר מותו קיבל את צל”ש מפקד האוגדה.

סגן מפקד כוח הסיירת בקרב, מרדכי ‏(מוטי‏) גולדמן, קיבל את עיטור העוז. לדברי גולדמן, “היו עוד רבים שהגיע להם צל”ש על הקרב הזה. כמה לוחמים הסתערו אל מול האש באופן הכי מילולי שאפשר”.

המציאות הזו יצרה גם מקרים מורכבים ושנויים במחלוקת, שסביבם נוצר קשר של שתיקה בין הלוחמים. על פי רוב העדויות התרחשו במהלך הקרב מספר אירועים של ירי כוחותינו על כוחותינו. ככל הנראה, לפחות באחד מהם נפצע אחד הקצינים. גם נסיבות מותו של אחד הלוחמים נותרו שנויות במחלוקת. היו שמועות שבחר לסיים את חייו לאחר שנפצע קשה, אך מעולם לא נמצא לדברים ביסוס. לוחמי הסיירת שתקו במשך 30 שנה, פן יכאיבו הפרטים להוריו.

הקרב על הבופור היה קצר יחסית. בתוך קצת יותר משעתיים כבשו החיילים את המתחם, שהורכב משלושה יעדים הפרושים לאורך כ–500 מטר. אך הלחימה היתה קשה ומורכבת. אנשי כוח קסטל של אש”ף ‏(ארגון שחרור פלסטין‏) היו מחופרים וחמושים היטב. בניגוד לציפיות הם נלחמו בעוז, כמה מהם עד הכדור האחרון. נראה כי רק בודדים מהם ברחו לאחר שהחל הקרב. אף אחד לא נכנע. בחלק מהעדויות מסופר שנמצאו במקום 15 גופות. בדיווחים אחרים צוין כי נמצאו 24.

הרחק מאחור

“שמעתי על כך בשיחה אגבית עם הנהג שלי כמה שבועות אחרי המלחמה”, סיפר ל”הארץ” אביגדור קהלני, על הפעם הראשונה שבה נודע לו כי קיימת מחלוקת סביב נחיצות כיבוש הבופור. “הוא סיפר ששמע, שמישהו אמר, שלא היינו צריכים לכבוש את הבופור בכלל, או משהו כזה. ביטלתי אותו. אמרתי לו, ‘עזוב שטויות, סתם דיבורים’. רק אחרי המלחמה הבנתי כמה העלילה הזו תפסה”, סיפר קהלני ורמז כי בעקבות הטענות שהועלו נגדו בהקשר לקרב הבופור, נמנע קידומו לדרגת אלוף.

“בנסיבות המבצעיות שהתפתחו בשטח היה זה קרב שצה”ל היה צריך להימנע ממנו, או לפחות לדחותו עד למחרת”, כתבו אהוד יערי וזאב שיף על קרב הבופור בספרם “מלחמת שולל” ‏(הוצאת שוקן, 1984‏). לטענתם, השינויים שהתרחשו בשדה הקרב במהלך הלחימה השאירו את הבופור הרחק מאחורי אוגדות הטנקים שהסתערו קדימה. “תוך יום אחד היתה המצודה הופכת ממילא למובלעת זעירה ובלתי מטרידה מאחור”.

לטענת שיף ויערי, הדבר הובן בחדר המלחמה של פיקוד צפון עוד במהלך הקרב. “אמיר דרורי ‏(אלוף פיקוד הצפון אז‏) חשב לעקוף את המצודה. הרמטכ”ל ‏(רפאל איתן‏) שהיה בחדר המלחמה, שאל גם הוא אם אין לוותר על התקיפה ואחר הורה לעכבה. דרורי ציווה אפוא לא לתקוף באותו לילה, אך משום מה לא הגיע ההוראה ליחידה. היא אבדה בדרך”. בהמשך נכתב כי “אחרי המלחמה נעשתה בדיקה מדוע לא הגיע הוראתו של אלוף הפיקוד לתעודתה, אך לא הועלתה תשובה חד משמעית”.

עד היום לא ניתנה תשובה חד משמעית למחלוקת. מצד אחד ניצבים קהלני וכמה מקציניו, שבזמן הקרבות היו מרוחקים מספר קילומטרים מהבופור, אך היו מעורים בפעולה כולה. הם טוענים כי לא קיבלו כל שינוי במשימות. לדבריהם, תוכניות כיבוש הבופור הוצגו מספר פעמים בפני האלוף ובפני קציני המטה שלו, גם בשלב אישורי התוכניות הסופיים. הם טוענים כי לא יכול להיות שהדיווחים בקשר על התקדמות הכוחות לא הגיעו לאוזניהם של אנשי הפיקוד. לחיזוק טענתו הציג קהלני מכתב שהתקבל ב–1989, מראש מחלקת היסטוריה בצה”ל, אל”מ בני מיכלסון. הוא מאשר, בהתבסס על החומר התחקירי שעמד לרשותו, כי רק בעיצומו של הקרב על הבופור נודע לקהלני כי הפיקוד ביקש להמתין ולשנות תוכניות, ולכן ההוראה עברה לכוחות בשטח באיחור של שעתיים וחצי מתחילת הקרב, ולמעשה בזמן שהקרב היה כבר בשלבי סיום.

שגריר ישראל בבולגריה כיום, שאול קמיסה, אשר בזמן המלחמה שירת כקצין המודיעין של גולני, תומך בגרסה זו. “כל התוכניות הוצגו בצורה מסודרת בפני הפיקוד ובשום שלב לא ניתנה לנו פקודה על שינוי משימה”, אמר ל”הארץ”. גם מוטי גולדמן זוכר ש”התוכניות אושרו עוד הרבה לפני המלחמה על ידי אלוף הפיקוד, הרמטכ”ל והדרג הפוליטי. קהלני לא חרג מהמתווה שניתן לו מראש. זה היה מתווה ל–24 השעות הראשונות של המלחמה וברור היה לכולם שזה לא מסוג הדברים שמשנים ברגע האחרון. אני בכל אופן לא קיבלתי בשום שלב פקודה על שינוי בתוכניות”.

מנגד, התייצבו אלוף הפיקוד אמיר דרורי וכמה מקציניו, אשר דחו את הטענות בתוקף. לדבריהם, התוכנית לכיבוש הבופור לא אושרה מעולם ולמעשה עד לסיום הקרב לא היה להם כל מושג על מהלך העניינים. “בתכנון המבצעי לא היה כל כוח שצריך לטפל בבופור בשלבים הראשונים של המלחמה”, טען קצין המודיעין של הפיקוד, משה צור ‏(צוריך‏). “גם בתהליך אישור התוכניות מעולם לא הוצג בפנינו כוח כזה”.

קצין המבצעים של הפיקוד, דוד אגמון, חיזק את הדברים: “בפועל, מהרגע שתוכננה תנועתו של קהלני צפונה דרך גשר עקייה, בוטל הצורך לכבוש את הבופור בשלב הראשון של המלחמה. אני זוכר שבתדריך שניתן לקהלני באישור התוכניות, אמר אלוף הפיקוד במפורש, שעכשיו הבופור מאבד בתוכנית מחשיבותו הראשונית”.

חיזוק נוסף לטענה זו עולה, לטענת קציני הפיקוד, מההנחיות שנתנו שרון ורפול לפני המלחמה. שניהם הדגישו מספר פעמים כי בשלב הראשון יהיה על הכוחות להתקדם מהר ככל האפשר, ולהימנע מקרבות עם מובלעות או מוצבים שאינם משפיעים על מהלך הקרב הכללי.

חודשים ספורים לאחר הקרב, פנו כמה ממשפחות החללים לצבא וביקשו לערוך תחקיר על נסיבות מותם של יקיריהן. שמועות בדבר המחלוקת סביב הקרב החלו להגיע אליהן. פניות המשפחות נענו במכתבים, שהבהירו שתהליך התחקיר נמצא בעיצומו וכשיושלם, יועברו להן מסקנותיו. הבטחות דומות ניתנו במשך קרוב ל–25 שנים.

רק בשנת 1998 סיפק הצבא למשפחות, לראשונה, תחקיר קצר ומצונזר שנערך על ידי מחלקת ההיסטוריה של צה”ל. לתחקיר בן שלושת העמודים צורף מכתב שהסתיים במלים: “עלי להדגיש בפניך כי חומר זה הינו צבאי, נמסר לעיונך האישי ואין לעשות בו שימוש ציבורי”. בסוף המכתב דאגו להוסיף “שלא תדעו יותר צער”. אך למשפחות לא היתה כל כוונה וגם לא היכולת לעשות במסמך שימוש ציבורי.

כל הפרטים שהופיעו בו כבר היו ידועים ומוכרים. הם התפרסמו בעשרות ספרים ובראיונות שנערכו לאורך השנים עם רבים מהמעורבים. מה גם, שבסיכום התחקיר הועלו שני ממצאים בלבד. האחד נגע לרוחב ולעומק של תעלות הלחימה על היעד והשני הזכיר את הליקויים בתפקוד מחלקת הטנקים שסופחה לכוח. השאלה אם הורה הפיקוד שלא לכבוש את הבופור, ואם הגיעה פקודה זו לכוחות הלוחמים, אפילו לא הוזכרה.

המשפחות לא הִרפו ובמשך שנים ביקשו מהצבא פעם אחר פעם לקבל תחקיר מפורט יותר. רק ב–2006 נענה הצבא לבקשה ומחלקת ההיסטוריה של צה”ל שלחה למשפחות חוברת בת 120 עמודים על קרב הבופור. “כתב המינוי שלי היה לבצע תחקיר”, אמר ל”הארץ” ההיסטוריון שכתב את החוברת, תא”ל ד”ר דני אשר, בהתייחס לבחירה של מחלקת ההיסטוריה לתת למחקר שלו את השם הלא מחייב “תלקיט” ‏(מלשון לקט‏).

החוברת מציגה היטב את המחלוקת. היא מעלה את טיעוני הצדדים ומציגה עובדות מתוך מסמכים צבאיים, אשר אינם נגישים לעיון הציבור. יש בה מפות, תרשימים מפורטים וציטוטים מספרים. אין בה תשובות לשאלות העיקריות: היכן אבדה התקשורת בין הפיקוד לאוגדה, ומדוע, בעצם, נכבש הבופור.

הכל תועד

. תצלום: יוסי רוט / לע"מ

מלחמת שלום הגליל היתה מהמלחמות המתוכננות ביותר בתולדות המדינה. היא גם היתה המתועדת מכולן עד אז. כל תוכניות הקרב, המפות, יומני המבצעים והפקודות, צולמו ונשמרו בארכיונים. כל הדיווחים ברשתות הקשר הוקלטו. צלמים תיעדו שעות ארוכות בחדרי המלחמה ובחזית. בכמה ספרים ומחקרים שהתפרסמו על המלחמה, התלוננו קצינים בכירים שאנשי מחלקת ההיסטוריה ואנשי דובר צה”ל “מתרוצצים להם בין הרגליים” ומפריעים לעבודה. עובדות אלו הופכות את חוסר היכולת של הצבא להכריע במחלוקת לתמוה עוד יותר.

על הצידוק הצבאי הראשון לכיבוש הבופור אפשר ללמוד מחילופי הדברים הקצרים בין ראש הממשלה מנחם בגין, לשר הביטחון שלו, אריאל שרון, למרגלות המבצר, כפי שתועדו על ידי כרמלי. “זה אחד ההישגים הגדולים ביותר”. אמר שרון לבגין. “המקום הזה היווה...” התחיל שרון לומר ונקטע על ידי בגין. “פצע פתוח. פצע פתוח היה לנו”, אמר ראש הממשלה. שרון הינהן והוסיף “מטרד, סיכון במשך שנים על גבי שנים”.

מבצר הבופור אכן היווה מטרד וסיכון, אך האיום העיקרי ממנו נשקף בעיקר למובלעת הנוצרית בדרום לבנון ופחות לצפון מדינת ישראל. להערכת רוב קציני המודיעין שהתראיינו לכתבה זו, מהבופור מעולם לא נורו טילים לשטח מדינת ישראל, למרות הקביעה הרווחת, שטוענת את ההפך.

על הבופור שהו בתקופות מסוימות קצינים פלסטינים שירו טילים. אך שדה הראייה שלהם ויכולת הטיווח לאצבע הגליל היו מאוד מוגבלים, בטח ביחס לעמדות טיווח אחרות של אש”ף שפעלו בלבנון. על פי רוב ההערכות, השפעתו של מוצב הבופור על המתיחות הביטחונית שקדמה למלחמה, היתה זעומה. מהרגע שחצו כוחות צה”ל את הגבול הוא יצא לגמרי מהמשחק ועד לכיבושו לא נורתה מהאזור שלו אף לא קטיושה אחת.

לעומת זאת, תקריות אש בין אנשי אש”ף שעל ההר לבין לוחמי הגנרל סעד חדד, בעלי בריתה של ישראל, מהכפרים הנוצרים ששכנו למרגלותיו, היו כמעט עניין של שגרה במשך שנים לפני המלחמה. חדד היה מנהיגה של מיליציה נוצרית ושיעית, שנתמכה ואומנה בידי ישראל והתעמתה תדיר עם כוחות אש”ף. לימים הפכה המיליציה של חדד לחלק מצד”ל ‏(צבא דרום לבנון‏) ואנשיה לקחו חלק בטבח בסברה ושתילה.

גם סקירת עיתונים ישראליים ובינלאומיים מהשנים שקדמו למלחמה, מעלה תמונה דומה. בעיתונות הישראלית אין כמעט אזכור לבופור בתקופה שבין מבצע ליטני למלחמת שלום הגליל ‏(1978–1982‏). לעומת זאת, הוא מוזכר עשרות פעמים בעיתונים לבנוניים ובינלאומיים, וברוב המקרים ההתייחסות היא לאיום שנשקף מהבופור לכפרי הנוצרים שנמצאים במובלעת שלמרגלותיו.

כך, למשל, כתב סוכנות הידיעות אי־פי שביקר בבופור באוגוסט 1980, סיפר כי “גורמים רשמיים באש”ף אירגנו את הסיור כדי להוכיח את שליטתם במבצר, המשמש אותם לטיווח ירי ארטילרי לעבר המובלעת הנוצרית הנשלטת על ידי הגנרל סעד חדד”. כתב “הניו יורק טיימס” שביקר במקום שנה לאחר מכן כתב כי “לא ידוע כמה לוחמים פלסטינים נמצאים במבצר, אך הוא משמש להם כעמדת תצפית. ממצוקיו שולטים הפלסטינים לא רק על הגבול עם ישראל, אלא בעיקר על חלק מלבנון הנמצא בידיו של סעד חדד, לבנוני נוצרי, העומד בראש מיליציה הנתמכת על ידי ישראל”.

הצידוק הצבאי השני לכיבוש הבופור נגזר מתוכנית המלחמה של פיקוד צפון. הבופור יושב במרכזו של רכס הצופה אל נהר הליטני מגובה של כ–800 מטר. זוהי נקודה חשובה ושולטת. משום כך הקימו שם הצלבנים את המבצר ומשום כך נערכו עליו לאורך השנים כל כך הרבה קרבות. בפקודת הקרב של אוגדת קהלני נקבע כי לאחר כיבוש הבופור והמוצבים הסמוכים לו, יוכלו להיכנס לאזור כוחות ישראליים נוספים דרך גשר בשם חרדלה, החוצה את נהר הליטני במרחק של כשני קילומטרים וחצי מצפון לבופור.

ההתניה הזו נשמעת תמוהה במקצת, טענה שגם רבים מהקצינים שהתראיינו לכתבה הסכימו לה. נראה שגם כאן מישהו ייחס לבופור יותר מדי חשיבות. מעיון בתיקי המודיעין של הבופור, שהוכנו בפיקוד הצפון לפני המלחמה, עולה שללוחמים הפלסטינים באזור המבצר לא היתה כל יכולת לפגוע באוגדת טנקים הנעה לעברם, אפילו אם היא נמצאת בשטח נשלט ונחות. על פי תיקי המודיעין והממצאים לאחר הקרב, אנשי אש”ף לא החזיקו בטילי נ”ט או בנשק אחר שיכול היה לסכן תנועת כוח משוריין בטווח כה גדול.

חיזוק לטענה זו אפשר למצוא בעובדה שעוד לפני כיבוש הבופור, ובמקביל לקרב, חטיבת טנקים 769, בפיקוד שאול מופז, ניסתה לחדור דרך מעבר החרדלה לעבר רמת נבטיה, מצפון לבופור. הכוחות התעכבו כתוצאה ממיקוש שהונח על הציר ולא הספיקו לכבוש את היעדים שתוכננו להם מלכתחילה, אך על פי עדויות כמה מקציני הכוח, לבופור לא היתה כל השפעה על תנועת הכוחות.

חולשת ההצדקות הצבאיות לכיבוש הבופור מעלה את האפשרות שהיו מניעים נוספים למהלך, עליהם לא נוהגים בצבא לדבר. ראשית, היו שיקולים בעלי ניחוח פוליטי. בגין ושרון רצו להביא לממשלה לפחות קלף אחד מנצח באקט הפתיחה של המלחמה והבופור התאים בדיוק לתפקיד. החשיבות ההיסטורית שלו, הנוכחות הגדולה בשטח והמעמד הרם לו זכה המבצר בקרב הנהגת הכוחות הפלסטיניים, עשו אותו לנחשק מאוד בעיני בגין ושרון. סמליות זו חילחלה גם לפיקוד הצבאי. “מפקדי כוחות בכל הרמות רצו להיות חתומים על הכיבוש הזה”, אומר קצין המודיעין הפיקודי צור.

קצין מטה אחר בפיקוד טוען כי “כל מפקד אוגדה או חטיבה שהבופור היה נופל בגזרתם, היו מתפתים לבצע את האקט הזה, גם אם לא היתה לו כל משמעות צבאית. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה בתולדות הצבא שחיילים נשלחים לביצוע משימות כל כך מסוכנות רק בשביל תמונה בעיתון בה נראה דגל ישראל מונף על היעד”.

כמה קצינים אחרים סבורים כי גם המוטיבציה הגבוהה של לוחמי סיירת גולני שיחקה תפקיד. ירון מרחב, שהיה לוחם בצוות הצעיר שהסתער על הבופור, סיפר כי “זה היה האוטומט שלנו. ברמת הלוחמים אף אחד אף פעם לא עירער על נחיצות הקרב. יצאנו למלחמה עם התודעה שהבופור צריך להיכבש, ועל ידינו”. גם שאר הלוחמים וקציני הסיירת שהתראיינו לכתבה זו מתארים את הבופור בעיקר כיעד בעל משמעות סמלית. והיו כמובן גם סיבות נוספות.

אי-אף-פי

הדגל הונף

יומיים לאחר כיבוש הבופור יצאה שיירת נגמ”שים ישראלית מהכפר הנוצרי מרג’ עיון לעבר המבצר הכבוש. בנגמ”ש הראשון בטור ישבו מספר קצינים ישראלים בכירים ואתם הגנרל חדד. השיירה עברה בכפרי האזור תוך שהיא מושכת תשומת לב רבה וצפצופים נלהבים. התושבים יצאו והשליכו אורז על ראשי החיילים, כסימן למזל.

על אנטנת הנגמ”ש התנופפו שני דגלים: ישראלי ולבנוני. אך בכיסו של הגנרל חדד היה דגל לבנוני נוסף. בסיום המסע לבופור הוא הונף בראש המבצר, לקול קריאות השמחה של לוחמי המיליציה שלו. את הדגל הנוסף העניקו לו חצי שנה קודם לכן קצינים ישראלים בכירים, שבאו לברך אותו ואת חייליו לרגל ראש השנה הנוצרי.

אפרים סנה, שעמד אז בראש היחידה לקישור עם אזור דרום לבנון ‏(יק”ל‏), היה אחד מהם. הוא זוכר שגם קודמו בתפקיד, מאיר דגן, לימים ראש המוסד, היה שם וגם אלוף פיקוד הצפון היוצא, יאנוש בן גל, ומחליפו, אמיר דרורי. “באותה ההזדמנות חתמנו לו על הדגל, והבטחנו שהוא יונף בפעם הבאה על פסגת הבופור”, סיפר סנה, שהיה נוכח גם בטקס שבו מומשה ההבטחה, ביום השלישי למלחמה.

יום לפני הנפת הדגל, עוד בטרם נודע בעולם על כיבוש הבופור, התפרסם ב”וושינגטון פוסט” מאמר שניסה לבחון את מטרות המלחמה. הכותבים טענו כי היומרה של בגין בהכרזת המלחמה - לדחוק את הכוחות הפלסטיניים 45 ק”מ צפונה, מחוץ לטווח היישובים הישראליים - אינה כה פשוטה להשגה.

לדעת הכותבים, על ישראל יהיה ליצור בריתות ולמצוא שותפים אשר יוכלו להחזיק שטח זה בעבורם, אחרת יחזרו הפלסטינים לעמדותיהם. “באותו האופן”, נכתב, “מומחים צבאיים מעריכים כבר זמן רב כי אם ישראל תכבוש את מוצב הבופור, המשקיף על צפון המדינה, היא תפקיד אותו בידי ממלא המקום שלה ברצועת הגבול, גנרל הצבא הלבנוני לשעבר סעד חדד”.

סנה שולל בכל תוקף את הסברה כי כוחות צה”ל כבשו את מבצר הבופור בין היתר לשם הידוק הקשרים עם חדד ואנשיו. עם זאת, קצינים אחרים שהתראיינו לכתבה לא שוללים את ההשערה הזו באופן כה נחרץ. מערכת היחסים בין הגנרל חדד וצה”ל היתה קריטית לעתיד רצועת הביטחון באותה תקופה.

את הקשר עם הנוצרים בביירות ניהל המוסד ואת הקשר עם הנוצרים בדרום ניהלו קציני הצבא. במסגרת זו תמך צה”ל ללא סייג במיליציה של חדד. על מנת לסייע לו ולכוחותיו, הפציצו תותחים ומטוסים של חיל האוויר את הבופור פעמים רבות לאחר שהתפתחו קרבות בין הנוצרים באזור לאנשי אש”ף שבמבצר. בשני מקרים בשנתיים שקדמו למלחמה גם פשטו חיילי צה”ל על אזור המבצר, וניהלו קרבות עם אנשי אש”ף. שתי הפשיטות התרחשו על מנת לסייע לכוחות חדד.

בטקס הנפת הדגל הלבנוני על הבופור אמר הגנרל חדד כי “העם הלבנוני היה במצב קשה ורצה להיפטר מכוחות הכיבוש ‏(הפלסטינים‏) אבל לא היה מסוגל לעשות זאת לבד. תמיד אמרתי שלבנון צריכה נס כדי להינצל והנה הנס הזה קורה עכשיו”.

ב"ניו יורק טיימס" כתבו בעקבות הטקס כי ישראל מנסה ליצור אזור חיץ בשליטת המיליציה של חדד ו”למעשה כבר היום התווה ראש ממשלת ישראל מנחם בגין את תחילתו של התהליך על ידי כך שהעניק לחדד כפרס את מבצר הבופור”. חיילי הגנרל חדד נטשו בתוך זמן קצר את המבצר והוא אויש שוב ב–1985 בידי ישראל, כשצה”ל נסוג לרצועת הביטחון.

“בטיסה חזרה לצפת בגין לא הפסיק לדבר בהתלהבות על הבופור”, נזכר כרמלי. “הוא ביקש לזרז אותנו כי רצה להגיע לישיבת הממשלה שתוכננה לו בירושלים ולספר לשרים על מה שראה באופן אישי. נחתנו בצפת. ביקשתי מאנשיו של בגין שיעבירו את הסרטים לאולפני הטלוויזיה בירושלים והתיישבתי להקליט ‘וויס אובר’ ‏(קריינות‏) לכתבה. המאבטחים ואנשי הפמליה הלכו בינתיים לאסוף את התיקים שלהם ובגין נשאר לשבת לבד במנחת. הסתכלתי עליו. זה היה רגע מאוד עצוב. הוא ישב על כיסא רעוע ומתנדנד, אולי אפילו חלוד, מחזיק ברפיון את מקל ההליכה שלו ונרדם כשראשו מוטה לאחור. הוא היה מאוד עייף. פתאום הוא היה נראה גם מאוד זקן. לא מתאים לדימוי של ראש ממשלה שמוביל אחריו עם שלם וצבא למלחמה”.

לא סתם היה בגין עייף כל כך ביום השני למלחמה. לימים סיפר הרמטכ”ל אז, רפאל איתן, כי בגין היה כל כך להוט לכבוש את הבופור עד שלעתים נראה היה שהעניין מטריד אותו יותר מהחשש שכוחות צה”ל קרבים למגע עם הכוחות הסוריים. האם ראה במקום סמל? האם הוטעה לחשוב כי בכיבוש המבצר ישנה חשיבות מבצעית גדולה?

על פי עדות קצינים בפיקוד הצפון, בטרם עזב בגין את חדר המלחמה בלילה לפני ביקורו בבופור, הוא הורה לעוזריו להעיר אותו בכל שעה שבה ייכבש המבצר. כתב השבועון “ניוזוויק”, שסיקר את המלחמה מישראל, כתב למחרת כי “בשתיים בלילה העיר אותו אחד העוזרים ואמר ‘אדוני ראש הממשלה, הבופור בידינו’. ‘נהדר’, ענה לו בגין, ‘לך לשרון, תן לו חיבוק בשמי ותגיד לו שמעכשיו אוכל לישון סוף סוף בשקט'”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו