בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האימאם היהודי" ממשיך להילחם לביטול האיבה בין הדתות

הוא לא הראשון שקיבל איומים מגורמים איסלאמיים, אבל הוא ודאי האימאם הראשון שחי תחת אבטחה. זה המחיר שמשלם חסן שאלגומי על מאבקו בגזענים ובקיצונים. ערב פתיחת הפורום לדמוקרטיה ודת בתל אביב, בו ישתתף, הוא מספר בראיון על ביקור בתוניסיה אחרי המהפכה ומסביר מדוע אסור לערב דת ופוליטיקה

46תגובות

הוא מנהיג דת מוסלמי, אך תומך בחוק הצרפתי האוסר על נשים להתעטף בבורקה; הוא מגנה את השנאה ליהודים, את עירוב הפוליטיקה בדת ואת "הלאומנות הערבית המקוללת"; הוא תמך במהפכה בארצו, תוניסיה, אך כעת חש שהמסגדים שם "הפכו לבני ערובה בידי הקיצונים". חסן שאלגומי מסביר בראיון ל"הארץ" מדוע חשוב לו לבקר באנדרטה בדראנסי, לזכר היהודים שהובלו משם למחנות, איך מכנים אותו מתנגדיו ומדוע מאיימים על חייו ועל משפחתו.

שאלגומי, בן 40, הוא מאנשי הדת הבולטים שקוראים לשיח בין-דתי בצרפת. הוא היה אימאם של דראנסי וכיום הוא מכהן כנשיא ועידת האימאמים - גוף שקם ב-2009 ומייצג את המוסלמים אזרחי צרפת בזירה הפוליטית הצרפתית, גם אם רבים בקהילה המוסלמית אינם מכירים בסמכויותיה. בשבוע הבא הוא ישתתף בפורום "דמוקרטיה ודת" שיתקיים בתיאטרון הבימה בתל אביב. הפורום מתקיים זו הפעם השנייה, בחסות שגרירות צרפת והמכון הצרפתי בישראל, בהשתתפות אנשי דת, סופרים, עיתונאים, הוגי דעות ואמנים מצרפת ומישראל, ובשיתוף העיתונים "לה מונד" ו"הארץ" ותחנת הרדיו הצרפתית "פראנס קולטור".

הפורום מתכנס לדון בסוגיות שעל סדר היום הציבורי בשתי המדינות, המתלבטות בנושא הדו-קיום בין הדת וערכי הדמוקרטיה החילונית. בפורום יידונו, בין היתר, שאלות כמו מעמד האשה לנוכח התעצמות התנועות הדתיות הקיצוניות ותרומת הרוב החילוני להגנה על המיעוט הדתי ועל הרב-תרבותיות, והאם אותו רוב יודע ומסוגל להגן גם על עצמו.

ניו יורק טיימס

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

הרוב אולי יכול להגן על עצמו, אבל שאלגומי, השייך למיעוט קטן - איש דת מתון וליברלי שקורא לשיח בין-דתי - חשוף לאיומים ולהתנכלויות. הוא חי כיום תחת שמירה הדוקה. גורמים איסלאמיים קיצוניים מאיימים עליו ועל שלום בני משפחתו. הם אף פרצו לביתו וגרמו נזקים. מתנגדיו, הטוענים שאינו ראוי לייצג את המוסלמים, מכנים אותו בבוז "האימאם היהודי".

צדק חברתי

יליד תוניסיה, חסן שאלגומי עזב את ארצו לאחר שסיים את בית הספר התיכון ונסע להמשיך את לימודי הדת בדמשק ובפקיסטאן. "באותם ימים אלג'יריה השכנה היתה אחוזה להט קיצוני והיו בה מעשי רצח רבים על רקע דתי ועדתי", הוא אומר. "זה עורר בי ספקות ותהיות לגבי הדת. רציתי ללמוד ולהבין למה זה קורה, מה הסיבה לאלימות ואכזריות בדת. ביקרתי גם במדינות השכנות למולדתי והביקורים דחפו אותי להמשיך וללמוד. ב-1987 שמעתי שהרגו אשה יחד עם התינוק שילדה, משום שנחשדה בניאוף. זה זיעזע אותי, וכנראה עורר אותי לפעול בהמשך".

התייחסותו של שאלגומי לאביב הערבי נוגעת בראש ובראשונה לארצו, שבה הכל התחיל. לדעתו, הסיבה למהפכה בתוניסיה היתה בעיקר הרצון להביא לשינוי במצב הפוליטי. אבל, הוא אומר, "במקרים כאלה יש סיכון. המפגינים שיצאו לרחובות דרשו קודם כל צדק חברתי. איש בתוניסיה לא היה מעוניין בהקמת מפלגה איסלאמית, באמירות או בחליפות. המפגינים הראשונים בתוניסיה יצאו נגד השחיתות. הם דרשו דמוקרטיה וזכויות אזרחיות".

הדחתו של נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, היתה פועל יוצא של ההפגנות של העם, לא האיסלאמים, הוא מזכיר. אבל מבחינה פוליטית, נוצר ריק שלטוני לאחר הדחתו והגלייתו של הנשיא, ולפי שאלגומי, "העם היה המום", בעיקר בשל העובדה שהממשלה התירה את בריחתו של הנשיא.

מצב זה יצר את ההזדמנות לתחיית המפלגות האיסלאמיות הקיצוניות ולשובם של מנהיגי דת כראנושי (שהיה בגלות), שנהנו לאורך שנים מהכנסת אורחים במערב, בעיקר בצרפת, וקיבלו סיוע כספי ממדינות כאיראן וקטאר. לדבריו, "מכיוון שצרפת ומדינות מערביות אחרות היו שקועות באותה תקופה במלחמה שהתחוללה בלוב, הניסיון להתמודד עם האיסלאם הקיצוני בתוניסיה נעשה, אבל מאוחר מדי.

"מיד לאחר המהפכה נסעתי לתוניסיה", הוא מספר. "בתוניס הבירה ביקרתי במסגד זיתונה והייתי גם בבית הכנסת הגדול. לפתע לא הכרתי את ארץ הולדתי. נדהמתי מההתבטאויות הקיצוניות והמבישות כלפי הנשים, כלפי היהודים, כלפי המערב. מובן שלא מדובר בכל התוניסאים, אבל זה מיעוט שכולם מדברים עליו. תוניסיה חזרה שנים רבות לאחור. המסגדים הפכו לבני ערובה בידי הקיצונים. נשים פוחדות. עיתונאים חשים מאוימים. כל אלה הם סימנים מבשרי רע".

הוא גם לא בורר במלים כשהוא מדבר על מצרים: "האחים המוסלמים קוראים למלחמה. כשהם בשלטון, ברור שכישראלים אין לכם עתיד לצדם. התנועה האיסלאמית מוכרת לי היטב. הם נחושים בדעתם. בשבילם ישראל והמערב הם האויבים, הכופרים. מכל מה שנאמר צריך להפנים שהדת לא אמורה להיות בשלטון".

חלק מלימודי הדת שלו עשה שאלגומי בדמשק. הוא זוכר את סוריה כמדינה של סובלנות ודו-קיום. לדבריו, סורים נוצרים וסורים ערבים-מוסלמים חיו שם בהרמוניה. מה מביא למעשי הטבח של הממשלה בעם כיום? לטעמו, הבעיות בסוריה החלו לאחר ההתקרבות בין דמשק לטהראן והחלת מנהגים שיעיים במדינה שעד כה לא היתה מודעת להם, כגון מוסד "הנישואים הזמניים". זהו מנהג שיעי הרווח בעיקר בין עולי הרגל, שנהגו לשאת נשים לצורכי נוחות ליום, לשבוע או לחודש. שאלגומי רואה בזה פגיעה בכבוד האשה. הוא גם מודע לכך שפועלות בסוריה תנועות כאל-קאעדה וחיזבאללה, ולדבריו, "מי שמשלמים את המחיר הם הסורים. העם הסורי".

קרון ברחוב

חסן שאלגומי כיהן בשנים האחרונות כאימאם של דראנסי, העיר שבה רוכזו יהודי פאריס לפני גירושם למחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה. קשה לתאר דו-קיום במקום טעון כל כך, בין היהודים והערבים, שמוגדרים בעצם אויבים. כאימאם, ואחר כך כנשיא ועידת האימאמים של צרפת, הוא עושה לדבריו כל שביכולתו להסביר לקהילה המוסלמית בעיר מה התרחש בדראנסי, וללמד אותה פרק בתולדות העם היהודי.

הוא עצמו לא היה מודע להיקף השואה. "הלכתי יום אחד ברחוב בדראנסי וראיתי קרון", הוא מספר. "זה היה אחד מאותם קרונות שבהם גורשו היהודים, אבל אני לא הבנתי מה זה. שמעתי על השואה. בתוניסיה ידעו מהו פירוש המלה שואה, אבל הפרטים לא היו מוכרים לנו. זה קשור ללאומנות הערבית המקוללת. לשנאת היהודים התהומית, שמקורה בשילוב בין פוליטיקה ודת. את כל זה לא הבנתי. ואז פגשתי מישהו שהסביר לי למה בדיוק שימש הקרון הזה ופרש לפני את סיפור הגירוש. חזרתי הביתה וחיפשתי מידע באינטרנט. קראתי והזדעזעתי. מהמספרים, מהסיפור. כל זה הדהים אותי".

ב-2006 בא שאלגומי לטקס ליד האנדרטה לקורבנות השואה. זו היתה הפעם הראשונה שאימאם בא לטקס כזה. "באתי עם אחדים מהמאמינים המוסלמים", הוא מספר, "בערך 50 בני אדם, בהם גם נשים וילדות. מי שניהל את הטקס הודיע שהאימאם של דראנסי יישא דברים. הכנתי מראש דף שנכתב עליו הנאום שהתכוונתי לשאת, אבל השלכתי אותו. לא הייתי זקוק לו. כל מה שאמרתי שם יצא מלבי. את דברי אמרתי כאימאם של דראנסי, כבן אנוש וכאב שדואג לעתיד ילדיו".

הוא הוסיף ואמר: "גם כיום, כשאני עובר שם עם אשתי והילדים וזוכר את ההיסטוריה, אני אומר לעצמי שזה בלתי אפשרי. מה שהנאצים עשו בימים ההם למיעוט הזה, ליהודים, הם היו מסוגלים לעשות גם למוסלמים. למקום הזה יש חשיבות עצומה בשבילי, והוא מטיל עלי אחריות: לזכור. כי כל עוד איננו שוכחים את סיפור הגירוש ההוא, בני המיעוטים הדתיים באירופה יהיו מוגנים".

בהמשך הראיון התייחס שאלגומי להתעוררות הגזענית ולשנאת הזרים באירופה (ביוון למשל), ואמר כי דווקא בשל כך על המוסלמים להגן על ההיסטוריה של העם היהודי. "שמעתי את דבריו של מכחיש השואה המטורף, מחמוד אחמדינג'אד, וקראתי למוסלמים ברחבי העולם לכבד את ההיסטוריה היהודית", אמר שאלגומי, והוסיף: "כיום אני פועל בקרב הצעירים, מנסה להעביר להם את המסר. להוכיח להם שיש סיכוי. וכשמטיחים בפני ‘תראה מה קורה בפלסטין', אני אומר שיש סיכוי גם שם. הרי צרפת וגרמניה נלחמו זו בזו שנים, וכיום הן חיות בהרמוניה".

שאלגומי מספר כי אימאמים אחרים שבאים לדראנסי מצטרפים אליו לביקור באנדרטת הזיכרון. הוא אף הביא לשם צוות טלוויזיה של אל-ערבייה. לדבריו, היה זה ביקור ראשון של צוות צילום סעודי באנדרטה. "שבעה מיליון בני אדם צפו בכתבה", הוא אומר. לדבריו, הוא פועל בשיתוף פעולה עם הקהילה היהודית והעירייה בדראנסי, "כדי למנוע את השכחה, כדי לחזק את המיעוטים".

לשאלגומי ברור שבין הדוגלים באלימות ובקיצוניות רבים הם חסרי ההשכלה שנגררים אחרי הקיצונים. "היום אנו מבחינים בהתגברות משמעותית של הבוטות והגזענות. האחת מזינה את השנייה. חובתנו כבני אדם, כאנשי רוח, ספר ותרבות, להילחם בתופעה. במיוחד כשמדובר בקהילות היהודים והמוסלמים בצרפת".

האם המוסלמים בדראנסי לא מתנגדים להשתתפותו בפורום בישראל? האם אינם מנסים לקעקע את עמדותיו המתונות? "בדראנסי לא כולם מתנגדים לעמדותי", הוא אומר, "אבל איימו על חיי ותקפו אותי. פרצו לביתי והשחיתו אותו". בסלחנות שנובעת ככל הנראה מאותה מתינות המאפיינת אותו, מנסה שאלגומי להסביר ש"מדובר באנשים שהשנאה מעוורת אותם ומפעילה אותם".

הוא מוסיף שאינו רואה בהם מאמינים (באיסלאם ובקוראן), ומטעים: "אסור לנו להיכנע. אסור להרים ידיים. צריך להמשיך במאבק. בסופו של דבר, למיעוט האלים הזה לא תהיה זכות קיום. אני מצדי מנהל מלחמת חורמה בגזענים ובקיצונים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו