בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדוע הערת השוליים של ברק על נסיגה חד-צדדית הקפיצה את שרי הליכוד

האם רה"מ עומד מאחורי האמירה האגבית של שר הביטחון שלו, על נסיגה חד-צדדית בגדה? ולמה דווקא בגלל הערבים יוקדמו הבחירות?

47תגובות

שעה ארוכה ניצב שלשום שר הביטחון, אהוד ברק, על בימת המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב. בתנוחה של חצי אופסייד, כשגופו מוטה ימינה, הוא דיבר בשטף וברהיטות על הכל: איראן, פלסטינים, סוריה, תקציב, חוק טל, פריימריס במפלגות; טנא גדוש, מכל טוב הארץ.

הכותרת המרכזית מדברי ברק, שהתייחסה לאיום האיראני, היתה: "אי אפשר לישון בשקט כשהחרב על הצוואר". לישון בשקט מומלץ בכל מקרה, במיוחד למנהיגינו, כדי שיהיו ערניים, ממוקדים וחדי מחשבה בדיונים ובישיבות ביום המחרת. מי שאינם מוצאים מנוחה לעפעפיהם מאז אותו נאום הם שותפיו של ברק בממשלה. מה שטורד את שנת הלילה של הליכודניקים זו האמירה החצי-אגבית, על-הדרך כזה, שזרק ברק בדבר הצורך לשקול מהלך חד-צדדי בגדה המערבית, אם יתברר שאי אפשר להגיע להסכם קבע או להסדר ביניים.

בהינתן היחסים המאוד קרובים בין ברק לבנימין נתניהו, לא נותר לאנשי הליכוד אלא לתהות: האם מדובר בבלון ניסוי ראשוני שברק הפריח לאוויר והאם הוא עשה זאת בידיעת הבוס או בהסכמת הבוס או בעצימת עין של הבוס. אם כן, אוי ואבוי. אם לא, מדוע עד לירידת גיליון זה לדפוס לא שמענו אמירה הפוכה מלשכת ראש הממשלה.

אי-פי

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

נתניהו דמם, אך שניים משריו מיהרו להסתער על ברק: המשנה לראש הממשלה משה יעלון, שאינו מסוגל להסכים עם ברק גם על השעה ביום או על כיוון זריחת השמש ושקיעתה, ושר החינוך, גדעון סער, שאינו נמנה עם זוללי ברק הקבועים בממשלה. "עמדת ברק אינה מייצגת את עמדת הממשלה", אמר סער. זה נכון, אבל גם סער יודע שתמיכה במדינה פלסטינית או הקפאת הבנייה בהתנחלויות לא היתה "עמדת הממשלה", עד שנתניהו החליט שזאת עמדת הממשלה ואין בלתה.

סער הוא מהשרים היותר קרובים לנתניהו. שאלתי אותו אם הוא מביא בחשבון שאולי הצמד-חמד מסיירת מטכ"ל ומן השיחות בארבע עיניים האפופות עשן סיגרים, רוקם הפתעה. "ממש לא עולה בדעתי", השיב סער, "זה נשמע לי בדיוני. אני משוכנע שנתניהו אינו חושב כך. בכל שיחותי עמו, לפני ואחרי שנבחר לראש ממשלה, לא שמעתי ממנו אלא שלילה חד-משמעית, מוצדקת לגמרי לדעתי, של נסיגות חד-צדדיות. בכלל, מי מדבר היום, אחרי כישלון ההתנתקות מעזה, על נסיגות חד-צדדיות? אפילו בשמאל אני לא שומע דיבורים ברוח הזו".

יהיה מעניין לעקוב אם היתה זאת יציאה חד-פעמית של ברק, או שבכוונתו לחזור עליה בנאומים ובראיונות עתידיים. אם הוא יעשה כן, נדע שהעניין מונח גם על השולחן בינו לבין נתניהו. הם מדברים על הכל והם מתואמים בכל, לפי עדותו של האחרון בשיחה פרטית לפני כחודש. ברק, צריך לזכור, הוא אדריכל הנסיגה החד-צדדית מלבנון, שהחודש מלאו לה 12 שנים. הוא היה אז ראש הממשלה ושר הביטחון. ואילו החבר החדש של נתניהו, שאול ("זה מאחורינו") מופז, היה שר הביטחון בזמן ההתנתקות מרצועת עזה באוגוסט 2005.

ביבי מוקף כעת בנסוגים חד-צדדיים, בעלי ניסיון מוכח וידע אישי. האם הם משפיעים עליו? האם הוא משפיע עליהם? המערכת הפוליטית תוססת ורוחשת שמועות וספקולציות על מפץ פוליטי נוסף שעומד לפתחנו, בדמות מיזוג בין הליכוד, קדימה ועצמאות, ערב הבחירות הבאות. יהיו מי שישאלו אם אופציה לנסיגה חד-צדדית, כמוצא אחרון, עשויה להיות חלק מן התפריט של מפץ 2013. כשנתניהו הקים את ממשלתו באפריל 2009, שותפו החדש ברק הביע תקווה, שבבחירה בין להיות שמיר הדוגמטי למנחם בגין פורץ הדרך, נתניהו יבחר להיות בגין. אולי היום נוצרת לה משאלת לב חדשה אצל ברק: בדרכו של מי יבחר ביבי לצעוד: של שמיר או של שרון? אנחנו מהמרים שביבי יישאר ביבי.

הבעיה הערבית

כדרכם של הסכמים קואליציוניים, גם ההסכם בין הליכוד לקדימה, שנחתם בירושלים ב-8 במאי, קובע (בסעיף 7) כי הצדדים מתחייבים לפעול לכך שהכנסת תשלים את תקופת כהונתה, בסוף אוקטובר 2013. מעטים הם ההסכמים שבהם הסעיף הספציפי הזה אכן מומש ככתבו כלשונו. בלשון משפטית, זוהי אות מתה. ב-20 השנים האחרונות כל הכנסות התפזרו לפני תום כהונתן, בשל משברים פוליטיים וממשלתיים. שיטת הבחירות ושיטת הממשל מבטיחות חוסר יציבות מובנה, כהונה משברית ועתירת מהמורות ופיזור מוקדם ובלתי נמנע. אף לא אחד מהשותפים הקואליציוניים שזיעזעו ומוטטו ממשלות, לא נגרר עד היום לבית המשפט בגין אי-קיום הסכם. זה יכול היה להיות מעניין.

ההסכם בין בנימין נתניהו לשאול מופז נראה ככזה שישיב עטרה ליושנה וכנסת לתום כהונתה; קואליציית האחדות מונה 94 ח"כים. כל תסריט אפשרי של פרישה - בין אם על רקע דת ומדינה, מחלוקת מדינית, ענייני גיוס חרדים או תקציב - עדיין מותיר לממשלה מספיק חגורות שומן ורזרבות פרלמנטריות להמשך הישרדות. נתניהו נמצא על המסלול הבטוח לעשות היסטוריה: לא רק להפוך לראש הממשלה השני, אחרי דוד בן-גוריון, באורך הכהונה המצטברת שלו, אלא גם להירשם כראש הממשלה הראשון שכיהן קדנציה שלמה ומוארכת (בשל הקדמת הבחירות האחרונות), בת ארבע שנים ותשעה חודשים.

יש רק בעיה אחת בדרך אל האושר. לבעיה הזאת קוראים: הבחירות לרשויות המקומיות. הן אמורות להתקיים באותו יום שבו ייערכו הבחירות לכנסת, בתום חמש שנים לכהונת ראשי הערים ומועצות הערים. זו כשלעצמה אינה בעיה. להפך, זאת ברכה: מדובר בחיסכון כספי גדול למדינה. יש המעריכים אותו במאות מיליוני שקלים. במקום להציב קלפי אחת - בבית הספר, בגן הילדים או במתנ"ס המקומי - יוצבו שלוש: האחת לבחירות לכנסת, השנייה לבחירות לראש העיר והשלישית למועצה. חסכוני, יעיל, מתקדם. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.

ובכן, זה כנראה לא יקרה. נתניהו בשום אופן לא יסכים, גם אם הוא עדיין לא יודע זאת. לכאורה דווקא נתניהו הוא-הוא הנהנה והמרוויח הראשי מקיום הבחירות לכנסת במועדן החוקי, מכל הסיבות שפורטו לעיל. אבל בה בעת הוא גם האיש שהכפילות הזו מציבה בפניו סכנה אלקטורלית גדולה עד כדי אובדן השלטון. מדוע? בגלל הערבים.

בבחירות לרשויות המקומיות, שיעור ההצבעה במגזר הערבי הוא בדרך כלל כפול מזה שבבחירות לכנסת. אם בבחירות הכלליות רק כ-40% מבעלי זכות ההצבעה הערבים טורחים לצאת מבתיהם, בבחירות המוניציפליות הם נוהרים לקלפיות בהמוניהם, כדי לממש את זכותם הדמוקרטית. יש כמה סיבות לכך: ראשית, ההצבעה ברשויות המקומיות היא בעלת אופי חמולתי. לפי מחקר שעשו הפרופסורים אבי בן בסט ומומי דהן ב-2008, קרוב ל-90% מהרשימות הערביות המתמודדות בבחירות המקומיות הן חמולתיות. כלומר, לרוב גורף מבין התושבים הערבים יש עניין אישי-משפחתי בתוצאת הבחירות ביישוב שלהם.

שנית, המצביע הערבי הממוצע איבד מזמן תקווה שנציגיו בכנסת יהיו בעלי יכולת מעשית לשפר את רמת חייו או איכות חייו. לעומת זאת, בבחירות המקומיות, קרוב לבית, הוא כן חש שביכולתו להשפיע. שלישית, בשל האופי החמולתי של הבחירות ותוצאותיהן, רבים מהמצביעים מושקעים באופן מקצועי-קרייריסטי בבחירות; היבחרו של המועמד שלהם לראשות העיר או של רשימתם למועצה טומנים בחובם שלל מכובד למשפחה ולמקורבים: ג'ובים, מינויים, הטבות והנחות ברישוי עסקים, וכיוצא באלה קופונים.

במלים אחרות: אם הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות ייערכו באותו יום, והמצביעים הערבים ממילא יפקדו את הקלפיות, גוש הימין עלול לאבד, בחישוב זהיר, בין שלושה לארבעה מנדטים. לתזוזה דרמטית כזאת עלולה להיות משמעות הרת אסון מבחינת נתניהו. תסמכו עליו שהוא לא ייתן לזה לקרות. ההנחה הרווחת בקרב חוגים פוליטיים שמודעים לתסבוכת הזאת היא שכדי לברוח מן המלכודת הדמוקרטית המתרגשת עליו, נתניהו ימצא עילה להקדים את הבחירות לכנסת. גם זה לא פשוט: נניח שיקדים בחודש, לתחילת אוקטובר, יבואו ויאמרו לו: מה עם הכסף? אתה הרי מופקד על הקופה. אתה זה שהקדים את הפריימריס ליו"ר הליכוד ואיחד אותם עם הבחירות למוסדות המפלגה, "מטעמי חיסכון". איפה הכסף ביבי?

נתניהו יתקשה לספק תשובה. הוא ייראה תחמן, פוליטיקאי קטן. הוא עלול לעורר עליו את זעם ההמונים. לכן הוא ייאלץ להקדים את הבחירות ביותר מחודש. אבל למתי? בספטמבר - חגים. ביולי-אוגוסט לא עושים בחירות, כי הן מוטות לטובת החרדים והערבים שנמצאים בארץ. הגענו ליוני 2013. כדי לקיים בחירות ביוני, על הכנסת יהיה להתפזר כבר בתחילת מארס. נו, אז על לעזאזל קמה הממשלה? לשם מה נדחו הבחירות מ-4 בספטמבר השנה? על מה היתה כל חגיגת האחדות המרהיבה, בשם מה נשמעו ההבטחות הנשגבות על מעשים גדולים שבדרך? על דחייה של חצי שנה?

בכיר בליכוד, שהתבקש להתייחס לסוגיה, אישר כי מדובר במוקש אלקטורלי. אבל תשובתו היתה מפתיעה. עוד לפני הבעיה הערבית, אמר, קיימת משוכה נוספת, שבעטיה הליכוד לא יסכים לבחירות מאוחדות: התופעה הכרונית של הריבים המקומיים בסניפים. "בכל מערכת בחירות מקומיות מתגלעים אין-ספור סכסוכים בין פעילינו ביישובים רבים סביב השאלה מי יילך עם המותג ‘מחל' ומי ברשימה עצמאית", הסביר הבכיר, "הדבר האחרון שאנו רוצים זה שהאווירה העכורה של הקטטות והדם הרע בין אנשינו ילוו אותם בהצבעה בבחירות הארציות. לא ניתן לזה לקרות. תרשום: לא יהיו בחירות כפולות".

אז תקדימו בחירות לאביב כדי להרחיק אותן מהבחירות המקומיות?

"או זה, או שנדחה את הבחירות המקומיות לפברואר 2014", אמר הבכיר, "נחוקק חוק בכנסת. למה לא? ראשי הרשויות יהיו מבסוטים וגם אנחנו".

ואיך תנמקו את הבזבוז הכספי הכרוך במימון שתי מערכות בחירות נפרדות?

"פשוט מאוד", אמר הבכיר בנחת, "נסביר לעם שמבחינה כלכלית, אין זה ראוי להעמיס על תקציב 2013, שממילא צפוי להיות קשה מאוד, מימון של שתי מערכות בחירות. מוטב להפריד".

סוף רע

בשבוע הבא ימלאו 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. זאת המלחמה שאריאל שרון כינה, במערכת הבחירות הראשונה שבה התמודד לראשות הממשלה, ב-2001, "מהמוצדקות שבמלחמות ישראל". זאת גם המלחמה שהובילה את ראש הממשלה אז, מנחם בגין, ביגון קודר, אל סיום הקריירה שלו. 15 חודשים אחרי פרוץ המלחמה, ב-15 בספטמבר 1983, מדוכא וחולה לאחר חודשי הסתגרות בביתו, הודיע בגין לממשלה על פרישתו המיידית. מקורביו אמרו כי לא יכול היה להתמודד עם מספרם ההולך וגדל, כמעט מדי יום, של חיילי צה"ל שנהרגו בלבנון ועם אחריותו לטרגדיה הלבנונית. היה גם מי שטען שמותה של רעייתו, עליזה, כשנה לפני כן, שבר את רוחו. אולי היה זה שילוב של שתי הטראומות.

העיתונאי הוותיק אורי פורת היה יועץ התקשורת של ראש הממשלה בגין בתקופת המלחמה. כמה חודשים לפני מותו, בפברואר 2007, סיפר פורת בראיון רדיו על אותו יום במשרד ראש הממשלה. החוויה האישית של פורת, והשורה התחתונה שלו, מספרות את הסיפור כולו.

כך שיחזר היועץ: מיד לאחר שבגין מסר את הודעתו לחברי הממשלה, ירד פורת ההמום לחדרו. הוא ישב שם לבדו, מהורהר, ראשו חבוק בין כפות ידיו. לפתע הוא חש שאינו לבד בחדר. "הרגשתי שמישהו עומד מעלי. נשאתי את ראשי, וראיתי את בגין ניצב בפינת החדר. הוא שאל אותי: ‘אורי, בני, מה קרה, מדוע נפלו פניך?'

"'ראש הממשלה', אמרתי לו, ‘בכל זאת, נפל דבר היום. זה אינו יום קל עבורנו'.

"בגין נאנח", סיפר פורת, "הוא אמר: ‘אורי בני, בחיים, לכל הדברים הטובים יש סוף'. הסתובב ויצא מהחדר. הבטתי בגבו המתרחק, לא הספקתי לעכל את הדברים. אחרי כמה שניות הוא חזר. ‘וגם לדברים הרעים', אמר, ‘וגם לדברים הרעים'".

שבעה ראשי ממשלה היו לנו בשלושת העשורים שחלפו מאז בגין. כמה מהם כיהנו יותר מקדנציה אחת. הם כולם התמודדו במידה זו או אחרת, בעוצמה זו או אחרת, עם אסונות, פיגועים ומלחמות. הם כולם שלחו חיילים אל מותם. בלי לנקוב בשמות או לתת בהם סימנים, קשה לדמיין מישהו מהם נפרד ממשרד ראש הממשלה מרצונו החופשי, ובהיפרדו בוחר להגדיר את כהונתו "דבר רע". כאילו היה שבוי שיצא לחופשי, או אסיר שסיים לרצות את עונשו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו