כשאובמה הפך לקלינט איסטווד

בניגוד לתפישה מסורתית של נשיאים דמוקרטים כחלשים בענייני ביטחון, אובמה מחזיק ברקורד מרשים במלחמה בטרור. לא בטוח שזה יספיק לקדנציה נוספת

חמי שלו
ניו יורק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים9
חמי שלו
ניו יורק

נשיא ארצות הברית ברק אובמה נתפש בעיני ישראלים רבים כחלשלוש: מפחד מאסד, מתחנף לארדואן, מפקיר את מובארק, לא נחוש מספיק מול חמינאי, נרתע מפוטין, מתכופף מול סין ואפילו מתקפל מול נתניהו. כמו באגף הימני של המפלגה הרפובליקאית, גם רבים בישראל סבורים שאובמה מנהל מדיניות חוץ וביטחון רופסת ומפייסת שגורמת לאמריקה לשחוק את כושר ההרתעה שלה ולאבד מגדולתה ההיסטורית.

באמריקה הדברים נראים קצת אחרת. בעוד אובמה נאבק בביקורת ציבורית רחבה ונמשכת על מדיניותו הכלכלית, תפקודו בתחום הביטחון הלאומי דווקא זוכה לתמיכה עקבית ועמוקה. בסקר שעשתה סוכנות הידיעות אי-פי בתחילת החודש, אחד מני רבים, רק 46% הביעו שביעות רצון ממדיניותו הכלכלית של הנשיא, לעומת 64%, ובהם רפובליקאים רבים, שהביעו תמיכה במלחמתו בטרור.

מאז , לפני כשנה, נהנה אובמה מתדמית של קלינט איסטווד הרודף עד חורמה את מבקשי רעתה של אמריקה, לעתים תוך הפרה ברורה של ההבטחות שנתן במערכת הבחירות ב-2008. בכתבות שפורסמו השבוע ב"ניו יורק טיימס" ובשבועון "ניוזוויק" - בעידוד הבית הלבן, כמובן - במלחמת המזל"טים והסיכולים הממוקדים שארצות הברית מנהלת בשנים האחרונות נגד פעילי אל-קאעדה באפגניסטאן, פקיסטאן, תימן וסומליה, בדרך כלל, כפי שאומרים אצלנו, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

ישיבת הביטחון הלאומי הראשונה של אובמה, ינואר 2009צילום: הבית הלבן

הצלחותיו של אובמה - הכוללות, בעיני רוב האמריקאים, גם את סוף המלחמה בעיראק וגם את ההבטחה לסיים את הנוכחות האמריקאית באפגניסטאן עד סוף 2014 - מונעות מיריביו הרפובליקאים מלפגוע בעקב האכילס המסורתי של הדמוקרטים בענייני ביטחון לאומי. מיט רומני, לאחר ניצחונו בפריימריס בטקסס, נוהג מדי פעם לעקוץ את רפיסותו של אובמה במקומות כמו סין או איראן. אבל גם הוא יודע שתיאורו של אובמה כשמאלן תבוסתן ויורשו עלי אדמות של ג'ימי קרטר נועד בעיקר למשוכנעים. מעט מאוד אמריקאים, אם בכלל, יצביעו או לא יצביעו בעד אובמה משום שבשאר אסד הסורי ממשיך לטבוח בנתיניו.

הבעיה של אובמה היא שהצלחתו הביטחונית היא חרב פיפיות פוליטית. בהעדר איומי טרור מוחשיים, ועם סיום המלחמות העקובות מדם באסיה, העניין הביטחוני יורד בהתמדה מסדר היום הציבורי.

זאת הכלכלה טמבל, כפי שנאמר לביל קלינטון בבחירות ב-1992, כש-90% התמיכה שקיבל ג'ורג' בוש האב בעקבות מלחמתו המוצלחת בעיראק התאיידו בתוך פחות משנה, בשל העלאות מסים ומיתון כלכלי. זה מה שקרה, בגדול, לראש הממשלה בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה, כשירידה תלולה בפיגועים איפשרה לאהוד ברק לשלוף קלף מנצח של כלכלה, חברה וזקנה במסדרון. גם אי אפשר לפסול את האפשרות שהחשש מקריסת הכלכלה האירופית בקיץ ומיתון ישראלי פתאומי שיבוא בעקבותיו שיחקו תפקיד, אולי מרכזי, בהחלטתו המפתיעה של נתניהו ולהאריך את כהונת ממשלתו עד לסוף 2013.

מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין, ונתניהו מכיר היטב את זיכרונו הקצר של הציבור. עובדה שפרשנים לא מעטים מעניקים יותר מסיכויים סבירים לאפשרות שרומני ינצח, למרות דעותיו השמרניות, למרות הופעתו הגמלונית, למרות דתו המורמונית החשודה (בעיני רבים), למרות התמחותו בהשקעות פיננסיות נצלניות שהפכו לסמל הקריסה הכלכלית של 2008, למרות שאך לפני ארבע שנים הסתיימה כהונת נשיא רפובליקאי שנוא במיוחד ולמרות שבניגוד בולט אליו, לפחות לדעת רוב האמריקאים, הנשיא הדמוקרטי המכהן גם נלחם בהצלחה בטרור וגם מחלץ את אמריקה מההסתבכויות הצבאיות של קודמיו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ