בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיר שגרמה להיטלר ולנפוליאון להתנהג מוזר

הצורר הגרמני הוא תייר ילדותי ומשולהב, נפוליאון מתרגש מנוכחות הזונות ומרסל פרוסט מתקשה להתמודד עם פלאי הטכנולוגיה. גרהם רוב הבריטי כתב ספר לאוהבי העיר הצרפתית בגרסתה האמיתית, המגוחכת והחמדנית

13תגובות

אי אפשר לכתוב על פאריסאים, בלי לכתוב על התיירים בעיר, שלמעשה הם סוג של טיפוס פאריסאי בפני עצמו. אלא שבספר החדש של גרהם רוב, "פריזאים - היסטוריה הרפתקנית של פריז" (הוצאת כתר, תרגום: כרמית גיא), הסופר מתייחס בלעג למי שרואים עצמם "פרנקופילים", אותם מעריצים הלהוטים מדי של בירת צרפת, אלה הנוטים לראייה רומנטית של העיר, ולמעשה נוהגים בה באופן פטישיסטי.

כדי להדגים את העניין, בוחר רוב באבטיפוס שערורייתי כתייר המגוחך של פאריס, התייר אדולף היטלר. ב-23 ביוני 1942, ימים ספורים אחרי הכיבוש הנאצי, שיירה של חמש מכוניות עשתה את דרכה ברחובות פאריס המתעוררת. היטלר הציג את אתרי התיירות המרכזיים של פאריס בפני נבחרת של אמנים גרמנים, האדריכלים הרמן גיסלר ואלברט שפר והפסל ארנו ברקר. הביקור מתואר מבעד לעיניו של האחרון, ביומן שכתב. "חלום חיי היה שיורשה לי לראות את פאריס", מצטט ברקר את היטלר. "אין מילים בפי לתאר את אושרי על שזכיתי להגשים את החלום הזה".

זה היה הביקור הראשון של היטלר בפאריס, ביקור שהתכונן לקראתו שנים רבות, והוא מופיע אצל רוב כמו תייר נלהב יתר על המידה. היטלר חולק עם הקבוצה את התרשמויותיו הנרגשות מהאתרים שציפה לראות, שער הניצחון, שדרות שאנז אליזה, אייפל, בית האופרה של גרנייה והלובר. "בחרתי בברקר לתאר את הביקור, כי מכל האנשים שהיו בביקור הזה עם היטלר, ברקר הוא שתיאר אותו ביתר פירוט", מסביר רוב.

"חשבתי שזה יהיה חזק, להראות את היטלר מבעד לעיניים של מי שהעריץ אותו, כפי שהיטלר העריץ את עצמו, בצורה נעדרת אירוניה לחלוטין. אם לא היית יודע מי היטלר היה, לעולם לא היית מנחש זאת מקריאת יומני ברקר, הוא נאיבי בצורה קיצונית. הוא הציג את חוסר השפיות של היטלר והשטחיות שלו, השטחה שמאפיינת משוגעים. השטחה שיש במבט התיירותי על פאריס, המתמקד רק בכמה מונומנטים, כמו במפה החינמית שאתה מקבל בכלבו גאלרי לאפייט, שיש בה בניינים קטנים במקום הנכון על המפה. היטלר הוא מייצג טוב לדמות הזאת, שרואה את העיר כעשויה מקתדרלה, שער ומגדל".

הזונה של נפוליאון

"כשהתחלתי, לא התכוונתי לכתוב על ההיסטוריה של פאריס", מספר רוב מביתו הכפרי באנגליה, ליד הגבול עם סקוטלנד. "היו כמה סיפורים שפשוט רציתי לכתוב עבור אשתי. אחד מהם היה סיפור הנקמה האמיתי ממנו שאב אלכסנדר דיומא את הרעיון ל"רוזן ממונטה קריסטו". כתבתי פרק אחד, והיא אהבה את זה, ולכן המשכתי. בהתחלה באמת כתבתי רק בשבילה, וזה היה רק בשביל הכיף.

"אחר כך התחלתי לכתוב את הסיפור שמאחורי 'la vie de bohem', שהוא הסיפור של העיתונאי והמחזאי אנרי מורז'ה, שעל יצירתו מבוססת האופרה 'לה בוהם' של פוצ'יני. אחרי שכתבתי את הסיפורים האלה הבנתי שזו דרך מאוד טובה לספר את ההיסטוריה של העיר, כי מבלי להתכוון לאמירה מסוימת, הפרטים חברו זה לזה באמצעות סיפורים. הבנתי שאם אתה מצליח לחבר את הפרטים להרפתקה מסוימת או לחיים מסוימים, יש לך התרשמות הרבה יותר חיה מפאריס מאשר כל מדריך תיירים סתמי".

למה?

"הספר לא נועד להחליף את ספרי התיירים. אלא שמהניסיון האישי שלי, למרות שקראתי כל כך הרבה ספרי היסטוריה על פאריס, גיליתי שאני זוכר מעט מאוד, שאין לי דרך לקבע את ההיסטוריה במחשבתי. הבנתי שצריך לבסס אותה על החיים של האנשים שחיו בעיר, ולחייהם היתה איכות מיוחדות בזכות המקום בו חיו".

"פריזאים" מחיה 250 שנה בהיסטוריה של פאריס, מבעד לגיבוריה האנושיים, שנפתחות ב-1787. סגן קורסיקאי צעיר עושה את דרכו לפאריס בסירה על הסיין, במטרה לשכנע את הרשויות לשוב ולתמוך כלכלית במטעי התות של משפחתו. זהו כמובן נפוליאון, וזאת פאריס רגע לפני שהמהפכה משנה את גורל שניהם. גרהם רוב חוזר ליום חמישי, 22 בנובמבר 1787 ולתיעוד ביומנו של נפוליאון בן ה-18, אולי בן דמותו של רוב הצעיר, שמגיע לראשונה לפאריס, של מפגש עם פרוצה בפאלה רויאל, מתחם העינוגים של התקופה, שכונה אז "בירת פאריס".

כאן עובר רוב לתאר דו-שיח דמיוני בין נפוליאון הצעיר לבין זונה נערית באחד הפסאז'ים.

"את מתגברת על הקור, אם כך את בוודאי באת מארץ צפונית".

"באתי מנאנט שבברטן".

"אני מכיר את האזור... את חייבת לתת לי ליהנות, מדמאוזל, מסיפור אובדן הבתולים שלך".

"קצין אחד לקח אותם ממני".

"ואת כועסת?" שאלתי.

"כן, תהיה בטוח".

לפסוע לתוך התמונות

רוב אוהב להראות כיצד פאריס משתעשעת בגורלם של גיבוריה. לפעמים הוא משפיל גיבורים, ולפעמים מעלה לגדולה את מי שחשבו שלא יזכו לעולם בהכרה שלה הם ראויים. גיבור אחר של תקופת נפוליאון השלישי הוא מרוויל, הצלם שנשכר על ידי הברון אוסמן, המתכנן של פאריס החדשה, כדי לתעד את השינוי - את הישן שעומד להיהרס, ואת מה שיוקם במקומו כשפאריס תהפוך להיות פאריס. "ארכיאולוגיה מהופכת", אומרת דמותו של אוסמן בספר, "קודם החורבות ורק אחר כך העיר המכסה אותן".

"הצילומים של מרוויל כל כך מפורטים ביחס לתקופה המוקדמת בה פעל, שיש לך את הרושם שאתה ממש יכול לפסוע לתוכם", מסביר רוב. "יש כמות עצומה של מידע שאתה יכול להפיק מתוך הצילומים הללו, ויש בזה קסם. אתה רואה את הצילום הזה שהוא סוג של עבודת אמנות, אבל בזכות העובדה שאתה יודע את הכתובת ואתה יכול לאתר את כל המקומות האלה, ולראות בדיוק מי גר מאחורי חלון מסוים ב-1860. זה כמו להביט לתוך כדור בדולח שמציג בפניך את העבר במקום את העתיד. יש תחושה חזקה, ואני מצטט את בלזאק, שכל הסיפורים נמצאים מאחורי כל החלונות".

גטי אימג`ס

פאריס של המאה ה-19 היא דמות מרכזית בספריו של בלזאק ונדמה שרוחו, יחד עם זאת של המשורר שארל בודלר, מרחפת מעל דפי הספר של גרהם רוב. "בלזאק הוא מספר סיפורים גדול, והוא בילה זמן רב בהליכה ברחובות פאריס, בעיקר בלילות, מסתובב ומתבונן", אומר רוב. "הוא היה שקוע בחובות, והחוק באותם ימים לא התיר לעצור בעלי חוב בשעות הלילה".

איפה זה מתחבר לפאריס של היום?

"אחד הדברים הטובים בפאריס לעומת לונדון, זה שהבריטים הרבה יותר מקפידים לסגור את הווילונות של בתיהם בחשכה, בעוד שבפאריס אם אתה מהלך בשעות בין ערביים ומתחיל להחשיך, אתה יכול להתבונן לתוך בתים, וזה דבר מרתק. לעתים קרובות תתבונן מלמטה, ותראה את מדפי הספרים העליונים, את הצללים על התקרה ואנשים נעים.

"זה נשמע מציצני וזה אכן קצת כזה, אבל זה גם מאוד מעניין. לצערי, מאז הפעם הראשונה שביקרתי בפאריס, פחות ופחות אנשים מתגוררים במרכז פאריס. במקום לראות רהיטים, שולחנות וכורסאות, רואים יותר את גבם של צגי מחשב וריהוט משרדי".

אמנות השיטוט

החיבה לפאריס החלה להתפתח אצל גרהם רוב, חוקר ספרות אנגלי, כבר כשהיה ילד אנגלי קטן. "אמא שלי יצאה לרכוב על אופניים ברחבי צרפת שלוש שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כך שידעתי משהו על צרפת ממנה", הוא מספר. "למדתי צרפתית בבית הספר, אבל לא יצא לי לפגוש צרפתים, כי אבא שלי לא חיבב את הרעיון של יציאה לחופשה בחו"ל. בסופו של דבר נסענו לשם לחופשה, אבל זה לקח הרבה זמן".

כשהיה בן 17 שלחו אותו הוריו לשבוע בפאריס, שבו ביקר באתרים תיירותיים ורכש ספרי יד שנייה. אחרי סיום לימודיו התיכוניים, שב לעיר. הפעם - בהשראת "דפוק וזרוק בפריז ולונדון" של ג'ורג' אורוול - היה נחוש למצוא עבודה בפאריס.

הוא נדחה מכל מלון ובית קפה שאליהם פנה, ומצא לבסוף עבודה במוסך. חבריו לעבודה הכירו לו את העיר מלמטה ולימדו אותו את אמנות השיטוט הפאריסאית. כשחזר לבריטניה, המשיך לקרוא ולחשוב על פאריס בעת שלמד ספרות ושפות זרות באוקספורד, שם גם החליט להקדיש את עבודת הדוקטורט שלו למשורר שארל בודלר, אבי המשוטטים הפאריסאיים.

רוב סבר כי העיסוק בבודלר יביא אותו לשהות ממושכת בפאריס, אך להפתעתו, בודלר הוביל דווקא לאוניברסיטת ונדרבילט, בנאשוויל טנסי, בה נמצא אוסף ענק של כתבים העוסקים בבודלר וכמה מחשובי חוקרי שירתו. בנאשוויל גם פגש את אשתו האמריקאית, שבזכות חיבתה לרומנים הצרפתיים של המאה ה-19, נולד הספר הנוכחי.

איך אשתך תופסת את פאריס?

"היא בילתה חלק מחייה ביפן, והחיים בפאריס מזכירים לה את טוקיו, בכך שזאת חברה סגורה למדי, ויש חוקים מסוימים שקשה ללמוד. כאמריקאית, היא היתה מופתעת מהמידה בה נשים הן עדיין נשים וגברים הם עדיין גברים, ויש להם מאפיינים התנהגותיים מובחנים כל כך".

הסופרים אונרה דה בלזאק, ויקטור הוגו והמשורר ארתור רמבו, זכו גם הם לביוגרפיות עטורות פרסים פרי עטו, ובנוסף, חיבר ספר על האהבה ההומוסקסואלית במאה ה-19. ב-2007 פירסם את "Discovery of France", רב-מכר שהוקדש לגיאוגרפיה ההיסטורית של כל צרפת, מלבד פאריס, מהמהפכה ועד מלחמת העולם הראשונה. התחקיר נעשה באמצעות מסעות אופניים שעשו הזוג גרהם ברחבי המשושה הצרפתי.

פאריס של רוב יודעת גם להציב מכשול בפני אדוניה ברגעים שהם זקוקים לה ביותר. בפרק "אבודים" מארי אנטואנט ופמלייתה הולכים לאיבוד בגדה השמאלית בפאריס של 1791, שהיתה אוסף לא ממופה של סמטאות. טעות, שעלתה לה בעיכוב בבריחתה הלילית מפאריס, וכנראה היתה בין הגורמים ללכידתה עם בעלה כמה שעות מאוחר יותר, בעת מנוסתם.

הקורא פוגש גם בווידוק, פושע מורשע שחבר למשטרה והוביל כבלש מזן חדש יחידה שריכזה את הטיפול בפשיעה הפלילית ברחבי פאריס בתקופה שאחרי המהפכה, ולעתים גם לקחה חלק בפשעים.

בזכות היכרותו עם עולם הפשע הצליח וידוק הענק לשים ידו על פושעים שחמקו מהמשטרה, ובהמשך הקים לעצמו משרד חקירות פרטי, שפעילותו נעה בין פתרון תעלומות לסחיטה באיומים. הדמות של וידוק, כמו גם שמות הפרשיות שרוב מפרט, פרשת סרטן הנהרות, פרשיית הווילונות הצהובים - מזכירים מאוד את עלילות שרלוק הולמס.

"במקרה של וידוק, מדובר באדם שהיה פושע וצבר השפעה פוליטית, בין היתר מכיוון שעבד בעיר מאוד קטנה ויכול היה לצבור כמות עצומה של מידע על אזרחיה", מסביר רוב. "המידע נתן לו כוח שהוא השתמש בו באופן פוליטי, במיוחד אצל האדם שהפך להיות נפוליאון השלישי. שרלוק הולמס, מעבר להיותו דמות בדיונית, חי בעולם הרבה יותר נעים ונוח, בעוד וידוק הראה כמה כוח פאריס יכולה לתת לך, בגלל שהיא עולם כל כך קטן, וזה מאפיין של הפוליטיקה הצרפתית. זה דומה לתיאורו של בלזאק את פאריס, כיער בעולם החדש, מקום מאוד אלים ומסוכן".

אכזריות של עיר קטנה

מבין מחברי הרומנים הצרפתים, רק שניים זוכים לפרק משלהם. הסופר אמיל זולא, מגינו של דרייפוס ואחד המתעדים של פאריס המתחדשת, מופיע בספר כנואף. במרכז הפרק עליו עומדת דווקא אשתו, גברת זולא שליוותה את בעלה ותמכה בו בכל מאבקיו, גם כאשר התברר לה כי הסתיר ממנה משפחה שנייה שהקים עם פילגשו. מרסל פרוסט מופיע, כמייצג של מפנה המאה, בפרק "מרסל במטרו", רוב מעמת אותו עם הטכנולוגיה שמתפשטת בעיר ומתחתיה. בתיאורו מצליח רוב להעביר משהו מהיחס האמביוולנטי של הצרפתים לטכנולוגיה.

צרפת, ובמיוחד פאריס, אימצו טכנולוגיות מתקדמות מוקדם למדי, כך היה עם המערכת הפנאומטית להעברת הודעות שבה רושתה העיר במאה ה-19, וכך היה עם רשת המיניטל שקדמה לאינטרנט במאה ה-20. אבל נדמה שלמרות הכל, העיר מתקשה להסתגל.

"הטכנולוגיה עבור הצרפתים היא משהו שתמיד קשור באופן מעורפל לז'ול וורן, היא נשארת עתידנית אפילו כשזה קיים בהווה. המו"ל הצרפתי שלי, לעתים קרובות, יתקשה בשימוש בדואר האלקטרוני. הם מתייחסים לזה כמשהו שהומצא רק לאחרונה וספר החוקים שלו טרם נכתב. האם אתה כותב מייל כמו מכתב אישי, אם כן, כיצד ייתכן שתשתף אדם שלישי בהתכתבות אישית בין שניים? וחמור מכך, כיצד תפנה לאדם קרוב אליך, שאתה נוהג לפנות אליו בגוף שני יחיד, כשאתה משתף בהודעה אדם שלישי, שאתה פונה אליו בגוף שני רבים? מצד אחד הם טובים בטכנולוגיה, אבל יכולים להיות בורים ביחס אליה כשזה מגיע לצד המעשי".

Margaret Robb

אחרי הפרק על היטלר כתייר אינפנטילי, מחליף רוב את הנימה הכמעט משועשעת בנימה ביקורתית יותר כלפי הצרפתים עצמם בפרק שעוסק בכיבוש ובגירוש היהודים. "אני חושב שהכיבוש הוא תקופה מאוד חושפנית להיבטים מסוימים של פאריס. הוא מדגיש את הנורמליות של החיים בכיבוש הגרמנים, כי העיר לא ניזוקה באופן משמעותי במלחמה בניגוד ללונדון. דווקא צ'רצ'יל רצה שהצבא הצרפתי יתנגד להיטלר עד הסוף המר ולא ייכנע, כי הוא חשב שמנקודת מבט בריטית זה עדיף", אומר רוב. "הוא סבר שאם תהיה לוחמת גרילה בפאריס זה יעכב את הגרמנים לזמן רב. כמובן שזה היה גורם להרס כמעט מוחלט של פאריס, אבל אחרי הכל, צ'רצ'יל לא היה פרנקופיל גדול.

"לקראת סיום המלחמה, כמין צעד נקמני, היטלר רצה להרוס את פאריס ואתרים מרכזיים רבים מוקשו, אך מפקד העיר סירב לפקודה והציל אותה. פאריס כמעט שלא ניזוקה, אך היה נזק פסיכולוגי בכך שהחיים נמשכו די על מי-מנוחות מלבד מחסור חומרי מסוים.

"חלק גדול מהאוכלוסייה גורש בפרק זמן קצר ביותר, כי הגודל הקטן של פאריס איפשר לארגן את הדברים במהירות ובצורה יעילה. הסיבה שלצרפתים יש כיום קושי גדול להתבונן על החלק הזה בהיסטוריה, היא שהעבודה האמיתית של הגירוש לא נעשתה על ידי הגרמנים, אלא על ידי המשטרה הצרפתית".

מהפכה קטנה מאוד

את פריחת סן ז'רמן דה פרה של שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 בפאריס, מייצג סיפור אהבתם של הזמרת המוזה האקזיסטנציאליסטית ז'ולייט גרקו ונגן הג'אז השחור מיילס דיוויס. על רקע בתי הקפה, ועם ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר בזווית העין, גרהם רוב כותב את תסריט אהבתם, שמעמת בין הפתיחות הפאריסאית לרומן בין לבנה לשחור, לפוריטניות האמריקאית של אותם שנים.

הבחירה בכתיבה כמו קולנועית מתבקשת נוכח רוח התקופה. "את פאריס של השנים האלה, קל לראות מבעד לעיניו של קולנוען. זה כנראה אומר שאימצנו התבוננות מנקודת מבט אמנותית על התקופה הזאת. גם האנשים המעורבים, שחקנית, מוזיקאי, ואפילו ז'אן פול סארטר, היו מאוד קולנועיים", אומר רוב.

הממד הקולנועי מודגש גם בכתיבה על הפוליטיקה הצרפתית, שמייצרת גיבורים דרמטיים, במחיר של בימוי מלאכותי של אירועים מרכזיים. רוב מנתח שלושה ניסיונות התנקשות: שניים בדה גול ואחד ב"שועל", פרנסואה מיטראן, ומדגיש את הממד המניפולטיבי-מבוים בהם. תקופת דה גול מסתיימת בדוח מפורט על מרד הסטודנטים של 1968, המתחיל מערעור על ההפרדה בין סטודנטים לסטודנטיות במעונות בקמפוס נאנטר.

סוף המאה ה-20 וראשית האלף השלישי, מובילים לעסוק ביחסי פאריס והפריפריה שלה, סביב משבר המהומות של מחצית שנות ה-2000, שפרצו בעקבות מותם של שני צעירים, בונה וזייד (Bouna Traor ו-Zyed Benna), מהתחשמלות בעת שברחו מהמשטרה בפרבר קלישי-סו-בואה.

רוב משתמש בסיפור מותם והמהומות שבאו בעקבותיו כביטוי לקרע שנוצר בין מרכז פאריס ופרברי הלוויין שלה. "האירועים האלה היו מעין מהפכה בזעיר אנפין. פאריס שאנו חושבים עליה, זו שבתוך כביש הטבעת שמפריד בינה לבין הפרברים, היא בערך באותו הגודל של העיר פאריס שנמצאת בטקסס שבארצות הברית. אתה יכול לחצות אותה בקלות פעמיים בהליכה במשך יום.

"לעומת לונדון, שבה מי שגרים בהאקני או באקטון, יחשיבו את עצמם כגרים בלונדון למרות שהם רחוקים מהמרכז - בפאריס, אם אתה מתגורר באוברווי, או בפנטן, לא תחשיב את עצמך פאריסאי.

"למהומות היתה השפעה, כיוון שהן הזכירו לאנשים שגם פאריס היא למעשה תשלובת ענקית, אזור אורבני עצום, שבלבו יש חלק שתמיד מבודד בו את עצמו מהשאר. מה שקרה במהומות, זה שהן שימשו כתזכורת לקיומם של החלקים האחרים של העיר. אנשים שגרים במרכז פאריס נוטים להיות מפוחדים ממה ששוכן מעבר לכביש הטבעת. פאריס היא מצד אחד עיר עולם, ומצד שני היא נותרה מין עיר מאוד ימי-ביניימית, מוקפת חומה פסיכולוגית, וכשתושביה יוצאים לפרברים, הם ממש מפוחדים. לא מעטים מהם ששמעו שחלפתי בפרברים על אופניים, הגיבו בהשתאות נוכח הסכנה שהם זיהו במעשה".

בחזרה לימי מיטראן

הרומן של גרהם רוב עם צרפת אמנם התחיל כבר לפני מ-30 שנה, אבל בשנים האחרונות מצטרפים אליו בריטים רבים, שרבים מהם הפכו את צרפת לביתם. כיום המשכירים בית בפרובאנס, רגילים להיתקל במבטא בריטי אצל המתעניינים בפרטים. גם בצד השני של התעלה, בלונדון, הפשירו הבריטים את תיעובם כלפי זוללי הצפרדעים, וניתן למצוא המוני חנויות הנושאות שמות צרפתיים קלישאתיים, שרובם נפתחים במילה "שה..."

מה אתה חושב על המשיכה הבריטית לתרבות הצרפתית?

"עבור בריטים, צרפת היא מקום דמיוני שהם יכולים לנסוע אליו במציאות", עונה רוב משועשע. "זה כמו חלום של החיים האידיאליים. על ארץ שיש לה אוכל נפלא, אקלים נוח, שבה אתה לא צריך לעשות הרבה מלבד לנסות להשתלב בכפר המקומי, ובערב אתה יושב במרפסת השמשית שלך ושותה יין מקומי".

מה השינוי העיקרי שעברה פאריס בשלושת העשורים שאתה עוקב אחריה?

"מבחינתי, כנראה, בעיקר הופעת היורוסטאר. כיום, זו העיר שנמצאת ליד לונדון. אני יכול ללכת לתחנת הרכבת סנט פאנקרס בלונדון, ולהיכנס ליורוסטאר ולהיות בפאריס באותו משך הזמן שהיה לוקח לי להגיע לבירמינגהם. זה הבדל גדול, זה כמעט כאילו היא חלק מבירה צפון-אירופית אחת".

ביקרת הרבה בפאריס בזמן הכתיבה?

"פחות מכרגיל, וזה עשה את הכתיבה ליותר פשוטה. סמכתי על הזיכרון שיארגן עבורי את המידע. אולי זו הנוסטלגיה, אבל גיליתי שיותר קל לכתוב על משהו כשהוא נעדר. אולי זו גם הסיבה שאני לא כותב על בריטניה".

גילית משהו שלא ידעת עליה?

"כן, וזה קרה כשכן ביקרתי בעיר. הצצתי שם בארכיונים, בהררי המידע שפאריס אוגרת על אזרחיה. בפרק על הבוהמיינים, אנרי מורז'ה מספר בכתביו כי לקח את חברתו הגוססת לבית החולים במונית. התאריך ידוע לנו לפי כרטיס קבלתה לבית החולים - 6 במארס 1848. אלא שהתברר שבאותו יום בדיוק היתה שביתה של נהגי המוניות בעיר, כלומר שהוא שיקר".

איך אתה רואה את העתיד של העיר?

"פאריסאים אומרים לעתים קרובות שזו כבר לא עיר חיה אלא יעד תיירותי. במובנים מסוימים עיר צריכה להיהרס כדי להמשיך לחיות.

פאריס נהדרת ביכולת לברוא את עצמה מחדש. יש רבעים מסוימים שהשתנו לחלוטין ב-30 השנים האחרונות, כמו אלה שמסביב לבסטיליה, שהיו מאוד מפוקפקים וחודשו. הפאריסאים אמנם מבקרים את החידוש כמסחרי ולא אותנטי. אבל בעיני אזור כמו המארה המחודש, הוא רובע מעניין, ומקומיים עדיין גרים בו.

"בכל מקרה יש עדיין הרבה נוסטלגיה באופן שבו העיר מציגה את עצמה. אולי היום כבר לא ניתן לקנות ספרים רבי-ערך כמעט בחינם, בדוכני היד שנייה לאורך הסיין, אבל בהרבה מובנים פאריס יותר מעניינת עכשיו מכשהכרתי אותה לראשונה. מרכז העיר בטוח יותר, הכל יותר נקי ויש פחות תנועה. אולי זה גם בזכות העובדה שיש לי יותר כסף. פאריס היא מקום נורא להיות בו עני, כי אתה מוקף בה באנשים עשירים, ואפשרויות אינסופיות. מצד שני זה נכון לגבי כל עיר".

מה אתה חושב על הנשיא החדש, פרנסואה הולנד?

"יש לו תוכניות גדולות לפרויקטים אדריכליים כמו בתקופה של מיטראן. אם הוא יצליח להגיע להיקף של מיטראן, זה יהיה נהדר. יתכן שזו התוכנית הסודית שלו להציל את הכלכלה הצרפתית. אני זוכר שראיתי את הפירמידה של הלובר נבנית. היה שם ילד קטן עם אביו, והילד שאל את אביו בהתבוננו בפירמידה, 'אבא, מה הם ישימו בתוך הפירמידה?' והאב ענה 'פסל של מיטראן'".*



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו