תחקיר "הארץ"

האיש שעומד מאחורי כל התנחלות

שיטות העבודה החשאיות, הסכסוכים המשפטיים, אנשי הקש ודמויות המפתח - שהבולטת והמסתורית שבהן היא זו של צחי מאמו - האיש ששמו ופניו אינם מוכרים לציבור, אך מציצים מאחורי כל התנחלות חדשה

אורי בלאו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי בלאו

בפעם הבאה שתקום התנחלות חדשה במזרח ירושלים או מאחז על אדמות שהיו שייכות לפלסטינים, יש סיכוי לא רע שהעומד מאחוריה הוא אדם שלא הכרתם עד כה, תושב עפרה בשם צחי מאמו. תחקיר "הארץ" על אחורי הקלעים של רכישות קרקע ונדל"ן בשטחים חושף לראשונה את המאבקים המשפטיים, דרכי הפעולה הנסתרות ומסכת הקשרים ההדוקים עם הממסד ההתנחלותי - של האיש שרכש אדמות במגרון, בשייח ג'ראח ובסמוך לקבר רחל.

מאמו עוסק ברכישת קרקעות מאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, אך למרות החיבור שלו לכמה מראשי המתנחלים והיותו דמות בולטת מאוד בתחום, שמו אינו מוכר לציבור. הוא שומר מרחק מעיתונאים ועד לכתבה זו, תמונתו לא פורסמה מעולם. גם בקשה להיפגש עמו לצורך הכנת הכתבה נענתה בתשובה שמשמעותה ברורה: "אולי בגלגול הבא". הוא אף לא השיב לרשימת שאלות שנשלחה אליו בכתב.

מאמו נחשב לבן טיפוחיו של שר התיירות לשעבר, הרב בני אלון, הידוע כתומך גדול במה שמוגדר על ידי אנשי ארץ ישראל השלמה "גאולת קרקעות". בתחילת שנות ה-90, עת הקים אלון את ישיבת בית אורות בירושלים, הוא סייע לו בניהולה, וככל הידוע גם למד בה.

"בית המכולות" ליד קבר רחלצילום: אורי בלאו

עשו לנו לייק וקבלו את כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

אלון הוא דמות מרכזית במאבק משפטי המתנהל בימים אלה סביב מבנה המצוי בקרבת קבר רחל, "בית המכולות" שמו. הכינוי דבק במבנה כשעוד שימש מקום מושבן של חנויות מקומיות, בימים שלא היה מוקף חומות וכשהיתה אליו גישה מבית לחם.

היום, הנסיעה מהמחסום לעבר אחד המקומות הקדושים ליהודים קצרה ומעיקה. קירות בטון בגובה מטרים אחדים מתנשאים מכל עבר, מצלמות עוקבות אחר כל תנועה ולא ניתן לראות ולו נפש חיה אחת. כיכר גדולה מקדמת את פני הבאים לקבר ולצדה עוד שוטרים וחיילים. על הקיר החיצוני של השירותים מופיע ציור גדול, צבעוני וילדותי משהו, של הקבר כמקום הפסטורלי שהיה יכול להיות.

במבט ראשון, המבנה הדו-קומתי נראה נטוש וגם שני המג"בניקים שנחים לצדו בצל, לא יודעים בדיוק מהו ומה קורה בתוכו. מאחורי דלת הפלדלת שלו יושבים כ-15 בחורים שלומדים תורה. לפני כמה שבועות, בשעה שאכלו את ארוחת הצהריים - בעיקר שאריות מצה מחג הפסח האחרון - הסתודדו שניים מהם, מבוגרים מהשאר, בצד, ודיברו בלחש על סכומי כסף, הוראות קבע ותרומות. ניסיון לצלם את המקום מבפנים נתקל בבקשה מנומסת, אך חד-משמעית, להימנע מכך.

מבחינת בעליו המקוריים של "בית המכולות", אחים נוצרים-פלסטינים, הקרבה שלו לקבר רחל היתה להם לרועץ, כיוון שלא יכלו לעשות בו שימוש. אך הסמיכות לאתר הקדוש הפכה אותו לנחשק ביותר בשביל יהודים מאמינים. וכך, בתחילת שנות ה-2000, בימים שבהם אוכלוסייה נוצרית רבה עזבה את בית לחם, נמכר המבנה ליהודים. כמו במקרים רבים אחרים של רכישת מבנים מפלסטינים, גם מכירתו של הבניין הזה לא עברה בצורה חלקה והיתה נתונה למחלוקת משפטית בין חלק מהמוכרים לרוכשים.

אבל הסכסוך הזה - שהוכרע לבסוף בקביעה שהרכישה היתה כשרה - מתגמד לעומת המאבק הפנימי שמתנהל בשנים האחרונות בין הצדדים השונים שהיו שותפים לרכישת הבית, על השליטה בו (ראו מסגרת). מצד אחד עומדת אשה יהודייה ניו-יורקית, אוולין הייז שמה, שהשקיעה למעלה מחצי מיליון דולר ברכישת המבנה. מהצד השני עומד הרב בני אלון, שלטענת הייז השתלט על המקום. בתווך נמצאות עמותות שונות, חברות ישראליות ואמריקאיות שהוקמו לצורך הרכישה, וגם צחי מאמו, כאמור, אחת הדמויות המרכזיות והמסתוריות בעניין רכישת נדל"ן מפלסטינים, שהיה האיש שביצע את הרכישה.

תחת כנפי השכינה

מאמו, נשוי ליעל ואב לחמישה ילדים, חגג לפני כמה חודשים את יום הולדתו ה-40. הוא מתגורר בהתנחלות עפרה, אליה עבר מבית אל, שם גרים הוריו, ד"ר ראובן ויוכבד מאמו. על הרקע האמוני שלו ניתן אולי ללמוד מדברים שאמר לפני כשלוש שנים אביו, שכיהן בעבר כראש מינהל החינוך הממלכתי-דתי במשרד החינוך, בטקס שבו הוענקו לאנשי חינוך שונים תוארי "יקיר החינוך הדתי".

מאמו, יו"ר ועדת התואר, אמר אז כי "כל הפעולות הדתיות מבורכות, אבל הקב"ה משרה את שכינתו על המורשת הרוחנית. נצחיותה של האומה הישראלית מבוססת על כוח איתנים של המעשה החינוכי - זה העיקר". אגב, באותה שנה הותקף רכבו של ראובן מאמו בירי ממארב סמוך לבית אל. למעלה מ-40 כדורים נורו לעברו, אך הוא ורעייתו לא נפגעו. "הקב"ה הציל אותנו", אמר בראיון שנתן לאחר האירוע לערוץ 7.

כאמור, מה שהוביל את מאמו לעסוק ברכישת קרקעות הם ככל הנראה קשריו ההדוקים עם שר התיירות לשעבר, הרב בני אלון. בשיחה עמו אמר אלון כי מאמו "באמת עשה הרבה דברים גדולים בתחום הזה", ובהמשך הוסיף בתגובה כתובה כי "מאמו הוא תלמיד וחבר במשך שנים רבות. הוא פועל במסירות ובהצלחה גדולה במלאכה מורכבת ומסובכת של גאולת קרקעות בירושלים ובמקומות משמעותיים נוספים. הוא עמד במבחנים משפטיים וחוקיים רבים ואת כולם עבר בהצלחה. אני מקווה שימשיך לעסוק ולהצליח במלאכה מסוכנת וחשובה זו".

במשך שנים ארוכות פעל מאמו ממשרד שמוקם ברחוב בעל השם ההולם "ששת הימים" ברמת אשכול בירושלים, וכיום הוא עובד, בין השאר, ממשרד שהוקצה לו במדרשת ראשית ירושלים שברחוב היהודים בעיר העתיקה. במשך השנים הוא השתמש בכ-20 חברות וכמה עמותות שהקים או סייע להקים לצורך הרכישות השונות (ראו מסגרת).

לצדו במשרד ברחוב ששת הימים ישב מי שליווה אותו בפעילותו במשך שנים, עו"ד אלי שמואליאן, שידיו הנאמנות מאוד, כפי שנוהג להגדירן מאמו, ניצחו על הייעוץ המשפטי וניהול חשבונות כספיים בנאמנות של רבות מהעסקאות. שמואליאן, שלאחר עבודתו עם מאמו שימש, בין השאר, סמנכ"ל החברה הממשלתית-עירונית לפיתוח מזרח ירושלים, סירב לשוחח על פעילותו ואמר כי הוא לא עוסק בנושא זה תשע שנים.

בהמשך עבד מאמו בצמוד לעו"ד ניסן כוחי, ששימש גם כיועץ משפטי חיצוני לחברה לפיתוח מזרח ירושלים. כוחי אמר ל"הארץ" כי יחסיו עם מאמו הם יחסי עורך דין-לקוח ולכן הוא אינו יכול לדבר על הסוגיה.

הכניסה לקבר רחלצילום: אורי בלאו

עורכת דין אחרת, שעבדה עם מאמו באחת החברות המרכזיות שדרכן פעל, "ספייס נדל"ן" שמה, הגדירה "נטו אידיאולוגיה" את מה שהנחה את מאמו ושמואליאן. "אלו אנשים שיש להם חזונות ויש להם חלומות", היא אומרת. "הם מאמינים בתנ"ך ושהארץ הזאת ניתנה לעם ישראל ויש לנו עניין לגאול את האדמות, כמו, למשל, בקבר רחל. מבחינה משפטית יש להם הצדקות, מבחינה תורנית יש להם אסמכתות; כל עניינם נתון לשאלה איך גואלים קרקעות".

לדבריה, מבחינת השניים "המטרה מקדשת את האמצעים". לאחר פאוזה קצרה היא מוסיפה - "במובן החיובי של המילה". לדבריה, הם יעשו הכל וימצאו את כל הפתרונות המשפטיים והכלכליים כדי להשיג את מטרתם. מאמו, היא אומרת, "מריץ את כל העניין". הוא אדם לא שגרתי, והדברים האלה דורשים אנשים לא שגרתיים, "כי צריך פה הרבה מאוד יצירתיות".

היצירתיות הזאת מתבטאת למשל באחת החברות שפתח, הקרויה "אל-וואטן" (המולדת, בערבית). מדובר בחברה שנרשמה במינהל האזרחי והיא חברת יו"ש - כלומר, היא רשאית לבצע עסקאות מקרקעין בשטחים (בניגוד לחברה הרשומה בישראל, שאינה יכולה לעשות כן).

החברה הזאת הוקמה על ידי מאמו לאחר שהתבקש על ידי מנכ"ל תנועת ההתיישבות "אמנה", זאב חבר (זמביש), לסייע למועצה האזורית מטה בנימין באיתור מקרקעין באופן כללי, וספציפית באזור מגרון. ואכן, החברה הזאת היא שעמדה מאחורי רכישת חלק מקרקעות המאחז (לפרטים חדשים על רכישת קרקעות ששימשו להקמת המאחז ראו מסגרת).

לצד מאמו, נרשם כמנהל החברה אדם בשם ג'רי זלצמן, מתנחל בן 75 מגינות שומרון, שעלה לישראל ב-69' ועבד לצד מאמו בעמותת "מיישבי ציון" ובחברת ספייס נדל"ן - שניים מהגופים שדרכם התבצעו עסקאות רכישת הקרקעות. זלצמן גם הצטרף לכמה מנסיעותיו של מאמו לחו"ל, שם נפגשו עם יהודים שרצו לרכוש קרקעות בשטחים ועם תורמים פוטנציאליים. זלצמן סירב לשוחח עם "הארץ" על פעילותו בצמוד למאמו, אך לחבריו סיפר שעל אף שהיה רשום כמנהל באל-וואטן, הוא לא היה מעורב בפועל בפעילות החברה, ולא ידע מה מתרחש בה.

מלבד השניים עבד באל-וואטן גם אדם בשם דוד ברונשטיין, שעסק בבדיקות מסמכים ותרגומים מערבית, והיה בקשר עם הטאבו במינהל האזרחי לשם רישום הקרקעות ואיתור בעיות שונות. ברונשטיין סירב לשוחח עם "הארץ" ואמר רק כי "צחי מאמו עושה את עבודתו בחשאיות ואני לא מעוניין לדבר". מאוחר יותר החליף אותו בתפקידו עדי קאפח - "הארץ" לא הצליח לאתר אותו.

מתחקיר "הארץ" עולה שקשריו של מאמו עם הממסד ההתנחלותי היו הדוקים למדי. בתחילת שנות ה-2000, השנים שבהן פעל בעניין מגרון, הוא נהג לעדכן בצורה מפורטת על פעילויותיו את ראש מועצת מטה בנימין דאז, פנחס ולרשטיין, ואת מי שכיהן כמנכ"ל החברה לפיתוח מטה בנימין, יונתן מאיר.

היחסים ידעו עליות ומורדות וגורם הבקי בפעילותו של מאמו נזכר שבחברה לפיתוח מטה בנימין, ששילמה בעבור איתור ורכישת קרקעות, היו גם מי שלא היו מרוצים מהסכומים שגבה מאמו על עבודתו: מאמו דרש כ-500 דולר לכל דונם שנרשם בסופו של דבר בטאבו, אך לא פחות מ-2,000 דולר במקרה שמדובר בשטח הקטן מארבעה דונם, ובכל מקרה, לא יותר מ-10,000 דולר.

בנוסף, ביקש מאמו מהחברה לקבל בנפרד תשלום עבור מה שהגדיר "דמי איתור", אך לכך החברה סירבה. מאמו, נזכר הגורם, לא אהב את הגישה הזאת, והסביר אז שהעבודה שלו דורשת אלתורים ופתרונות משונים, בין השאר, בגלל הקשיים שבהם נתקל במינהל האזרחי ומצדם של ארגוני שמאל. "יש לא מעט קבלות לעבודה שלי", הבהיר אז מאמו, לטענת אותו גורם, בהתייחסו לרכישות שביצע. הוא הזכיר רכישות שעשה באפרת, ליד בית לחם, בשייח ג'ראח, והודיע שאם למישהו במטה בנימין יש תלונות כלפיו, הוא יפסיק לעבוד בשבילם.

בשיחה עמו, מאשר ולרשטיין שנפגש עם מאמו "פעמיים-שלוש", ומבהיר ש"הקו המנחה שלנו הוא שכל מי שיכול לבצע רכישה שיעשה את זה". עם זאת, לדבריו, מאמו פעל בעיקר בירושלים, ואילו הוא עצמו "לא פעל בדברים האלה יום-יום". יונתן מאיר אמר תחילה כי הוא אינו מכיר את מאמו היטב, אך לאחר שנשאל על חלופת המכתבים ביניהם אמר כי "אני לא הולך לדבר על שום דבר מזה". זאב חבר אמר כי אינו מעוניין להגיב בנושא.

מפחד מאלוהים

האנשים החשובים ביותר באל-וואטן - ובמערך רכישת הקרקעות בכלל - הם אלו ששמם לא יופיע כמעט אף פעם על שום נייר רשמי. אלו הם אנשי קש, ערבים שעל הנייר מאתרים ורוכשים בשמם את האדמות או הנכסים, אך בפועל הם עושים זאת בשביל גורם שלישי - במקרה הזה, מאמו. עורכת הדין שעבדה עם מאמו בספייס נדל"ן מסבירה: "כמובן שיש משת"פים שלא היו רוצים לחשוף את שמם... כרוכות בזה סודיות וחשאיות רבות. יש כל מיני שיטות, אבל אלה דברים שלא מדברים עליהם".

גורם המכיר היטב את פעילותו של מאמו מסביר שמטרת ההתנהלות הזאת היא להסוות עד כמה שניתן את העובדה שהרוכש האמיתי הוא יהודי, כיוון שהסיכוי שערבים ימכרו קרקע ישירות ליהודים הוא קלוש. "מכירה של אדם ערבי לאל-וואטן, לאחר שאותו אדם קנה לכאורה את הקרקע מבעליה הערבי, נעשתה כביכול מבלי שהוא ידע שמאחורי אל-וואטן נמצאים יהודים", מסביר הגורם ומוסיף, "זו גם הסיבה שקראו לחברה אל-וואטן - כדי שלא יהרגו את מי שקונה בעבורם".

מי שהיה אחראי על בחירת השם אל-וואטן היה אחד מאנשי הקשר העיקריים ששיתפו פעולה עם מאמו, אדם בשם באסל דרוויש, תושב ירושלים שעבד עמו בשנים 2001-2006 והיה שותף לכמה עסקאות, בין השאר לרכישת בניין ברחוב הנביאים 18 בירושלים, סמוך לשער שכם, באזור בית לחם ואפרת. "צחי שאל אותו איך אומרים מולדת בערבית והוא אמר וואטן, וככה נקבע השם לחברה", הסביר הגורם.

צחי מאמוצילום: אילן אסייג

מאמו, שפגש את דרוויש ב-2001 במשרדו של עו"ד איתן גבע שהיה בקשר עם שניהם, מגדיר את דרוויש "חבר", אבל אפשר להניח שדרוויש מתחרט על היום שפגש אותו. "אני מבוקש ברשות, אני מבוקש בחמאס. משפחתי לא רוצה אותי בגלל הקשר עם צחי", הוא אומר ל"הארץ". "40 שנה עבדתי עם המדינה בעניין של קרקעות. עבדתי יותר טוב משרון, והיום אף אחד לא מסתכל עלי. זרקו אותי לעזאזל כולם, אחרי שעשיתי להם טוב", הוא רוטן. בהמשך סיפר ששלח את ילדיו לגור בארצות הברית "בגלל שהיו עליהם איומים".

לא פחדת?

"אני מפחד מאלוהים", הוא משיב.

תפקידו של דרוויש היה תפקיד קלאסי של איש קש במערך רכישת הקרקעות: הוא האיש המאתר את הקרקעות או הנדל"ן המוצע למכירה, מברר מי הבעלים שלו, סוגר את פרטיה הכלכליים של העסקה, מקבל ייפוי כוח מהמוכר כדי לרשום הערת אזהרה בטאבו, רוכש את הנכס ואחר כך מוכר את הנכס או את הקרקע לאחת החברות שמאחוריהן עומדים הרוכשים האמיתיים.

בתמורה, הוא - או כל איש קשר אחר - מקבל תשלום של אלפי דולרים, המחושב לרוב לפי גודל הקרקע. במקרה של דרוויש, הוא זכה לשכר חודשי קבוע ממאמו. במסגרת עבודתם המשותפת הכיר דרוויש גם את בני אלון. "חיבבתי אותו", הוא אומר, "הוא היה אומר לי כל הזמן לשמור על צחי".

עבודתו של מאמו והקשרים שלו עם אנשי הקש או המוכרים החוששים לחייהם דורשת מידה רבה של אמון, הנבנה, בין השאר, באמצעות מפגשים פנים אל פנים. לעתים נערכות הפגישות בשטחים, במקומות שבהם אין חשש שהפלסטינים יזוהו: במכוניתו של מאמו, בתחנות דלק ומזנוני דרכים שלצד התנחלויות ולעתים אף בתוך ההתנחלויות עצמן.

תושב מגרון נזכר שבעבר התארח מאמו בביתו של איתי הראל, מראשי המאחז, יחד עם אחד מאנשי הקשר הפלסטינים שלו, כשהמטרה, לדבריו, היתה כפולה: גם כדי לרכוש את אמונו וגם כדי להראות לו את השטחים שבהם התעניין. בשיחה עמו אמר הראל: "ברורה לי המגמה של הכתבה", וסירב להתייחס.

פגישות אחרות התקיימו מעבר לים. בשנים האחרונות טס מאמו, בין השאר, לאוסטריה, צרפת, ארצות הברית וקוסטה ריקה לצורך מפגשים עם פלסטינים, כמו גם עם תורמים יהודים התומכים בפעילותו. באחת הנסיעות, סיפר הגורם הבקי בפרטים, נפגש מאמו עם פטרון המתנחלים, המיליונר ארווין מוסקוביץ'.

בחלק מהנסיעות מצא מאמו זמן גם לפעילויות אחרות, ובין השאר ביקר בלאס וגאס ואף נסע לדיסניוורלד. עו"ד כוחי, שליווה אותו בכמה מהנסיעות, מצא זמן להסתובב בקניונים ולעשות קניות. כדי לרכך את בני שיחו נוהג מאמו לדבר עם הפלסטינים על משפחותיהם, מכרים משותפים, לעתים על פוליטיקה - ורק אז מגיע לנושא הקרקעות.

לפעמים הפלסטינים מבקשים עזרה ממאמו. ש' (השם המלא שמור במערכת), אחד מהפלסטינים שמאמו היה איתו בקשר בנושא מגרון, למשל, חי בארצות הברית ונכנס לישראל באשרת תייר. ש' ביקש ממאמו לסייע לו בהשגת מעמד קבוע יותר בישראל. מאמו, כחלק מהניסיון לבנות יחסי אמון, הבטיח לעזור, אך לחבריו סיפר שלא היתה לו כוונה אמיתית לעשות כן.

החלקה הרוסית

אחד האנשים שביקרו לפני שנים ספורות במשרדו של מאמו במדרשת ראשית ירושלים נזכר השבוע בנייר עבודה שכותרתו "פרויקטים", שהוצג לו. המסמך, שבו פירט מאמו את העסקאות השונות שבהן היה מעורב באותם ימים, יכול להעיד יותר מכל על הפריסה הגיאוגרפית הנרחבת של פעילותו, וכן על הקשיים שבהם הוא נתקל.

"הרוסית", כך קרא מאמו לפרויקט הראשון, היא חלקת קרקע בהר הזיתים שנרכשה מידי הכנסייה הרוסית. "כרגע קיים רישום במס רכוש על שם האיגוד האורתודוקסי הפלסטיני ורישום טורקי ישן", הסביר מאמו במסמך והמטרה שלו היא לרשום את הנכס בטאבו. הוא העלה חשש שייאלץ להשיג את נסח הטאבו הטורקי, משימה שאותה הגדיר "לא פשוטה בכלל". "חלקה 53", המשיך מאמו לתאר, היא חלקה בשכונת מוסררה בירושלים שנרכשה מידי האפוטרופוס ושצריך להעביר את הרישום בטאבו על שמנו.

מבדיקת "הארץ" עולה שמדובר, ככל הנראה, בפרויקט שקידם מאמו בשיתוף עם השר לשעבר אלון מול שער שכם בירושלים, במקום הנקרא שכונת ניסן ב"ק, ושבמסגרתו יושבו במקום כשמונה משפחות. מאמו התייחס גם לנכס נוסף בשכונת מוסררה ואמר כי בעליו "לא כל כך מסכימים למכור את הבית במחיר שאנו מציעים", אך הוסיף שאיום בתביעה הבהיל אותו.

"בית בועז", המשיך מאמו, הוא מבנה נטוש בפאתי בית לחם שאנו עמלים על שיפוצו לצורך הושבת משפחות במקום. "יש צורך להשיג מסמכים על הנכס", הבהיר. מאמו התייחס גם למה שהגדיר "7 דונם": חלקה ליד כביש המנהרות המוביל לגוש עציון. "החלקה היא של נפקדים", אמר, "אבל יכול להיות שאם נבקש לרשום אותה במס רכוש ולא בטאבו לא יעשו לנו בעיות עם זה".

פרויקט נוסף מאותה תקופה נקרא "הקדש רייסין". לפי הגורם הבקי, על פי מאמו, זהו הקדש בעיר העתיקה שהיה רשום בטאבו הטורקי ועכשיו ביקשו ממנו לרשום אותו מחדש על שם ההקדש. "הבעיה היא", אמר מאמו - לא בלי חוש הומור - "שהעובדת היחידה בטאבו שמבינה משהו בנסחים טורקיים נמצאת בפנסיה", כך לפי אותו גורם. קרקעות אחרות שלרכישתן היה קשור מאמו נמצאות באזור ההתנחלויות עפרה, בית אל ובמאחז טל בנימין.

על הדרך שבה משיג מאמו את המידע על נדל"ן אפשרי לרכישה ניתן ללמוד מהסכם שחתם באמצעות עמותת מיישבי ציון עם איש המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בר-אילן, שחקר את מאמצי היהודים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בירושלים ובסביבותיה בשלהי התקופה העותמאנית, בשנים 1857-1917.

"העמותה רואה את עבודת המחקר כמקדמת את מטרותיה", כתב מאמו בהסכם שחתם עם החוקר, וסיכם להעניק לו מלגה של כ-30 אלף שקל ולפרסם את המחקר בספר. אלא שבין הצדדים התפתח סכסוך לאחר שהחוקר, שביקש להישאר בעילום שם, אמר כי מאמו והעמותה לא עמדו בהתחייבויות הכספיות שלהם. פניות רבות של החוקר למאמו נותרו, לטענת החוקר, ללא מענה, עד שב-2006 פנה החוקר בתלונה לרשם העמותות, וליווה אותה במכתב למאמו.

"בצעד הבא אפעל לערעור אמינותך ויושרך גם במחלקות נוספות במשרד המשפטים", הבהיר החוקר במכתב, שבו התייחס גם נקודתית לפרויקטים שהאחרון קידם אז, בין השאר בשער שכם ובשמעון הצדיק. נראה שהמכתב עשה את שלו ולאחר דין ודברים הגיעו הצדדים לפשרה.

***

חיים סילברסטיין, העומד כיום בראש ארגון בשם "אם אשכחך", הכיר את מאמו לפני כ-17 שנה. ארגונו הוקם, לפי אתר האינטרנט שלו, במטרה "לעורר את מודעות הציבור הרחב לחשיבות הישארותה של ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית". בזמן סיור עמו ברחבי ירושלים, בעת הסבריו על החשיבות שביישוב מזרח העיר ביהודים, אומר סילברסטיין שכיום הוא עוסק בעיקר בהסברה.

סילברסטיין מצטנע. במשך השנים הוא הביא משקיעים ואסף תרומות לצורך עסקאות נדל"ן בעיקר במזרח ירושלים, ושיתף פעולה, גם עם מאמו, בכמה עסקאות מקרקעין, בין השאר זו שנערכה סמוך לקבר רחל.

בשיחה עמו הגדיר את מאמו "אדם ערמומי", והוסיף ש"הוא לא מדבר על עצמו, על מה הוא עושה - אפילו לא עם האנשים הכי קרובים אליו". אפשר היה להניח שתכונות האופי האלה יקדמו את מטרתם המשותפת ליישב את הארץ, אבל מסתבר שדרכיהם נפרדו לפני שנים ספורות. סילברסטיין לא שש להרחיב על כך. "אגדיר את זה כך", הוא אמר, "לא הסכמתי לשיטות הניהול שלו".

פרטים חדשים על מגרון

5,000 שקל. זה הסכום ששילם איתי הראל, מראשי המאחז מגרון, לחכירה למשך 49 שנה של הקרקע שעליה הקים את ביתו. שכנו ליישוב ורב המאחז, איתי הלוי, שילם כ-6,200 שקל בעבור החכירה. את עסקת הרכישה של הקרקע שעליה הוקמו בתי השניים, כמו גם של קרקעות אחרות במאחז, הוביל צחי מאמו.

הראל סירב לענות לשאלות על העניין והלוי לא השיב לפנייה אליו.

מתחקיר "הארץ" עולה שבכל הנוגע לעסקאות הקשורות במגרון - שהוקם על אדמות הכפרים הפלסטיניים דיר דיבואן ובורקא - פעל מאמו מטעם המועצה האזורית מטה בנימין, שבעצתה הקים את חברת אל-וואטן, שרכשה את החלקות השונות. בשנים 2002-2003 דיווח מאמו לחברה-הבת של המועצה, החברה לפיתוח מטה בנימין, על התנהלותו השוטפת והגיש לה חשבונות בסך כולל של מאות אלפי שקלים, שהועברו לחשבון נאמנות שנוהל על ידי עו"ד אלי שמואליאן בסניף הראשי של בנק דיסקונט בירושלים, ברחוב בן יהודה.

גורם הבקי בפעילותו של מאמו בעסקאות הללו מספר, שמאמו הבהיר לפנחס ולרשטיין, אז ראש מועצת מטה בנימין, כי במשא ומתן הוא יוכל כנראה להוריד מחיר של קרקעות, אך במה שהגדיר "החלטה אסטרטגית", הוא סבר שלפחות בעסקאות הראשונות יש לשלם מחיר גבוה בעבור הקרקע.

מאמו גם הבהיר לחברה לפיתוח מטה בנימין כי ישנה חשיבות להכנת תשתית לביצוע הרכישות וליצירת מאגר מידע ומיפוי קרקעות. לצורך כך ביקש הקצאה של עשרות אלפי שקלים. מהפרטים שנחשפים כאן לראשונה עולה כי המחירים לקרקעות אכן השתנו בין הגושים והחלקות השונים. כך, למשל, במקרה אחד דיווח מאמו לחברה, שכל דונם קרקע במגרון נרכש בסכום של כ-4,500 דולר, ובנוסף הוא שילם כמה אלפי דולרים לאיש הקשר הפלסטיני שפעל מטעמו לגיבוש העסקה, בעוד שעל חלקות אחרות שילמה המועצה סכום של כ-6,000 דולר לדונם.

אחת מעסקאות הרכישה שביצע מאמו במגרון הובילה אותו ואת אנשי הקשר הפלסטינים שלו לחקירה ביחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה, בחשד כי אחד מייפויי הכוח ששימשו לרכישת חלקות היה מזויף. החקירה התנהלה בשנת 2008, שנים לאחר ביצוע העסקאות. זה קרה עשרות שנים אחרי שהמוכר לכאורה של הקרקע, שחתם לכאורה על ייפוי הכוח באורנג' קאונטי בדרום קליפורניה, מת בכפר בורקא, הסמוך לרמאללה. ב-2010 החליטה הפרקליטות לסגור את התיק נגד מאמו מחוסר ראיות מספיקות.

הבנייה במגרוןצילום: אמיל סלמן

סבך החברות והעמותות

הניסיון למפות את המוסדות, החברות והארגונים השונים הפועלים לצורך רכישת מבנים וקרקע בשטחים, גיוס תרומות, אחזקה וכיו"ב, מגלה סבך של גופים שונים ומשונים, שחלקם קשורים זה בזה. חיים סילברסטיין, לדוגמה, פעל בין השאר דרך עמותה ישראלית שבראשה הוא עומד ושמה "בניין קשר לירושלים", ודרך מוסד ללא כוונות רווח שהוא מתפעל בארצות הברית, בשם "Jerusalem Capital Fund", שנקראה בעבר "ובנה ירושלים". אותה קרן תרמה בראשית שנות ה-2000 כ-400 אלף שקלים ל"מיישבי ציון", אחת העמותות המרכזיות שדרכן פעל מאמו.

אבל מיישבי ציון הוא רק גוף אחד מיני רבים ששמו של מאמו נקשר אליו בשנים האחרונות בהקשר של גיוס כספים והשקעה בנדל"ן בשטחים. עמותה אחרת שדרכה הוא פועל היא עמותת "לומדי שלם", המפעילה את הכולל שליד שמעון הצדיק. גם עמותה זו, אגב, זכתה לתרומה בסך עשרות אלפי שקלים מארגונו של סילברסטיין.

עמותה נוספת, שנוסדה ב-2002, בין השאר על ידי מאמו, נקראת "שלמות הארץ" ואחת ממטרותיה (המופיעה במסמכי רישום העמותה) היא "פיתוח וגאולת קרקע בכל מרחבי בנימין ושומרון - רכישת קרקעות ואיתור נכסים יהודיים ואדמות בעלות חשיבות לאומית ציונית".

אלא שהעמותות הן רק חלק קטן מהמערך הסבוך שמתפעל מאמו. במהלך השנים הוא עבד דרך כ-20 חברות (!) שהקים או סייע להקים לצורך הרכישות השונות; בהן אל-וואטן ו"בני רחל", שנרשמו במינהל האזרחי, "ליפנס" שנרשמה בארצות הברית, "ספייס נדל"ן", שנרשמה בישראל ועוד.

תפקידו של מאמו משתנה מחברה לחברה וכולל בעיקר התעסקות ברכישה ופינוי של הנכסים. חלק גדול מהחברות שהקים נרשם בחו"ל. מדוע הדבר נעשה בצורה זו? סילברסטיין מסביר ש"חלק מהסיבוך הוא כדי להגן על הערבים. בשלהי האינתיפאדה פחדו מאוד שיהרגו אותם. אתה צריך להקים מערכת כזו, שמנסה למנוע פגיעה ככל האפשר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ