שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גברת, תרגיעי את הרחם שלך ומיד

נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נועה מנהיים

מרגישה עייפה? חרדה? הראש כואב? או שאולי את מרגישה ערנות חריגה או עליזות חסרת פשר? גברת, תירגעי. את היסטרית. הרחם שלך, "היסטרה" ביוונית, משוטט לו בחלל הגוף ומחולל צרות צרורות.

כך לפחות חשב אבי הרפואה, היפוקרטס, במאה החמישית לפני הספירה. לכך, ידעו היוונים, יש רק פתרון אחד. "על האשה", כתב גלאנוס במאה השנייה לספירה, "לחכך את איברי מינה בשמן מתוק עד שתחוש כאב ולעתים אף עונג".

אך מעיון באמפורות מעוטרות או במחזותיו של אריסטופנס עולה כי נשות יוון לא נזקקו למרשם רופא כדי לספק את עצמן. "מאז שאין יבוא", מקוננת ליזיסטרטה, גיבורת מחזהו המפורסם ביותר, "אפילו לא ראיתי פין עשוי מעור בגודל בינוני". דמויי הפאלוס היווניים היו כנראה מלאכת מחשבת שסיפקה הכנסה צדדית נאה לסנדלרים שהקפידו על תפרים זעירים. הם קראו להם "אויליסבוס" שמשמעותו פשוט "המחליק".

מתוך הסרט "היסטריה"

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

משחק ילדים

לאביזרי המין יש היסטוריה ארוכה וקשה. ב-2005, כאשר נמצא פאלוס משויף בן 28 אלף שנה במערה בגרמניה, נאבקו הארכיאולוגים לתאר את "הכלי" מבלי להסמיק. "קשה להאמין שהוא לא שימש למטרות מיניות, למרות שאלו עשויות היו להיות פולחניות", הודה אחד מהם, "אבל ארכיאולוגים חוששים לבטא קביעות כאלה. אף אחד לא רוצה שיקראו לו 'אינדיאנה שלונג'".

עדויות לשימוש בפאלוסים עשויים עץ (בסין הוא צופה בלכה שהעניקה לו מרקם מחוספס או חלק, לפי הצורך) זפת, חרסינה או זכוכית קיימות לאורך ההיסטוריה, גם זו שלנו. בספר יחזקאל מתואר אובייקט כזה העשוי מתכות יקרות: "ותקחי כלי תפארתך, מזהבי ומכספי אשר נתתי לך, ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם".

בספר מלכים מוזכרת מעכה, אמו של המלך אסא, ששילבה בין חיבתה לעבודה זרה וצרכיה הגופניים. את הפאלוס שלה כינתה בחיבה "מפלצת אשרה", שם המייחס לו משמעויות אליליות-פולחניות. התלמוד הבבלי אינו מותיר מקום רב לספק באשר לייעודו: "כמין זכרות עשתה לה והיתה נבעלת לו בכל יום". סופה של המפלצת היה עגום. אסא העלה אותה באש כחלק ממלחמתו בפגאניות, למרות שייתכן שהיו לו גם מניעים אדיפליים נסתרים.

המילה החדשה בשפה האנגלית "דילדו" הופיעה בשנת 1593. מקורה המדויק עלום, אך יש המניחים שהיא מגיעה מ"דיליטו" האיטלקית, שמשמעה "עונג". הדילדו חדר גם אל השירה ההומוריסטית, זקר את ראשו ביצירתו של בן ג'ונסון ואף נדחק אל "מעשיית חורף" של שייקספיר (בתרגום לעברית נשמט, משום מה).

אך באירופה של המאה ה-17, מאה שידעה גאונים כגלילאו גליליי וניוטון, עדיין היה רק טיפול בדוק אחד להיסטריה, כפי שהתלונן רופא בריטי: "עיסויה של הערווה דומה למשחק הילדים הישן, שבו עליך לחכך את בטנך ביד אחת ולטפוח על ראשך באחרת". כניסתם של רופאים לעסקי העיסוי התאפשרה בעקבות רדיפת המכשפות, שהביאה למותם של בין 40 ל-100 אלף איש ובעיקר אשה, בהן מיילדות רבות. עד אותה עת היו אלו הן, לא הרופאים חניכי האוניברסיטאות, שליכלכו את ידיהן בעבודה המתישה של טיפול בהיסטריה הנשית, אך עם היעלמותן נפתחו אופקים חדשים בפני גברים מקצוענים שיודעים מה הם עושים.

מעולם לא היתה ההיסטריה נפוצה יותר מאשר בתקופה הוויקטוריאנית, עידן ההדחקה הגדולה, שבו אחד מכל 60 בתים בלונדון היה בית בושת, אך האשה האידיאלית נתפסה כטהורה ונטולת מיניות. להערכתם של אנשי מקצוע בני התקופה, כשלושה רבעים מנשות המעמד הבינוני סבלו מהיסטריה, ויעצו להן להימנע מכל מה שעלול לעורר אותן: תה, קפה, מיטות נוחות מדי, מחוכים צרים מדי, מכונות תפירה (בשל הקצב הריתמי של הדוושות), רכיבה על סוסים (בשל הקצב הריתמי של הפרסות) ועוד.

תחת הכותרת "היסטריה" הצטופפו עשרות סימפטומים, לעתים סותרים, ובאחד מספרי הרפואה של התקופה הוקדשו 72 עמודים לפירוטם. רופא צרפתי בן התקופה טען כי "ההיסטריה הפכה לפח אשפה של תסמינים רפואיים".

היפוקרטס

טבע פועם ורוטט

להיסטריה היה מחיר. נשים שהממסד הרפואי הגברי (אליזבת בלקוול, הרופאה הראשונה, קיבלה את התואר שלה בשנת 1849) קבע שאין להן תקנה, נשלחו לבתי משוגעים לאחר שעברו כריתת רחם. מנגד, הטיפול בהיסטריה היה רווחי ביותר. כשאשפוז, כירורגיה פולשנית ותסכול מיני מאיימים על שליש מאוכלוסיית הנשים, היו ידיהם של רופאי התקופה מלאות עד כאב. מי שהעניקו "עיסויי אגן" בנחישות עד שהפציינטיות שלהם הגיעו למה שכונה "פרקסיזם היסטרי", היו ללא ספק מופתעים עד מאוד לדעת שמלאכת היד שלהם מביאה אותן לאורגזמה, כי ההנחה היתה שסיפוק מיני נובע אך ורק מחדירה. הנחה זו הופרכה רק אחרי מחקרים מקיפים של קינסי ב-1948.

אבל אפילו המסורים שברופאים הותשו לבסוף והתכווצויות שרירים ודלקות בשורש כף היד היו סיכון מקצועי. לקראת סוף המאה הגיעה הישועה: בעוד שרופא וינאי צעיר בשם זיגמונד פרויד מצא שאין לו כל כישרון לעיסויי אגן והחליט להושיב את המטופלות שלו ולהאזין להן, ד"ר מורטימר גרנוויל החליט להשכיב את המטופלות שלו ולחשמל אותן. זהו הסיפור עליו מבוססת עלילת הסרט "היסטריה" שעלה זה עתה למסכים: גרנוויל, בגילומו של יו דנסי, וידידו העשיר, ההדוניסט וההומוסקסואל, בגילומו הקאמפי של רופרט אוורט, מצליחים להפוך מטאטא נוצות מכני למכונת סקס חשמלית.

המתח בין ייצוגי הנשיות של התקופה מגולם על ידי שתי הנשים שגרנוויל מחזר אחריהן - פליסיטי ג'ונס כמלאכית הצייתנית ומגי ג'ילנהול כסופרז'יסטית סוערת. ההמצאה זוכה להצלחה מסחררת, נותנת מנוחה לידי הרופאים והופכת אותו לאיש עשיר מאוד. למרבה הצער, "היסטריה" היא קומדיה רומנטית בנאלית וחסודה להפתיע. למרות הנושא העסיסי אין בה אפילו שמץ של מיניות או תשוקה, והיא רחוקה מלעורר אותה תחושה מחשמלת ומרטיטה המאפיינת את המכשיר המהפכני שעומד במרכזה.

כאשר חוברו הערים הגדולות לחשמל ב-1876 - היתה מכונת התפירה האביזר הביתי הראשון שזכה להתחבר לשקע. אחריה הגיעו המאוורר, הקומקום, הטוסטר ואז הוויברטור. לשואב האבק לקח עוד עשר שנים להפוך ממטאטא נוצות למכונה.

מודעות פרסומת לוויברטורים הופיעו במגזינים, מ"מכניקה פופולרית" ועד "האשה המודרנית", בהם תואר אחד כ"עדין, מרגיע, ממריץ ומרענן... הטבע כולו פועם ורוטט מרוב חיים". בתמונות, כמובן, הראו אשה המצמידה בעדינות את המכשיר אל האיבר המיני ביותר בגופה - ראשה.

ב-1918 כיכבו מכשירי הפלא בקטלוגים, בכפיפה אחת עם מאווררים ומערבלים, תחת הכותרת: "עזרים שכל אשה צריכה". האשה הזאת היתה צריכה להיות חזקה למדי, מכיוון שאפילו הדגם הביתי הקומפקטי שקל כארבעה קילו.

זו היתה גם השנה בה ניצחו הסופרז'יסטיות הבריטיות ונשות אנגליה קיבלו זכות הצבעה. אחיותיהן האמריקאיות נאלצו להמתין עד 1952 כדי שהחברה הפסיכיאטרית תסיר לבסוף את "ההיסטריה הנשית" מהמדריך שלה, אך עד היום אסורה מכירת ויברטורים בכמה ממדינות דרום ומערב התיכון של אמריקה.

המפנה הגדול הבא בגורלו של הוויברטור הגיע בשנות ה-80, עם פריחת חנויות הסקס, ואילו בעידן האינטרנט תעשיית צעצועי המין כבר מגלגלת מחזורים של כמיליארד וחצי דולר בשנה וההערכות הן שכמחצית מהנשים בארצות הברית משתמשות בוויברטור. אלו אינם עוד האביזרים המסורבלים והכבדים של המאה ה-19 כמובן. מירנדה ב"סקס והעיר הגדולה" הציגה בפני הקהל את "הארנב" הידידותי, ואילו הוויברטורים האולטרה-מעוצבים של חברת "ג'ימיג'יין" נראים כמו גרסת האייפון לצעצוע העתיק ביותר בעולם.

מרגע הגדרתה על ידי התרבות היוונית המיזוגנית, דרך שנאת הנשים האדוקה של ימי הביניים ועד השוביניזם של המאה ה-19, ההיסטוריה של ההיסטריה הנשית משקפת את מאבק הכוחות בין המינים. זהו סיפור על חרדה גברית מפני מיניות נשית, על טכניקה ועל טכנולוגיה, אך בעיקר על שליטה ושחרור, סיפור על גבר אחד שחיפש לשפר את טכניקת השליטה ולגמרי במקרה הניח את הטכנולוגיה לשחרור העונג בידיהן של הנשים.*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ