בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברי המטכ"ל בלב המטרופולין

כשהפצצה תיפול על הקריה בתל אביב

אמנת ז'נבה קובעת כי יש להימנע מלמקם מטרות צבאיות בתוך שטחים מאוכלסים, אבל ראשי העיר מעדיפים להתעסק עם דו"חות חנייה של קצינים

187תגובות

שאלה: מה יותר הגיוני מלמקם את הפיקוד העליון של הצבא בלב המטרופולין הסואנת ביותר במדינה? תשובה: בישראל אין דבר הגיוני יותר. וזה לא שאף אחד לא הבחין באבסורד שבכך בעבר. ראשי ממשלות, מפקדי צבא וראשי העיר תל אביב תמיד היו תמימי דעים באשר לנפיצות הנוכחות של המטכ"ל בלב אוכלוסייה אזרחית. כולם תמיד ידעו ולכולם תמיד נוח היה להתעלם. אבל על כולם עלה ישראל רוקח, פעם ראש העיר תל אביב, שדווקא לחיבתו הבוטנית היה משקל מכריע במיקומו של הבסיס הצבאי העצום בלב תל אביב.

לאחר מלחמת העצמאות היו בתל אביב 14 מחנות צבא גדולים ומאות מבנים ומתקנים ביטחוניים מפוזרים בבנייני מגורים, עסקים, מחסנים, מוסכים ועוד. ביפו נתפסו מאות בתים נטושים, נוסף על הנמל, ובהם שוכנו מטות השב"כ, המודיעין ומפקדת חיל האוויר (מחנה אריאל במתחם יהודה הימית). מחנה בן-עמי, בסיס התובלה, השתרע במרובע הענק שבין הרחובות ארלוזורוב, ויצמן, ז'בוטינסקי ונמיר. אצטדיון הצבא שכן בשטח הרכבת בארלוזורוב, מחנה בצ"ם (בסיס ציוד מרכזי) במתחם התחנה בפאתי נוה צדק, ומחנות נוספים היו בגני התערוכה, שייח' מוניס, שדה דב ועוד.

אבל בראש מעייניו של ישראל עמד השטח של מחנה יונה (כיום גן העצמאות). הוא היה להוט להגשים את חזונו ולנטוע על שטח מחנה יונה את גן העצמאות כריאה ירוקה המשקיפה על חוף הים. במשך ארבע שנים דחו ראש הממשלה והרמטכ"ל את פניות רוקח בעניין זה בלך ושוב.

כל זה השתנה באחת עם פרוץ המשבר הקואליציוני בדצמבר 52'. חמישה ימים לאחר התפטרות הממשלה הושבעה הממשלה החדשה, כשלראשונה צורפה אליה מפלגת הציונים הכלליים. רוקח היה היחיד ממנהיגי הציונים הכלליים שהתנגד להצטרפות לקואליציה. אלא שייצרו לא עמד לו מול הממתק של מחנה יונה שבן גוריון הניח לפתחו, והוא התמנה לשר הפנים. הסכמתו סללה את הדרך לסבב רבתי של יחידות ומחנות צבא ברחבי גוש דן, שבמסגרתו הוחלט להעביר את המטכ"ל מרמת גן (מחנה השלישות) לקריה. מהלך זה איפשר לשר הביטחון להודיע על פינוי מחנה יונה, ולרוקח להגשים את חלומו הירוק.

בישיבתה החגיגית הראשונה של הממשלה החדשה הועלה לדיון עניין אחד בלבד: העברת המטכ"ל לקריה. לשרים הוצג הנושא כבעיה בפינוי שלושה בתים (טמפלריים) שהיו בבעלות העירייה בקריה, ובן גוריון חתם את הדיון הקצרצר באמירה: "אני שמח שמי שהיה ראש העיר תל אביב יושב איתנו כאן ויעזור לנו לפנות את הבתים. אם זה ייצא לפועל - תקבל העירייה את מחנה יונה".

עברו עוד עשר שנים עד שהעירייה אכן זכתה לקבל את מחנה יונה, וגם זאת רק לאחר עסקה סיבובית שבה היא מימנה מתקציבה את הקמת בית השריון בשכונת יד אליהו - אבל מיקומה של הקריה נקבע.

מפחדים מהפצצה? דברו על זה בפייסבוק

הסכם ז'נבה מול ארנונה

אם להודות על האמת, סוגיית מיקומה של הקריה בתל אביב מבחינת הסיכון שבו, מעולם לא העסיקה נמרצות את ראשי העיר. בעיות של גביית הארנונה, פינוי האשפה מהבסיס ודוחות החניה של קציני צה"ל היו הרבה יותר רלוונטיות בעיניהם מטווח הפיזור של החימוש המונחה, או מהשלכות הפרוטוקולים הבינלאומיים המחייבים בעניין.

למעשה, עניין הקריה מעולם לא עלה במשא ומתן בין עיריית תל אביב למשרד הביטחון. לעומת זאת, דרישת הפינוי של מחנה קרית מאיר, שהיה ממוקם מצדו השני, הצפוני, של הרחוב (שדרות שאול המלך), לא ירדה מסדר יומם. ראשי העיר - חיים לבנון, מרדכי נמיר ויהושע רבינוביץ - פעלו נמרצות לפינוי מחנה הגדנ"ע בשייח' מוניס, מחנה קרית מאיר (כיום מוזיאון תל אביב) והמתקנים הצבאיים בתוכנית ל'.

מוטי קמחי

גם שלמה להט לא סבר שיש למקם בסיס צבאי חשוב כל כך בלב תל אביב, וגם הוא נהג כמו קודמיו, ושתק. "עם כניסתי לתפקיד ראש העיר הבעתי את התנגדותי להימצאות בסיס המטכ"ל בקריה בתל אביב, למרות עברי הצבאי", סיפר ב-2006.

"עמדתי העקרונית נבעה מההבנה שהמטה הכללי עלול תמיד להוות מטרה לתקיפה צבאית של האויב במצב מלחמה. סוגיית מחנה המטכ"ל הועלתה בדיונים בפורומים עירוניים ובפגישותי עם מהנדס העיר שמאי אסיף וחברי מועצה, אולם לא פניתי באופן רשמי בדרישה להעתקת בסיס המטכ"ל מהקריה".

למה?

"כנראה בגלל הקשר המיוחד עם מערכת הביטחון לאחר שנות השירות הצבאי הממושך שלי בצה"ל ובמטכ"ל".

לאחר מלחמת המפרץ ב-91' הועלה הרעיון לפינוי מחנה מטכ"ל?

"לא. במלחמת המפרץ החלטתי לא להעלות את הנושא כדי שלא ייראה כאילו תל אביב מפחדת".

האם בדיונים בעניין זה הוזכר ההיבט המשפטי, כלומר העובדה שאמנת ז'נבה סותרת את מיקום המחנה הצבאי?

"לא. לא חשבתי שיש כאן בעיה משפטית. חשבתי שיש כאן בעיה מוסרית ועניינית".

אייל טואג
עופר וקנין

בתקופת כהונתו של רוני מילוא לא נערך דיון מחייב בסוגיית העברת הקריה מתל אביב, אולם הוא פעל לפינוי שדה דב. "אני לא פעלתי להוצאת המטכ"ל מתל אביב", אמר מילוא. "אותנו יותר עניין פרויקט דרום הקריה. ידענו שאין סיכוי להוציא את משרד הביטחון ואת המתקנים שיש במחנה המטכ"ל".

נבחנו גם היבטים משפטיים בפרויקט דרום הקריה?

"הוויכוחים המשפטיים הפורמליים היו בענייני תשלום הארנונה. מעבר לזה לא נכנסנו לשאלות חוקיות או תקינות משפטית. לא חשבתי שיש איזו בעיה בנושא הזה".

ב-2006 אמר ראש העיר הנוכחי, רון חולדאי, כי אין סיבה פרקטית שהבסיס יהיה דווקא בתל אביב-יפו, מה גם שמהבחינה האסטרטגית, עלול מקומו להוות זרז לניסיון פגיעה בעיר. מצד שני, אמר, ההשקעות בבסיס המטכ"ל בקריה הן בהיקפים כאלה שהסיכוי להעברתו בעשורים הקרובים אינו גבוה, והעברת מחנה המטכ"ל מהקריה לא נדונה בפורום עירוני כלשהו בתקופת כהונתו. הוא לא חשב אז שיש ליזום העברה כזאת כעניין עירוני, מפני שהסוגיה היא בתחום האחריות הלאומית.

האם נדון מעמד הקריה מבחינת הדין הבינלאומי?

חולדאי: "אני לא עסקתי בזה. בשבילי משרד הביטחון, המטות (המטכ"ל ומטה חיל האוויר), כל מה שמשתמע מזה והפעילות שם, הם עובדה קיימת".

שש שנים עברו מאז, אזהרות הדרג המדיני מפני איומי הטילים מאיראן, מסוריה ומלבנון התגברו - ובתל אביב כלום לא השתנה. במוסדות העירייה לא נערך דיון בנושא וממילא לא התקבלו החלטות ולא נעשה דבר.

מטרה בלב שטח אזרחי

פרופ' יורם דינשטיין, מומחה בעל שם עולמי לחוק הבינלאומי ולשעבר נשיא אוניברסיטת תל אביב, מסביר בשיחה שנערכה לאחרונה, כי משרד הביטחון, מעצם טבעו, מהווה מטרה צבאית מובהקת, ומותר עקרונית לתקוף אותו (לרבות ממרחק, באמצעות מטוסים וטילים). "הוא הדין, ואפילו קל וחומר, לגבי מתחם הפיקוד הצבאי העליון (המטה הכללי). מכאן החשש לפגיעה חמורה באזרחים, אם תותקף מטרה שממוקמת בלב שטח אזרחי המאוכלס בצפיפות".

האם הדין הבינלאומי מתיר לתקוף יעד בשטח עירוני?

"סעיף 58(ב) לפרוטוקול הראשון מ-77', המשלים את אמנות ז'נבה מ-49', קובע כי יש להימנע מלמקם מטרות צבאיות בתוך שטחים מאוכלסים בצפיפות על ידי אזרחים או לידם. אין מחלוקת על כך שסעיף זה משקף את המשפט הבינלאומי המנהגי שמחייב את כל החברה הבינלאומית, אם כי מדינת ישראל אינה צד מתקשר בפרוטוקול".

לאויב מותר לתקוף ללא כל הגבלה?

"הכלל המתיר תקיפת מטרות צבאיות כפוף אמנם לעקרון המידתיות. היינו, אסור לתקוף מטרה צבאית, אם הנזק האגבי (collateral) הצפוי לאזרחים או לאובייקטים אזרחיים הנו מופרז (excessive) יחסית ליתרון הצבאי החזוי. ברם, היתרון הצבאי החזוי מהתקפה מוצלחת נגד משרד הביטחון ומתקני המטכ"ל הוא כל כך גדול, שפגיעה אגבית באזרחים - אף אם היא רחבת היקף - לא תיראה בדרך כלל כהפרה של עקרון המידתיות. מכאן ההיגיון הפנימי הטמון בהוראת סעיף 58(ב)".

מה משמעות הדברים ביחס לקריה?

"המיקום ההיסטורי של משרד הביטחון ומחנה המטכ"ל בקריה בתל אביב אינו יותר מאשר מצער, אולם קשה לשנות במקרים כאלה את עובדות החיים. עם זאת, הבנייה המסיבית של בניינים ומתקנים חדשים בתקופה האחרונה היא בבחינת 'להוסיף פשע על חטא' (בהיפוך של הממרה הידועה), הואיל והיא התבצעה ביודעין לגבי הסכנות הנשקפות לכל הסביבה הקרובה (הכוללת אובייקטים אזרחיים מובהקים). הבנייה החדשה היתה צריכה להתבצע מחוץ לתל אביב. אם וכאשר בונים מתקנים ובניינים חדשים, מן הראוי להעתיקם מחוץ לשטח העירוני, בהתאם להוראת סעיף 58(ב). מצער, ואפילו מפתיע, שלא התקיים בארץ דיון ציבורי משמעותי בנושא זה".

זאת אומרת שסדאם חוסיין לא הפר את החוק הבינלאומי במלחמת המפרץ?

"ב-91', כאשר עיראק תקפה את תל אביב בטילי סקאד, ההתקפה היתה בלתי חוקית היות שלטילים הללו (אפילו בהנחה שהם היו מכוונים נגד הקריה) היתה סטיית תקן של שניים-שלושה קילומטרים. ההתקפה לא עמדה משום כך בעיקרון היסודי המחייב הבחנה בין מטרות צבאיות ואובייקטים אזרחיים. הראיה היא, שאפילו טיל סקאד אחד לא פגע בקריה, בה בשעה שהיו נפילות במרחק רב ממנה. אבל אויב שישתמש בטילים מדויקים לטווח ארוך נגד מבני הקריה יצא את חובתו. דא עקא, שאין כלי נשק מדויקים ב-100 אחוז. תמיד יש תקלות טכניות ויש גם טעויות אנוש. הסיכון למבנים סמוכים לקריה (ולאזרחים החיים שם) גבוה ביותר. מאחר שמדינת ישראל בחרה שלא להעתיק את מבני הקריה החדשים אל מחוץ לעיר, האחריות נופלת בסופו של דבר עליה".

לדבר אל ספרי ההיסטוריה

חמש פעמים החליף אזור הקריה את ייעודי המקרקעין והאוכלוסין שלו, יותר מכל מתחם אחר בתל אביב. ב-16 בדצמבר 47', שבועיים לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם, התפנו הבריטים מגוש דן. בו-ביום הניפו חיילי ההגנה את דגל ישראל במחנה, שנקרא מחנה יהושע על שם יהושע גלוברמן, מבכירי הארגון. בחמשת חודשי קיומו של מחנה יהושע הוקמו בו חטיבות גבעתי וקרייתי, חילות האוויר, השריון, הרפואה, המטה הארצי של המשטרה ועוד.

מכיוון שירושלים נועדה בתוכנית החלוקה להיות אזור בינלאומי, החליטה ועדת המצב (הגוף היישובי שקדם למנהלת העם ולממשלה הזמנית) ב-2 בפברואר 48' שמחנה שרונה ישמש מקום מושבה הארעי של ממשלת ישראל העתידית.

כהן פריץ, לע"מ
שלום בוכבינדר

זאב שרף, מזכיר ועדת המצב, הופקד על הכשרת המחנה לייעודו הממלכתי. הלחצים הכבדים ביותר בעניין הקצאת הבניינים בשרונה היו מהעירייה ומההגנה. ראשי קק"ל והעירייה החליטו לרכוש את אדמות שרונה כדת וכדין מהאפוטרופוס המנדטורי, שהפקיע אותן מהטמפלרים במלחמת העולם השנייה.

שנים רבות התנהלו מאבקים קשים בסוגיה זו בזירה הבינלאומית. במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה הוקמה קרן פיצויים לטמפלרים באוסטרליה, וב-91' היא סיימה את פעילותה. הבעלות המשותפת של העירייה וקק"ל (שמילאה את תפקיד מינהל מקרקעי ישראל) על אדמות שרונה גרמה לעימותים מרים, ונסבה בעיקר על המשבצות במרחב הקריה.

עם הכרזת העצמאות הפכו בתיה וחצרותיה של שרונה לפרוזדורי השלטון הממלכתיים, ואת הניחוח הכפרי של המושבה הפסטורלית החליף נוף משרדי הממשלה. בישיבת הממשלה נבחר השם - הקריה, ושוכנו בה כל משרדי הממשלה חוץ ממשרד אחד - משרד הביטחון. מכיוון שמערכת הביטחון כבר שוכנה במבנים של ההסתדרות ברחבי תל אביב ונוכח מצוקת המקום בקריה, התקבל הסדר מאולץ זה בלי התנגדות.

שורשי ההגנה היו נטועים בהסתדרות הכללית מיום ייסודה ב-1920. המפקדה הארצית שכנה בבניין הוועד הפועל ברחוב אלנבי, מטכ"ל ההגנה היה במעונות עובדים הו"ד בצומת הרחובות פרישמן-דב הוז. מרבית המטות הוצבו במוסדות ההסתדרות בעיר (מועצת הפועלים, מערכת העיתון "דבר", המרכז החקלאי, משק הפועלות, בנק הפועלים, תנובה, סולל בונה, הפועל, בית פעילי ההסתדרות ועוד), ומקצתם בבנייני העירייה. עם יציאת הבריטים מהעיר יכלו ראשי ההגנה לצאת מהמחתרת. "הבית האדום" ברחוב הירקון, ששימש את מזכירות הנוער העובד, נקבע למקום משכנו של הפיקוד העליון. בשביל הנהלת משרד הביטחון שזה עתה הוקם הופקע הבניין החדש של קופת חולים ולשכת המס ברחוב אסתר המלכה, ליד כיכר דיזנגוף.

אבל לא רק משרד הביטחון נשאר מחוץ לקריה. גם לכמה משרי הממשלה הזמנית לא נמצאו חדרים, ולכן נאלצו להישאר במשרדיהם הקודמים: שר החקלאות אהרון ציזלינג בבית מפ"ם, שר העבודה מרדכי בנטוב במערכת העיתון "על המשמר", שר המשפטים פנחס רוזן, שהיה עורך דין, במשרדו הפרטי, והשופט בכור שטרית, שר המשטרה והמיעוטים, בבית המשפט.

מביכה מכל היתה פרשת לשכת הנשיא, ד"ר חיים ויצמן. בקיץ תש"ח שהה ויצמן בחו"ל וכשהגיע בספטמבר למדינת ישראל העצמאית, לא הותקנה לו לשכה נשיאותית בקריה.

הודות להתערבותו הנמרצת של יוסף שפרינצק, יו"ר מועצת המדינה הזמנית (לימים הכנסת), נחנכה לבסוף לשכת הנשיא בקומה השנייה בבניין מזכירות מועצת המדינה בפאתי הקריה, בין מבני הגננות ומחסני האחזקה. במקביל לכניסת הנשיא ללשכתו החל תהליך הכינוס הממושך של יחידות משרד הביטחון לקריה.

שנתיים לאחר קבלת תוכנית החלוקה אישררה עצרת האו"ם ב-9 בדצמבר 49' את החלטתה לבנאם (מלשון בינלאומי) את ירושלים. למחרת הכריז בן גוריון: "ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית", וניצח על מבצע העברה מהיר של משרדי הממשלה לירושלים. בתום שנה וחצי בקריה הועברו מרבית משרדי הממשלה בצי משאיות שגויס למשימה. בקריה בתל אביב הושארו משרד הביטחון (בגלל המגבלה על הצבת כוחות צבא בירושלים בהסכם שביתת הנשק עם ירדן), משרד החוץ ולשכת נשיא המדינה (בגלל החשש שנציגים דיפלומטיים יסרבו להגיש את כתב האמנתם בבירה) ומחלקות ממשלתיות נוספות.

פקידי הממשלה שנאלצו לעבור לירושלים ניהלו קרבות מאסף לדחיית הגזירה בגרירת רגליים ביורוקרטית. אנשי משרד מבקר המדינה ביססו את טיעוניהם נגד המעבר על תחשיבי מימון הנסיעות והמגורים באמצעות כרטיסי אוטובוס מהודקים בסיכות וקבלות של שכר דירה, המתויקים עד היום בגנזך המדינה.

במאי 48' הועבר המטכ"ל מהבית האדום לרמת גן. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות דנו בכירי צה"ל בשאלת מיקומם של מוצב הפיקוד העליון (המצפ"ה) בשעת חירום, ומחנה הקבע למטכ"ל בשגרה. מעייניהם של מיטב המוחות במטכ"ל התמקדו בעניינו של המצפ"ה ("הבור") כמתקן השליטה האסטרטגי במלחמה. מחנה הקבע למטכ"ל נתפס כעניין משני בחשיבותו, שנועד לספק מענה מנהלי לייעול עבודת האגפים הלוגיסטיים במטכ"ל עם משרד הביטחון.

דניאל רוזנבלום, סטראפוט

עשרות מקומות הוצעו להצבת המצפ"ה ומחנה המטכ"ל. בסוגיה זו התנהלו אין-סוף ישיבות באין-ספור ועדות. בעקבות החלטת הממשלה מדצמבר 52' להעביר את המטכ"ל לקריה הוקמה ועדת מנכ"לים ממשלתיים, שבכל מסכת דיוניה היה רק אדם אחד שהזהיר והתריע מפני העברת מחנה המטכ"ל לקריה - פנחס ספיר, מנכ"ל משרד האוצר. "ישיבת מטה צה"ל במרכז העיר עלולה לגרום לנזק ולסכנה", התריע בדם לבו. משנוכח בבדידותו המזהרת חתם את דבריו במילים: "אבקש להכניסם לפרוטוקול כדעת מיעוט", כמי שבלית ברירה נכפה עליו לדבר רק עם ההיסטוריה.

המצפ"ה הוצב במחנה דני ברמלה, וממנו נוהל מבצע קדש ב-56'. בפברואר 55' הועבר המטכ"ל לקריה, ומאז הוא שם.*

ספרו החדש של ד"ר ניר מן, "הקריה בשנות כינונה 1948-1955", יצא לאור בהוצאת כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו