בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רג'ינה ספקטור חבה את הקריירה לפגישה מקרית ברכבת

פגישה של אביה עם כנר יהודי הפיחה חיים בחלום המוזיקלי של הזמרת, שנגוז כשהיגרה עם משפחתה ממוסקבה לניו יורק. 22 שנה אחר כך, נראה שהתלאות השתלמו

10תגובות

רג'ינה ספקטור הזהירה אותי שהיא לא תיתן לי לשמוע אותה שרה. אנחנו יושבים מחוץ לאולפן של המפיק שלה, מייק אליזונדו, בלוס אנג'לס, שם היא מקליטה את השכבות הראשונות של פסנתר ושירה לאלבום הסולו השישי שלה, "What We Saw from the Cheap Seats" (מה שראינו מהמושבים הזולים). ועדיין, היא לא מתקפלת.

"כל מי שאי פעם הקליט אלבום מרגיש ככה", הסבירה ספקטור. "את בחדר ואת עובדת על זה עם המפיק והטכנאי, וזהו. ואז מישהו בא, ואת מנגנת את השיר למענו. האופן שבו את מקשיבה לשיר באותו רגע שונה מהאופן שבו הקשבת לו עד כה. אם את עושה את זה בשלב מוקדם, את משבשת את התהליך עם תדרים אחרים. זה כמעט כמו שכבת צבע. לא ניתן להוריד את זה אחרי ששמעת משהו עם אדם זר בחדר. בשלב הזה כולם זרים, גם אם האדם הוא אמא שלך".

ספקטור, החיה במנהטן, באה לקליפורניה עם קובץ שירים חדשים. כמו תמיד, הלחנים והמילים כולם פרי עטה. שלושה מהם היא לא ניגנה מעולם בהופעה. רק בעלה, ג'ק דישל, הזמר והיוצר המוכר בשם Only Son (וכגיטריסט מולדי פיצ'ס), שמע את כל 11 השירים באלבום. זו לא הפעם הראשונה שספקטור עובדת עם אליזונדו, אבל זו הפעם הראשונה שבה הוא המפיק היחיד שלה. אליזונדו, בן טיפוחיו של ד"ר דרה, היה מעורב באלבומים של מגוון מוזיקאים, מג'יי.זי ואמינם, דרך פיונה אפל וקארי אנדרווד ואפילו משוגעי המטאל מסטודון.

בלומברג

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

"אחד הדברים המהנים ביותר בעיני", סיפר לי אליזונדו, "הוא עבודה עם אמנים אשר למרות כישרונם ואיכות אלבומיהם, לא הגיעו לקהל הרחב שהמוזיקה שלהם ראויה לו. אני מקווה להפיק יחד איתם סינגל שימשוך יותר אוזניים קשובות ליצירתם".

שאלתי את ספקטור אם בשירים החדשים יש סינגלים כאלה. "בטח, ארבעה כאלה".

אילו? "אני לא הולכת לגלות לך".

אי אפשר לומר שבגיל 32, זמרת הפופ ילידת ברית המועצות היא אלמונית. היה קשה לחמוק מהסינגל שלה מ-2006, "Fidelity" (נאמנות), עם הפזמון הבלתי נשכח "It breaks my heart" (זה שובר את לבי), בו היא חוזרת נסערת על הצליל הראשון של המילה האחרונה תריסר פעמים ("האר-הארהאר-האר-הארהאר-האר-הארהאר-האר-האר-הארט"). שני האלבומים האחרונים שלה היו אלבומי זהב או פלטינה, והמאוחר מביניהם, "Far", הגיע למקום השלישי ברשימת האלבומים הנמכרים בארצות הברית. עם מעריציה אפשר למנות את טום ווייטס, הכנר ג'ושוע בל, הנשיא ברק אובמה (שהזמין אותה לנגן בבית הלבן) וטום פטי, שציין שהוא חושב שהיא אחת משני המוזיקאים המוכשרים ביותר החיים היום. השני הוא ג'יי.ג'יי קייל. כעת היא עסוקה בכתיבת מוזיקה למחזמר "ביוטי" שיעלה בברודוויי - הגרסה העכשווית של טינה לנדאו ל"היפהפייה הנמה".

למרות שספקטור לא הסכימה שאשמע אותה שרה, היא ניגנה בפני שבעה שירים בעבודה מהאלבום החדש. המרשים ביותר מביניהם היה "How". "זה היה יוצא שיר מוטאוני", סיפרה לי ספקטור. "אם היינו עושים אותו ככה, אבל אנחנו לא".

ישבנו באולפן והקשבנו לשכבות השירה והפסנתר שספקטור ואליזונדו החליטו לעבוד איתן. "איך אוכל לשכוח את אהבתך? איך אוכל ללמוד לאהוב מישהו חדש?" היא שרה. קשה לדמיין רגש בלוי יותר, אבל העיבוד המוזיקלי המצומצם מרשים - העלייה האטית של ידה השמאלית בסולם רה דיאז מז'ור, תו אחרי תו, עד שקולה של ספקטור מגיע למצו-סופרן ומשחרר פרץ של רגש.

כשהשיר נגמר, אליזונדו שלף קונטרבאס מהמאה ה-19 מאוסף הכלים והגיטרות הנדירים שלו. הם ניגנו את ההקלטה מההתחלה. אליזונדו הכפיל בחשאי ובעדינות את עליות האוקטבה האחת ושתי האוקטבות, מכופף את התווים ומעמיק את הבאס, שנבנה על הגרסה הראשונית של ספקטור.

רג'ינה ספקטור - "Samson"

"חלק כה גדול מהמוזיקה המודרנית", אמרה לי ספקטור מאוחר יותר, "נבנה על נוסחה פשוטה זו, בה מתחילים עם משהו" - היא תופפה מקצב רוק בסיסי - "ואז מרחיבים אותו. אבל זה תמיד אותן לבנים. כששיר כזה מתחיל, מרגישים את זה מיד. חושבים, אה, אתה השיר הזה. בדיוק כמו שמישהו ניגש אליך ועליו כמות עצומה של הבושם דראקאר נואר. יש לו וייב מסוים. חלק ניכר מזה נובע מהעובדה שאנשים לא מאזינים למוזיקה הרפתקנית. זה לא אומר שאי אפשר לכתוב שיר פופ פשוט וטהור. אבל לדעתי זה מה שמיוחד בביטלס וקווין וכל הלהקות הנהדרות האלה - אפשר לשמוע שהם האזינו למוזיקה אירית ומוזיקה קלאסית וג'אז ורוקנרול ובלוז וגם סימפוניות. הכל שם".

הפסנתר נשאר מאחור

"כשהייתי קטנה, היתה בבית הרבה מוזיקה", סיפרה ספקטור באחר צהריים קריר בפברואר האחרון. "הורי נתנו לי לכבות את האור ולהקשיב". זה היה במוסקבה, בה נולדה ספקטור למשפחה יהודית-רוסית ב-1980. "בחושך, הייתי שמה את כל 'היפהפייה הנמה' של צ'ייקובסקי".

ספקטור ואני ישבנו על ספה בדופלקס במנהטן של חברתה הטובה אדריה פטי, הבמאית של סרט ההופעה של ספקטור ומרבית הקליפים שלה (ובתו של טום). היא הכינה תה (ירוק) והביאה לנו משהו לנשנש. היא לבשה ג'ינס וטי-שירט. בהופעות, הסגנון של ספקטור פוזל לזוהר ולמיושן. אבל מחוץ לאור הזרקורים, היא נראית פחות כמו זמרת מצליחה ויותר כמו האחות הקטנה החמודה שלך.

"אמי תמיד ניגנה בפסנתר בבית", סיפרה לי ספקטור. "זה היה פטרוף (מותג צ'כי איכותי) בצבע בז', שהיא קיבלה מאביה כשהחלה ללמוד בקונסרבטוריון בגיל 16". הפסנתר ניצב בסלון דירת שני החדרים של המשפחה. ספקטור האזינה לאמה, שלימדה בקונסרבטוריון במוסקבה, מנגנת רפרטואר קלאסי, שירים יהודיים ואפילו רגטיים של סקוט ג'ופלין. "סקוד ג'ובלין", התבדחה ספקטור במבטא רוסי כבד של סרטים סוג ב' (באנגלית שלה נותר רמז לסלאביות).

"כשהיא ישבה על כיסא הפסנתר", אמרה ספקטור, "הייתי עוטפת אותה ברגלי, הופכת לקוף קטן על הגב שלה ומאזינה דרכה. אני משערת שאוזן אחת היתה בחוץ".

©2012 Tony Cenicola / The New York Times

ביום ראשון אחד, היא ואביה, איליה, כנר חובב וצלם מקצועי, ניקו יחדיו. "הסרנו אבק מדברים, והוא הפיל אגרטל קריסטל על הפסנתר וחתיכה גדולה של עץ נשברה. הוא התרגז כל כך. אבל זה הפך להיות החלק האהוב עלי בפסנתר, ככה ידעתי שזה הפסנתר שלי. זה היה הפסנתר עם השקע. אז הם שמו אותו בחדר שלי, כשהתחלתי ללמוד לנגן בגיל שבע".

ספקטור למדה פסנתר במוסקבה בשנתיים הבאות. המסורת הרוסית של הכשרת פסנתרנים היא ארוכה ונוקשה. "זה היה בית ספר למוזיקה, והתייחסו לזה מאוד ברצינות", אמרה ספקטור. "כבוד, ריכוז, קריאת תווים, היחס של הידיים לפסנתר - זוהי ההתחלה של הטכניקה".

לימודיה נקטעו בפתאומיות כשמשפחתה היגרה לארצות הברית ב-1989 בימי הפרסטרויקה. כמו יהודים רבים בברית המועצות של התקופה, חוותה המשפחה אנטישמיות מסוגים שונים, וארצות הברית נראתה כמו הבטחה לחיים טובים יותר. בסיוע "החברה לסיוע למהגרים עבריים" (HIAS), הם עברו לחיות בברונקס, ברחוב 321 ליד פארק ואן קורטלאנדט, יחד עם אחותה של אמה, רוזה, שבתה מרשה היא חברתה הטובה ביותר של ספקטור כל חייהן. והפטרוף? כמו דברים רבים, הם נאלצו להותירו מאחור.

"חשבנו שאני לא אנגן יותר בפסנתר", אמרה ספקטור. "כי ידענו שהשיעורים עולים כסף, ולא יהיה לנו אותו". בשנים הראשונות בניו יורק, משפחת ספקטור לא יכלה להרשות לעצמה לקנות פסנתר, וגם אם היו יכולים, אמה לא הסכימה ללמד אותה. "היא לא האמינה בלימוד ילדיה. ברוסיה היא עזרה באימונים, אבל היא לא רצתה להיות בתפקיד המורה, זו מערכת יחסים חיצונית מאוד חשובה. לכן אני חושבת שחינוך ילדים בבית הוא כל כך בעייתי. חשוב שיהיה מבוגר שאינו כל יכול".

שנה אחרי הגירתם, ראה אביה בסאבוויי אדם עם נרתיק כינור בין רגליו. "הוא שמע קצת מבטא יידיש בקולו של האדם", שמואל מרדר - ניצול שואה רומני וכנר קונצרטים - "והם התחילו לדבר וגילו שהם הולכים לאותו בית כנסת. אבי אמר, 'אוי, היינו הולכים כל הזמן לקונצרטים של מוזיקה קלאסית ברוסיה, אבל כאן עוד לא היינו'. וסאם ענה: 'ובכן, אשתי' - הוא היה נשוי לסוניה וארגס, פסנתרנית מחוננת - 'ואני עומדים לצאת לסיבוב הופעות. למה שלא תבואו אלינו לארוחת צהריים וננגן לכם?'"

משפחת ספקטור - יחד עם מרשה, רוזה וסבתה של ספקטור - נענתה להזמנה. "הדירה שלהם, על גבעה בריברדייל, היתה המגניבה ביותר, עם אמנות מדהימה על הקירות, שני פסנתרים, שני כלבים, ארבעה חתולים וציפור. הם ניגנו לנו וזה היה יפהפה. אחרי שהקונצרט נגמר, ניגשתי לסוניה ושאלתי, 'את יכולה ללמד אותי מוזיקה?' אמי ואבי הסמיקו. וסוניה אמרה, 'בטח'. אז אמרתי, 'תוכלי ללמד גם את מרשה?' והיא ענתה, 'בטח'. מאותו רגע באנו אליה הביתה פעמיים בשבוע. למדתי אצלה עד גיל 17... היא מעולם לא לקחה מאיתנו תשלום: זו היתה מתנה".

ידיים קטנות

ברוסיה, אמרה ספקטור לאנשים שכשהיא תגדל, היא תהיה מלחינה. היא ניגנה את המנגינות של גיבוריה - מוצרט, שופן ורחמנינוף. למה שהיא לא תהיה כמותם? המבוגרים אמרו לה, בעדינות, שהלחנה זו עבודה מאוד קשה, שהיא צריכה להיות יוצאת דופן כדי לעשות זאת. בעוד שפסנתרנית, טוב, תוכלי להיות פסנתרנית טובה. זה את יכולה להיות. ואז ספקטור, בגיל תשע, הגדירה את עצמה מחדש: פסנתרנית.

אבל בארצות הברית, היא החלה לגלות שהחיים להם ציפתה אולי לא ניתנים למימוש. ראשית, ידיה היו קטנות מדי. צריך היה לארגן מחדש את הנגינה, כשידה הימנית ממלאת חלק מהתפקיד של השמאלית. ואף על פי שהיא זכתה לשבחים על הרגש שהיא הפיקה בנגינתה, לימוד התווים היה בעיה. בינתיים, ידיה של בת דודתה וחברתה הטובה ביותר, מרשה, גדלו, והיא ניגנה אוקטבות ביד אחת שספקטור הצליחה להפיק בשתי ידיים בלבד. ובעוד שמרשה זכרה בעל פה את התווים שלה, כאילו שיש לה סורק המחובר ישירות לשכל, ספקטור התקשתה.

היה ברור לכולם שרג'ינה היא המוזיקאית האמיתית - ושמרשה מעט פחות טובה ממנה. אך השנים חלפו, ואצל מרשה, המאמצים השתלמו; בשביל ספקטור, ההשקעה לא הניבה די פרי. בסביבות גיל 13 או 14, ספקטור החלה לשנוא את ימי ההולדת שלה, כי היא ידעה שהיא צריכה להצליח מוזיקלית, והיא ידעה שהיא לא הגיעה לזה. זה היה אמור להתחיל לעבוד, וזה לא עבד.

טלי שני

"בנקודה מסוימת", אמרה ספקטור, מביטה בכפות ידיה, "אם את הולכת להיות מוזיקאית קלאסית, את עוברת מהפך. כמו במטוס שאם לא מגיעים למהירות הנדרשת לו כדי להמריא נמצאים בעצם במכונית, אני הייתי במכונית. וזה אימלל אותי".

ספקטור למדה בבתי ספר יהודיים-אורתודוקסיים מאז שמשפחתה היגרה לארצות הברית. בקיץ שלפני כיתה י"א, שיעורי הפסנתר שלה התמעטו והלכו ("בסוף השנה בבית הספר פריש, כבר הלכתי הרבה פחות לסוניה. זה פשוט התפוגג"), והיא נסעה לישראל עם מרשה וילדים יהודים אחרים. בישראל היא זכתה למוניטין על יכולתה לחבר שירים בזמן הטיולים. בשובן, מרשה עברה מבית הספר הדתי שלהן לתיכון בפייר לון, ניו ג'רזי. ספקטור היתה בודדה ואומללה. לתוך חלל זה, חבריה החדשים מהמסע לישראל שלחו לה קסטות: ג'וני מיטשל, אנני דיפרנקו, טורי איימוס. ספקטור הקליטה את השירים הראשונים שלה, על קלטות בחדר השינה שלה, ושלחה לחברים.

"אחת מהחברות לטיול", סיפרה לי ספקטור, "עברה דרך ניו יורק עם אמה ואחותה. הן ביקשו ממני לבלות איתן יום. חברתי אמרה לאמה, 'אני רוצה שרג'ינה תנגן לנו כמה משיריה', ואז כשטיילנו, עברנו ליד בר ריק עם פסנתר. אז נכנסתי פנימה ואמרתי, 'אני יכולה להשתמש בפסנתר לנגן שיר לחברים שלי מפלורידה?' ניגנתי שיר, ואז מנהלת המקום והברמן החלו למחוא כפיים. כמה לקוחות נכנסו, ואני ניגנתי עוד שיר. ועוד שיר, ואנשים יצאו מהמטבח. נוצר קהל קטן, ואני חשבתי: זה כל מה שיש לי.

"הגברת שניהלה את המקום נתנה לי את הכרטיס שלה ואמרה: 'את נהדרת, ילדה. בפעם הבאה שאת בעיר...' אז התחלתי לבלות איתה ועם הצוות שלה. לא ביליתי עם מבוגרים עד אז. באחד הלילות היא קראה לי ואמרה, חבר שלי, אנדי, הוא מפיק שנמצא עכשיו במלון ארבע עונות. הוא בדיוק הפיק את האלבום של פיונה אפל. את צריכה ללכת לנגן לו. אז הלכתי וניגנתי לו בלובי, והוא אמר משהו כמו 'יש לך את זה, ילדה'".

בשנים הבאות אנדי - אנדרו סלייטר, מפיק שיהפוך בהמשך לנשיא קפיטול רקורדס - עודד את ספקטור. "בתיכון הייתי שולחת כל מיני חבילות קטנות - קלטות - למשרד שלו בסאנסט בולווארד. זה היה כמו פנטזיה. אף אחד במשפחה שלי לא הכיר איש בתעשיית המוזיקה. אפילו לא הכרנו שום עורך דין!"

בסופו של דבר ביקש סלייטר מספקטור, שעוד היתה נערה, לעבור לקליפורניה כדי שהוא יוכל להכניס אותה לאולפן ולעבוד איתה על השירים שלה. היא סירבה. בשלב הזה היא כתבה שירים של חמש דקות, והוא רצה שהם יהיו קצרים יותר. "הייתי מאוד צעירה ועקשנית", התוודתה ספקטור. "השילוב הנהדר הזה של בורות ועקשנות. ואז הוא אמר: 'הם צריכים להיות קצרים יותר. את צריכה לחשוב יותר על המבנה'. ואני זעפתי כל כך. 'לא', אמרתי, 'אני לא משנה את האמנות שלי בשביל כלום. אני עושה אותה כמו שאני עושה אותה'".

שבע שנים חלפו והיא חיכתה להצעה הנכונה. באותה תקופה היא חיה בבית הוריה ועבדה כפקידת קבלה ("הייתי ברכבת התחתית חמש שעות ביום"), ואז כמטפלת בילדים במרכז של שירותי רווחה בברונקס ("התפטרתי כי אחרי זמן מה זה היה עצוב מדי"). היא ניגנה במועדונים במרכז העיר, חיברה 30 עד 40 שירים בשנה, והקליטה בעצמה שני אלבומים אותם היא מכרה בהופעותיה, עד שבעקבות הופעה ב-Knitting Factory היא הכירה את המפיק של הסטרוקס, שהציע לעבוד איתה.

ספקטור, אז בת 22, היתה מוכנה כבר להתרחב מעבר למוזיקה הבסיסית שאיפיינה את אלבומיה עד אותה נקודה, אל הפקה מוזיקלית ששיקפה את הצלילים שהיא שמעה בראשה. כפי שהיא שרה ב"פידליטי", שיר שנשמע כמו שיר פופ על שברון לב, והוא אכן זה, אבל יותר מזה, הוא שיר על שברון לב משמיעת שירים שלא ניתן באמת לגרום לאחרים לשמוע: "I got lost in the sounds/I hear in my mind, all these voices/I hear in my mind, all these words/I hear in my mind, all this music/ And it breaks my heart/It breaks my heart". (אבדתי בצלילים, שאני שומעת בראשי; כל אותם קולות, שאני שומעת בראשי; כל אותן מילים, שאני שומעת בראשי; כל המוזיקה הזאת, וזה שובר את לבי, זה שובר את לבי).

בלילה קר אחד בסוף פברואר, התכוננה ספקטור למופע צדקה בניו יורק למען HIAS, הארגון שסייע למשפחתה להגר. היא סבלה מברונכיטיס, ויום קודם לכן נראה היה שהיא עלולה להיאלץ לבטל.

בחשיכה, היא שרה שיר אחר שיר, רבים מהם מהאלבום החדש, אבל לא את "How". המנהל שלה שמע אותה מנגנת את מרבית האלבום החדש בעת בדיקות הסאונד והציע בתוקף שהיא תשמור כמה שירים להמשך, מחשש שהקלטות ההופעה יופיעו באינטרנט למחרת (והן הופיעו). בין השירים, היא השתעלה כמו חולת שחפת. בזמן ששרה, היא לא נשמעה כמו אף אחד אחר.

רג'ינה ספקטור - "All The Rowboats"

השירה של ספקטור הזכירה לי משהו שהיא אמרה מוקדם יותר לגבי האמנות שחשובה לה. "אני אוהבת עולמות כל כך שלמים שאני יכולה פשוט להירגע", אמרה ספקטור, "כי כאשר האמנות כל כך שלמה היא גורמת לי לחוש כה שלווה. אבל במקרה של הרבה דברים חדשים... יש את המתח הזה. אני אקח מזה את כל הדברים שהם אדירים ולא אגע במה שאני לא אוהבת. זו יכולה להיות יצירה לא אחידה ועדיין מדהימה. אבל אם מנגנים את אלבומי הביטלס 'ראבר סול' ו'סרג'נט פפר' או את 'פריווילין' של בוב דילן, הם פשוט... מוצקים. מהתו הראשון ששומעים, הם לא טועים בכלל. למה אי אפשר שהכל יהיה ככה?"

אחר כך, בחדר המנוחה, קיבלה ספקטור אורחים. היו שם חברים צעירים, כמה פרצופים מפורסמים, אבל החדר היה מלא בעיקר באנשים בעלי שיער שיבה, יהודים זקנים, בני משפחתה ומכריהם, כולם מהגרים ממוסקבה. בהם היו גם הוריה, אותם פגשתי כמה פעמים, אבל ספקטור ביקשה שלא אראיין. למרות זאת, אמה, בלה, ניגשה אלי.

"את בטח כל כך גאה", אמרתי.

בלה ספקה את כפות ידיה הקטנות, הביטה בבתה לפרק זמן ארוך, ואמרה: "איני יודעת מאיפה היא קיבלה את זה".*

תרגום: אסף רונאל

ביקורת / משה קוטנר

חמודה, מעצבנת, חמודה!

האלבום החמישי של רג'ינה ספקטור יוצא הרבה אחרי שהסגנון המזוהה איתה התקבע בתפיסה - מה שאומר שמחנה המעריצים והמחנה שספקטור מעצבנת אותו כבר מגובשים היטב. אלבום האולפן השישי שלה לא הולך לשנות את החלוקה, אלא רק להוסיף עוד כמה שירים יפים לרפרטואר, לצד יציאות תיאטרליות הכוללות קולות של השתנקויות.

הנאיביות של השירים המושרים עם הפסנתר בהגשה זכה או מתיילדת, שמיצבו אותה כמעין גרסה שובבית של טורי איימוס, עדיין דומיננטיים, כמו גם אותם קולות מצחיקים שהיא נוהגת להכניס בין השירים. לצד אלה ספקטור ממשיכה לספק מלודיות פופיות צלולות ומדויקות, מהסוג שהיא כותבת מאז ימיה המוקדמים בתחילת שנות ה-2000, כשזוהתה עם תנועת האנטי-פולק בניו יורק - ועד ההצלחה המסחרית שלה בשנים האחרונות.

ספקטור דורשת סבלנות. מי שעמד במניירות כמו שירה בקולות דולפינים וטקסטים על בניית מחשב מפיסות מקרוני מאלבומה הקודם, או אפילו הוקסם מהם, הצליח להישאר ולשמוע גם את השירים. באלבומה החדש היא מחקה בקולה צלילי חצוצרות וממשיכה לייצר טקסטים סיפוריים מדומיינים.

"What We Saw From The Cheap Seats" כולל שירים רומנטיים לצד אמירות פוליטיות, טקסטים עם משחקי מילים וקולות של דמויות מסרטים מצוירים, בהפקה נקייה של ספקטור ומייק אליזונדו, המוכר מעבודתו עם אמני היפ-הופ. ב"הו מרסלו" כוללת ספקטור קטע מהשיר "Don't Let Me Be Missunderstood", שהתפרסם בביצוע "האנימלז", ושרה חלק גדול מהשיר במבטא איטלקי מבודח. בהמשך, ב"אל תעזוב אותי", שנשמע כפסקול למסיבת שכונה עם כלי הנשיפה והגרוב קופצני, היא שרה מילות אהבה בצרפתית לפאריס הגשומה. ספקטור במיטבה כאן דווקא כשהשירים עומדים במרכז ולא האקסצנטריות.

ב"All the Rowboats", אחד היפים בשירי האלבום, שרה ספקטור על מוזיאונים וגלריות כאחוזות קבר המוניות ובתי כלא שבהם כלואות יצירות אמנות למאסר עולם, וב"בלדה לפוליטיקאי" היא מחברת מלודיה שמיימית לטקסט עוקצני על שחיתות פוליטית.

Regina Spektor, What We Saw From The Cheap Seats, Warner Bros



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו