שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
האסונות היפים שלי

לברוח מההיי-טק אל האמנות

נעמי דרום
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעמי דרום

באביב 2001 היה אייל גבר מנכ"ל בן 30 של סטארט-אפ מצליח בשם גיזמוז (Gizmoz), ששוויו הוערך ב-170 מיליון דולר. שלוש מהחברות הגדולות ביותר בתחום האינטרנט אז - אמריקה אונליין, שזה עתה התמזגה עם טיים-וורנר, ויונדי וברטלסמן - היו מעוניינות לקנות אותו. הוא גר בניו יורק עם אשתו שרון ובתם בת השנה וחצי, וציפה כבר לטעום מפירות האקזיט לקראתו עמל במשך עשור. אולם באפריל אמריקה אונליין הכריזה על תוצאות רבעוניות קטסטרופליות ועצרה את כל הרכישות, ברטלסמן, שהשקיעה בנאפסטר, שקעה תחת שלל תביעות וגם ויונדי החלה לקרטע. בקיץ הנאסד"ק צנח, בועת האינטרנט התפוצצה וגבר נשאר עם עסקה מבוטלת ו-110 עובדים, שהפכו בן רגע מנכס למפוטרים פוטנציאליים. ואז הגיע 11 ספטמבר.

"התאומים היו הגראנד פינאלה", מספר גבר כיום. "הייתי בחדר כושר עם אשתי, צפיתי בקריסה בטלוויזיה ונראה היה שהעולם הולך למות. למחרת נתפס לי הגב, ושכבתי משותק במיטה שבעה שבועות. הייתי הרוס. הבנתי שכל מה שבניתי בטירוף בשנות ה-20 של חיי, למרות שעשיתי הכל כדי שזה יצליח, עלול להיגמר. הבנתי שאני חייב להקדיש חלק מזמני ליצירה שהיא לא רק תוכנה. בעודי שוכב, התחלתי לתכנן תוצר מוחשי יותר מקוד".

הקטסטרופות שהולידה הקריסה ההיא ניצבות כיום בחלל הלבן של גלריית אלון שגב בתל אביב: מלבן אדום ומבהיק, דמוי משאית, מתנגש בעמוד במהירות שיא, פני השטח החלקים שלו מתעוותים ומתקפלים כמו בתאונה קטלנית. מעמוד אחר מתפרץ זרם נפט שמנוני ושחור, על הקיר הצדי עומד ענן עשן וולקני, ואילו פטרייה גרעינית תלת-ממדית ניצבת מול הכניסה. קטלוג אסונות קר ומעוצב למשעי - מרהיב כמו קריסת התאומים, רק בלי הלכלוך ובני האדם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

על רצפת הבטון, מול הלפטופ שלו, יושב ארכיטקט ההרס. הוא גבוה, לובש חולצה מפוספסת ועונד שרשרת כסף עבה, שערו מתולתל, זקנו מטופח, מדבר בקול רך ומשלב בדיבורו מילים באנגלית. את הקטסטרופות שמוצבות בגלריה, בתערוכה "רגעים נשגבים" שנפתחה בשבוע שעבר, הוא כותב בקוד מחשב ומדפיס בפולימר, במדפסת תלת-ממד. שבועיים לפני פתיחת התערוכה, הדפסת העבודות רחוקה מסיום. "שתי מדפסות בשווי חצי מיליון דולר כל אחת עובדות כבר חודש על העניין הזה", מספר גבר. "אני בפאניקה כמו לפני השקת מוצר. זה יעבוד, זה חייב לעבוד, כי אם יהיה באג לא יהיה לי זמן לתקן אותו. על מסך המחשב הכל נראה יפה - לתרגם לעולם האמת, זה האתגר. שייראה חסר מאמץ, כמו תרגיל של נדיה קומנצ'י". זו התערוכה הראשונה שלו, למרות שהוא יוצר באינטנסיביות כבר עשור.

אייל גבר. לחצו להגדלהצילום: קובי קלמנוביץ'

משהו חדש

אייל גבר הוא אמן לעידן הדיגיטלי: מוכר בקרב קוראי מגזין "Wired" יותר מאשר בקרב מנויי ארטפורום; מכיר יותר סטארט-אפיסטים מגלריסטים, ומשוחרר מתלות באספנים וקרנות. הוא מבין טכנולוגיה בצורה אינטימית, יודע לאן היא יכולה לקחת אותו, ומסוגל לכתוב את הקוד שיביא אותו לשם. יוסי ורדי מכיר אותו מילדות וג'ון סקאלי, מנכ"ל אפל לשעבר, חלק איתו משרד במשך עשר שנים. אך עבור רוב האוצרים בעולם, הוא אנונימי לגמרי.

"אין הרבה אנשים שיכולים לעשות מה שאייל עושה: לרוב האמנים פשוט אין את הרקע המתאים", אומרת בראיון טלפוני אוה קרצ'ר, עיתונאית אמנות ואוצרת ממינכן, שפגשה את גבר בכנס DLD שנערך בעיר. "ראיתי את הדרך שבה הוא מפתח אמנות מטכנולוגיה ואמרתי וואו, הנה משהו חדש".

אבל אם מנתקים את האמנות מההקשר הטכנולוגי, היא עדיין מעניינת?

"לכל יצירה יש הקשר, בלתי אפשרי לראות אותה בלעדיו. אבל ליצירה שלו יש איכות אסתטית משלה. הדרך שבה הוא משלב בין התחומים היא מרתקת".

אאוטסיידר כמוהו יכול להיכנס לעולם האמנות ולהצליח?

פסל של אייל גבר - לחצו להגדלהצילום: קובי קלמנוביץ'

"כן, זה קורה הרבה פעמים. זה אף פעם לא היה קריטריון לקריירה, או לאיכות. יש כל כך הרבה דוגמאות של אמנים שלא סיימו את בתי הספר הנכונים, והתפרסמו. הוא צריך ליצור רשת בינלאומית של קשרים, ולעבוד על אסטרטגיה".

הפסלים של גבר מתחילים במודלים מתמטיים של ההתרחשות שהוא מעוניין לתעד - צונאמי, התפרצות וולקנית, תאונת דרכים, כתם נפט - אותם הוא בונה בשיתוף חבורת מתכנתים, מתמטיקאים ופיזיקאים שעובדת עבורו בכל העולם. בניית סימולציה כזו עשויה לקחת שנים - וכשהיא מוכנה, גבר מריץ אותה במחשב. מאותו רגע, ההתערבות האנושית היחידה היא ההחלטה באיזה רגע לעצור את הקטסטרופה. גבר עוצר את המודל בשיא ההתרחשות ומעביר את הדימוי להדפסה. "אני בעצם אלוהים קטן, שנותן לבריאה להתרחש. אני לא מנסה להיות פוטו-ריאליסטי, הריאליזם מגיע מכך שהסימולציה גזורה מהמציאות", הוא מסביר. עלות היצירה מגיעה לאלפי דולרים לפסל, והיתה עולה יותר לולא שימש גבר בוועדה המייעצת של חברת אובג'ט, שמאפשרת לו להשתמש במדפסות שלה.

"אני מחפש רגעים שאנחנו לא רגילים לראות בדרך כלל, כי הם נראים נורא", הוא מסביר, "אין לי אמוציות פה, אני בא מראייה של רוצח סדרתי או מנתח פתולוגי. מה שמעניין אותי זה האסתטיקה - הקפאה של רגע מדהים". מה שהוא מנסה לתפוס, הוא מסביר, הוא את הנשגב: השילוב בין המבעית והיפה שאמנים ניסו ללכוד משחר ההיסטוריה, רק שלהם לא היו מדפסות תלת-ממדיות.

"למרות שהשילוב של אמנות ותוכנה היה יכול לקרות בכל מקום, לא מקרית העובדה שזה קרה דווקא אצל אייל", מציין סול קליין, שותף בקרן הון הסיכון Index Ventures. "מישהו שהיה ביחידה מובחרת, נהיה יזם, הצליח, נכשל, הצליח שוב ואז אמר 'אוקיי, זו לא הסיבה שאני פה'. השילוב הרדיקלי הזה יכול במידה מסוימת לקרות רק אצל מישהו עם ביוגרפיה כשלו. יש לו שילוב בין מוח ימני ושמאלי, שנדיר אצל יזמים ישראלים".

אסופה של תמהונים

גבר נולד ב-1970 בתל אביב. הוא מסרב לדבר על ילדותו, ורק מוסר שהיא היתה "לא פשוטה". מאז ומתמיד רצה רק דבר אחד: לצייר. אריק ורדי, בנו של יוסי ורדי וממייסדי מיראבליס, הוא חבר ילדות - פורטרט נעורים של אריק, מעשה ידיו של אייל, תלוי עד היום בבית משפחת ורדי. הוא למד בתיכון ויצו אמנויות ברמת אביב, ואז הגיע לצבא.

לאחר שנתיים בצנחנים, הוא חלה במחלת כליות, עבר טיפולים וניתוח - והתנדב לממר"ם. "לא יכולתי לסבול להיות בבית, במצב לא ברור. להיות איזה מתולתל שמונח בצד. חבר שלי סיפר לי על תחום הסימולציות, ואני לא יכולתי לצייר בגלל הכליות, אז התנדבתי. בפעם הראשונה שישבתי מול מחשב קרה דבר מדהים: נכנסתי לריכוז טוטאלי, בדיוק כמו שקורה לי כשאני מצייר".

הוא עבד בעיקר על סימולציות של פיצוצים ואימונים באתרים סודיים. יום אחד הסתכלו לו מעבר לכתף כמה מילואימניקים, במאים בטלוויזיה. זו היתה ראשיתו של עידן ערוץ 2, ואנשים שהבינו בגרפיקה ממוחשבת היו מצרך נדיר: הוא החל לעבוד בטלוויזיה החינוכית, 140 שעות בחודש תמורת 50 דולר לשעה. "הייתי ילד בן 21 ובשלב מסוים מנהל הטלוויזיה אמר לי, 'אתה הדבר הכי יקר בטלוויזיה, אני צריך לחתוך את השכר שלך בחצי'".

מאז המשיך גבר לחיות בצומת שבין אמנות וטכנולוגיה. הוא החל ללמוד בבצלאל, ובמקביל הקים חברה בשם זאפה וגייס עובדים. העסקים היו טובים והכסף זרם. בינתיים, בבצלאל, כולם ישבו בקפטריה. "לא הבנתי כלום בבצלאל - החוויה קירטעה, זה נראה לי בינוני ומנותק ובמקביל הייתי חלק מרנסנס טכנולוגי - פשוט ראיתי את העתיד". בשנה השנייה בבצלאל הציעו לו תקן של מורה מולטימדיה, בשנה השלישית - 250 אלף דולר כדי שיקים תוכנית לתואר שני. אך גבר הפסיק להגיע ללימודים ובסופו של דבר נשר מהם לגמרי. "המחשב היה עבורי קופסת קסם. הבנתי שבעזרת אנשים חכמים, תקציב וזמן, אני יכול לבצע כל רעיון, ולו המופרך ביותר".

תיאורו של גבר גורם לעולם הסטארט-אפים הישראלי של ראשית שנות ה-90 להישמע כמו מועדון מחשבים, עם גיקים חכמים במיוחד. "אנשים לא ידעו מה זה אינטרנט", הוא מספר, "היזמים היו אסופה של תמהונים, ברמה אינטלקטואלית מאוד גבוהה. רק שש שנים אחר כך החלו להגיע אנשי העסקים - לא היה גיוס, לא היו סטארט-אפים, קרנות הון סיכון. הייתי סתם ילד הזוי שהכל נראה לו אפשרי".

רינדור הסרטים היה לוקח לפעמים לילה שלם, וגבר היה מבלה איתו לבד במשרדי החינוכית, בונה רמפות וגולש בסקייטבורד בין התפאורות. "בשלב כלשהו התחלתי לתהות, למה בונים כל כך הרבה תפאורות? אני יכול לבנות להם תפאורה וירטואלית עם מסך כחול". הוא החל לבנות תפאורות וירטואליות - עניין חלוצי אז - ובגיל 23 הגיע להראות את סחורתו בכנס של אפל בקאן: הוא יצא משם עם חוזה של מיליון וחצי דולר לבניית משחקים עבור תאגיד ניוז קורפ של רופרט מרדוק.

אבל לאייל היתה עוד מטרה: "טסתי עם מחשב ומוניטור כבד, הגעתי למלון והרכבתי הכל על השטיח במסדרון. בהמשך המסדרון כולם התקהלו סביב מישהו. שאלתי, מי פה הכי חשוב? הצביעו על דייב נייגלס, סמנכ"ל הטכנולוגיה של אפל. תפסתי לו את השרוול, אמרתי אני אייל, אני מישראל, אכפת לך לבוא לראות? הוא התיישב איתי על הרצפה, והראיתי לו מה המחשבים שלו יודעים לעשות". בשבוע שלאחר מכן כבר היתה לו פגישה במשרדי אפל בקופרטינו, קליפורניה, ממנה יצא עם צ'ק של 150 אלף דולר. "לא חתמנו אפילו על חוזה. הם אמרו לי: 'לך תשחק'". בתוך שלושה חודשים חזר גבר לאפל, כדי להראות להם את העולם הווירטואלי הראשון. עם לקוחותיו לאורך השנים נמנו IBM, קוקה קולה ומאטל.

אך בעוד גבר משכלל את החזון הגרפי שלו, חבר הילדות שלו אריק ורדי המציא מחדש את מפת ההיי-טק הישראלי. גבר גייס את ורדי כעובד, וכן את יאיר גולדפינגר וספי ויגיסר, אך סכסוכים שנגעו לקשיים טכניים ולכספים הובילו לניתוק: ורדי, ויגיסר וגולדפינגר עזבו ב-96', הקימו את מיראבליס (יצרנית ICQ) ובתוך שנה וחצי מכרו אותה ל-AOL תמורת 407 מיליון דולר. חלום האקזיט הישראלי נולד.

"זה היה אירוע מכונן", מספר גבר. "כשהקמתי את זאפה, אף אחד לא חשב על זה כביזנס. היינו חבורת ילדים שבקושי גמרו תיכון, אבל הרעב האינטלקטואלי היה קיצוני. כשיוסי ורדי הצטרף, הוא הביא את הפריצה העסקית. אז לראשונה הבנתי שני דברים: שיש בזה כסף והרבה, ושכסף משנה אנשים ומטרות. פתאום מצאנו את עצמנו בקצהו של צונאמי טכנולוגי. לא היה לזה תקדים, שצעירים בני 23 הופכים למנכ"לים ולמיליונרים, וטסים בכל העולם. מאותו רגע ואילך, זה הפך לקריטריון שלי להצלחה".

קינאת?

"אף פעם לא קינאתי - גם לא באופניים חדשים של ילד אחר, אבל זה היה מאוד מוזר. אני הייתי היזם ועבדתי בשוחות ופתאום, בתוך שנה וחצי, הם עושים את האמא של כל האקזיטים והופכים לגלוריפיקציה של כל התקופה. כיום אריק ואני שוב מאוד קרובים, ממש כמו אחים".

האל.אס.די של האינטרנט

ליוסי ורדי, המשקיע של מיראבליס ואביו של אריק, חשוב שהאקזיט ההוא לא יעיב על הישגיו של מי שהוא מכנה "בחור מוכשר בצורה יוצאת דופן". "תעזבי את מיראבליס, אני לא רוצה להתייחס לזה", הוא מבקש כשאני שואלת אותו על התקופה ההיא. "לעשות השוואות, למה זה טוב? אייל הוא אדם ראוי, אמן גדול עם הרבה מאוד יכולות".

פסל של אייל גבר - לחצו להגדלהצילום: קובי קלמנוביץ'

"הוא רב תחומי ומאוד יצירתי, וכל פעם שהיה מראה לי משהו היתה נופלת לי הלסת", מוסיף ורדי. "יש לו כישרון יוצא דופן לקחת דברים מדיסציפלינות שונות ולייצר משהו חדש לגמרי, משהו שמאתגר את הגבולות המקובלים. הוא לא כזה שיעשה דברים שאחרים עשו, רק יותר טוב - הוא תמיד הופיע עם פרדיגמות חדשות לגמרי, בהרבה מאוד תחומים. אני חושב שהוא היה הראשון שראיתי אצלו אנימציה על גבי תכנים באינטרנט".

הוא אדם מאוד מוכשר, אבל לאקזיט כזה הוא לא הגיע.

"בארצות הברית יש פתגם: החלוצים תמיד סופגים את החצים במצח. זה מה שקורה לאנשים שבאים ראשונים - הם רואים לתוך העתיד, מזהים צרכים שאנשים אחרים לא רואים ופותרים אותם. אבל עד שהצרכים באמת מתעוררים זה יכול לקחת שנים. הרבה דברים שהוא עשה נכנסו למיינסטרים עשר שנים אחר כך. הוא היה שם בהתחלה, כשלא היה כלום, עם רעיונות ופתרונות, בחור צעיר שהשתלט על מרחב אדיר, ובלי ניסיון עסקי הגיע להישגים גדולים מאוד".

למה לא השקעת בזאפה?

"זאפה קמה הרבה לפני שאני הבנתי מה זה אינטרנט. את רוב ההשקעות שלי התחלתי ב-98', ואז החברה כבר היתה בהערכת שווי והיה מאוחר מדי עבורי להשקיע, אבל עזרתי לו להגיע למשקיעים".

מה דעתך על ההחלטה שלו להפוך לאמן?

"הוא תמיד היה אמן. בתור יזם, הוא יכול להיות גדול או בינוני, להצליח או לא - יזמות היא עסק מסוכן. בתור אמן, אין לי ספק שיהיה אמן גדול. הבן-אדם מוכשר כמו שד. אני לא מבין באמנות, אבל אני כן מבין באנשים מוכשרים".

יעד שגבר כן כבש ב-96' היה השער של "רד הרינג", התנ"ך של עמק הסיליקון בשנות ה-90. זה היה לאחר שחשף בקאן את אחד העולמות הווירטואליים הראשונים באינטרנט, שנתפס כמהפכני באותה תקופה. גבר עדיין שומר את המגזין בתוך שקית ניילון בסטודיו שלו: על השער מתנוססת דמותו, רציני ככוכב רוק בשיער ארוך מתנופף, עם הכותרת "האל.אס.די של האינטרנט". זאפה הלכה וגדלה ומשקיעים החלו להתעניין בטכנולוגיה. ג'ון סקאלי, לשעבר נשיא פפסי ומנכ"ל אפל עד שלוש שנים לפני כן, חיפש השקעות. הוא ראה את המגזין ויצר קשר עם אייל.

"אני באתי מרקע של אמנות וטכנולוגיה, וזה גם מה שאייל עשה", מספר סקאלי בראיון טלפוני ל"הארץ". "מה שמעניין באייל זה שעמק הסיליקון הוא עולם מאוד גברי ואינטנסיבי, עם הרבה טסטוסטרון ואגואים גדולים. ואייל הוא אדם מאוד עדין, שרק חושב דברים טובים על אנשים, ועדיין הוא אדם חכם ומרתק. אנחנו באים מדורות שונים, אבל מה שאיחד בינינו זו הסקרנות. בילינו הרבה זמן ביחד, ונעשינו חברים". סקאלי השקיע בזאפה ושימש יו"ר שלה עשר שנים. הוא גם שיכנע את אייל ואשתו, שרון, לעבור לניו יורק. זאפה עברה לעבוד מתוך המשרד של סקאלי. "19 ישראלים נכנסו לי למשרד, זו בהחלט היתה חוויה", נזכר סקאלי. "חשבתי שהם צועקים אחד על השני, עד שמישהו מהם הסביר לי שככה ישראלים מדברים".

זאפה החלה לפתח אוואטרים לעולמות וירטואליים. הפיתוח המפורסם ביותר שלה היה אוואטר שפניו כפני המשתמש, שדרכו אפשר היה גם לתקשר עם אוואטרים אחרים. לדברי סקאלי, היא אף פיתחה את הווידג'ט הראשון, לפני שמישהו ידע מה זה בכלל. הבעיה היתה, שהיא הקדימה את זמנה בעשור לפחות. "באותו זמן לא היה פס רחב, לא היית יכול לעשות הרבה חוץ מהודעות טקסט וגרפיקה מאוד פשוטה. העובדה שאפשר היה לעשות אנימציה ברשת היתה מדהימה כשלעצמה. אייל הבין לפני כולם את המדיה החברתית, אבל הוא לא יכול היה לעשות כל מה שרצה. אפילו הצילום הדיגיטלי לא היה מפותח אז".

פסל של גבר בתערוכה בתל אביבצילום: קובי קלמנוביץ'

אייל, מוסיף סקאלי, היה "יותר מעצב מאשר איש עסקים. לא היה מודל עסקי שהיה קשור לטכנולוגיה, מספר המשתמשים היה קטן מדי. היו כמה אפשרויות, אבל אף פעם לא היה אקזיט. הוא הרגיש אחריות גדולה כלפי המשקיעים שלו, והרגיש שהוא חייב לגרום לזה לעבוד. אבל בסופו של דבר, התשוקה שלו היתה באמנות ועיצוב".

לאחר הקריסה של 2001 גבר פיטר 80 עובדים, קנה את החברה מבעלי המניות וקרא לה גיזמוז. בסופו של דבר היא התמזגה עם חברה אמריקאית בשם Digital Art Zone, שהשלימה את פעילות האוואטרים של החברה. גבר נשאר בדירקטוריון עד שהאיחוד התייצב, "אבל הראש שלי לא היה בתוך זה", הוא אומר. בספטמבר 2010 עזב כדי לעסוק באמנות, כשהוא מצויד בכסף מהמיזוג, משנים של עסקים ומהרקע המשפחתי שלו ושל אשתו, שרון, שירשה עסקי נדל"ן באוסטרליה. סקאלי אומר כי "ברור שהתאכזבתי שלא עשינו כסף - למעשה, הפסדנו כסף. אבל אייל היה תמיד מאוד כן, והחברות איתו נפלאה".

"לא נכנסתי לזה כדי לעשות בוכטה", מסכם גבר. "להקדים את זמנך זה טוב באמנות, וקצת פחות טוב בעסקים. הבאתי את החברה לנקודה יציבה, שבה הרגשתי שאני יכול לעזוב. ברור שלו הייתי יכול לעשות מיליארד, הייתי יותר מבסוט. אבל מסע כזה לא נמדד בעיני ביכולת לעשות מכה וללכת".

האמן כמיזם

בבית משפחת גבר בתל אביב, אחר הצהריים מתנהל בעצלתיים. שרון שרועה על הספה עם בנה איתי, בן 10, ובתה תמרה, בת שנה. בחצר האחורית, על מצע של דשא מלאכותי, עומד מתקן מגלשות לילדים, ובלגן מתון של חיים עם ארבעה ילדים מונע מהבית בן שלוש הקומות להיראות מעוצב מדי. העדות היחידה לעושרם של בעלי הבית היא המיקום: בית פרטי ברחוב קטן ופסטורלי, בדיוק מאחורי מגדלי אקירוב. שרון ואייל ביחד מגיל 17. כשלמדה משאבי אנוש היא כתבה את התזה הראשונה בעולם על סטארט-אפים, לאחר מכן עבדה בזאפה כמנהלת משאבי אנוש ובהמשך ניהלה את התפעול בגיזמוז. "השותף שלי היה אח שלי - עיגנתי את החברה באנשים שאני סומך עליהם. הקשר שלי עם המציאות הוא בעייתי, אני צריך אנשים שיעזרו לי להתמודד עם דברים כמו בנקים", מסביר גבר.

גבר מרים את בתו הקטנה לחיבוק, ושועט לסטודיו בקומה התחתונה. לאחר 17 שנה של עבודה בלתי פוסקת וחיים במטוסים, הוא מסתגל לחיי הבית: זה לא גורם לו לעבוד פחות קשה, רק שכיום הוא עושה את זה בלילה, כשהבית שקט, והולך לישון בחמש בבוקר. "לאחר שניהלתי, במשך השנים, 1,500 איש - אני לא רוצה משקיעים, עובדים או לקוחות. אני לא רוצה לעזוב את הבית", הוא אומר.

בסטודיו, שמורכב משני חדרים במרתף של ביתו, כולל חצר קטנה אליה הוא יוצא כדי לעשן, ניצבים חמישה מסכי מחשב, ובובות ראש של אוואטרים מתוצרת גיזמוז. אולם מרשים ביותר הוא הקסם הטכנולוגי שמונח על שולחן צד: בסיס שחור, עגול ושטוח, שכמה סנטימטרים מעליו מרחפת דיסקית. דבר לא מחזיק אותה באוויר, חוץ משני מגנטים - בבסיס ובדיסקית - שפועלים ככוחות מנוגדים, וקרן לייזר שמעגנת אותה במקום. המגנטים פותחו במיוחד עבורו והם משמשים אותו לבניית פסל שאפתני במיוחד: מודל גדול ממדים של בד מרחף באוויר, מעל בסיס בקוטר 10 ס"מ. כצפוי, הפסל, שאמור להיות מוצג בתערוכה, לא קיים עדיין - אך לפחות מההדמיה נראה שכאשר יצליח לעמוד, הוא יעצור כל מבקר בגלריה.

למרות הפז"ם המועט שלו בעולם האמנות, גבר כבר הצליח ליצור כמה קשרים משמעותיים: הוא נפגש כמה פעמים עם האנס אולריך, אוצר גלריית סרפנטיין בלונדון הנחשב לאחד האנשים החשובים בעולם האמנות. ובלונדון היו לו גם פגישות בגלריה גגוזיאן ובגלריה פייס. כתבות עליו הופיעו ב"Wired" ובבי.בי.סי. אך לעת עתה הוא מקפיד לשמר את מבט האאוטסיידר שלו. "מצד אחד אני יודע אמנות, מצד שני אני לא מבין את הקרביים של עולם האמנות", הוא אומר. "זה מאפשר לי לעשות מה שאני חושב שצריך. אני לא תלוי באף אחד, ולא צריך טובות מאף אחד".

"לא נתקלתי בתופעה כזו", מספר הגלריסט של גבר, אלון שגב, שהוא גם חברו בשבע השנים האחרונות. "בכל יום אני מקבל מיילים מאנשים שרוצים לראות את התערוכה. הבוקר הגיע עוד מייל מקבוצה מארצות הברית - אוצרים מסין, יפן ובלגיה. אנשים מתחילים לשמוע על הטכנולוגיה שלו".

התעניינו אספנים וגלריות מחו"ל?

אייל גבר - לחצו להגדלהצילום: קובי קלמנוביץ'

"התשובה היא כן. היו הצעות לתערוכה בספטמבר הקרוב, אבל זה לא ריאלי מבחינת ההפקה. ההדפסה לוקחת המון זמן. היו פניות מאספנים חשובים, אבל אני בשיא הנימוס מבקש מכולם להתאזר בסבלנות, כי אין לי כרגע מה להציע".

אמנות, מציין גבר, היא אחד התחומים היחידים שלא עברו שינוי רדיקלי בעקבות המהפכה הטכנולוגית של 20 השנים האחרונות. שלא במפתיע, יש לו כבר מודל מהפכני שיתקן את המצב. "כל פריים בסימולציות שלי הוא פסל חדש", הוא מסביר. "כל מה שצריך הוא לעצור את המודל, להגדיל, להדפיס. עולם האמנות הוא כיום ביזנס מאוד גדול, עם המון טעמים ולקוחות - מודל שיכול להיות בר שינוי. במקום שכמה אוליגרכים יקנו את האמנות, למה שכולם לא יוכלו לקנות אותה ב-100 דולר? תוריד את הדימוי מהאתר, תדפיס וזהו. האמן הוא המחשבה, הביצוע לא חייב להיות בידיו".

מה גילית במעבר בין העולמות?

"חוקי המשחק שונים מאוד. בביזנס זה מאוד פשוט: יש לך משהו למכור, אתה חושב שזה יעשה המון כסף, לגיטימי מאוד שתפנה לאדם ולא משנה כמה חשוב ותציע לו. אם לא תיכנס דרך החלון, נסה דרך הגג. זה התפקיד שלך בתור יזם. באמנות אתה לא יכול לפנות לאוצר ולהגיד, 'היי, הנה אני'. זה עולם שבנוי בצורה אבסטרקטית ולא ברורה, עם המון קליקות. הצמיחה בנויה על מערכת של המלצות. אתה חייב כמובן מוצר טוב, אחרת אף אחד לא ידבר איתך, כמו בכל תחום".

מה יותר אכזרי, עולם האמנות או העסקים?

"לא יודע", הוא מחכך בזקנו, "עולם העסקים יכול להיות די אכזרי".

ערב פתיחת התערוכה, גבר מותש: רק ארבע שעות לפני כן סיים להעמיד את העבודות ועכשיו הוא מוקף מברכים. הגלריה צרה מלהכיל את כל המבקרים והם נשפכים למדרכה. הזרם הבלתי פוסק מעיד, לכל הפחות, על היקפה של רשת הקשרים של האמן. פסל זרם הנפט, על הרצפה, מצוי בסכנת דריכה מתמדת. פסל הבד אינו מרחף, באופן מאכזב, אלא מונח על הכן. גבר מבטיח שהוא מכין פסל שכן ירחף עבור אחד האספנים. הקריירה שלו, לעומת זאת, נראית מוכנה להמראה - לפחות במונחי באז.

"המטרה שלי היא להיות אמן מאוד מצליח", מסכם גבר, "וברור שאמן מפורסם הוא, במידה מסוימת, מיזם קטן שמרוכז סביב כישרונו של אדם אחד. צריך לנהל משא ומתן על חוזים, לשלם לאנשים, להעמיד תערוכות, לעשות שיווק, יחסי ציבור ולשלם מסים. זו תעשייה קטנה, שכוללת אפילו מאזנים והון נזיל. כדי להצליח, העסק שבנוי סביב אמן צריך להתנהל ברוח יזמית".

naomi.darom@themarker.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ