בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חברתי

ואולי לא הייתה מחאה מעולם

לפי ספר חדש, המחאה שימשה בעיקר כתירוץ לקיצוץ בתקציבי הממשלה, כולל ברווחה (אבל לא בביטחון). מה זה אומר? שצריך לחזור לרחוב, אומר יוסי יונה, אחד המחברים

46תגובות

בעוד שבועיים-שלושה, לקראת ציון שנה למחאה האזרחית הגדולה ביותר שידעה ישראל עד כה, ייצא לאור הספר "אפשר גם אחרת" (הוצאת ספריית פועלים-הקיבוץ המאוחד), המקבץ את דו"חות ועדות המומחים שליוו את מחאת האוהלים של קיץ 2011 והציגו אלטרנטיווה למדיניות הממשלה וגם להמלצות ועדת טרכטנברג.

זהו ספר שעלול לדכא. תיעוד של ניסיון לשינוי חברתי-כלכלי, שבמציאות כיום - לקראת תקציב אכזרי ותחת קואליציה של 94 ח"כים - נראה בלתי אפשרי. אבל דווקא עכשיו הספר רלוונטי מתמיד. לא רק שהנזקים שגרמה מדיניות הממשלה ב-25 השנים האחרונות רחוקים מתיקון, אלא שהוא מתדלק את הגלגול המעודכן של המחאה: יותר מודעות פוליטית ופחות חיפוש אחר קונסנסוס. התבגרות, מגדירה זאת סתיו שפיר.

"אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מסוכנת מאוד", אומר פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת באר שבע, שיחד עם עמיתו, פרופ' אביה ספיבק, עמד בראש ועדות המומחים האלטרנטיביות. "450 אלף איש יצאו לרחוב (בהפגנה ההמונית האחרונה, ב-3 בספטמבר, א"ק) וכאילו דבר לא קרה. הסכנה ברורה: ההמונים שהפגינו בקיץ שעבר עלולים לחשוב שאין תוחלת למאבקים חברתיים ולחזור לבועה. אבל זה לא עובד ככה. שינוי עמוק לא יכול להתרחש בפרק זמן קצר כל כך, במיוחד לא כשהניאו-ליברליזם מושקע במערכת סבוכה כל כך של אינטרסים כלכליים ופוליטיים, של הון ושלטון. יכולת ההתמדה של המחאה היא האתגר החשוב ביותר".

שפיר, מראשי המאבק, אומרת שהממשלה מנהלת "מלחמת התשה נגד המחאה. התשובה שלנו היא לאסוף כמה שיותר אנשים, להרחיב את הפעילות, להגיע למקומות שלא היינו בהם, ליצור קשרים וחיבורים חדשים, גם לארגונים חברתיים חזקים. צריך לצאת מהפייסבוק. יהיו עוד הפגנות ומצעדים ומהומות, אבל זה לא יהיה העיקר. גם אני עצובה על כך שלא ניתן להעביר עוד קיץ של חסד, בהילולה של אחדות ותום. הרגעים ההם נראים היום כמו חלום מתוק, אבל הם נגמרו. עכשיו הגיע הזמן לעבודת שטח סיזיפית".

אילן אסייג

ביום רביעי בצהריים נפגשו שפיר וחבריה ב"תנועה החברתית" - יונתן לוי, אלון-לי גרין ועתי קוזלובסקי - עם קבוצת פעילים בקרית גת, שצמחה מתוך המאהל שקם שם בשנה שעברה. כשהם מכים על סירים ומחבתות ניסו שתי הקבוצות, כ-10-15 צעירים, להחתים קונים בשוק על עצומה לצדק חברתי. ההיענות לא היתה גדולה.

הישיבה המשותפת מאוחר יותר, שבה סיפרו אביחי אוסדון ואחרים על הקשיים המקומיים - רבים מתושבי העיר הם עובדי קבלן, מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים בשנים האחרונות, מערכת החינוך במצוקה ואין פעילות תרבות - נראתה פרודוקטיבית יותר.

היה זה המפגש השני בשבועות האחרונים. "צריך למצוא מאבק מקומי, ודרכו להגדיל את הקבוצה", אומרת שפיר בפגישה, "עכשיו אתם עשרה חבר'ה, כל אחד מביא עוד חבר, וזה כבר משהו יותר משמעותי. אנחנו נעזור באיסוף המידע, בחיבור עם ארגונים אחרים, בהדפסה של פליירים, אבל זה המאבק שלכם". אוסדון מציע להתרכז בבעיית זיהום הסביבה, מתחילה להתגבש תוכנית עבודה. "אבל איך מוציאים את האנשים החוצה לרחוב?" הוא חוזר ושואל.

קיצוץ רוחבי

הדו"חות של ועדות המומחים האלטרנטיביות נכתבו ופורסמו בקיץ שעבר, בהתגייסות של כ-150 אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים. לאחר פרסום המלצות ועדת טרכטנברג בסוף ספטמבר, הגיבו המומחים בספקנות, תוך שהם מצביעים על הבדלים עקרוניים בין ההמלצות לבין מה שהם ראו כתשובה הנכונה לדרישות המחאה. בשבועות האחרונים כתב פרופ' יונה פרק נוסף, אחרון בספר, המנתח את שאירע מאז.

"המלצותיה של ועדת טרכטנברג - שממילא ביקשו להשיג כה מעט ולא היה בהן כדי להתמודד באומץ וביסודיות עם תחלואיה החברתיים-הכלכליים של החברה הישראלית - הלכו והצטמקו", נכתב בפרק הסיום, "המלצות הוועדה שעליהן סמכנו את ידנו, אף שהיו מוגבלות וצנועות בהיקפן, הולכות ומתרוקנות מכל תוכן תחת ידיה של ממשלת ישראל ובהשפעתם של גורמים אינטרסנטיים".

אילן אסייג

רשימת הדוגמאות ארוכה: לא נעשה דבר ביחס להמלצה לנקוט הליכי הפרטה מסודרים, שיפורסמו ב"מדריך ממשלתי למיקור חוץ", ולבחון באופן יסודי את העלות והתועלת מכל הפרטה עתידית (למעשה, תהליכי הפרטה שהחלו עוד קודם נמשכים ואף נוספים חדשים, כמו רכבת ישראל, רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים וגנזך המדינה); למרות המלצות מפורטות להגדיל את המיסוי הישיר ולהקטין את המיסוי העקיף, שוב מדברים כעת באוצר על העלאת המע"מ, שלא לדבר על העלאת מחירי החשמל והדלק בחודשים האחרונים; ובעוד שוועדת טרכטנברג המליצה לקצץ בתקציב הביטחון, הוא דווקא גדל.

יונה מתעכב במיוחד על נושא הדיור, שתפס מקום מרכזי במחאה. הדיור הציבורי לא זכה למענה בדו"ח טרכטנברג, הוא כותב, החלטות הממשלה האחרונות "מלמדות על המשך המדיניות הקודמת, אשר שללה את הדרישה להגדיל את מאגר הדירות". הוא אף מזכיר שבראשית השנה דחתה הממשלה הצעת חוק, שזכתה לתמיכה רחבה, שלפיה "בכל מכרז להחכרת קרקע ציבורית לבנייה למגורים ייועדו 5% מהדירות לדיור ציבורי".

אפילו במסלול היחיד שקודם לאחר המחאה ויכול היה להקל מעט על המצוקה - שינוי שיטת המכרזים להחכרת קרקע לבניית מגורים ("מחיר למשתכן"), ניתנה עדיפות לקריטריונים לא שוויוניים, כמו גיל ושנות נישואים. באשר להמלצה אחרת של הצוות האלטרנטיבי, להסדיר בחקיקה את היחסים בין בעלי הדירות לשוכרים ולהגן על האחרונים מפני העלאות תכופות של שכר הדירה - הממשלה ממשיכה להתנגד בתוקף לכל תיקון חקיקה בעניין.

בתחום החינוך נרשמה לכאורה התקדמות, עם ההחלטה להנהיג חינוך חינם לילדים בגילאי שלוש-ארבע. אך לפי הפרק האחרון בספר, החוק החדש, שראש הממשלה בנימין נתניהו כה התגאה בו, ימומן באמצעות קיצוץ רוחבי שנעשה במשרדי הממשלה. היקף הקיצוץ גדול בהרבה מהיקף הכספים שהממשלה יכולה להוציא השנה על חינוך חינם לגיל הרך. בספר נטען כי "הקיצוץ הרוחבי נועד אפוא לא רק לממן את החלת החוק אלא לתת מענה לגירעון הצפוי בתקציב המדינה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, אפשר שנתניהו ופקידי האוצר מבקשים לנצל את הדרישה הציבורית ליישום החוק ולהרחבת השירותים החברתיים, כדי להמשיך ולקדם את מדיניות הצמצום החד בהקצאה לשירותים אלה בדיוק".

"בהמלצותיה של ועדת טרכטנברג לא היה כדי לתת מענה לתחלואים החברתיים העמוקים של החברה הישראלית", מסכם יונה בספר, "אך אפילו ההמלצות הצנועות הללו עברו תהליכי סירוס וקיצוץ עמוקים, ופערי היישום מלמדים שהממשלה נענתה להן במידה מוגבלת ביותר". הקיצוץ החדש, הנידון בימים אלה, צפוי לפגוע, פעם נוספת, במימון הממשלתי של שירותים חברתיים, כמו חינוך, רווחה ובריאות. זה לא מקרי - זה בסך הכל מימוש המדיניות הבסיסית של ממשלת נתניהו - אותה מדיניות שהציתה את המחאה בקיץ שעבר. המחאה, נכתב בספר, "אמנם גילתה רגיעה, אך זוהי רגיעה זמנית. ממשלת ישראל, כך נדמה, נחושה לקצר את ההפוגה ומספקת למחאה את החמצן הדרוש להתחדשותה".

לא מנומסים

בשבת שעברה חזרו כ-10,000 בני אדם להפגין בתל אביב, בירושלים ובחיפה. את האירועים אירגנה קואליציה רחבה של מפלגות השמאל, חלק מתנועות הנוער וארגונים חברתיים, ביניהם גם "התנועה החברתית".

"בשמונה וחצי רצתי ל'הבימה' (שם החלה הצעדה בתל אביב, א"ק). התחלתי לשמוע את הרעש של הסירים והמחבתות ולא ידעתי אם אני מדמיינת או שזה אמיתי", מספרת שפיר. "בימים שלפני ההפגנה היינו בלחץ גדול, כי התחושה היתה שבחלק מכלי התקשורת מתעלמים מאתנו. זה היה מבחן, לא של מספר המפגינים אלא יותר של האנרגיה. הוכחנו שאנחנו לא מוותרים".

אילן אסייג

"יש אנשים שמרגישים שלא נכון לקחת את המחאה לכיוון יותר פוליטי", אומרת שפיר, "הרצון לחבק את כולם הוא מאוד חזק, חלק מתרבות שאוהבת שלא אומרים כלום. בשנה שעברה היו אמנם מסרים פוליטיים, אבל רכים: התאכזבנו מכל הפוליטיקאים ולכן לא באמת משנה מי נמצא בשלטון. קצת התעלמנו מהשאלה הפשוטה, איזו קבוצה או מעמד הממשלה בוחרת לשרת. אחרי שנה, שבה ראינו את דו"ח טרכטנברג קם ונופל, ואחרי התרגיל המסריח של שאול מופז, אי אפשר להמשיך ולהישאר מנומס, לבקש נורא יפה מהשלטון לתקן מעט את דרכיו".

המטרה הבאה של המחאה היא הצעת התקציב שמגבש כעת משרד האוצר ל-2013. יהיו הפגנות וגימיקים, ויותר מבעבר מתוכננת גם נוכחות רועשת בוועדות הכנסת שידונו בסעיפי התקציב השונים. זאת, לצד פעילות הסברה שתציג אלטרנטיווה לתקציב. לדברי שפיר, "אנחנו נפעיל כל לחץ אפשרי על מובילי המדיניות והח"כים שיאשרו את האלטרנטיווה. הסיכויים שלנו קטנים, אבל לא ניתן להם להוציא את המחאה מהראש. גם כשאירגנו את ההפגנה הענקית האחרונה בקיץ הקודם, ידענו ששום דבר לא יקרה למחרת, בטח נוכח ההפחדות אז סביב הפנייה הפלסטינית לאו"ם. ידענו שניכשל במבחן הרגע, אבל לא בטווח הארוך. זה נכון גם כיום".

לפני הצטרפות קדימה לממשלה, כשהבחירות נקבעו לתחילת ספטמבר, פורסם כי שפיר תצטרף למפלגת העבודה ותתמודד בפריימריס על מקום ברשימה לכנסת. לעת עתה, היא אומרת, היא נשארת מחוץ לפוליטיקה המפלגתית. גם יונה ניהל דיונים על הצטרפות לעבודה.

שנה לאחר רגעי הקסם של הקיץ שעבר, בהם היה נדמה שהכל אפשרי, יונה מאמין שהמחאה חייבת להימשך ולחשוף אנשים רבים ככל האפשר לכשליה של התפישה הניאו-ליברלית. זה לא קל, לא רק בגלל ש"הווירוס הזה חדר לכל המפלגות, גם לכאלה שנמצאות עכשיו באופוזיציה", הוא אומר, אלא מכיוון שקהלים גדולים בחברה הישראלית אימצו לעצמם, לפעמים בהנאה גדולה, את העקרונות האלה במשך שנים רבות.

"גדל כאן דור בור מבחינה פוליטית במובנה העמוק, שרק ניסה למקסם את הרווחים האישיים שלו ולמצוא לו בועה פרטית", הוא אומר, "כמו מפיסטו, הדור הזה של מעמד הביניים, בני 35-55, כרת ברית עם השטן האינדיווידואליסטי: תמורת יותר כסף ביד הוא הסכים לזרוק את מדינת הרווחה ולקצץ בשירותים החברתיים. הילדים של הדור הזה מבינים עכשיו שהשיטה שלפיה הרווחה האישית היא פועל יוצא של כישרון ומאמץ, פשוט לא עובדת. כללי המשחק שונים ואין סיכוי שהם יקנו דירה בכוחות עצמם. את התובנה הזו צריך להמשיך ולחלחל. מהבחינה הזו, הספר הוא פרויקט פדגוגי. אנחנו מביאים לציבור אלטרנטיווה".

יונה, כמעט בן 60, מלמד פילוסופיה של החינוך באוניברסיטת באר שבע, חבר במכון ון ליר ובמרכז אדווה, והיה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. מלבד ההתעקשות החיצונית על המחאה, הוא מזהה אתגר אחר, פנימי יותר: "התחלנו בצעד היסטורי. המחאה היא יילוד רך, ויש לנהוג בה בזהירות רבה כדי שתתפתח ותגדל לייצור יפהפה. כולנו נגועים באגו כי כולנו בני אדם, אבל מובילי המחאה נדרשים, בתוך פרק זמן קצר מאוד, להיכנס לתהליכי התבגרות. צריך לדעת לרסן את היסוד הנרקיסיסטי. הוא לא יכול להיות חזות הכל. יש למנהיגי המחאה אחריות ציבורית גדולה. הרבה אנשים מאמינים בהם ומצפים מהם. גם הם נבחנים". *

אילן אסייג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו