בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרבות הגנרלים

"בגלל אפשרות חידוש המלחמה"

טליק נגד דדו ודיין - מסמכים המתפרסמים כעת לראשונה משקפים את הסערה בפיקוד העליון בעקבות השבר באוקטובר 1973 וסירוב הפקודה של ישראל טל

78תגובות

"ברצוני להעמיד אותך (הרמטכ"ל) ואת שר הביטחון על טעותכם: אין בכוונתי להמשיך ולשאת לאורך זמן באחריות למצבים ולתוכניות שאינני מזדהה אתם", כתב סגן הרמטכ"ל. "עליו להמשיך לפעול לפי ההוראות וההנחיות הניתנות לו על ידך", התעקש בתגובה שר הביטחון.

מדובר בשלושה אישים מרכזיים בתולדות מערכת הביטחון - משה דיין, דוד (דדו) אלעזר וישראל (טליק) טל - ובאחת הפרשיות המסעירות ביותר ביחסי הדרג המדיני והצבאי, המגמדת זוטות כמו יחסי אהוד ברק וגבי אשכנזי: סירובו של טל לחדש את הלחימה בחזית הדרום לאחר מלחמת יום הכיפורים.

המתווה הכללי של הסיפור נחשף לימים ביוזמת טל, אך עד כה נודעה ברבים רק גרסתו, שנמסרה בעל-פה בסדרת ראיונות. באמינותה של גרסת טל תמכו עדים והדים מאותה תקופה. עכשיו נחשפים לראשונה גם מסמכים המשקפים, אם גם בלשון מאופקת, את הסערה שהתחוללה בפיקוד העליון לאחר השבר הגדול של אוקטובר 1973.

עד אז, כזכור, היה דיין המלך הבלתי מעורער של ביטחון ישראל. רב-אלוף אלעזר היה הרמטכ"ל שמינויו נכפה על דיין בידי ראש הממשלה גולדה מאיר, בלחצם של יריבים פוליטיים בתוך מפלגתו, בהם הרמטכ"ל היוצא חיים בר-לב, שצורף לממשלה כמשקל נגד לדיין. אלוף טל היה מספר שתיים במטכ"ל. שנה וחצי כראש אגף המטה (אג"ם), ומאז 29 ביוני 1973 גם כסגן הרמטכ"ל.

ישראל סאן

היחסים האישיים בצמרת הצבאית היו מורכבים. בר-לב ואלעזר היו ידידים וכך גם אלעזר וטל - אבל לא בר-לב וטל. אלוף אריאל שרון היה מיודד עם טל, אך פסול בעיני בר-לב ואלעזר. הידידות לא מנעה תחרות. טל היה מבוגר מאלעזר בשנה, אך נאלץ להמתין אחריו, בעיקר בגלל תמיכת בר-לב באלעזר, שלוש שנים נוספות לקבלת דרגת אלוף ולפיקוד על גייסות השריון - פיגור שלא הודבק עוד במרוץ לתפקיד הרמטכ"ל.

ב-1 בינואר 1975, המועד הצפוי לפרישת אלעזר, כבר יהיה טל בן 50, ומעולם עד אז לא התמנה לרמטכ"ל אלוף שהגיע לעשור השישי לחייו, אבל מתוקף החזקתו הבלעדית בתפקיד השני בחשיבותו במטכ"ל, מן הדין היה לראות בו את המועמד המוביל.

השגות

טל היה חייל ממושמע, שלא עקף את הסמכות שמעליו, אלא הסתפק בהשמעת השגות ובקבלת הדין כשעמדתו נדחתה. למרבה חרטתו המאוחרת, נהג כך גם לנוכח סימני המלחמה בתחילת אוקטובר. כשלא הצליח להדביק בדאגתו את דיין ואת אלעזר, שהעדיפו את ההערכה המרגיעה של אמ"ן, שידל לשווא את ראש אמ"ן, ידידו אלי זעירא, לשנות את הערכתו. לקח מר זה, שלמד טל על בשרו ושמחירו ננקב באלפי נפגעים, גרם לו לעבור לאחר חודשיים מציות לסירוב.

אלעזר לא שעה לאזהרות טל, גם מפני שההידברות ביניהם שובשה קשות בחודשים הקודמים. טל הסתייג ממהלכים פזיזים של אלעזר, כמו אישור הפלת המטוס הלובי שחדר לסיני ונמצא במנוסה מערבה, בפברואר, והנחתת מטוס סורי כדי לשבות את ג'ורג' חבש (שלא היה בו).

במלחמה נחלקה ביניהם עבודת ניהול המטכ"ל, כמו בין מפקד לבין סגנו וראש-מטהו. אלעזר היה חבר - מדווח, ממליץ, משפיע אם גם לא מצביע - בקבינט המלחמה של גולדה. טל ריכז את דיוני ההכנה. כששניהם נעדרו מה"בור", בעיקר לצורך גיחות למפקדות החזיתות, תיפקד כראש אג"ם למעשה, ובהמשך גם להלכה, אלוף רחבעם (גנדי) זאבי, שסיים חמש שנים כאלוף פיקוד המרכז בשבוע שלפני המלחמה ועמד לפרוש מצה"ל. טל לא נלהב ממינוי זאבי ובעקבותיו עוד אלופים ותיקים שיצאו לגמלאות - אהרן יריב, מאיר עמית - כעוזרים לרמטכ"ל. אלעזר ביקש להפיס את דעתו: סמכויותיו לא ייפגעו.

החיכוכים במטכ"ל היו זניחים לעומת משברי המנהיגות בחזיתות. תגובתו הראשונית של דיין לנוכח חדירת השריון הסורי לגולן היתה הצעה להדיח את אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, ואת מפקד אוגדה 36, תת-אלוף רפאל (רפול) איתן, קציני צנחנים שלא נחשבו בעיניו די מנוסים כמצביאי מערכה משוריינת. אחר כך הסכים לשיגור בר-לב לצפון, לסייע לחופי.

בדרום התקשה אלוף הפיקוד שמואל גורודיש-גונן להשליט את מרותו על אלופים בכירים ומבוגרים ממנו, מפקדי האוגדות שרון - מועמד בבחירות לכנסת ברשימת הליכוד - ואברהם (ברן) אדן. נשקלו תרחישים שונים: הדחת גונן, הדחת שרון, הצרחה ביניהם (שרון לתפקידו הקודם כאלוף הפיקוד, גונן לתפקידו הקודם כמפקד אוגדה 143). לבסוף סוכם שבר-לב יוצב מעל גונן, בפועל כמפקד החזית, כביכול כנציג הרמטכ"ל, כדי לשמור על מקצת כבודו של גונן לבל יתפטר וימחיש בכך את עוצמת המהלומה שספג צה"ל.

במאי 1967, עד שהתמנה לשר הביטחון, רצה דיין לחזור לשירות פעיל כמפקד חזית הדרום, בכפיפות - אמיתית או מדומה - לרמטכ"ל רבין. 1973 היתה לפיכך הפעם הראשונה בתולדות צה"ל ששני רבי-אלופים, אלעזר ובר-לב, כיהנו בעת ובעונה אחת כמצביאים פעילים; ומה עוד שבר-לב היה שר בממשלה, ערבוב-רשויות שקומם את שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא. השינוי לא הרגיע את הרוחות. היחסים נותרו מתוחים וחרב מילולית של הדחה ריחפה באוויר.

סמכויות

עם שובו של בר-לב לממשלה נדרשו דיין ואלעזר להחליט כיצד להתיר את פקעת הפיקוד משני עברי תעלת סואץ: גונן, שרון ואדן עדיין נמצאו שם, מדיפים איבה הדדית. הפתרון הדחוק שנמצא היה מינוי טל למפקד החזית. אולי הוא, ידידו של שרון, בכיר בעליל מגונן ואמנם גם נוטר טינה לאדן ממחלוקות קודמות, יחזיר סדר לתוהו-ובוהו.

הציפייה שאלוף (שרון, אדן, מפקד אוגדה 252 קלמן מגן) יהיה כפוף בשקט לאלוף (גונן) שיהיה כפוף בשקט לאלוף (טל) התבדתה. ב-18 בנובמבר, עשרה ימים בלבד לאחר מינוי טל, נאלץ אלעזר להבהיר במכתב "שמור/אישי" לטל ולגונן: "הנדון: סגן הרמטכ"ל - סמכויות פיקוד. 1. סגן הרמטכ"ל קיבל את הפיקוד על פיקוד הדרום בסמכות פיקודית מלאה, והוא נושא באחריות כוללת כלפי. 2. אלוף פיקוד הדרום יהיה כפוף לסגן הרמטכ"ל". לקביעה זו היתה משמעות דו-סיטרית. הכל בדרום כפופים לטל - ואלעזר יכול להעביר את פקודותיו לכוחות בדרום רק באמצעות טל, כי הם אינם כפופים לרמטכ"ל במישרין.

במהרה הסתכסך טל בשני נושאים - סמכויות ומדיניות. מי המפקד, דרך מי מעבירים פקודות ומהי מדיניות הפעלת הכוח. דיין ודדו, היריבים, היו שותפים בשאיפה למקצה שיפורים, במיוחד כאשר ועדת אגרנט על המדוכה. טל התנגד וטירפד. ישראלים רבים חבים לו את חייהם.

ארבעה ימים לאחר חיבורו של מכתב אלעזר, הורחק גונן מהדרום - דרומה. הוא התמנה למפקד "פיקוד" מרחב שלמה, גזרת שארם א-שייח ומפרץ סואץ. לפני המלחמה היה לצה"ל די באלוף-משנה כמפקד גזרה זו.

אבל זה היה רק המבוא לעימות הגדול בין טל לאלעזר ודיין. הרמטכ"ל ושר הביטחון נלחמו על חייהם, זה נגד זה ושניהם נגד כל העולם, לנוכח הזעזוע הכללי, אכזבת הצבא והציבור, דיוני ועדת אגרנט לחקירת מחדלי המוכנות למלחמה, המגעים עם מצרים בתיווך אמריקאי והתקרבות הבחירות לכנסת. לקראת סוף דצמבר, בעודם מתכתשים הדדית, התגבשה ביניהם הסכמה למקצה שיפורים בסואץ. אולי, אם הלחימה תחודש ותושג בה הצלחה, ישוקם מעמדם.

טל, שהתנגד לכך בכל כוחו, הקריב את עצמו על מזבח מצפונו האישי והמקצועי. הוא הבין היטב כיצד ינהגו בו, כאשר חקר את דיין אם הוראותיו הן על דעת הממשלה. "הממשלה אינה עסקך", חתך דיין, "אתה תמלא פקודות צבאיות". טל לא נשאר חייב: "הצבא אינו עסקך", אמר למי שהיה נערץ עליו עד למלחמה.

ב-25 בדצמבר 1973 כתב טל לאלעזר, עם העתק לדיין. "הבנתי בזמנו כי אני נשלח ליטול זמנית את הפיקוד בגלל האפשרות של חידוש המלחמה לאלתר, כאשר שורר אי-אמון באלוף גונן בדרג הפיקוד העליון מחד ובגלל היחסים המעורערים בין מפקדי הכוחות בדרום וקשיי השליטה עליהם מאידך. היה צורך מיידי להשליט מרות וכוננות וכן לארגן את הכוח למלחמה.

"תוך כדי פעילותי בפיקוד התברר שלא קיימת תמימות דעים בין שר הביטחון והרמטכ"ל לביני בנושאים הנוגעים לזירה זאת - לא בתחום המדיני-אסטרטגי, לא בתחום האופרטיבי ולא בתחום הכוננות השוטפת. אני עושה אמנם כמיטב יכולתי לפעול על פי ההוראות המחייבות אותי, אולם קיוויתי שיהיה עלי לעמוד בתנאים כאלה תקופה קצרה ביותר, בהסתמך על כך שמינויי כסגן הרמטכ"ל ושקיימים שני מועמדים טבעיים לתפקיד אלוף פיקוד הדרום".

המועמדים הטבעיים, כהגדרת טל, היו שרון "אשר הביע רצונו" (לחזור לתפקיד שמילא עד יולי) ומרדכי (מוטה) גור, נספח צה"ל בוושינגטון. "אולם מסתבר שאלוף שרון הינו מועמד ודאי לכנסת ואינו מתכוון להסתלק ממועמדות זו ואלוף גור, על פי ההודעות בעיתונים, מתמנה לנהל את המשא ומתן על הפרדת כוחות בז'נווה. אני מעריך כי אין מועמדים נוספים שיוכלו להתמנות לתפקיד אלוף פיקוד הדרום מיד".

המשיך טל: "אין זה מתפקידי ומסמכותי לשבץ ולהציע מינויים, אולם הרגשתי היא שהבעיה אינה לוחצת עליך ועל שר הביטחון. אם אמנם כך הדבר, ברצוני להעמידכם על טעותכם: אין ברצוני ואין בכוונתי להמשיך ולשאת לאורך זמן באחריות למצבים ולתוכניות אשר אינני מזדהה אתם ואבקשך לעשות להחלפתי בהקדם. על כל פנים, בענייני ניתן לטפל בשני אופנים: לשתף אותי בהתלבטויות ובשיקולים או להודיע לי תאריך".

דובר צה"ל

עוקצנות

יומיים אחר כך (וערב הבחירות לכנסת), ב-27 בדצמבר, הגיב דיין במכתב לאלעזר, עם העתק לטל, הנזכר רק בשמו ובדרגתו; דיין התעלם מהיותו סגן הרמטכ"ל. "קיבלתי העתק מכתבו של האלוף טל אליך. מינויו של האלוף טל לפיקוד הדרום בא, כנאמר במכתבו, בגלל האפשרות של חידוש המלחמה ובכדי שהוא יהיה אחראי לפיקוד הדרום במצב זה. אין כל ביטחון שדבר זה, אפשרות חידוש המלחמה, יחלוף בימים או אף בשבועות הקרובים ואין לחשוב, לכן, על הוצאתו הקרובה של האלוף טל מפיקוד הדרום".

ברמז לסרבנות המלחמה של טל, סיים דיין בעוקצנות, "אשר לסיפא שבמכתבו של האלוף טל, עליו להמשיך - ואין לי ספק שהוא נוהג כך - לפעול לפי ההוראות וההנחיות, ככתבן וכרוחן, הניתנות לו על ידך".

הבשלת המגעים עם מצרים להסכם הפרדת הכוחות בסואץ, בינואר 1974, הסירה את סכנת חידוש המלחמה. טל חזר למטכ"ל, עדיין בתואר של סגן הרמטכ"ל, אך נוטרל בידי דיין ואלעזר מכל השפעה. דיין, שרצה לנקום בו ולסלקו מצה"ל, חזר בו כאשר קבוצת אלופים איימה להתפטר במחאה.

כל קודקודי המשולש סיימו את חלקם בפרק עכור זה בתולדות היחסים בפיקוד העליון בתוך שלושה שבועות באביב 1974. טל פרש מסגנות הרמטכ"ל ומצה"ל ב-21 במארס; ב-1 באפריל הוגש לממשלה דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, שהמליץ על הדחת אלעזר; ב-10 באפריל נכנעה גולדה ללחץ הציבורי, התפטרה וסחפה אתה את הממשלה ובכלל זה דיין. לפני הקמת הממשלה החדשה, של רבין, עוד הספיק דיין להחתים את גולדה וממשלתה היוצאת על מינוי הרמטכ"ל הבא, גור. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו