בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעל הקרקע של גבעת האולפנה מאמין בישראל

חארבי חסן היה מרצה למינהל עסקים באוניברסיטאות בארה"ב ובביר זית, הוא מאמין גדול בדמוקרטיה הישראלית, ומשוכנע שהמדינה תשיב לו את אדמתו. כולה שלו

27תגובות

עמדנו על גבעת טרשים בקצה כפרו. שורת בנייני האבן אדומי הרעפים שנשקפה ברכס ממול בנויה על אדמתו. כבר כמעט 20 שנה שלא היה בה. הוא לא מורשה אפילו להגיע אליה. אדמה, אדמתו, כולה שלו, ואליה הוא אפילו לא יכול להגיע. חארבי חסן לא לבד. לצדו עמד גם עבד אל-רחמן קאסם. גם הוא לא יכול להגיע לאדמתו. עליה ניצבת עכשיו שורת שלדי בניינים אפרפרה, שבנייתה הופסקה לפי שעה בצו בית המשפט. גם הוא שלח מבט עצוב אל הרכס שנשדד.

קאסם הוא איכר בכאפייה, קשיש ושתקן, אולי כמו שמדמיינים בעל אדמה פלסטיני. לא כן חסן. הוא מרצה למינהל עסקים באוניברסיטאות בארצות הברית, דובר אנגלית וספרדית רהוטות, ניצוץ שובב בעיניו וחיוך מסביר פנים כמעט ולא מש משפתיו. אופטימיסט חסר תקנה.

חסן הוא גיבור השעה וניכר עליו שהוא נהנה ממעמדו החדש: חמשת הבניינים המדוברים של שכונת גבעת האולפנה בנויים על אדמתו. הוא בעל האדמה שאמורה להתפנות מפולשיה עד סוף החודש הזה, והוא משוכנע שכך יהיה. אין הרבה ישראלים שעדיין מאמינים בדמוקרטיה הישראלית, בשלטון החוק ובעיקר בבית המשפט העליון, כמו חסן. לפחות ככה הוא אומר.

ואיפה ארצות הברית כשצריכים אותה? חסן הוא גם בעל אזרחות אמריקאית, בזכות שנות השהייה הממושכות שלו שם, בצד תושבותו הישראלית, בזכות ביתו במזרח ירושלים ואשתו השנייה שהיא ממזרח ירושלים. אבל לבו כאן, בכפר דורא אל-קרע. כאן נולד, כאן גדל וכאן הוא שומר עדיין על בית משפחתו. בשנים האחרונות נרתם גם לשמור על אדמתו.

היתה שעת אחר צהריים מוקדמת ורוח נעימה הניעה את צמרות העצים בעמק שטוף השמש שחצה בינינו ובין התנחלות-הענק בית אל. לחסן יש 30.5 דונמים בהתנחלות, הוא מקפיד לדייק, לקאסם יש שמונה דונמים. את כולם לקחה הרוח, או במלים אחרות: ישראל והמתנחלים. גם הקרוואנים לצד בתי גבעת האולפנה הוצבו על אדמתו, גם האנטנות שבראש ההר. אבל עכשיו עומדים חמשת הבניינים שאמורים להתפנות ולהיעלם במרכז תשומת הלב הישראלית והעולמית.

אלכס ליבק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק

חסן אפילו לא יודע להצביע אלו מהבניינים הם על אדמתו. כף רגלו לא דרכה מעולם בבית אל, שזקיף חמוש עומד בשערי הכניסה שלה ובודק את הנכנסים אליה. בג"ץ גם הורה לפני זמן מה להפסיק את הבנייה של שלדי הבתים על אדמתו של קאסם, כמה מאות מטרים מדרום לגבעת האולפנה. השניים לא רק מאותו הכפר, הם גם למדו יחד באותה כיתה בבית הספר, שניהם כבני 70 כיום. שתי משפחותיהם המורחבות איבדו יחד קרוב ל-800 דונמים למען תקומתן ושגשוגן של בית אל ובנותיה, כולל ה"הרחבות" - המאחזים הלא חוקיים והפלישות שלצדם, דוגמת גבעת האולפנה. אבל השבוע הוא השבוע של חסן.

בקיץ 1993 ביקר חסן בפעם האחרונה באדמתו. כרם הגפנים שניטע בה עשרות שנים קודם לכן בידי אבותיו כבר גווע מזמן, אבל בית אל עדיין לא התרחבה אז בפראות כזאת, שולחת את גרורותיה ימה וקדמה. גם גדר הביטחון עוד לא הקיפה את ההתנחלות וחסן עוד היה יכול לדרוך לפחות על אדמת כרמו, שהפכה לאדמת טרשים.

לעבדה נמנע ממשפחתו משחר ימי הכיבוש הישראלי: כבר בשלהי שנות ה-60 הוכרזה האדמה כשטח אש, ובעליה יכלו להגיע אליה רק בשבתות ובחגים, כשהחיילים לא יורים ולא מתאמנים. אי אפשר לעבד גפן בשבתות בלבד, מסביר חסן, וכך הלך הכרם. אבל לחסן יש זיכרונות ילדות מהכרם, ילדות רחוקה וכרם שלא נשכח. ילדיו של חסן לא ביקרו באדמה מעולם: חלקם חיים בארה"ב, חלקם נולדו אחרי שנלקחה. בלאו הכי מסוכן לתושבי הכפר להתקרב לשכניהם הלא-קרואים. בשך השנים נורו למוות שניים מבני הכפר שהתקרבו לבית אל.

כפר אמיד הוא דורא אל-קרע. תושביו הגיעו לכאן בסוף המאה ה-19 מהעיירה דורא ליד חברון והוסיפו לשם כפרם את המלה קרע, דלעת בערבית, אותה כנראה גידלו כאן. רבים מתושבי הכפר חיים בגלות ובתי האבן המפוארים ביותר בכפר הם בתיהם. בחודש הבא יתמלאו הבתים הללו בעשרות ואולי במאות גולים שיבואו לבלות כאן את חופשת הקיץ שלהם, כמדי שנה.

מהגבעה שמשקיפה אל גבעת האולפנה נסענו לחצר ביתו של קאסם. "אתה רואה איך הם מתפשטים", אמר חסן, מצביע על עוד שלד מבנה לא ברור שמשקיף על חצר הבית מכיוון ההר של בית אל.

אביו של חסן וסבו היו חקלאים, אבל חסן שבר את המסורת המשפחתית: הוא סיים תיכון בקהיר ואחר כך נסע ללמוד בארה"ב. שם השלים את לימודיו לתואר MBA במינהל עסקים ובמסחר באוניברסיטה של פורטו-ריקו, ומאז נקשר גורלו בגורלה לשנים ארוכות. הוא חי עשרות שנים, בהפסקות, בפורטו-ריקו, שם עבד כמרצה באוניברסיטה המקומית ונשא את אשתו הראשונה הפורטוריקאית. חלק מהזמן גם חי ועבד בטמפה בפלורידה, שם חיים כמה מבני משפחתו.

אבל ב-1993 עזב סופית את אמריקה ועבר לבלות את שארית ימיו במולדתו. כאן היה מרצה באוניברסיטת ביר זית. עכשיו הוא בגמלאות גם ממנה. את המאבק על אדמתו החל לפני כחמש שנים. כמרבית הפלסטינים גם לו לא היה מושג מה בדיוק עלה בגורלה ומה בכוחו לעשות כדי להשיבה אליו.

אנשי עמותת "יש דין" הם שדיווחו לו על הבנייה באדמתו, שלו עצמו אין גישה אליה. מאז נקשר מאוד לאנשי העמותה, שיועצה המשפטי, עו"ד מיכאל ספרד, ניהל במסירות ובנחישות את מאבקו המשפטי. ספרד חזה ניצחון בבית המשפט וכישלון באכיפת ההחלטה. הימים הקרובים יגידו אם צדק.

כך או אחרת, בשנת 2007 הלך חסן לתחנת המשטרה בהתנחלות גבע בנימין והגיש תלונה נגד הפולשים לאדמתו. אחר כך החלה החקירה ומסכת השקרים של החברה הקבלנית שבנתה את הבתים נחשפה, כולל הצגת מסמכים שהתגלו כמזויפים והטענה השקרית שהאדמה נקנתה מידי אביו של חסן, אברהים מוסטפה חסן, שמת עשרות שנים קודם לכן, בשנת 1976. האיש שהמתנחלים טענו שמכר להם את האדמה, ששמו דומה לשם אביו של חסן, היה ילד בן שבע כשזו נמכרה להם כביכול.

אמיל סלמן

אחרי שנחשפו כל השקרים והזיופים החלה מסכת הדחיות, אבל עכשיו מתקרב 1 ביולי, התאריך שבו אמורים הבתים להתפנות, אם ינוסרו או ייהרסו. חסן נכח בכמה מהדיונים בעניינו בבג"ץ, הוא אומר שחש בנוח שם. "האנשים הללו, השופטים, מאמינים בדמוקרטיה", הוא אומר. "הישראלים הרי טוענים שהם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ואני אומר: ‘תוכיחו'. בג"ץ שלכם קבע שזו אדמה פרטית וכל מה שאנחנו מבקשים הוא שתחזירו את האדמה הזאת לבעליה. בכל דמוקרטיה נשמרים זכות הקניין וחופש התנועה.

"אני אומר לישראלים: עכשיו אתם פוגעים בזכויות של הפלסטינים, והצעד הבא יהיה פגיעה בזכויות שלכם, היהודים, ואז תוכלו להגיד שלום לדמוקרטיה שלכם ולא יהיה עוד הבדל ביניכם לבין הדיקטטורות הערביות. אני מקווה שההחלטה של בית המשפט תיושם במלואה והאדמה תוחזר לידינו. בשלב הראשון אני מצפה שהאדמה תוחזר, אחר כך שהמבנים יוסרו, אחר כך ניעזר ב'יש דין' ונתבע גם את הסרת הגדר כדי שנוכל להגיע לאדמה ולעבד אותה. אני מקווה שילדי יוכלו להגיע אליה. אני בטוח שלא אכיר את אדמתי כשאגיע אליה. הטופוגרפיה השתנתה לבלי היכר".

האמנת שתצליח?

"האמת, לא. עורכי הדין אמרו לי שיש לנו קייס טוב, אבל המבחן יהיה באכיפת ההחלטה. כרגע נראה שאין לממשלה ברירה אלא להחזיר לנו את האדמה, אחרת ייווצר עימות קשה בינה לבין הרשות השופטת. הימין מנסה לחוקק חוקים חדשים, להפוך חוקים רטרואקטיבית, אבל בכנות, אני מאמין שהאדמה תפונה".

שמעת על רעיון הניסור וההעתקה?

חסן צוחק. "כבן אדם הייתי רוצה לראות זאת - כי כך אקבל את אדמתי בחזרה. אבל ארגיש צער כלפי אנשים אחרים. הרי הם יזיזו את הבתים לאדמה אחרת, שתהיה בוודאי של בן דודי. בשביל הממשלה זה פתרון פנטסטי. כך הם יוכלו לטעון שהם לא הורסים בתים של יהודים. בבתים של פלסטינים הם דורשים שהתושבים עצמם יהרסו את בתיהם. תאר לעצמך, אדם בונה לעצמו בית וצריך להרוס אותו במו ידיו. זה לא עצוב? אני בטוח שההחלטה תהיה קשה, אבל אני עדיין מאמין בבית המשפט העליון של ישראל. בבית המשפט הם שאלו אותי אם אסכים להחליף אדמות. רציתי לאתגר אותם, אז השבתי להם שאשקול זאת אם יציעו לי 30 דונם בירושלים. אבל זה היה רק כדי לאתגר אותם".

מה אתה מרגיש כלפי המתנחלים, שצריכים לפנות את בתיהם?

"אני לא מכיר אותם. ראיתי כמה מהם בבית המשפט. לי אין שום יחסים אתם. לעבד אל-רחמן (קאסם) הם הציעו כסף, אבל לי לא. הרגשות שלי? קשה להגיד. מישהו גנב את אדמתך - תגיד אתה, האם האפשר לקרוא לזה בשם אחר? ומה תרגיש? תאר לעצמך שהייתי בא לתל אביב, לוקח חלקת אדמה, אומר שהיא שלי, בונה עליה בית ואחר כך מביא מסמכים מזויפים וממשיך לטעון שהיא שלי. הארץ הזאת שייכת לכולנו. או שנחיה בה יחדיו, תוך כבוד הדדי, או שיהיה כאן תוהו ובוהו".

אולי תסתפק בפיצויים?

"בשום פנים לא. האדמה הזאת אינה למכירה. ירשנו אותה מאבות אבותינו ובערבית אנחנו אומרים שזו בושה למכור את אדמת אביך. לאו דווקא ליהודים. אתה ירשת אותה ועליך לשמור אותה לילדיך".

שעת בין ערביים החלה לרדת על בתי דורא אל-קרע. אמרנו לחסן שאנחנו נוסעים לאדמתו, אל שכונת גבעת האולפנה, והוא אמר לנו שהיה משתוקק לבוא אתנו. אבל חסן לא העז לבוא ואנחנו נסענו לבית אל.

בשורת הבתים העליונה של גבעת האולפנה, אלה שאמורים להיהרס, לא ניכרו השבוע סימנים לדרמה המתחוללת, זולת מודעות על המאבק בכניסות לחדרי המדרגות: שביתת רעב, הפגנה, אוהל מחאה.

מבתי הקומות עלה קול פעיית תינוקות, הרבה אופניים מחלידים בכניסות, כמה חצרות מטופחות וכמה מוזנחות מאוד. הבתים גדולי ממדים, צריך דמיון פרוע במיוחד כדי לדמיין אותם מנוסרים, מועלים על מסילות ברזל ומוסעים במורד ההר. הרבה יותר קל לדמיין את השבת הצדק לכנו והאדמה לבעליה. מוריה, תושבת השכונה, אם לחמישה ילדים, ביקשה טרמפ למרכז בית אל ואנחנו נענינו ברצון. בדרך סיפרה לנו שנולדה "בישראל, ברחובות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו