בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיליקון בא לי

מעצב הטקסטיל צורי גואטה שאב את ההשראה שלו מהעולם התת-ימי בגבעת אולגה, תירגם אותה לשימוש ייחודי בסיליקון - וכבש את העולם

תגובות

כשמביטים בעבודות הסיליקון המתוחכמות של מעצב הטקסטיל צורי גואטה, קשה לראות בהן את חוף הים של גבעת אולגה, אבל גואטה מבטיח שזה מקור ההשראה המשמעותי ביותר שלו. "העולם הוויזואלי שלי מבוסס על הילדות שלי בארץ, הכל שאוב משם, מהעולם התת-ימי שגיליתי כילד", הוא מספר. "גדלתי בגבעת אולגה על שפת הים, כבן הצעיר במשפחה בת תשעה ילדים. כשהאחים שלי יצאו לצלילות, היו מושיבים אותי כבר בגיל שלוש על גלגל ים קשור בחוט למשך שעות. הייתי מכניס את הראש למים עם משקפת על הפנים, ומסתכל על העולם הקסום שגיליתי - צמחייה, אלמוגים, שוניות.

"זה המקום שאליו תמיד נעים לי לחזור בזיכרון", הוא מוסיף. "אני אוהב להשתעשע עם אפקט השקט שהמים מאפשרים. ליד הסלעים הגלים תמיד מתנפצים באלימות, אבל כשאתה מכניס את הראש למים יש שקט מוחלט ומרגיע, עולם שלו. היצירות שלי שואבות השראה מהחיים האלה, מתנועת המים. הן משקפות תחושת חיים ונעות על הגבול שבין חי לצומח, בין אלמוג לדג במים".

40 שנה מאוחר יותר החליף גואטה את חוף הים של גבעת אולגה במגרש המשחקים הנוצץ של עולם האופנה. עיצוביו כובשים את אופנת הקוטור ומככבים בקביעות על מסלולי בתי האופנה החשובים ביותר בעולם, בהם שאנל, איסי מיאקי, ז'אן פול גוטייה, כריסטיאן לקרואה, טיירי מוגלר, כריסטיאן דיור, ג'ורג'יו ארמאני, בלנסיאגה, לואי ויטון, קרל לגרפלד ועוד.

ינאי יחיאל

הניסיון להסביר את הצלחתו של גואטה קשור לניסיון להסביר מה בדיוק עושה מעצב טקסטיל: הוא לא מעצב אופנה ותוצריו לא משרתים רק את תעשיית האופנה; הוא לא בהכרח אמן, למרות שהתערוכה שהציג לפני שנתיים במוזיאון תל אביב בעקבות זכייתו בפרס אנדי יכולה להיחשב בקלות כתערוכת אמנות לכל דבר. במקרה של גואטה, לשילוב של אמנות, אופנה, עיצוב וטקסטיל נכנסים גם המדע והפיתוחים הטכנולוגיים המתקדמים שיצר. עיצוביו מבוססים על שילוב בין פולימר הסיליקון לבין בדים, בתהליך טכנולוגי מורכב היוצר שלל טקסטורות מגוונות וצבעוניות. הוא מזריק חומרים פולימריים שעוברים דרך הבד ויוצרים מיפוי, סוג של ציור. התוצאה היא בדים-לא-בדים - חומרים כבדים יותר, שבעולם האופנה משולבים בתוך פריטי לבוש, תחום שפורח בשנים האחרונות.

"גואטה מגדיר מחדש את עבודתו של מעצב הטקסטיל ושל המוצרים העכשוויים בתחום, המבוססים על מחשבה חדשנית ושימוש בטכנולוגיות ובחומרים לא קונבציונליים", אומר אורי צייג, ראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. "מאחר שיש בעבודותיו בעיקר הצעה לחומר גלם חדש, הוא נגיש ופתוח לשיתוף פעולה עם מעצבים בדיסציפלינות השונות".

אנטי חומר

גואטה, יליד 68', נולד בגבעת אולגה להורים שעלו מטריפולי, ובגיל 14 עבר למסגרת חינוכית בקיבוץ שמרת שליד נהריה. כשנפתח מפעל הסריגים של הקיבוץ ב-93', החל לעבוד בפס הייצור וכך התוודע לראשונה לעצם קיומה של פונקציית העיצוב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב טקסטיל בבית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב שנקר.

"כבר כשהייתי סטודנט לא חיכיתי לסיום הלימודים כדי להתחיל לעבוד", מספר גואטה. "תוך כדי הלימודים היו לי המון יוזמות שניסיתי להקים, לפתח ולייצר, הרבה שיתופי פעולה שקרו עוד לפני סיום הלימודים. בשנה הרביעית ללימודים נסענו כולנו לסלון הטקסטיל הגדול בפאריס. לקחתי איתי את תיק העבודות שלי וניסיתי להיפגש עם כמה שיותר מעצבי אופנה. ככה נוצר הקשר הראשון עם טיירי מוגלר, טד לפידוס ומאוריציו גלנטה. אחרי שחזרנו לארץ הקשר עם מוגלר נמשך ואפילו היתה הזמנה. במקביל יצרתי קשר גם עם לי אדלקורט, חוזת הטרנדים שהמגזין שלה היה התנ"ך שלי. היא הציעה לי לבוא אליה בספטמבר, קיפלתי הכל ונסעתי".

זה היה המעבר לפאריס?

'לא, כי אני אמנם הבנתי שהיא מציעה לי עבודה, אבל התברר שזה היה סטאז' בלבד. אחרי חצי שנה חזרתי לארץ ופתחתי סטודיו קטן לעיצוב טקסטיל בגבעת אולגה. עבדתי עם מותגים כמו כיתן, קמרון וגוטקס, אבל אחרי כמה חודשים, הבנתי שזה מסובך לעבוד עם הוט קוטור בהתכתבות. עשיתי גיחה נוספת של ארבעה חודשים לפאריס, שוב חזרתי לארץ, וכן הלאה, עד שב-2000 עברתי לפאריס באופן סופי".

גואטה נע בין עיצוב אביזרי אופנה וטקסטיל דרך מוצרים לבית, עיצוב חללי פנים, ושיתופי פעולה עם יוצרים שונים. יצירותיו כיכבו בעיבוד הקולנועי לספר "שלושת המוסקטרים" בכיכובם של מילה ג'ובוביץ' ומתיו מקפדיין, הוא עיצב את מסעדת Bethnal Green Town Hall בבניין העירייה ההיסטורי בלונדון, ויצר עבור מלון הבוטיק "בראשית" במצפה רמון מיצב סיליקון בהשראה מדברית. עיצוביו מוצגים ונמכרים ברחבי העולם, בין השאר במרכז פומפידו בפאריס, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMA), במוזיאון ויקטוריה ואלברט הבריטי ועוד. את טכניקת ההזרקה הייחודית שפיתח הוא מיישם בימים אלה גם בהזרקות בשוקולד, באמצעות טכניקה דומה. בקרוב תושק מכונית קונספט בעיצובו עבור אחת מחברות הרכב המובילות בעולם.

לפני שלוש שנים זכה בפרס אנדי לאמנות עכשווית לשנת 2010 על שם אנדראה ברונפמן, מיסודו של צ'רלס ברונפמן ומוזיאון תל אביב לאמנות. צוות השופטים נימק את בחירתו כך: "מתהליך המחקר ועד לביצוע המוקפד, גואטה מבטא בעבודתו רגישות חומרית, תוך הבנה והכרה של מסורות הטקסטיל. עבודותיו ניחנות בצבעוניות ייחודית ובעידון טקסטילי ומצטיינות בערכים אסתטיים גבוהים".

אף על פי שכבר לפני הזכייה בפרס קנה לעצמו שם בתעשיית האופנה והעיצוב העולמית, מספר גואטה שהזכייה בפרס פתחה לו דלתות, יצרה קשרים וחייבה אותו לחדד את תחומי עיסוקו, במנעד שבין אמנות לעיצוב, בין יצירות יחידניות לבין ייצור תעשייתי.

"בתחילת הדרך עבדתי בעיקר עם עולם האופנה אבל בעקבות התערוכה במוזיאון תל אביב ותערוכות אחרות שהתקיימו במוזיאונים, סוחרי אמנות הביעו עניין בעבודות שלי. לשמחתי, הכניסה שלי לעולם האמנות תופסת נתח גדול יותר ויותר מהפעילות שלי, שכיום חלק גדול ממנה עבר מחנויות למוזיאונים ולגלריות. כתוצאה מכך, הרבה עבודות הפכו ליחידניות, מה שמאפשר לי לעבוד באופן חד פעמי בלי המחשבה הקשה והמטרידה על איך חוזרים על זה. זה גם איפשר לי להפסיק לעבוד על כל המוצרים שלא עברו את רף ההצלחה מבחינת המכירות, ושם אותי במקום הרבה יותר נוח".

מאיזו בחינה?

"יצירת אמנות נובעת ממקום יותר אישי, יותר אינטימי, וזה נעים. זה גם יצר הרבה שיתופי פעולה חדשים, גם עם עולם האופנה. רק בעונה אחרונה עבדתי עם שאנל, איסי מיאקי וז'יבאנשי. העיסוק האמנותי נתן דחיפה רצינית לשיתופי פעולה שמתבטאים בעבודה עם מעצבים אחד על אחד ובניסיון להביא את העולם שלי בצורה יותר אותנטית, לא רק שמעצב ישתמש בך כיצרן. זה מקום נוח".

לא נוח מדי, כשלא צריך להתעסק בשאלות של ייצור ועמידות?

"לאו דווקא. האתגרים הטכניים הם אחד הדברים שמרתקים אותי. לדוגמה, בעקבות שיתוף הפעולה עם שאנל יצרתי קשר עם מפעלים כדי לראות איך אני ממשיך את העבודה. זה תמיד קצת אניגמטי: אתה מתחיל משהו ואתה לא יודע לאן זה הולך, אולי ייצא בסוף פריט אחד ואולי 5,000 יחידות. אתה מייצר משהו, ושואל: מה עושים עכשיו? לפעמים זה לא עובד, לפעמים זה דוחף אותי לכיוון חדש. יש המון חומרים שיכולים לקבל משמעות חדשה וחיים חדשים. לעתים אלה חומרים שנעלמו מהשוק כי לא היה בהם עניין. גם הסיליקון לא ידע מה אני הולך לעשות איתו, הוא עצמו הופתע", הוא מוסיף בחיוך.

אתה לא מפחד לחזור על עצמך?

"לא. אני ממשיך לפתח את החומר וכל הזמן אני מופתע מחדש מכמות הדברים החדשים שאפשר ליצור איתו. הבעיה שלי תמיד היתה הפוכה - ליצור אחידות, סגנון מובחן. עכשיו אחרי שיצרתי אותם, אין לי בעיה להתפזר ולהתרחב לכיוונים חדשים".

זז כמו חיה

בקטלוג התערוכה שהציג גואטה במוזיאון תל אביב, מספר ישעיהו (איש) גבאי, אמן ומרצה במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, לאוצרת התערוכה צופיה דקל כספי, על ראיון הקבלה של גואטה למחלקה. "גואטה לא ידע לאן הוא מגיע", הוא מספר. "הוא הגיש תיק עבודות שלא היה בו דבר, וכמעט שלא התקבל. אבל כיוון שאני יושב בוועדות קבלה עשרות שנים, ראיתי איך הוא מסתכל, וזיהיתי בו סקרנות שלא הכרתי. בזכות הצימאון ויכולת ההמצאה שלו הוא הפך לכוכב כבר בשנה א'".

על אף שגואטה אינו עוד המעצב הצעיר שהגיע לפאריס, מספרת דקל כספי שהמעבר לעיר והעבודה עם מעצבי העל של עולם האופנה לא שינו אותו. "אני זוכרת שהייתי מלאת פליאה כשהגעתי לפאריס לראיין אותו ולראות את תהליכי העבודה שלו בסטודיו. העובדה שהוא עבד עם גוטייה ומוגלר היתה לגמרי חלק מהעבודה, לא משהו להשוויץ בו. ביום-יום הוא הסתובב עם הקטנוע, מחלק סחורה. הוא גם לא בא מהתרבות המודרניסטית התל-אביבית, הוא מעז לעשות הכל, אין לו גבולות. הוא עושה את מה שהוא אוהב בלי לפחד מה יגידו".

רן גולני

סיבה נוספת לצניעות, היא שבסופו של דבר מדובר בעבודה יומיומית קשה ותובענית. "זה מתחיל בצוות המחקר של המעצב שמגיע אלי לראות וללמוד, ואני מציג בפניהם את כל האופציות והאפשרויות", מספר גואטה. "לפגישה שנייה הם מגיעים עם דגמים מאוירים, ורק לאחר מכן אני מגיע אליהם. אז מתבצע גם המפגש הראשון שלי עם המעצב שעומד בראש בית האופנה.

"חשוב לי להכיר את המעצב אישית, כי זה חוסך המון התרוצצויות. אני קולט איך הוא נוגע בבד, את הקצב שלו, כל מיני סימנים קטנים, אם זה מושך, מבהיל או אולי דוחה אותו, וזה מתפתח לפי אינטואיציה ותחושות. משם המחקר נמשך. האתגר הגדול הוא לזהות במהירות מה המעצב רוצה. לשמחתי כיום כבר לא קורה שאחרי שתי פגישות אני עדיין נשאר עם סימני שאלה".

באילו תגובות אתה נתקל?

"כשעבדתי עם קרל לגרפלד, לדוגמה, רציתי לראות אם המגע עם הסיליקון לא מפריע לו, ובפגישה הראשונה הוא באמת אמר שהוא מעדיף שבד הסיליקון לא יזוז כמו חיה, שהוא צריך להזכיר חומרים יקרים. שברתי את הראש איך לעשות את זה, כי זו התכונה העיקרית של הסיליקון - הוא זז כמו חיה. לשמחתי, כשהגעתי אליו אחרי שלושה שבועות זה כבר לא הפריע לו. גם הוא עבר תהליך".

זה מאפיין את העבודה עם בתי האופנה הגדולים?

"הבעיה עם בתי האופנה הגדולים היא שאחרי שכולם מתלהבים, זה עובר הלאה בשרשרת הייצור. פתאום צריך להתמודד עם אנשים שפחות קשורים לעיצוב, שרוצים דברים אחרים ומנוגדים. כשעובדים עם הסיליקון בעבודת יד אי אפשר לצפות שהכל ייראה אותו דבר. אז הם מתקשרים ואומרים 'צורי, תבוא ותראה', טלפונים של 'צורי, זה לא הולך, זה לא עובד, לא נראה לי'. אז אתה שואל מה לא הולך, ויש שלבים של תסכול, אבל בסוף זה מסתדר. זה בעיקר נובע מהמבנה המסובך של בתי האופנה, שבא לידי ביטוי בכך שיש מרחק גדול בין העיצוב לייצור. היה לי נוח להישאר רק בעיצוב ולא להתערב בייצור אבל זה לא המצב, אני חייב לתת גם פתרונות טכניים".

אילו בעיות למשל?

"לדוגמה, אפשר לשטוף את הסיליקון בכביסה רגילה, אבל בפריטים שמשלבים בדים עדינים כמו תחרה, צריך לעמוד בסטנדרטים של ניקוי יבש, וזה מסבך את העניין. לפעמים היצרן שפשוט מניח שהוא יודע לעשות הכל, אומר לך, 'אנחנו נסתדר, אל תגיד לנו מה לעשות'. אחר כך הם שוברים את הראש, וכשזה לא עובד, הם פונים אלי".

עד כמה הדרישות הטכניות מכתיבות את הנראות של התוצר הסופי?

"אפשר לעבוד עם זה כיתרון. הווסטים של שאנל נראו אחרת לגמרי עד ששילבתי בהם סיליקון. באופן טבעי לבד כזה יש משקל, עובי ותחושה אחרים, והסיליקון גורם לשינויים בגזרה. הסיליקון עוצר את הפרימה של הבד, והם שיחקו עם זה כך שהצווארון של הבד נפרם בכוונה, עד שהוא מגיע לסיליקון. זה לא יכול היה לקרות עם חומר אחר".

רן גולני

לאכול אמנות

בתחילת השבוע נחשף בתל אביב שיתוף הפעולה האחרון של גואטה, עניין יוצא דופן עבורו, שכן לראשונה הוא משתף פעולה עם מעצב הפועל בארץ - מעצבת האופנה הישראלית דניאלה להבי. הקולקציה שפיתחו השניים משלבת בין עיצובי הסיליקון של גואטה לבין תיקי העור של להבי. תהליך העבודה התנהל בשני שלבים: בתחילה שאבה להבי השראה מיצירותיו של גואטה, ועיצבה קולקציית תיקי יד וקלאץ' בהשראת עולם תת-ימי. התיקים עוצבו בגדלים שונים בגזרה רכה, אמורפית ועגלגלה, והם משלבים בתוכם את תכשיטי הסיליקון של גואטה, שעיצב ידית אחיזה ייחודית המשמשת לתיק כתכשיט.

בעיצוב הקולקציה עבדה להבי עם עורות רכים ואיכותיים בטקסטורת פיתון מודגשת ותלת-ממדית המשלבת בין שני גוונים שונים - סגול עם שחור, כתום עם שחור, ירוק עם שחור ואפור עם שחור. העורות עברו תהליך פיתוח טכנולוגי וידני מורכב: בתחילה הוטבלו בחביות מלאות צבע שחור, ולאחר מכן נצבעו פעם נוספת באופן ידני בסגול, כתום, ירוק או אפור. השלב הבא היה עיבוד בחיתוך לייזר, כך שתיווצר בעור טקסטורה המזכירה קשקשים, ואז שטיפות וכביסות שמרככות את החומר.

בהמשך תהליך העבודה שלחה להבי אל גואטה ארבעה דגמי תיקים ונעליים מקולקציית הקיץ הנוכחית שלה, והפעם הוא זה ששאב השראה מעבודתה. לדבריו, הוא ניסה לדמיין מה היה קורה לתיקים אילו נשכחו בקרקעית הים, איך הטבע היה משתלט עליהם ומה היה עושה להם הזמן.

"החיבור ביניהם הוא הברקה", קובעת דקל כספי. "להבי מקפידה על קלאסיקה ושמרנות ולגואטה יש מעוף, לדמיון שלו אין גבולות. הוא יכול להוציא אותה מהגבולות שלה, אני בטוחה שהוא יפרוץ שם הרבה קירות. זו יכולה להיות פריצת דרך בתחום האקססוריז".

שיתוף הפעולה בין השניים החל במפגש מקרי בתערוכה בפאריס. "אני נוסעת בקביעות לתערוכות ולירידים בחו"ל, לחפש חומרי גלם והשראה", מספרת להבי. "נסעתי לתערוכה שגואטה השתתף בה והכירו בינינו. דיברנו, והוא הציע שאולי נעשה משהו ביחד. זה היה מין 'יאללה, בוא ננסה'. התחלנו במין פלרטוט של מחשבות, מה יש לנו בפנטזיה. זה נשמע מאוד רחוק עד שבכלל התחלנו לחשוב איך ומה.

"המשכנו לביקורים הדדיים, אני נסעתי לפאריס, הוא הגיע לארץ. לקח לזה הרבה זמן להתבשל, משהו כמו שנתיים. החוכמה בשיתוף פעולה היא לא לקחת חומר או תכשיט ולהדביק אותו למשהו שלך. שיתוף פעולה עם מישהו כמו גואטה איפשר לקחת את היתרונות של כל אחד מהצדדים ולהפוך למשהו אחר, שונה מהיצירה של כל אחד מאיתנו. יש לו פתיחות מחשבתית יוצאת דופן, הוא לא נעול על שום דבר, מאוד זורם. מבחינתי, מה שהוא עושה דומה לציור, סוג אחר של עיצוב אינטואיטיבי, חופשי, אמנותי, שונה מצורת העבודה שלי. שנינו מחוברים לחומר, הוא לסיליקון ואני לעור, אבל ביחד זה הפך למשהו אחד ושלם".

"אני אוהב שיתופי פעולה רק כשהם נובעים ממקום של ביטחון", מסביר גואטה, "כשאתה מרגיש טוב עם חומר, אבל רוצה לראות אותו בהקשרים אחרים. החיבור עם דניאלה לא היה פשוט כי בניגוד לשיתופי פעולה בעולם ההוט קוטור, במקרה הזה התהליך לקח יותר זמן והתוצר הסופי לא צריך היה רק להיראות טוב אלא גם לעמוד במבחנים של משקל, חוזק, עמידות וכן הלאה, עניין שחייב אותי למחקר ארוך יותר".

גם הקשר הישראלי חימם את לבו. "עד היום, דף הבית שלי זה אתרי חדשות ישראליים. כולם בסטודיו יודעים שהמחשב שלי נפתח עם אתרים בעברית. אני מאוד מחובר למה שקורה פה, ואוהב את מה שקורה בישראל מבחינה עיצובית: את החיפוש והסקרנות, תמיד עם טוויסט.

"כשעזבתי לא היה לי קל, גם אז הרגשתי מאוד מחובר, חשבתי שאני הולך לתקופה קצרה יחסית, לא יכולתי לדמיין שאעזוב לתקופה ארוכה, היתה הרגשה שאני תיכף חוזר. זה לוקח זמן לעכל שאתה לא חי במקום 'שלך', אבל היום אני מרגיש נוח ונעים. הכל היום כל כך קרוב וכל כך זמין. זה ארבע שעות טיסה להגיע לישראל, כמו רכבת לליון. זה באמת שטויות".

מה שיתוף הפעולה הכי מעניין שהיה לך?

"העבודה השונה ביותר היתה כנראה עם שוקולד, ונוצרה במסגרת העניין שלי להוכיח שהחיפוש והמחקר לא נעצר בסיליקון בלבד, שהוא לא הכוכב היחיד. שיתפתי פעולה עם שף קונדיטור שבא לעבוד אצלי בסטודיו במשך שבועייים. יצרנו קינוחים מאוד מפתיעים, וחלק מהיופי היה שלא מדובר במשהו חד פעמי. הגענו לתוצאות מעניינות שבפירוש יכולות להמשיך לשיתופי פעולה מסחריים אפילו עם חברות גדולות".

מה אתה מנסה להוכיח?

"אני רוצה לבדוק כמה רחוק יכולה להגיע העבודה עם החומר, לא להיעצר בתכשיט או בבד. זו שפה שיכולה לשקף מוצרים שונים מכל מיני תחומים", הוא מוסיף בחיוך. "אני אוהב לגרום לאנשים את התחושה שהם לא יודעים אם מותר לגעת באובייקט או לא, אם הוא שביר או לא, ועד שאתה מחנך את כולם שאפשר לגעת, פתאום אתה מציג להם משהו שהוא גם אכיל. זה מרתק".

אז מה כתוב לך בכרטיס ביקור?

"בסופו של דבר אני מגדיר את עצמי כמעצב טקסטיל, כי ככה אני מרגיש. אני לא מקל בזה ראש: אם לא היה טקסטיל, לא הייתי קיים כמעצב". *

yuvals@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו