שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מורן שריר
לונדון
מורן שריר
לונדון

שצף הדיבור של אמילי קרפל נקטע כשלשדה הראייה שלה נקלע אדום חזה. הציפור הקטנה מדלגת בחצר הבר הלונדוני והחזה הג'ינג'י שלה מדלג איתה. חוט המחשבה של קרפל אבד לנצח והיא מהופנטת מהידיד החדש שמתעופף ממקום למקום. אדום החזה הוא ציפור בריטית מאוד עם משמעויות בתרבות המקומית, בין השאר כסגולה למזל טוב וגם לנאחס, תלוי את מי שואלים. לבסוף נעצר אדום החזה לנוח ממש מעליה על ענף עץ תאנה - מזכרת מהמזרח התיכון.

"הוא בדיוק כמונו", אומר תומר אדם לנצינגר, בן הזוג של קרפל לחיים וליצירה בזמן שהציפור מתמקמת על העץ ומצייצת מעל לרחש השתיינים. הלבנט, שמיוצג בדימוי של לנצינגר על ידי התאנה, נדמה באותו רגע רחוק עד לא קיים. הבר נמצא במתחם סטרונגרום - האולפנים בהם נוצרו בין השאר אלבומים של ספייס גירלס, ארקטיק מאנקיז ורדיוהד. אווירת היצירה, יחד עם הרוח הטרנדית של שכונת שורדיץ', משכיחה את ישראל ואת בעיותיה הדחופות,0 אבל לא להרבה זמן. כשהשכן שלנו לשולחן שואל אותנו מאיפה אנחנו, לנצינגר עונה: "תל אביב". השכן מציג את עצמו. קוראים לו טארק והוא לבנוני ממוצא מארוני ומהר מאוד השיחה על אפשרויות היצירה הלא מוגבלות שלונדון מציעה, מוחלפת בדיון מדכדך על עתיד הקונפליקט הישראלי-ערבי. נראה שמה שאומרים נכון - את יכולה לברוח מהמזרח התיכון אבל אם תרצי או לא, הוא יפלוש לחייך, יכבוש אותם וינסה להחזיק בהם כל עוד כוח הזרוע מאפשר לו.

אמילי קרפל מנסה. שלושה חודשים אחרי שיצא האלבום השני שלה, "II", קרפל בת ה-32 מדלגת בין תל אביב ללונדון במטרה להקליט אותו באנגלית ולפתח קריירה בחו"ל. הלונדונים לא מחכים לה - אם לסמן וי על הקלישאה השחוקה מכולן ולסלק אותה מהדרך - יש להם עניינים אחרים על הראש. לפי חנויות המזכרות, הלונדונים ממתינים בהתרגשות למשחקים האולימפיים וליובל ה-60 להכתרת המלכה, ולרגע שבו שני הסיוטים האלה יחלפו והם יוכלו לחזור לשגרה העניינית שלהם. אבל אמילי קרפל מנסה. היא מבלה זמן בבירת הממלכה במטרה לשכנע את הבריטים שהיא הדבר הבא או לחזור הביתה בידיעה שהיא ניסתה.

אמילי קרפלצילום: אסף עיני

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

הפגישה הראשונה איתה נערכת במלון סנט פנקרס רנסנס, אותו אפשר לתאר רק במילה "פסיכי". המלון, שהחזית שלו נראית כמו דגם מוקטן - אבל לא בהרבה - של ארמון ווסטמינסטר, נבנה בימים היפים של האימפריה הבריטית ואחרי שנים שעמד שומם, נפתח לאחרונה מחדש. השיפוץ והעיצוב החדשים מנסים להזכיר לתושבי הממלכה המוכה את הימים בהם היא שלטה על כרבע משטח האדמה של כדור הארץ. בשהות הנוכחית שלהם, קרפל ולנצינגר לנים שם. מאחורי הדלפק, ברמנית ממוצא פולני מוזגת בירה לגביעי פח בסגנון של פעם. הם מתיישבים אחרי יום של פגישות עסקיות. "Hi, how are you?" היא שואלת ופתאום שמה לב שהשפה שלה לא מסונכרנת עם שלי. לוקח לשניהם קצת זמן להיפטר מהאנגלית ולגלגל עברית על הלשון. בזמן שאנחנו מחכים לשתייה, לנצינגר מחליף את משקפי השמש במשקפי ראייה עבי מסגרת וקרפל עוברת על מיילים ומעלה עוד תמונה לאינסטגרם. נראה שזה רגע המנוחה הראשון שלהם באותו שבוע. אחרי שהיא מקבלת ממני עדכון על הנעשה בארץ ("שונאים סודנים"), ונותנת דוח מצב על האווירה בלונדון ("מקסים פה"), מתפנה קרפל להסביר מה לכל הרוחות היא עושה שם, רק שלושה חודשים אחרי שהוציאה תקליט ישראלי בעברית.

"הקריירה שלי אף פעם לא היתה מוגדרת במקום", היא מסבירה. "עברית זו השפה שאני הכי אוהבת לכתוב בה, אבל אף פעם לא היה לי מקום. אף פעם לא חשבתי שעברית זה מכשול, שמישהו במקום אחר לא יכול להבין אותי. זה משהו שרק נודע לי לאחרונה".

אז מה קרה לאחרונה?

"פתאום הבנתי שאני מצליחה לרגש אנשים, להזיז בהם משהו גם כשהם לא באמת מבינים את השפה. היו מפגשים עם אנשים שלא מדברים עברית ששמעו דברים ופתאום הם ביקשו להגיע לאולפן שלנו לשמוע חומרים ודברים התחילו לקרות מעצמם".

דברים כאלה לא קורים מעצמם אם לא מתכננים אותם.

"אני לא יודעת כמה אנחנו ממש מתכננים. בארץ לא מתכננים קדימה, פשוט אי אפשר. פה יכולים להגיד לי: 'דצמבר? אני לא יכול בדצמבר, אני יוצא לחופשה של שלושה שבועות'. דצמבר בשנה הבאה! איך הוא יכול לדעת מה הוא עושה בעוד שנה?! אני לא יודעת מה אני עושה בעוד חודשיים".

גם אם קרפל לא יודעת מה היא תעשה בעוד חודשיים, בעלה יודע. לנצינגר מנהל אותה מוזיקלית ושותף, לכל הפחות, לכל החלטות הקריירה שלה עד לרמת הפפיון בשיער. המאזין התמים עשוי לחשוב שקרפל היא אמנית סולו אבל בפועל מדובר בהרכב - צמד מוזיקלי-רומנטי. קרפל מדברת תמיד בלשון רבים: "אנחנו באים", "אנחנו נפגשים", "היינו שיכורים נורא", ולנצינגר מרבה לענות לשאלות בשם שניהם. דברים אמנם "התחילו לקרות מעצמם", אבל קרפל ולנצינגר לא סומכים על המקרה. בסיבוב הנוכחי שלהם בלונדון, שנמשך שבועיים, הם מדלגים בין פגישות עסקיות למפגשים יצירתיים והיכרויות חברתיות עם אמנים מקומיים. לשניהם ברור שקשרים אישיים הם מרכיב חשוב בתעשייה הזאת וכל ידידות חדשה עשויה להוביל להיכרות נוספת. הם מקווים לקפץ מקונקשן לקונקשן עד שיגיעו אל היעד.

בלי לפגוע, את לא קצת מבוגרת בשביל לנסות להפוך לכוכבת באנגליה?

קרפל ולנצינגר על גג האולפן . שניהם יחד נגד העולםצילום: מיכל רובין

לנצינגר: "לא. המוזיקה שלנו היא לא פונקציה של גיל. היינו בפגישה עם מישהו בכיר מאוד בעולם הפאבלישינג שגם העלה את השאלה הזאת. אבל הגיל שלה זה גם הבשלות שלה, זה הניסיון, זה גם חלק ממה שיש למוצר להציע".

יש גברים שהיו מחטיפים לך אם היית קורא לאשה שלהם "מוצר".

"מה שאנחנו מייצגים ביחד, זה המוצר. יש את אמילי קרפל סלאש תומר שזה סוג של צוות, מין צמד חמד כזה, רק שאני לא על הבמה. ויש לנו מוצר פצצה. פשוט עד עכשיו היינו בעברית והמוצר הזה שווה הרבה יותר בשפה אחרת, אז למה להגביל? אתה יודע, זה ביזנס כמו כל עסק שרוצה להתפתח. ההוא עושה תחתונים בישראל ורוצה לצאת לצ'כיה, ההוא מתעסק בנדל"ן וקונה בברלין. אנחנו בעסקי המוזיקה אז אנחנו משנים כיוון ונוסעים לפה והולכים לעבוד עם אנשים חדשים על פרויקטים חדשים".

ואם זה לא יצליח?

קרפל: "מה יכול לא להצליח?"

לנצינגר: "מה זה לא להצליח?"

תגיד לי מה זה מבחינתך להצליח.

"אנחנו לגמרי עם הרגליים על הקרקע, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. אחד הבכירים שפגשנו, שאל אותנו: 'מה המטרה שלכם? אתם צריכים מטרה והיא צריכה להיות ריאליסטית כדי שתוכלו להגשים אותה, תוך, נגיד, שמונה חודשים עד שלוש שנים'. אמרתי לו: 'להביא קהל של 3,000 איש בכל עיר בעולם'. זו המטרה הראשונית. משם זה רק יכול להתפתח".

אז בעצם זה לא המצב המוכר של ישראלי שיוצא לכבוש את חו"ל או להיכשל - השאיפה היא אפשרות ביניים?

"ברור, יש פה אמצע! בישראל פשוט אין, אין מנעד בכלום. אנחנו רוצים קודם כל להתפרנס בכבוד ממה שאנחנו יודעים לעשות ולמקסם את מה שאנחנו עושים, שזה תוכן ייחודי ומאוד טוב בקנה מידה בינלאומי".

קרפל: "אני חושבת שזה נורא קשור לסיפוק".

קרפל ולנצינגר בבר השכונתיצילום: מיכל רובין

אפשר להגיע בארץ לסיפוק אמנותי?

"זה מאוד קשה".

לנצינגר: "ברור שזה קשה. במאי יכול להגיע לסיפוק? תסריטאי יכול להגיע לסיפוק?"

אני שואל על זמרת.

"לא זמרת, יוצרת אתה מתכוון. זמרות יש ב'כוכב נולד', בקריוקי. אתה מדבר על יוצרת".

קרפל: "כאמן, כיוצר, אפשר להגיע לסיפוק אבל הוא מאוד מוגבל".

לנצינגר: "הארץ שלנו לא בנויה ליוצרים, אלא למבצעים. מבצעים יכולים להגיע לסיפוק. כל מה שקשור ליצירה בארץ הוא דרגה שמינית והוא לא מוערך. הוא מוערך אם יש לך ג'יפ גדול לפני הכל".

קרפל: "בארץ הזכויות שלך כיוצר..."

לנצינגר: "אין לי בעיה עם זה כל עוד יש לך אלטרנטיבה כמו במדינות אחרות. שם הסופרים והוגי הדעות הם אלה ששווים ולא הגנרלים, ואצלנו זה לא מאוזן. כשאתה סופר או משהו כזה ויש לך מה להגיד אז אתה שמאלן מסריח".

קרפל: "אני יכולה להגיד שבאיזשהו אופן, מדינה שחיה תחת איום ומתעסקת מהרגע שהיא קמה בבוקר ועד שהיא הולכת לישון בביטחון, אז ברור שכיוצר, הזכויות שלך יהיו מוגבלות. זה מותרות. ביצועיסט בתוכנית טלוויזיה גדולה מקבל הרבה יותר זכויות וכבוד מאשר יוצר".

קרפל והחברים באולפן. שעות של התנסות מוזיקליתצילום: מיכל רובין

לנצינגר: "אבל זה לא על זכויות וכבוד. ההיררכיה אצלנו היא על כסף. אנחנו מדינה של כסף וכוח. זה קשור לעליות מסוימות, זה קשור למאזן כלכלי שהשתנה מאז מלחמת המפרץ כשהפכנו מאירופאים לאמריקאים".

קרפל: "אנחנו הפכנו לנורא אמריקאים".

לנצינגר: "פעם היינו רואים בטלוויזיה פאקינג אנגליה כל הזמן, היום אנחנו לא רואים סדרה אחת בריטית. אין, אתה לא יכול לעשות לוח שידורים בלי סדרות בריטיות. אז יש רק חוש הומור אחד, ויש רק סגנון אחד, ויש הכל אחד, וכולם אחד, וכולנו מצביעים בלי שאלות. זהו, זה משעמם, זה לא מרחיב. אני באופן אישי לא לגמרי בטוח שילד באוניברסיטה ירוויח פחות אם הוא יהיה עם יפנים, מוסלמים, סומלים ומלזים וסקנדינבים בכיתה שלו מאשר שלוש שנים בצבא".

הוא לא אמור להרוויח מהצבא, אלא להגן על המדינה שלו.

"כן, אז מרוב הגנה וביטחון אנחנו רואים כמה ביטחון יש".

קוני ובלייד

ניכר שהיחסים האמביוולנטיים למדינה מעסיקים אותם מאוד. בכל שיחה חוזרות תחושות כעס, אכזבה וייאוש שישראל מעוררת בהם ויחד עם זאת איזו אהבה גדולה, פטריוטית כמעט. ככל שמפלס הבירה עולה, בעיקר אצל לנצינגר, כך גואים מפלסי הסלידה והתשוקה במקביל. "אנחנו הכי ישראלים", הוא מדגיש. "בלי שאתה רואה אותנו, שומע את המוזיקה שלנו או אומר את השמות - רק מזכיר תחנות דרך בחיים שלנו ושל המשפחות שלנו, אתה קולט את זה: להקה צבאית, פלמ"ח, שואה, נכה צה"ל, משפחה שכולה, יום הזיכרון, כיכר רבין... אני הייתי שם ביום שהוא נרצח, הלכתי לעצרת. היא היתה על הבמה ושרה".

קרפל: "הייתי בצעירי תל אביב, ייצגנו את הנוער בעצרת. שרנו את 'שיר לשלום' עם מירי אלוני ליד רבין".

קרפל נולדה בקנדה. אביה הוא הגיטריסט והמפיק המוזיקלי אבי קרפל, לשעבר אחד הסגנונות ב"עוזי והסגנונות". אמה היא אשת שיווק שעסקה במיתוג של חברות שונות. לא מפתיע שמהשילוב בין מוזיקאי לאשת שיווק נולדה אמילי קרפל. בגיל שלוש היא חזרה עם משפחתה ארצה בעקבות מותו של דודה, אלדד צפריר, לוחם סיירת גולני שנהרג במהלך ניסיון חילוץ בני ערובה בקיבוץ משגב עם. לדבריה, השכול טילטל את המשפחה ובסופו של דבר חזר אביה לקנדה והיא נשארה עם אמה בחולון. אחרי כהונה ב"צעירי תל אביב" ושירות בלהקת חיל חינוך, התחילה קרפל ללוות את ריקי גל בהופעות וב-2008 יצא תקליט הבכורה שלה "נמשים". את לנצינגר היא פגשה במין היכרות תל-אביבית קלאסית - דרינק שהוביל לעוד דרינק שהוביל לכך שהם נשואים כבר כמעט שמונה שנים. הם התחילו לצאת בתחילת 2004 ותוך פחות משנה התחתנו על החוף בפלמחים ללא התערבות רבנית (קרפל: "יום אחד התקשרתי לרבנות הכי מרוגשת ואמרתי להם: 'היי, אני מתחתנת'. ההיא בצד השני עונה לי: 'מתי המחזור שלך?' הייתי בשוק, לא הבנתי מה זה עניינה. באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה שום קשר אליהם").

תומר אדם לנצינגר, בן 41 ("נמאס לי ששואלים אותנו אם אמילי איתי כי יש לה תסביך אב"), נולד לאבא ממוצא גרמני ואמא מג'רזי, אי בריטי קטן הקרוב לחופי נורמנדי. לאורך השנים עסק בהפקה מוזיקלית והביא אמנים ארצה, עד שהפך לאחראי בלעדי על המותג "אמילי קרפל".

אתה קשוח איתה?

צילום: אסף עיני

"מאוד".

ואיך זה עובד?

"זה עובד מצוין".

אבל איך זה עובד?

"לשאלתך, אני האיש הרע".

יש ויכוחים באולפן?

"ודאי".

והם ממשיכים הביתה?

קרפל: "כן, בטח".

לנצינגר: "כמו כל זוג גם אנחנו רבים, ובגלל השעות והעבודה אין גבולות ברורים. אנחנו מנסים, אבל זה מאוד קשה. כשאתה באמצע קמפיין, אתה לא יכול לעצור את הכל..."

קרפל: "אין אצלנו את ההפרדה מתי יום העבודה מתחיל ומתי הוא נגמר, שזה משהו שאנחנו כן מנסים להגיע אליו".

זה נשמע מאוד לא בריא.

לנצינגר: "נכון, זה מה שאומרים. אבל ברגע שנאמר בריש גלי שזה נגד הכללים וכנגד הסיכויים, הוקסמנו מהביטוי הזה: כנגד הסיכויים".

קרפל: "בכלל, אנחנו אוהבים שאומרים לנו, 'זה כנגד הסיכויים', לא משנה על מה. זה גורם לנו לתת פול גז על הדבר הזה".

איך היא מקבלת ביקורת?

לנצינגר: "אני מפיק מוזיקלי, זה המקצוע, זה לא קשור לזוגיות שלנו. אז אנחנו עושים את ההפרדה כשאפשר, אנחנו בני אדם ואנחנו בני אנוש ולפעמים אנחנו לא שמים את הגבולות כשצריך".

ואז הולכים לישון בריב?

קרפל: "אחד הטיפים שההורים של תומר נתנו לי זה אף פעם, לא משנה מה, לא הולכים לישון במיטות נפרדות".

אבל אפשר ללכת לישון כעוסים גב אל גב.

לנצינגר: "זה כמעט לא קורה, אבל אם זה קרה - we're human, man. וזה יכול לקרות וזה בסדר, זה לא אומר כלום".

אתם בתחושה של ביחד נגד העולם?

לנצינגר: "כן, לגמרי".

קרפל: "ממש. אנחנו קוראים לעצמנו קוני ובלייד, זה היה השם של התוכנית שלנו ברדיו".

מי יותר מדבר ביזנס?

"תומר הרבה יותר ביזנס אוריינטד. אבל! רגע, אפשר להגיד את זה?"

לנצינגר: "אני לא יודע מה את הולכת להגיד, בייבי".

קרפל: "כל הביזנס והשיחות וכל זה, אני סומכת על דעתו של תומר..."

לנצינגר: "אמילי מעורבת לגמרי, היא לא איזו בובה..."

קרפל: "זה מה שרציתי להגיד, כל ההסכמים המשפטיים והחוזים, זה אני".

לנצינגר: "זה הפך להיות שלה. בתקליט הקודם זה היה אני, אבל עכשיו העיראקית שבה יצאה החוצה. ראיית חשבון סלאש חוזים, היא מאוד נהנית מזה".

מירוץ נגד הסוללה

על הצד של הביזנס הם לא אוהבים לדבר, אבל על הצד היצירתי הם מוכנים לפרט עוד ועוד. השיחה בבר של המלון התארכה והם כבר מאחרים להופעה של חבר שלהם, דייבו, במועדון זעיר בחלק אחר של העיר. אותו דייבו משתף פעולה עם קרפל בעבודה שלה בלונדון, כותב איתה מילים באנגלית ויחד הם עובדים על שירים חדשים. קרפל ולנצינגר יוצאים סחרחרים מהמלון ובהליכה ריצתית ממהרים לתחנת הרכבת התחתית. השניים מדלגים במורד המדרגות הנעות, מחפשים את הרציף הנכון ומסתבכים בתכנון מסלול הנסיעה. ההופעה אוטוטו מתחילה וחשוב להם להיות שם, גם בשביל לכבד את החבר שלהם וגם בגלל שלך תדע מי יהיה שם. בכל פלז'ר יש אופציה לביזנס.

קרפל ולנצינגר יוצאים מהרכבת ועולים אל אוויר העיר בריצה. לילה והם מחפשים את עצמם ברחוב שומם. קרפל מנסה לנווט בעזרת אפליקציית המפות שמובילה אותה ואת לנצינגר בסיבובים רחבים ויקרים סביב עצמם. עכשיו הם כבר במצב רשמי של ריצה. נדמה שכל השהות הלונדונית שלהם היא מירוץ נואש מול שני משאבים מתכלים - זמן וסוללת אייפון. השניים מתרוצצים כמו גיבורים במשחק מחשב עם אנרגיה הולכת ואוזלת. לנצינגר מבקש מקרפל לחפש באייפון את כתובת המקום כי הסוללה שלו עומדת על 13% וזו ההזדמנות האחרונה להציל בדל אינפורמציה חשוב מהמכשיר הגווע. "אני על 5", עונה לו אמילי. למכשיר שלה מחוברת סוללה ניידת, שנראית כמו אייפון גמד אבל גם הסוללה הזאת כבר כמעט גמורה ואין גמד לגמד. כל מספרי הטלפון, המיילים, היומנים והכתובות - מידע יקר וחיוני לניהול היומיומי של האופרציה שלהם - רשומים במכשירים הסלולריים. נדמה שברגע ששני המכשירים יפסיקו לעבוד, הזוג יוכל לוותר ולחזור ארצה, אם רק היתה לו אפשרות טכנית להזמין כרטיס טיסה.

לבסוף הם מוצאים את המועדון הקטן ודייבו בדיוק עולה לבמה. הוא נראה כמו גרסה צעירה ורק מעט יותר אנושית של דיוויד בואי. הוא עומד לבד על הבמה - בקהל אין הרבה יותר אנשים - ומפיק צלילים משונים מעצמו וממכשירים שמוצבים על הבמה. באופן מפתיע, מכלול הצלילים הזה מתחבר לאיזו מוזיקה מהפנטת שמשתלבת יפה עם התנועות האקסצנטריות של דייבו. קרפל מתקרבת אל הבמה ורוקדת לצלילים ולנצינגר נשען מאחור על הבר ומקשיב.

בינתיים מצטרפים אליהם חברים ישראלים כמו גיל לואיס שהפיק יחד עם לנצינגר את האלבום האחרון של קרפל ובת זוגו מאיה. מתחילת הערב מזדנב אחריהם גם נמרוד קמר, ישראלי שמככב בסרטונים ויראליים שבהם הוא מציק לידוענים כמו קניה ווסט ופי דידי. למרות הבדלי הטמפרמנט אפשר לזהות איזו אחווה בין הישראלים הגולים. לנצינגר וקרפל מודעים לכוח ולנוחות שניתן לשאוב מהשהייה עם ישראלים בעיר זרה אבל שניהם גם יודעים שהנוחות הזאת מסרסת ומקשה על ההתערות בחברה המקומית ועל ההתקדמות הלאה - "Beware of the pack", אומר לנצינגר. יש להיזהר מהעדר.

בינתיים דייבו מופיע והקהל, שמורכב בעיקר מהפמליה הישראלית ומההורים של זה שאמור להופיע אחר כך, נשאבים למוזיקה שמפיק הלהקה-של-איש-אחד הזה. "זה מה שמעניין אותה", מסביר לי לנצינגר במהלך הבירה שאחרי כאילו קרפל לא יושבת לידנו ומשתתפת בשיחה. "מה שראית, לעמוד על הבמה ולהופיע בלי כל הבולשיט, זה מה שהיא רוצה. אנחנו לא רוצים את החיים האלה של המסביב, אנחנו לא חזירים. היא שונאת פרסום, אני שונא פרסום, זה דוחה אותנו הדברים האלה. הדבר שהכי קשה לה במקצוע זה כל מה שלא קשור בלכתוב ולעלות לשיר. כל השאר, היא מקיאה מזה. וזה קשה לה, היא בן אדם מאוד פרטי. בסיבוב הקודם, עם כל התפיסה הזאת של הליקון (שהפיצה את האלבום), עם כל השערים והפתיחות וכל ה'שיראו, שיראו, שיראו', וכל הבעעעע, זה כל כך לא נכון לפרויקט ואתה תראה שהפעם אין את זה".

הם התערבו גם ברמה של סטיילינג ומראה שלך?

קרפל: "זהו, רציתי להגיד שהיה..."

לנצינגר: "הם התערבו באיזה עיתון זה יהיה או..."

קרפל: "רגע, אני רוצה להגיד משהו..."

לנצינגר: "אם זה יהיה על השער..."

קרפל: "תומר! עכשיו אני מדברת! מאוד מאוד חשוב לי לומר דווקא על הפרויקט הראשון שהיה מאוד חיצוני, הכל התנהל מאוד חיצוני..."

לנצינגר: "השירים הכי טובים לא מכירים אותם, הם באלבום..."

קרפל: "אני אומרת - הלכתי להשקות, לאירועים, למסיבות. האלבום הראשון היה משהו שייחלתי לו הרבה מאוד שנים, זו יצירה ראשונה שלמה שלי והיתה בזה המון התרגשות. ואז פתאום אני חתומה בחברת תקליטים ויש לי יחצן ולו"ז של רדיו ואני יוצאת לצילומים ומתעניינים בי ושואלים אותי מי אני ומה אני, והרגשתי שאני צריכה לעשות את זה. גם היה סעיף בהסכם שאומר שאני חייבת לשתף פעולה עם כל מהלך יחסי הציבור לקידום האלבום".

אז בהתחלה נהנית מזה באיזשהו אופן?

"לא, בחנתי. יצאתי לשם קודם כל..."

לנצינגר: "היא לא נהנתה בכלל. זה היה חיוך גדול ומאחוריו עצבות".

קרפל: "רגע, רגע! אני! יצאתי לשם קודם כל כדי לבחון. זו היתה הפעם הראשונה שמזמינים אותי, ומתעסקים בי ופתאום הבנתי שאני לא באמת נהנית מזה. אוקיי, הזמינו אותי להקרנה של סרט אבל הסרט היה גרוע. ולאט לאט זה הלך והצטמצם לכדי כך שהיום הפעילות היחצנית הזאת לא מתנהלת במקומות האלה, היא מתנהלת ברדיואים, במקומות שאני יכולה לבוא להתארח, להשמיע את האלבום ולדבר על המוזיקה".

לנצינגר: "ומאז פתאום העיתונאים כותבים 'יוצרת'. לפני זה זה היה 'אייקון'".

אז מאז שאת מתנזרת מהשקות ההתייחסות התקשורתית רצינית יותר?

לנצינגר: "זה עצוב, זה עצוב. זה ממש א"ב בשיווק ומיתוג, במיוחד כשיש לך עטיפה ורודה והיא בלונדינית. אנחנו באנו עם הארט, עכשיו תחספסו. אל תעשו יותר מתוק. מתוק ועוד מתוק זה יותר מדי סוכר".

הבידורית של המשפחה

למחרת בבוקר הקרפל-לנצינגרים הולכים ליום באולפן. האולפן, חדר בגודל בגאז' של סיטרואן, מאכלס ארבעה אנשים אבל מספק חמצן אולי לשניים. קרפל יושבת מול הקלידים ועל רקע התיפוף של דייבו, היא משמיעה כמה צלילים. בתגובה עונה לה גבריאל בפריטה מונוטונית משלו. גבריאל סטבינג, לשעבר גיטריסט ובאסיסט להקת "מטרונומי", הוא בריטי עם בלורית מטורללת ומשקפיים גדולים. הוא עובד בצמידות עם אמילי ויחד הם מתנסים מוזיקלית באולפן ועובדים על טקסטים באנגלית שיוכלו להתלבש על הלחנים שלה.

אחרי שעתיים של ניסיונות מוזיקליים, השלושה עולים לגג ומצטרפים ללנצינגר שעלה מוקדם יותר לתדלק קצת אוויר. הגג, מעט גדול יותר מהאולפן - בערך במידות של חלקה ממוצעת בקרית שאול - צופה על הנוף האפור והיפה של שכונת שורדיץ'. השמש בדיוק יצאה וגירשה את העננים, כך שמזג האוויר היה לא בריטי בעליל - יום מושלם לנמשים. באותו יום עבדו קרפל, דייבו וסטבינג על הגרסה שלהם לשיר "צמר גפן". קרפל מסבירה שבדרך כלל היא נמנעת מלהיצמד לטקסטים בעברית אבל הפעם היא הרגישה צורך לספר לשותפים על הרקע לכתיבת השיר.

"צמר גפן" נכתב שלושה ימים לפני שחבר טוב שלה, המוזיקאי רוי ריגר, קפץ אל מותו. בשבועיים שלפני כן הם לא היו בקשר ובזמן שהיא כתבה את השיר, שכולל ליין מונוטוני ומטריד של באס-פסנתר ואת השורה: "הוא עובר, נכנע, דרך הווילון הוא מחפש דרכו החוצה מכאן..." היא לא ידעה על המצוקה שלו. קרפל מסבירה לידידים באנגלית שהיא הבינה בדיעבד ש"צמר גפן" - Cotton Wool, בגרסתו האנגלית - נכתב על ריגר, ושהטקסט והלחן פשוט הוקאו ממנה בלי שהיא הבינה מאיפה זה מגיע. קרפל מספרת שהמוות של רוי ריסק אותה, למרות העובדה שהיא חיה עם מוות כל החיים. היא מעידה שתחושת ההחמצה, של החברות שלהם והכישרון שלו, רודפת אותה.

שירי הפופ השמחים של קרפל עשויים להישמע כצמר גפן מתוק (לנצינגר: "אם עוד פעם אחת מישהו יקרא לנו 'פופ מתקתק' או 'סוכרייה', אני אקיא") אבל מי שמקשיב למילים שהיא כותבת מוצא צד קודר ומאיים. קרפל, שגדלה בבית אפוף שכול, מספרת שהמוות תמיד נכח במשפחה. "כשאנחנו בארץ אנחנו מבלים כל הזמן בבתי קברות, זה חלק מההווי המשפחתי שלי".

לנצינגר: "אני לא מבין את העניין הזה עם קברים, אצלנו במשפחה אף פעם לא עלו לאף קבר. בכלל, ממתי יהודים עולים לקבר? ממתי הם נצמדים למקום? אצלנו במשפחה כל דור עזב למדינה אחרת, זה מה שיהודים עושים. אצל אמילי זה לא ככה, אני נשוי למישהי שהיא יום-יום שכול ויש לה תפקיד במשפחה. היא צריכה לדאוג להם ולעשות להם שמח".

קרפל: "תמיד הייתי הבידורית של המשפחה".

אז המילים לשירים הם ניסיון לאוורר את הצד האחר?

"זה מתבטא בכל מקום ביצירה, בכתיבה שהיא ממש מבליטה את הצד הזה..."

לנצינגר: "ואז אני בא עם העטיפה".

קרפל: "זה הקונטרסט".

לנצינגר: "ואני לא שם, אני לא בשכול. אני בוחר מתי להיות שם ומתי להתרחק וליצור קונטרסט. היא החומר גלם, היא האבן ואני בוחר איך לחתוך אותה, איך להגיש אותה".

"תומר הוא הבמאי של החיים שלי", אומרת קרפל ועוצמת עיניים באהבה. "הוא העורך המוזיקלי והתסריטאי ומעצב הפסקול. הוא קובע מה אנחנו שומעים ואיזה סרטים אנחנו רואים".

לנצינגר: "I'm your slave, Babe".

בדרך לשלטון עולמי

השניים מדדים חזרה למלון מותשים. קרפל נראית בהיי אחרי היום הפרודוקטיבי באולפן, לנצינגר נראה כאילו דרסה אותו הארמייה השלישית של צבא מצרים. היום המתיש נותן את אותותיו, אבל הוא עוד לא נגמר. בערב הם הולכים לשתות כוסית פרידה עם ידיד מקומי, מוזיקאי שבדיוק יוצא לסיבוב הופעות מחוץ לאנגליה. את הבחור הזה הם הכירו רק לא מזמן דרך חברים מקומיים והם לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד את ההזדמנות להיפרד ממנו, לשתות עוד בירה ואולי לפגוש שם עוד קצה חוט לעתיד ורוד ומנומש.

ההתחככות הלונדונית של קרפל ולנצינגר עם אנשים שיודעים להעריך פופ, ממכרת ומקשה על החזרה ארצה, גם אם השניים אומרים שכל חלומם הוא להכין לעצמם סלט בבית ביפו. אבל בארץ לא קל. הביקורות אמנם מחמיאות מאוד אבל הקהל הגדול לא מחכה לאמילי קרפל אלא לשירים הנוגים של קרן פלס ולמוזיקה העממית של שרית חדד. קרפל משוכנעת שיש למוצר שלה קליינטים, אם לא בארץ אז בחו"ל. זה לא אומר שהיא מוותרת על העברית. "גם אם אני אעשה אלבום שכולו באנגלית", אומרת קרפל, "אני לעולם לא אתבייש לדחוף לשם שיר בעברית".

היה שלב שעוד חשבתם שאפשר לעשות את זה בישראל?

"אפשר, אני עדיין חושבת שאפשר".

לנצינגר: "אני עדיין חושב שאפשר".

קרפל: "אני לא יכולה לוותר, אני לא יכולה באמת לעזוב. אנחנו מדברים על ישראל ואני ישר נתקפת געגועים. אנחנו לא הולכים לשום מקום, זה חשוב להגיד".

לנצינגר: "אני לא אמרתי לך שאני עוזב מחר את ישראל. מה רע בלשאוף קצת אוויר אחר? מה רע בלהתרחק? תקרא לזה שנת שבתון או חופשה ארוכה. שמע, זה נורא פשוט - אם היה לנו מספיק כסף, היינו מחזיקים שני בתים וגרים גם שם וגם כאן. אני בכל מקרה אהיה זר בכל מקום, זה בדנ"א שלי".

ואם החלום שלכם יתממש והקריירה תצליח כאן?

"אבל אנחנו רוצים להמשיך לעבוד בישראל".

אבל החיים שלכם יהיו פה והילדים פה ואז זה כבר לא כל כך פשוט.

"פה השאלה, איפה הילד יגדל".

ואם הוא יגדל בעברית.

"תמיד תהיה עברית בבית. כמו שאני גדלתי בבית שהיתה בו אנגלית. אבל אני לא יודע, זה מוקדם לדברים האלה".

קרפל: "אני מאוד מאמינה, אני רואה את זה קורה בכל מקום, לא משנה איפה. זה יכול לקרות בלונדון, בברלין, בקנדה עם אבא שלי או בישראל. ולא משנה איפה יהיו הילדים שלנו, תומר ידבר עם הילדים שלנו אנגלית ואני עברית. ואז נתחלף".

יכול להיות שהמוזיקה שלך יותר מתאימה לקהל חו"לי מאשר בארץ?

לנצינגר צוחק, "יכול להיות", הוא אומר בציניות.

קרפל: "אני חושבת שהקהל הישראלי מאוד אינטליגנטי והוא יכול, הוא יכול. פשוט אין לו מספיק כלים. אין לו מספיק פסטיבלים, אין לו אירועים, אין לו חופש תרבותי".

לנצינגר: "זה נורא פשוט: אם נחשפים בטלוויזיה או ברדיו אז מגיעים לערים. ככה זה אמור לעבוד. אבל התקשורת הכתובה אומרת שאמילי זה 'פופ, פופ, פופ' ובתקשורת המשודרת אומרים שזה אנדרגראונד, אז יש פה דיסהרמוניה קשה. בכירי העיתונות הכתובה ובכירי התקשורת המשודרת לא מדברים אותה שפה, לא באותם קודים, אפילו לא באותם טייטלים תרבותיים, יש פער עצום. זה מוזר. כולם הולכים על בטוח, הכל סייף, סייף, סייף. גם אלה שהם לא מסחרי, גם אלה שמקבלים מימון ציבורי. מה זה 'סוף שבוע רגוע'? זו המצאה ישראלית, לא?"

קרפל: "מתי כבר יהיה סוף שבוע פרוע?"

לנצינגר: "מתי נתפרע? במהלך השבוע צריך לעבוד ובסוף השבוע צריך לנוח. ככה מרדימים אותנו ומה שקורה זה שיש לך אינטרפרטציות מאוד מוזרות של מה זה תרבות פופולרית איכותית".

ואם אותם אנשים שאומרים שאמילי אלטרנטיבית היו אומרים שאמילי היא פופ, הייתם יכולים לפרוץ מהעיר למקומות בארץ שאתם לא מגיעים אליהם?

"ודאי. מה שקורה זה שההוא רוצה לפרסם על השער את ההוא שנפלט מהריאליטי כי זה מה שמוכר לבעל המניות את העיתון או את תוכנית הטלוויזיה. אין לי בעיה עם זה, יש לי בעיה עם האיזון. אתם נותנים לפליט ריאליטי תוכנית טלוויזיה? שימו בלייט נייט משהו אחר שיאזן".

אם אין סיבה שהמוצר שלכם לא יתפוס מחוץ לתל אביב אז מה חסר? מתווך?

קרפל: "לא".

אז מה כן?

"שיקול דעת של מי שמחליט מה הצופה בבית יראה".

לנצינגר: "הברודקאסטר בטלוויזיה או ברדיו נמצא כמה שנים מאחור. בלועזית הם כן משדרים דברים שהם בדיוק אותו עולם כמו שלנו והם כל הזמן אומרים: 'כשיבוא כזה בעברית, מתי יבוא כזה בעברית?' אבל כשזה בא בעברית הם אמנם מפרגנים, אבל לא יוצאים מגדרם בעיתון או בתוכנית טלוויזיה ואומרים: 'זה הדבר הכי קורה, הכי חדש'".

קרפל: "הם יכולים לשדר את זה אבל בשעות שהקהל יכול להכיל את זה".

כאילו זה משהו ניסיוני או לא מתקשר?

לנצינגר: "ומה שהכי מקומם זה שאותם אנשים שיושבים באותם גופי תקשורת, אומרים לנו בפרטי: 'אין לכם מה לעשות פה, תעופו מפה'".

קרפל: "'אתם הדבר הכי טוב שהיה פה'".

לנצינגר: "'אתם הדבר הכי טוב שהיה פה, אין לכם מה לעשות פה'. פעם אחר פעם אחר פעם".

הם בעצם אומרים לכם שאתם טובים מדי בשביל הקהל שלהם.

"זה החברים שלך, החברים שלך שאתה מתרועע איתם".

קרפל: "גם באיזשהו אופן..."

לנצינגר: "אני יכול להראות לך ציטוטים. זה ברמה של: 'עזבו אתכם, אל תבזבזו את הזמן, תעופו מפה, אף אחד לא יכול להבין את הדברים המצוינים האלה, לא יכול להיות פה דבר כזה'. תקשיב, זה כמעט גורם לנו לדמעות בעיניים, הגרון נחנק. זה כאילו הם, הם, אלה שמחליטים מה אנחנו נקרא ומה אנחנו נראה, אומרים מראש: 'הפסדנו בקרב', ולא נעמדים על הרגליים האחוריות. כי המשכורת לוחצת ובעל המניות זה וזה וזה. אז כל אדם לביתו".

קרפל: "ההרגשה היא שבאיזשהו אופן מסלקים אותנו מכאן".

לנצינגר: "מה זה מסלקים? אומרים שאנחנו טובים מדי בשביל להיות פה ואומרים: 'לכו תביאו לנו כבוד'. זה מדכא".

אז תגידו לי דבר אחרון.

"מה אתה רוצה לדעת?"

מי מממן אתכם במלון רנסנס?

"שאלת השאלות. יש אנשים שמאמינים בנו ורוצים להביא אותנו לשלטון עולמי. בין שם לבין היעד שהצבתי של ה-3,000 איש בכל עיר, יש המון אמצע. פשוט פעם היו חברות תקליטים והיום אין. יש שותפים שקטים שזה אנשים שמאמינים בתרבות ובמוזיקה ורוצים עולם טוב יותר. אנחנו לא יושבים על ברכיים של אף אחד ולא עושים לאף אחד נעים בגב. יש כל מיני יהודים טובים במדינה הזאת ויש גם גויים נהדרים שאף פעם לא מדברים איתנו על כסף, תמיד על יצירה, יצירה, יצירה. אנחנו בסך הכל צנועים, יש לנו כל הזמן חלום של צריף קטן בניו זילנד, מקום חדש שרחוק מהבעיות של העבר. יש פה בעיות איומות בלונדון, אז מה אם ירוק פה? שאלת קודם מהי הצלחה..."

קרפל: "או או או! סיפוק, זו ההצלחה האמיתית בשבילי..."

לנצינגר: "אני בטוח ש..."

קרפל: "אני עונה בשבילי, רק בשבילי. אני רק רוצה ללכת כל לילה לישון עייפה ומאושרת ומרוגשת לקראת מה שהולך לקרות מחר. זה מה שאני הכי רוצה. אני רוצה שהעולם יתנהל על פי החוקים שיש אצלי בראש. כל עוד זה תלוי בי, זה מה שהייתי רוצה שיהיה. לצערי, כולנו צריכים לבלות את החיים שלנו בהישרדות וחיפוש ועיקשות עצומה עבור הדבר הזה. אבל אני מוכנה לעבוד הכי קשה ואני רוצה ליהנות מהעבודה שלי. העבודה שלי, אני רוצה שהיא תהיה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ועל זה אני נלחמת". *

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ