בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מופע אימים של איש אחד

כשהצייד יהפוך לניצוד: דו"ח המבקר שאלי ישי לא רוצה שיתפרסם

בשבוע הבא יזכה שר הפנים לתשומת לב שונה, כשתוטל עליו אחריות מיוחדת לאסון הכרמל. והאם המלך ביבי מתחרט שהוא זלזל בחנון עם המשקפיים?

69תגובות

אי אפשר היה להימלט השבוע מאלי ישי. הוא היה בכל ערוץ, בכל רשת, בכל אולפן, מעל כל במה ומתחת לכל עץ ושיח; עם קצף על השפתיים, עם ניצוץ בעיניים. להוט לעצור, לסלק, לגרש ולהעיף את המסתננים לכל הרוחות. ואם אפשר, גם לצלם אותם ברגעי הפחד וההשפלה. הוא רכב בחדווה על גל השנאה, אוחז בקרני השד הגזעני, מתודלק ברגשות האיבה והטינה כלפי השחורים אונסי בנות ישראל הכשרות. הוא סיפר שהן מתקשרות למשרדו ומדווחות לו על מעשי האונס. לא למשטרה, לא לרשויות הרווחה. לשר הפנים הן מצלצלות. הוא השים עצמו כציוני האחרון.

להלן מקבץ אקראי של ביטויים מראיון אופייני ברוח ימינו אלה, שהעניק ישי לגאולה אבן בערוץ 1 השבוע: "לא תהיה יותר מדינת ישראל..."; "זו גניזת מגילת העצמאות..."; "זה סוף הציונות..."; "הם רוצים מדינת כל אזרחיה, אני רוצה מדינה יהודית..."; "אני לא הולך לוותר על החלום הציוני...".

אמירות אלה, שמן הסתם נולדו במוחו היצירתי של יועץ תקשורת, נועדו לקרוץ לציבור החילוני. בנימין זאב הרצל יכול לנוח על משכבו בשלום - יש לו ממשיך. מה שמכונה "מבצע הגירוש", כאילו היה מדובר בשחרור חטופינו מאנטבה, או לחלופין בהורדה של מחירי העוף ברשת מזון ערב החג, זה הבייבי שלו. בקרדיט הזה ישי לא מוכן לחלוק עם איש.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

מה הוא כן ישמח אם נשכח? את העובדה היבשה שבשש-שבע השנים האחרונות, השנים הקריטיות שבהן גל המהגרים מאפריקה התעצם והפך לשיטפון ולצונאמי אנושי, הוא היה השר הממונה על שני המשרדים המרכזיים שכשלו בטיפול בסוגיה: בין 2006 ל-2009 הוא היה שר התמ"ת. משרדו העניק ביד רחבה אישורי עבודה למסתנני הגלים הראשונים. הם התפעמו מן הנדיבות ורוחב הלב ומיהרו לעדכן את חבריהם שנותרו באפריקה כי יש גן עדן, ושמו ישראל.

מאז 2009 הוא שר הפנים, האחראי על גבולותיה של המדינה. מה לעשות שבשנים הללו חדרו לישראל יותר מסתננים מבעבר. הרבה יותר. "התרעתי", יגיד ישי, "כתבתי מכתבים, זעקתי". כן, בדיוק כמו במחדל השריפה בכרמל. זה דפוס הפעולה שלו. זה המוטו שלו. אדם שהר של חמאה מונח על ראשו יכול לבחור באחת משתיים: לתפוס מחסה ולקוות שאור הזרקורים לא יחרוך אותו, או להתלהם, להשתלח ולקוות שהמהומה שהוא מעורר בהווה, תשכיח את מחדליו בעבר. נחשו באיזה מן המסלולים בחר ישי.

במאמר שפירסם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, ב"ידיעות אחרונות", הוא פירט את הנתונים: ב-2007 חדרו לישראל 5,400 איש מאפריקה. ב-2008, 9,300 וב-2009, 5,300. באפריל 2009 התחלפה הממשלה. בנימין נתניהו החליף את אולמרט. אלי ישי נכנס למשרד שפינה מאיר שטרית. ב-2010-2011, פירט אולמרט במאמר, נכנסו לישראל כ-30 אלף מסתננים. למעלה מפי אחת וחצי מאשר בשלוש השנים הקודמות. היכן היה אז ישי? הוא רדף אחרי 400 הילדים האומללים שביקש לגרש מישראל. ה"ויזה בייבי", כלשונו. ילדים שנולדו כאן, גדלו כאן, למדו כאן וכל חייהם כאן.

הם היו על הכוונת שלו בזמן שמדי יום, מדי שבוע, הסתננו לישראל מאות אפריקאים שהוסעו אחר כבוד לתל אביב. הילדים, תודה לאל, לא גורשו עד היום. ישי חטף ביקורת מכל העולם ואשתו, כולל מאשת ראש הממשלה, ירד מגבם של הילדים והחל לתור אחר מטרה אחרת. כאשר בעיית המסתננים החלה להתפוצץ לנו מול עינינו, ישי היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל האלקטורלי. הוא מיהר לאולפני הטלוויזיה והזהיר כי השחורים מאפריקה נושאים מחלות מידבקות ומסוכנות ביותר. את זה הוא אמר לפני כשנה. המגיפות בוששו להגיע, אז הוא המיר אותן במעשי אונס עלומים. מאז הוא לא נח לרגע.

הוא מופע אימים של איש אחד. על הדרך הוא מטפל גם בסכנה הקרויה אריה דרעי, האקס המיתולוגי, שרוחו לא נותנת לישי מנוח. עד לפני חודשים ספורים דרעי נחשב איום רציני על ישי, בין אם כמחליף, בין אם כיו"ר מפלגה עצמאית. היום הוא לגמרי נעלם מהכותרות. רק ישי וישי וישי.

לכל ילד ברור שה"מבצע" של ישי הוא בלוף בעיניים, תרגיל בסיסי בפופוליזם לעניים. על פי נתוני רשות ההגירה, בישראל שוהים כיום כ-60 אלף מהגרים מאפריקה. כ-34 אלף מהם באים מאריתריאה. לשם אסור להחזיר אותם. הם צפויים לכליאה ממושכת, לאחר שסירבו לשרת 20 שנה בצבא. יש עוד קבוצה של צפון-סודאנים. גם אותם אסור להחזיר על פי אמנת האו"ם שישראל מחויבת לה. את מי כן מותר? את הדרום-סודאנים, כ-1,500 איש, ועוד כמה מאות מחוף השנהב, אולי מניגריה. 2,500 בסך הכל. זה כל הסיפור. היתר יישארו כאן, עד שתימצא מדינה שלישית שתסכים לקלוט אותם.

ישי לא נותן לעובדות לבלבל אותו: "אני שואף להחזיר את כולם", אמר השבוע, "את כולם. אם יישארו כאן כמה בודדים או כמה עשרות, נדבר על זה בתום המבצע". מפתיע עד כמה ישי, מוותיקי השרים בממשלה, נעדר כל רגישות מינימלית, שלא לדבר על מודעות היסטורית. איך שר יהודי, חבר ממשלת ישראל, מסוגל לדבר על מיעוטים כנושאי מחלות? מותר לצפות ממנו, אחרי שנים ארוכות בממשלות ישראל, שילמד משהו, שירחיב אופקים, שיגלה אחריות, ממלכתיות.

"איזו צביעות", מתרגז מקורב של ישי, "אם הוא לא היה עושה כלום, היו באים אליו בטענות שהוא לא עושה כלום, שזוהי אחריותו. כשהוא עושה, גם זה לא טוב. יש עליו ביקורת? נו, אז יש. הוא אינו נהנה מזה. הוא לא חש חדווה. הוא עושה את מה שהוא מאמין בו. יש משימה, שגם אם היא לא נעימה, מישהו צריך לעשות אותה".

הנשק הסודי

בשבוע הבא הרודף יהפוך לנרדף. מבקר המדינה עומד לפרסם את דו"ח השריפה בכרמל. הוא יטיל את עיקר האחריות למחדל הכבאות המתמשך שהוביל למותם של 44 בני אדם, סוהרים, כבאים ואנשי משטרה, על שר הפנים ישי, האחראי המיניסטריאלי למערך הכבאות, ועל שר האוצר יובל שטייניץ, שלא העביר תקציבים. לינדנשטראוס יקבע שישי ושטייניץ נושאים ב"אחריות מיוחדת" לאסון; פחות מאחריות אישית, יותר מאחריות מיניסטריאלית. בתחתית סולם האחריות יהיו ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'.

המבקר לא יקרא להדיח את שר הפנים ושר האוצר - לא כי הוא חושב שעליהם להישאר בתפקידם, אלא כי זו אינה סמכותו. הוא יציין בדו"ח שההחלטה על עתידם של ישי ושטייניץ מונחת לפתחם של הציבור והכנסת. הוא גם יעביר את הדו"ח ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כדי שזה יכריע אם יש מקום לחקירה פלילית. הדעה הרווחת בקרב משפטנים בכירים רבים היא, ששטייניץ חוטף על לא עוול בכפו.

אם הנחת היסוד של המבקר נכונה, יוצא ששר האוצר הוא האחראי על כל תאונת דרכים, תאונת אימונים, ציוני בגרות נמוכים, דליפת גז במפעל, מוות של חולה בבית חולים וכיו"ב. הרי בסוף, הכל שאלה של תקציבים. זה מרחיק לכת מדי.

לגבי ישי, הדעות חלוקות יותר. בכל מקרה, מאחר שנתניהו לא מתכוון לנקוט צעדים נגד השניים, עיקר המאבק יתנהל בשטח הציבורי והתקשורתי. שני השרים מתכוונים להילחם על שמם הטוב. לישי יש נשק סודי: השופט אליהו וינוגרד, אבי ועדות החקירה בישראל, האיש שעמד בראש הוועדה שחקרה את מחדל מלחמת לבנון השנייה. שופט ותיק, קפדן, יסודי ואפילו מחמיר. הוא ייצג את ישי בפני המבקר, והוא אמור להישלח לקו החזית של התקשורת, כדי ללמד סניגוריה על שר הפנים.

דברים כדורבנות

להלן עיקרי הדברים שאמר ראש האופוזיציה בתגובה לדו"ח החריף: "לוחמי צה"ל נלחמו בגבורה. ממשלה חובבנית היא האחראית לכישלון. מי שאחראי לדרג הצבאי, הוא הדרג המדיני. הוא זה שצריך לשאול את השאלות הנכונות. הוא זה שצריך לקבל את ההחלטות הנכונות. הוא זה שמנחה את הצבא ולא ההיפך. הדרג המדיני כשל. אי אפשר לטייח את הכישלון הזה. ראש הממשלה חייב לקחת אחריות ולהתפטר. מי היה מפקיר את עצמו בידי רופא שכשל בניתוח? מי היה עולה על אוטובוס שנהגו עשה תאונה קטלנית זה לא מכבר?"

הקורא הנבון בוודאי מבין, שאלה אינם דברים שאמרה שלשום ח"כ שלי יחימוביץ' על ראש הממשלה בעקבות דו"ח המרמרה. אלה דברים שבנימין נתניהו אמר ב-31 בינואר 2008, בעקבות פרסומו של דו"ח וינוגרד הסופי על מלחמת לבנון השנייה. אכן, דברים כדרבונות. אם נתניהו מודל 2012 (להלן: המלך) היה מאמץ את דברי נתניהו מודל 2008, הוא היה מדיח את עצמו לאלתר.

נכון שמלחמה בת חודש עם עשרות הרוגים זה סיפור אחד, ושמבצע מוגבל שארך כמה שעות, ללא חיילים ישראלים הרוגים (אבל עם תשעה הרוגים בספינה) זה סיפור שונה לגמרי. ובכל זאת, יש מקום להשוואה: מבצע ההשתלטות על המרמרה אירע ארבע שנים אחרי הכישלון בלבנון. אחרי דו"ח וינוגרד. אחרי המלצותיה של ועדת ליפקין-שחק. הכללים היו ידועים, הלקחים הופקו, המסקנות הוסקו, המתווה היה ברור. הכל היה על השולחן.

מה מנע מנתניהו ומברק לעבוד לפי הספר, אם לא האמונה, המשותפת לשניהם, שהחוכמה והידע והניסיון והתבונה שוכנים באופן בלעדי ברווח שבין שתי אוזניו של ראש הממשלה ושתי אוזניו של שר הביטחון. ובמלים אחרות - שלהם השמש זורחת ממקום שבדרך כלל אינו נחשף לאור השמש.

הגיבור האמיתי בסיפור הזה הוא המשנה לראש הממשלה, השר משה (בוגי) יעלון. בעקשנות הצבאית שלו, הוא ניסה בכל כוחו להניע את נתניהו וברק לקיים דיונים מסודרים, בשביעייה ובקבינט, לקראת בוא הספינה. הוא נהדף פעם אחר פעם. מי שמאמין שהדו"ח של לינדנשטראוס ישנה משהו מהותי אצל הצמד מהסיירת, שיבושם לו. בגיל 64 (ביבי) ובגיל 70 (אהוד) כבר לא משתנים. במיוחד כשאתה מלך. כלפי חוץ הם ישתדלו. יכונסו יותר ישיבות. יקוימו יותר התייעצויות. אבל בסוף היום, בלשכה, נתניהו וברק, על כוסית קוניאק וסיגרים, יסגרו את העניינים ביניהם. אפשר להתנחם בכך שעל תקיפה באיראן לא הם אלה שיחליטו, אלא הקבינט הביטחוני.

ועוד מחשבה: אילו רק הם היו מאזינים להצעה שהעלה אז, כפי שפורסם, מזכיר הממשלה, עו"ד צבי האוזר: "בואו נאפשר לספינה להיכנס לעזה ונודיע שמעתה ואילך נכפה את הסגר", הציע המזכיר. ברק ונתניהו הביטו בו בזלזול. מה החנון עם המשקפיים מבין. אם ההצעה היתה מתקבלת, הידיעה על כניסתה של ספינה שעל סיפונה כמה כיסאות גלגלים ומקלות לעזה, היתה מופיעה בתחתית עמוד 7 ב"הארץ".

עונת הציד

בשיאה של עונת הציד, שתמונותיה המטרידות שודרו מדי ערב במהדורות הטלוויזיה, בקע קול אחד שפוי ואמיץ: קולו של השר לביטחון פנים, יצחק (איציק) אהרונוביץ'. ניצב בדימוס אהרונוביץ', נציג של מפלגה (ישראל ביתנו) שלא בדיוק מזוהה עם סובלנות יוצאת דופן כלפי מיעוטים - ערבים, בעיקר - החזיר לממשלת ישראל ולמדינת ישראל מעט מן החמלה, האנושיות והכבוד שאבדו לה.

אהרונוביץ', מהטובים והמקצועיים בשרי הממשלה, תמיד נחשב עוף מוזר בישראל ביתנו. הוא מתון, לא שש אלי קטטות פוליטיות ולא מצביע בעד חוקים גזעניים. הוא בא לעשות עבודה. בקיצור, מפא"יניק. הוא יצא השבוע באמירות חד משמעיות נגד רדיפת העובדים הזרים והשפלתם.

"לא מדובר בחיות אדם, אלא בבני אדם", אמר לי אהרונוביץ' ביום רביעי. "למה לצלם אותם ככה? איבדנו צלם אנוש? הפכנו לציידים? אומרים לי שאנחנו לא נראים טוב בחוץ, שהדיפלומטים שלנו כועסים. בואו נסתכל קודם כל איך אנחנו נראים פנימה. לאן הגענו?"

שלשום הוא נפגש עם אלי ישי במשרד ראש הממשלה, לדיון נוסף בבעיית המסתננים. "שמעתי שאתה תוקף אותי", אמר לו ישי. "לא הזכרתי את שמך", אמר אהרונוביץ'. "אבל התכוונת אלי", התלונן ישי. "לא מקובל עלי כל הפסטיבל הזה, עם המצלמות והתופים והמצלתיים, עם המראות האלה של ילדים מבוהלים", אמר אהרונוביץ'. "גם עלי זה לא מקובל", אמר ישי. "אז תגיד לאנשים שלך לא להזמין את המצלמות מדי יום, לתעד את הגירוש", יעץ לו אהרונוביץ'. ישי טען שזה לא הוא.

"אני מניח שלא הסודאנים הזמינו את הצלמים", אמר אהרונוביץ בסרקזם. "נגיד שרצו להעביר מסר של גירוש כדי שיראו באפריקה. בסדר. פעם אחת. אבל ערב אחר ערב? לא הגזמנו?"

איך זה ייגמר לדעתך?

"נו, איך? יגרשו קצת. כמה מאות. בינתיים ייכנסו עוד. הרוב הגדול יישארו כאן. נצטרך לבנות להם מחנות בדרום. ככה עושים גם באירופה. אין דרך אחרת, אין מדינה שלישית שמוכנה לקלוט. הדרך היא לבנות מחסומים בגבול. זה יצמצם את מספר המסתננים ב-50%. עד שהגדר תושלם".

כמה תוכלו לאכסן במחנות האלה?

"במקסימום, 20 אלף, בערך. זה אומר שעוד 50 אלף יישארו בתל אביב. אני מניח שבסוף יטילו עלי את המשימה. אני אסכים, אבל בתנאי אחד: שייתנו לי תקציבים לתת להם תנאים אנושיים. יהיו שם ילדים, יצטרכו פעוטונים, כיתות לימוד, מרפאות, מערכת תברואה, מה לא. אני אצטרך לפחות אלפיים סוהרים. אם זה לא יהיה אנושי, אני לא אהיה שם". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו