בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורה העצוב של וינוס, הילדה מדרום סודאן

עליזה אולמרט וסוזאן מובארק שיתפו לפני חמש שנים פעולה כדי להציל את וינוס הקטנה ולהביאה ארצה. כעת כלל לא בטוח שתעלה כאן לכיתה ד'

39תגובות

אלו היו אז ימים אחרים ורוח אחרת נשבה כאן. קבוצה של 14 פליטים מסודאן ניסתה להימלט ממצרים, אחרי שכ-30 פליטים ומבקשי מקלט, רבים מהם סודאנים, נהרגו בקהיר בעת פיזור הפגנה. הקבוצה נתקלה בכוח מצרי בגבול. החיילים המצרים פתחו באש, הסודאנים נמלטו בבהלה ורק חלקם הצליח להיכנס לישראל. למרבה הזוועה התחוור לקיקונגה, אחת הנמלטות, כי בתה הפעוטה, וינוס, שנשארה בידי קרוב משפחה, נתפשה על ידי החיילים המצרים ואולצה להישאר במצרים. אביה של וינוס, באשיר, הצליח גם הוא לחצות את הגבול באותו יום לישראל, אבל בנפרד. וינוס היתה אז בת ארבע ורחמיהם של קציני צה"ל שלכדו את הוריה נכמרו עליהם והם החלו לפעול במרץ להצלת הבת.

באמצעות ארגון סיוע ישראלי, Israeli Flying Aid, החלה פעילות חובקת מדינות. רעיית ראש הממשלה אז, עליזה אולמרט, התגייסה לפעול וטילפנה מיד לרעיית נשיא מצרים, סוזאן מובארק, שגם היא התגייסה לפעולה. רק תודות לפעילותן של שתי הנשים הראשונות, זו של ישראל וזו של מצרים, ניצלו חייה של וינוס וכעבור כמה ימים היא הוחזרה לחיק הוריה בישראל.

ישראל התרגשה אז מאוד מהסיפור קורע הלב. אולמרט נפגשה עם הילדה האבודה מסודאן. תמונת השתיים, הילדה ומושיעתה, פורסמה בעיתונים והפרק החדש בחייה האומללים של המשפחה נראה מבטיח לרגע.

אלכס ליבק

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

חמש שנים עברו על וינוס. אולמרט היא כיום אשתו של ראש ממשלה לשעבר שעומד לדין, מובארק היא רעיית נשיא לשעבר שגוסס בכלא, ווינוס היא תלמידת כיתה ג' בבית הספר ביאליק בתל אביב, העלולה להיות מגורשת מישראל בכל רגע, כי הוריה הם מהגרים מדרום סודאן.

השבוע פגשנו את וינוס, ילדה יפה ששערה קלוע בצמות אפריקאיות, שהעברית היא שפתה הראשונה. אביה חושש לצאת מפתח ביתו, פן יילכד בידי ציידי המהגרים הישראלים. אמה חיה באילת, חוששת גם היא לגורלה, בשבוע שבו פתחה ישראל במצוד אכזרי על המהגרים מדרום סודאן. וינוס רוצה להישאר בישראל, כאן ביתה. היא אוהבת את המורה דורית. אביה לא רוצה לעזוב כל עוד תביעתו לפיצויים ממעסיקו, בגין תאונת עבודה קשה שעבר כאן, תלויה ועומדת בבית המשפט. איש כנראה לא יתגייס עוד לעזור להם.

נפגשנו אתם בדירת המסתור המרופטת שלהם בשולי התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. נתניהו על הקיר: תמונה ממלכתית של ראש הממשלה, שחולקה בראש השנה או ביום העצמאות לקוראי עיתון נפוץ מטעם חברת דלק משגשגת, היא הקישוט היחיד כמעט התלוי על הקיר. באשיר תלה אותה בגאווה בסלון דירתו כי האמין שאם נתניהו ייבחר, הוא יוכל להישאר לחיות בישראל. אבל זה היה מזמן, נתניהו נבחר ובאשיר פוחד עכשיו לגורלו ולגורל בתו. "נתניהו ניצח ואנחנו הפסדנו", הוא אומר בעצב, רק התמונה עוד מחייכת מהקיר. גם גדולי המסיתים לגירוש המהגרים צריכים להאזין לסיפורו: פעם, בישראל מעט אחרת, פעלה רעיית ראש הממשלה להצלת בתו. עכשיו אומרת ישראל לגרשם.

השלט במשעול הצר שמוביל לחדר המדרגות של ביתם מלמד שממול שוכנים משרדי ארגון שמטפל בניצולי שואה. המדרגות היורדות למרתף מובילות לכנסייה מאולתרת. ההוראות לקוד הכניסה לבית הדירות הן באנגלית בלבד. כאן גרים רק זרים. הטלוויזיה בדירתם מכוונת על סרט טבע אפריקאי באל-ג'זירה, ג'ירפות, סוואנה וגמלים. כאן ביתם. דירת שני חדרים דלת ריהוט, שבה מתגורר האב עם בתו ועוד שני מהגרים מצפון סודאן. קיקונגו חיה באילת בנפרד ווינוס היטלטלה במשך השנים בין הוריה. בני הזוג הכירו בקהיר, שם גם נולדה בתם.

באשיר נולד בוואו (Wau) בדרום סודאן לפני 33 שנים. אביו היה איכר. לפני שלושה חודשים מת האב. בנו לא פגש אותו מאז שנת 1999. מלחמה אכזרית ניטשה אז באזור, בית הספר נסגר ובאשיר נאלץ לעבור לבדו למחוז אחר במזרח סודאן, להשלים את לימודי התיכון שלו. אחרי שסיים את בית הספר, נמלט לקהיר. שמונה שנים חי בה, בשכונת מוהנדסין, משמש מורה בבית ספר לפליטי סודאן, עד שפרצו המהומות בכיכר מוסטפא מחמוד בעיר, שנהרגו בהן כ-30 פליטים ועשרות הוכו ונעצרו.

באשיר, שהיה פעיל בקהילת הפליטים מסודאן, הרגיש שחייו בסכנה, שעליו להימלט ממצרים. הוא כבר חי אז בנפרד מקיקונגו. אבל עכשיו באשיר אומר שהוא כאן בגלל אשתו: זה היה הרעיון שלה להימלט לישראל. יום אחד סיפרו לו מכרים שאשתו נמצאת בסיני, בדרכה לגבול עם ישראל, יחד עם בתם, וכי חייהן בסכנה לאחר שחיילים מצרים פתחו עליהן באש. באשיר עזב הכל ומיהר בעקבות אשתו ובתו.

כשהגיע בשעת לילה מאוחרת לאל עריש, אמרו לו הבדואים שהשתיים כבר חצו את הגבול לישראל. זה היה שקר. הבדואים, הוא אומר, אילצו אותו לחצות את הגבול ותבעו ממנו 1,000 דולר. לבאשיר היו רק 300 דולרים והטלפון הנייד שלו, אותם מסר לבדואים. בסופו של דבר חצה באשיר את הגבול יום לפני אשתו. אז נודע לו שווינוס נותרה מאחור. ארבעה ימים מורטי עצבים עברו על ההורים, עד שווינוס, בת ארבע אז, חולצה בשלום והגיעה בוכייה לאילת.

תחילה גרה המשפחה בבית מלון נטוש בעיר, אחר כך שבו ונפרדו: באשיר עבר עם בתו לתל אביב וקיקונגו נותרה באילת. באשיר רשם את וינוס לגן ילדים בנווה שאנן, מצא דירה ועבודה. מדי כמה חודשים עברה וינוס לאילת, לאמה. ב-28 באוקטובר 2010 נפל שולחן ברזל גדול על רגלו של באשיר במסגרייה שבה עבד בבת ים, ורגלו רוסקה. מאז הוא נכה. הוא קיבל קצבה חד פעמית מהביטוח הלאומי, כנכה תאונת עבודה. התביעה שהגיש נגד המעסיק וחברת הביטוח שלו מתבררת עדיין בבית המשפט השלום בתל אביב.

באשיר לא יכול לעבוד מאז. בשנים האחרונות וינוס גרה אתו. השבוע לא חדל הטלפון שלו לצרצר: עשרות דרום סודאנים מפוחדים מצלצלים לשאול מה עליהם לעשות. באשיר לא יודע מה להשיב להם. הוא נחוש להישאר כאן עד שימוצו ההליכים המשפטיים שלו נגד מעסיקו. הוא יודע שאם יעזוב, לא יראה את הפיצויים לעולם. הוא אומר שבכל מדינה, גם באפריקה, לא מגרשים אדם המצוי באמצע הליכים משפטיים. יש לו בתיקו אישור מבית המשפט על הגשת התביעה ומכתב מ"מוקד לסיוע לעובדים זרים" שמבקש שלא לגרשו. במחול הציד המתוקשר שהחל השבוע לא בטוח שיהיה די בזה.

אל הדירה נכנס ג'סטין בירה, חברו בן ה-30 של באשיר, דרום סודאני צנום, גבה קומה וחייכן שמדבר עברית שוטפת. הוא כבר נרשם ל"גירוש מרצון". ביום ראשון יבוא אוטובוס לתחנה הישנה ויאסוף אותו הישר לשדה התעופה בן גוריון, בדרכו למולדתו, שלא בה היה 15 שנים. בישראל הוא חי חמש שנים. ג'סטין בא עכשיו לפנות אין-ספור שקי פלסטיק עמוסי בקבוקים ופחיות למחזור, שאסף ושמר בבית חברו כדי למכור אותם לסוחר ערבי ישראלי תמורת 230 שקלים. הוא אומר שזה הכסף היחיד שיש לו לקחת למולדתו, זולת המענק שהובטח לו ממשרד הפנים תמורת עזיבתו מרצון. אפילו כסף למסיבת פרידה לחבריו הרבים כאן לא נותר לו.

"המדינה אומרת לי 'לא - זה מספיק לי כדי לעזוב'", אומר ג'סטין. "אני עוזב. אחזור לוואו. אני לא יודע מה אעשה שם, אבל אני שמח לחזור הביתה". מחר, שבת, ילך ג'סטין לכנסיית אנטוניוס הקדוש ביפו, ויישא תפילה למען עתידו הלוט בערפל.

הוא הביא ארבע תמונות ונרשם במשרד הפנים לגירושו. עופר ממשרד הפנים אמר לו שאם ייעצר - שיטלפן אליו. מה תזכור מישראל? "אני אזכור בן אדם אחד. את דודי, שעבד אתי במלון", הוא אומר, "הוא לימד אותי את העבודה. מכל הלב הוא לימד אותי את העבודה". ג'סטין עבר יחד עם דודי ממלון למלון בתל אביב: בסיטי-טאואר, בקרלטון וגם בפלאזה, עבד במטבחיהם ונפשו נקשרה בנפש דודי. את מספר הטלפון של דודי הוא יודע בעל פה ואומר שימשיך להיות אתו בקשר גם מדרום סודאן. בסוף השבוע יילך להיפרד ממנו.

באשיר מאזין לדברים, פניו מטה. הוא נמצא במקום אחר מזה של ג'סטין, שהשלים עם גירושו. באשיר כועס על המדינה שאומרת לגרשו באמצע הליך משפטי. "אני מוכן לעזוב, אבל קודם אני רוצה לקבל את הפיצויים שלי. זה נורמלי להוציא זרים אחרי תקופה מסוימת, אבל למה צריך כך להפחיד את האנשים ולצוד אותם כמו חיות? יש ביניהם כאלו שלא קיבלו את שכרם, אז למה לגרש אותם ככה? למה צדים אנשים ברחובות כאילו הם פושעים? יש כבר שלוש טיסות של אנשים שמוכנים לעזוב, גם אותם צדים עכשיו ברחובות ועוצרים אותם. למה? מה עשינו? אנחנו פושעים? הרגנו מישהו?"

ג'סטין אומר שהדרום סודאנים בלאו הכי לא התכוונו להישאר כאן עוד הרבה זמן. הדרום סודאנים תמיד חוזרים הביתה, הוא אומר, אפילו כאלו שיש להם אזרחות אמריקאית. "מי מבין אותנו פה? רק החבר שלי, דודי".

באשיר אומר שלא יתחבא לאורך ימים, אפילו שהבוקר חשש לצאת לקדם את פנינו ברחוב. "אם יתפסו אותי ויעצרו אותי אני אראה להם שאני באמצע משפט. מה הבעיה, אני רוצה לשאול, למה הלחץ הזה? יש אולי אפריקאים שמוכנים לחיות ככה, אבל לא הדרום סודאנים, אז למה אתם מתנהגים דווקא אלינו ככה.

"לי יש בעיה מיוחדת וישראל מנסה לרמות אותי. אומרים לי שאסע ואנהל את המשפט משם, שבית המשפט יזמין אותי לבוא מדרום סודאן להעיד. זה מגוחך וזה שקר. אפילו הבת שלי, שרוצה להישאר כאן, אומרת לי לפעמים: 'בוא נעזוב. אם ככה מתנהגים אלינו כאן, אסור לנו להישאר'. האם יש מישהו שמוכן להקשיב לי? עבדתי כאן ורגלי רוסקה. אז למה לא נותנים לי את זכויותי? זה לא אנושי. אפילו באפריקה היו מתנהגים אחרת ופותרים לי את הבעיה קודם".

ג'סטין גמר בינתיים לפנות את שקי הבקבוקים והפחיות למחזור ופנה ללכת. לא נראה אותו עוד. לפנות ערב חוזרת וינוס מבית הספר. היא אומרת שהמורה דורית קצת קשוחה, כל בית הספר מפחד ממנה, אבל לא היא. היא לא פוחדת מדורית, היא מורתה האהובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו