בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לקראת הכרעה בארץ הנילוס

נביא הזעם מקהיר: ישראל צריכה להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר

מצרים היא כבר ארץ איסלאמית ותוניסיה דומה יותר ויותר לאפגניסטאן. ראיון עם מגדי כריסטיאנו עלאם, יליד קהיר שהתנצר והפך לחבר בפרלמנט האירופי

123תגובות

מגדי כריסטיאנו עלאם, חתן פרס דן דוד לשנת 2006, הוא ככל הנראה הסניגור הטוב ביותר שיש לישראל בפרלמנט האירופי בימים אלה. הוא גם אחד ממקטרגיו הבוטים ביותר של האיסלאם הקיצוני ביבשת.

זה קרוב לעשור שהפוליטיקאי האיטלקי ממוצא מצרי מתייצב לימין מדינת היהודים מעל כל במה, רואה בה מעוז קדמי בחזית המאבק במה שהוא מכנה איום הטרור האיסלאמי על הציוויליזציה המערבית ומביע דאגה עמוקה מהתמורות המהפכניות בעולם הערבי ומהתחזקות הזרמים הדתיים בו. "לא למדנו כלום מההיסטוריה", הוא אומר על לקחי המהפכה האיסלאמית באיראן. באשמה לכך נושא לדעתו המערב.

בשבוע שעבר בא עלאם לביקור פרטי חטוף בישראל, לרגל הבכורה העולמית של "דוד", יצירה מוסיקלית שחיברה המנצחת נילי הרפז על פי שיר שהוא עצמו כתב ב-2007 לכבוד הולדת בן זקוניו, דווידה; באותה הזדמנות השתתף בקבלת הפנים השנתית לרגל חג הרפובליקה האיטלקית, שהתקיימה בבית השגריר לואיג'י מטיולו ברמת גן, בנוכחות שר החינוך, גדעון סער, והתפנה לשיחה עם "הארץ".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

עלאם, גבר נעים הליכות, צנום ומאופק, אינו דמות אופיינית בנוף הפוליטי של איטליה. האינטלקטואל בן ה-60, הנראה צעיר בהרבה מגילו, נולד וגדל במצרים למשפחה מוסלמית והגיע לאיטליה בצעירותו. עם השנים הפך לעיתונאי ולסופר, הרבה לעסוק בענייני המזרח התיכון ובעשור האחרון היה אחד הקולות הרמים ביותר באירופה שהביעו תמיכה בישראל והוקיעו את הטרור האיסלאמי. בגלל עמדות אלה גזר עליו החמאס דין מוות בשנת 2002. מאז הוא מוקף מאבטחים 24 שעות ביממה ומנוע מלשוב ולבקר בארץ הולדתו, מצרים. "זה הרע במיעוטו בשביל להמשיך ולהביע בחופשיות את דעתי", הוא אומר.

עלאם ביקר בישראל בשבוע שבו חרץ בית המשפט המצרי את דינו של חוסני מובארק: מאסר עולם. ההחלטה עוררה גל מחאה מחודש של ההמונים, הדורשים להעלות את הנשיא המודח לגרדום. הפוליטיקאי האיטלקי מצר על גזר הדין. לדבריו, ההחלטה "אינה הומנית ואינה מתחשבת במעמדו, בגילו ובמצב בריאותו הקשה" של מובארק. גזר הדין, הוא מוסיף, אינו לכבוד למצרים והציוויליזציה שלה, וגם לא לכבודו של המערב שנטש את בעל בריתו.

לדבריו, הפסיקה במשפטו של מובארק היא "עוד סימן לתהליך הברבריות המתהווה היום בתוככי המדינה", שכבר הפכה לאיסלאמית. "לאחים המוסלמים ולסלפים יש עכשיו רוב מוחלט בפרלמנט וקרוב לוודאי שמועמד האחים המוסלמים לנשיאות, מוחמד מורסי, גם יהיה הנשיא הבא". מורת הרוח הציבורית שעורר גזר הדין של מובארק מגבירה, להערכתו, את הסיכוי שמורסי יגבר מחרתיים, בסיבוב הבחירות השני, על יריבו אחמד שאפיק, המועמד החילוני שהיה שר בממשלת מובארק. "מורסי הבטיח שכאשר ייבחר יקיים מחדש את כל המשפטים נגד ההנהגה הישנה; אבל גם בלי זה ניצחונו מובטח", פוסק עלאם בכובד ראש.

עלאם חרד לגורלה של מצרים, חרד לשלומם של כ-10 מיליון הנוצרים הקופטים במדינה, שלדבריו כבר חווים "טיהור אתני של ממש", חרד לזכויות האזרח ובעיקר לזכויות האשה, "שמעמדה נעשה נחות יותר ויותר"; וחרד כמובן לגורל הסכם השלום עם ישראל, שהאחים המוסלמים התחייבו להעמיד למשאל עם.

יתרה מזו, אומר עלאם הנשמע כנביא זעם, על רקע התמורות האזוריות והאיום הגרעיני האיראני, ישראל צריכה להתכונן לגרוע מכל. "האפשרות שישראל תהיה מוקפת במשטרים איסלאמיים, כפי שעלול לקרות אם גם סוריה וירדן יהיו חלק מהתהליך, היא איום קיומי מבחינתה", הוא מתריע. "אלה שבונים את האסטרטגיה שלהם על הקוראן והאיסלאם, מטפחים שנאה ונחישות להשמיד את היהודים ולחסל פיסית את ישראל".

את תמיכתו הגורפת במדינת היהודים הביע בספר שפירסם ב-2007, הנושא את הכותרת הפרובוקטיבית "תחי ישראל, מאידיאולוגיית המוות אל תרבות החיים" (יצא לאור בישראל בהוצאת מטר. מאיטלקית: לאה סגמן). בספר, שהיה לרב מכר, יוצר עלאם זיקה ישירה בין ההתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, לבין טיפוח פולחן המוות באיסלאם הקיצוני והכחשת ערך קדושת החיים.

תרבות המוות

לא תמיד הוא החזיק בהשקפה הזאת. ב-1972, כשבא ללימודים באיטליה, הוא היה מעריץ של נשיא מצרים לשעבר גמל עבד אל-נאצר, ושל מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, וחסיד נלהב של העניין הפלסטיני. הוא ראה בישראל ישות תוקפנית וקולוניאלית והאמין שהאיסלאם היא דת מתונה, שערכיה עולים בקנה אחד עם ערכי המערב. אך בהדרגה חלה תפנית. היא הבשילה בראשית העשור הקודם, בעקבות התקפות הטרור בארצות הברית ופיגועי החמאס נגד ישראל, שאותם גינה נחרצות. את השקפת החמאס כינה "תרבות המוות".

בראשית שנות האלפיים הוא סינגר עדיין על דת האיסלאם וטען שהאלימות אינה טבועה בד-נ-א שלה. עמדה זו באה לביטוי בין היתר במכתב גלוי לעמיתתו אוריאנה פלאצ'י, שפירסם ב-2005 בספרו "לנצח את הפחד". פלאצ'י, "כריסטיאן אמנפור" של שנות ה-70, תקפה בספריה את האיסלאם. במכתבו לפלאצ'י, שמתה מסרטן ב-2006, הוקיע "את הפחד מהאיסלאם ומהמוסלמים המצטיירים כגיס חמישי שתול במערב" ואת הצגת האיסלאם כ"דת מונוליטית בעלת נפש אינטגרליסטית".

היום הוא סבור אחרת. יש מוסלמים מתונים, הוא אומר, אבל האיסלאם אינו דת מתונה. "האיסלאם", הוא אומר, "היא דת אלימה". לפני ארבע שנים השלים את הדרך ונפרד סופית מהדת שלתוכה נולד: הוא התנצר והוסיף לשמו הפרטי הערבי, מגדי, גם שם פרטי איטלקי, כריסטיאנו, הנוצרי.

את טקס ההטבלה, שמשך התעניינות תקשורתית רבה, ערך האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא בחג הפסחא של 2008. "זאת היתה בחירה רדיקלית. זה היה היום המאושר בחיי", אמר עלאם ל"הארץ" בשעתו. היום הוא עונד לצווארו תליון עם צלב. לאחר התנצרותו הואשם בכפירה בארץ הולדתו וקשריו עם מצרים נותקו.

עלאם, נשוי ואב לשלושה ילדים, בני חמש, 28 ו-32, נולד בקהיר ב-1952. כשהיה בן 20 נסע ללמוד באיטליה ואחרי שהשלים תואר בסוציולוגיה באוניברסיטת לה ספיינצה ברומא, השתקע בה. הוא עבד כעיתונאי בשני עיתוני שמאל, "ל'אוניטה" ו"לה רפובליקה", וב-2003 התמנה לסגן עורך העיתון המוביל "קוריירה דלה סרה". הוא עזב משרה זאת לפני שלוש שנים, אז הצטרף לפוליטיקה וייסד את תנועת Io amo l'Italia (אני אוהב את איטליה, כשם ספר שכתב). התנועה פונה לחוגים שמרניים וקתוליים מתונים, במרכז המפה הפוליטית. ב-2009 נבחר לפרלמנט האירופי כמועמד עצמאי ברשימת המפלגה הנוצרית-דמוקרטית האיטלקית UDC.

משימתו באיחוד האירופי, הוא אומר, "היא לתרום לגיבוש רוח אירופית שתהיה נאמנה לאמת ההיסטורית של שורשיה היהודו-נוצריים, לערכי כבוד האדם וחופש הבחירה ומעל הכל לערך החיים עצמם".

עלאם קובל על כך שהאיחוד האירופי לא פעל עד כה כגוף אחד כדי להתמודד עם ההגירה ההמונית מאפריקה, תופעה שעושה לאחרונה כותרות גם בישראל ושממדיה באירופה גדולים בהרבה. "לא יעלה על הדעת שאירופה תקלוט עשרות מיליוני בני אדם הנמלטים מאפריקה בגלל סכסוכים פנימיים, רעב, עוני או אבטלה", הוא אומר. "הפתרון היחיד הוא שאנחנו, האירופים, נלך לאפריקה ונביא אליה ידע והכשרה מקצועית, לא כסף, כדי לתת להמוני הצעירים המובטלים כלים לחולל קדמה ופיתוח ביבשת עשירה במשאבי טבע ובחומרי גלם כמו אפריקה". למרבה הצער, הוא אומר, אירופה לא גיבשה מדיניות של שיתוף פעולה בתחום זה, כשם שלא עיצבה מדיניות משותפת בכל הנוגע להגירה ולאינטגרציה של רבבות הפליטים.

הבשלה

חבר הפרלמנט האירופי אינו שותף לאופטימיות הרווחת במערב בדבר ההשלכות הדמוקרטיות של מה שמכונה "האביב הערבי" וחושש מהתגברותן של מגמות קיצוניות. תוניסיה, שבה החלה ההתקוממות העממית נגד המשטרים הרודניים במדינות ערב, "דומה היום יותר לאפגניסטאן של הטליבאן מאשר לחברה החילונית והמתונה שתמיד היתה שם", אומר עלאם. "בשכונות רבות בעיר הבירה חוקי המדינה פינו את מקומם לחוקי הקוראן, וכבר התחילו לגדוע את ידי הגנבים".

האחריות לתמורות אלה רובצת, לדבריו, על מדינות המערב. "זוהי המערכה השנייה באסטרטגיה זדונית שגיבשו ב-2006 מנהיגי ארה"ב ובריטניה, ג'ורג' בוש וטוני בלייר, שצידדו בחוגי האחים המוסלמים כדי להילחם בטרור של אל-קאעדה, שאותו לא הצליחו להכניע באפגניסטאן ובעיראק", טוען עלאם.

אסטרטגיה זו מגיעה היום לכדי הבשלה, הוא מוסיף, עם עלייתם לשלטון של זרמים קיצוניים כמו האחים המוסלמים והסלפים באזור כולו, ממרוקו ועד תימן, שארגון אל-קאעדה שולט עתה בחלק משטחה. "המערב השלה את עצמו שכדי לקיים את הביטחון הפנימי בתוך גבולותיו, הוא יכול להקריב את החוף הדרומי והמזרחי של הים התיכון לאיסלאמים; הוא נהג כאילו הבחירות החופשיות הן חזות הכל בדמוקרטיה, אבל שכח שגם היטלר עלה לשלטון בבחירות חופשיות". המערב, הוא מאשים, אחראי לפשע של ממש.

את החלטת ארה"ב ומדינות אירופה להפנות עורף לשליטים ערבים שבהם תמכו במשך עשרות שנים, ושעד אז ראו בהם מנהיגים חילונים ומתונים, חומה בצורה נגד התפשטות האיסלאם הקיצוני, הוא מכנה "מחפירה". "האמריקאים והאירופים התייצבו בן לילה לימין מתנגדיהם, שביודעין או לא תומרנו בידי חוגים איסלאמיים שתכליתם המוצהרת היא להחיל את חוקי השריעה, הסותרים את זכויות האדם הבסיסיות", הוא אומר. "המערב לא היה אמין אז, כשתמך בהם בלי סייג ולא דרש מהם לכבד זכויות אדם, אבל היום, כשהוא תומך בעליל במתנגדי הדמוקרטיה וזכויות האדם, הוא לא אמין שבעתיים".

שום לקח לא נלמד מההיסטוריה, הוא אומר, דבר לא נלמד מהניסיון האיראני ומהמעבר משלטון השאה לרפובליקה האיסלאמית של האייתוללה חומייני, שהמיט אסון על המדינה. "קרוב לוודאי שלפני שנראה איזו קרן אור יהיה עלינו לגעת בקרקעית", מוסיף עלאם.

הוא מקווה שיצליח לתת ביטוי לעמדותיו גם בפוליטיקה האיטלקית. לפני ימים אחדים הכריז עלאם רשמית על כוונתו להתמודד בבחירות לפרלמנט האיטלקי ב-2013. Io Amo L'Italia, נאמר בהודעה שפירסם, חותרת להיות "אלטרנטיבה לרודנות הכלכלית של ממשלת מריו מונטי, למנגנון המפלגתי התומך בו ולאופוזיציה הדמגוגית שתורמת להרס המדינה". אם יצליח במשימתו השאפתנית, תזכה ישראל לידיד נאמן בבית הנבחרים של איטליה, אבל תאבד מליץ יושר בפרלמנט האירופי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו