בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוחות של פטקין

לפני 30 שנה הגיע יזהר פטקין לניו יורק כשבידו רק פתק המלצה מיצחק דנציגר. עד מהרה הזניק קריירה מטאורית והציג במיטב המוזיאונים בעולם. כעת הוא שב לישראל עם "מסת הרפאים" - תערוכה מקיפה שבמרכזה סוגיית משבר הדימוי הציורי בעידן הווידיאו ארט. את הפתרון המפתיע, לפי פטקין, מוצאים דווקא ביהדות

תגובות

כשחיוך נסוך על פניו, יזהר פטקין נע בין שישה חללי התצוגה של אולם מאירהוף בבניין הראשי של מוזיאון תל אביב, שם תיפתח ב-21 בחודש "מסת הרפאים" - תערוכה מקיפה, המכילה למעלה מ-100 עבודות שהוא ואלן גינתון, האוצרת, עמלים על תלייתן. זו לא רטרוספקטיבה; עוד לא - מדגיש פטקין בן ה-57 - זו סקירת ביניים שמאורגנת באופן תמטי, עם דגש על הפרויקטים שיצר בעשור האחרון לצד עבודות מכוננות מוקדמות יותר.

התערוכה משרטטת שני נתיבים מרכזיים בקריירה הניו-יורקית בת 30 השנה של פטקין, ומתמקדת במשבר של פיזיות הדימוי בציור ובמדיות הייצוגיות בעידן הקולנוע, וגם בכוחה של העיר הגלובלית.

מאז נחת בתל אביב לפני כחודש, פטקין לא נח לרגע. שבוע לפני הפתיחה הוא תזזיתי וישן לא יותר מארבע שעות בלילה. בין שאר פעילויותיו, הוא מבקר אחת לשבוע במוזיאון הפתוח בגן התעשייה בתפן, שם תתקיים ב-23 בחודש פתיחה של פלג נוסף של התערוכה באצירת רותי אופק. בשנה הבאה, תנדוד התערוכה ל"מאס מוקה", המוזיאון לאמנות עכשווית של מסצ'וסטס.

זו הפעם הראשונה שבה הוא רואה כהלכה את ציורי הווילונות השקופים שעליהם טרח במשך עשור. הציורים, שהוצבו במרכז התערוכה במוזיאון תל אביב, הם פרי עבודתו המשותפת עם המשורר הקשמירי הגולה אגא שאהיד עלי, שמת מסרטן ב-2001. הקשר המקצועי בין השניים התפתח לידידות, וראשיתו בפרויקט שבו החליטו שהמפגש בין המוסלמי והיהודי יתמקד ברעלה ובהינומה, בווילון או במסך. שיאו של הפרויקט, "איומים מוסווים" שמו, היה בעבודה "מסת הרפאים".

"אף פעם לא ראיתי אותם תלויים בחלל פתוח ונקי ומוארים כהלכה", אומר כעת פטקין. "עכשיו, כשהם מוצגים בחללי המוזיאון, אני נורא מתרגש מהייחודיות של התערוכה".

ינאי יחיאל

בפגישתי עמו, פטקין עובר מחלל לחלל, מראה לי ומסביר. הוא מדמה את התרגשותו לזו של טבח. "כשאני גומר לבשל, אני נותן את הציור לאורחים. זה כבר מחוץ לידיים שלי ואין לי יותר עניין בזה. עם זאת, זו התערוכה הכי מרגשת בחיים שלי כי זה פה בתל אביב וזה לא היה פשוט".

לפני כמה שנים התחלתם לדבר במוזיאון תל אביב על התערוכה?

"לו היו לי יותר אצבעות... התחלנו לדבר על כך לפני 16 שנה, ואז דובר על הבאת העבודות המובילות שלי מהאספנים הגדולים וממוזיאונים כמו גוגנהיים ומומה בניו יורק. לפני כארבע שנים, כשהתערוכה הבשילה, אמרתי למוטי עומר ולאלן גינתון שאני כבר במקום אחר".

שמחת התלייה מהווה אפוא פיצוי על הציפייה הארוכה ועל עשר שנות הבדידות בסטודיו, אך היא לא מבלבלת את פטקין, שניחן במידה ראויה של אירוניה עצמית. הוא יודע שדינן של חגיגות לחלוף כמשב רוח נדיר ביולי-אוגוסט. "את מכירה את השיר ‘איז ד'אט אול ד'ר איז', בביצוע של סנדרה ברנרד? אחרי הסקס הראשון שלך אתה תוהה: ‘איז ד'אט אול ד'ר איז?' וכך הלאה, ובינתיים החיים עוברים. בפעם הראשונה נפתחת מעין רטרוספקטיבה שלי ואני אעמוד בכניסה ואראה מי נכנס למוזיאון תל אביב, ואשאל את עצמי: ‘איז ד'אט אול ד'ר איז?'"

למה בעצם אתה מצפה?

"אולי הייתי צריך להיות חקלאי שחי בהרמוניה עם הטבע. הרגעים הכי טובים הם כשאתה לא מפחד למות. לדעת איך למות טוב זה כישרון".

אתה רוצה גם לביים את מותך?

"בהחלט. הולי סלומון, הגלריסטית שלי, שהיתה אישיות חשובה בחיי ומלאה בהברקות, ביקשה לפני מותה שאתרום את גופה למוזיאון מומה בניו יורק. ‘למה שהם ירצו את זה?' שאלתי, והיא אמרה: ‘תשים את הגופה בתוך מכשיר טלוויזיה ותאמר להם שזה וידיאו ארט וסוף סוף אהיה במומה.

"אחת הבקשות האחרונות שלה היתה שלא יחלקו כרטיסי ביקור במהלך ההלוויה שלה. אתה מת פעם אחת בחיים. בזמנו, מוטי עומר ביקש שאעשה פסל לגן הפסלים במוזיאון תל אביב. הצעתי לו שהוא ייתן לי חלקת קבר ויהיה שם ספסל ישיבה ועליו שמי, תאריכי הלידה והפטירה, ואני אהיה בפנים. עומר אמר לי לחשוב על משהו אחר, ואז הצעתי שנעשה אבן מצבה לחז"ל. טוב, לא הגענו רחוק עם זה".

הצ'לו הוא הנשק

הפגישה בינינו התקיימה במוזיאון תל אביב, בשעת לילה. הכנסנו שני כיסאות פלסטיק לאחד החללים, הסתפקנו במסטיק מנטה לכיבוד ומבלי משים חלפו להן למעלה מארבע שעות.

מסביב הקיפה אותנו העבודה "כינורות" מ-2006: וילונות טול צחורים, מהמסד עד הטפחות, כמסכי קולנוע עצומים המכסים את כותלי החדר. על הווילונות השקופים הוטבעו דימויים , סיפורים וזיכרונות, כשהמבקרים בתערוכה אמורם לצוד את הדימויים שבינות לקפלי הטול המצוירים.

כבר במבט הראשון ב"כינורות" ניתן לעמוד על הדרמה שפטקין "מגולל". על הקיר האחד מצויר פבלו קזאלס. הצ'לן והמלחין הקטאלני קד קידה בתום הקונצרט שנתן ב-61' ב"חדר המזרחי" בבית הלבן בנוכחות הנשיא קנדי, רעייתו ומוזמנים. במבט ראשון, עולה השאלה מדוע קזאלס עומד בגבו לנשיא ולאורחיו? ואז מבחינים שפטקין צייר על הרצפה יונים. תזכורת ל"שירת הציפורים" - שיר העם הקטלוני שקזאלס ביצע כהדרן בקונצרטים שלו במחאה על הדיקטטורה של הגנרל פרנקו.

בכך שקזאלס מפנה את גבו למכובדים, הנשיא קנדי והפמליה שלו ניצבים נוכח "משחק זירת מלחמה" (ביטוי של ההוגה הצבאי קרל פון קלאוזביץ) ומעומתים עם מראות של הרס, מוות ופליטים במנוסה. "אחד המשפטים הידועים של קזאלס היה ‘הצ'לו שלי הוא הנשק שלי'", אומר פטקין, "הציור שלי הוא פעולה של אמן שלא צריך לעשות יותר מהאמנות שלו כדי להגיד הרבה מעבר למצויר.

"הדימויים מתחברים לסיפור שלנו, הישראלים והפלסטינים. קנדי ואורחיו מסתכלים על גן שנראה כגני הטילרי בפאריס, או שאלה העצים ליד בית סבי שבנתניה, שם לפי השמועה תלו אנשי האצ"ל ב-47' את הסרג'נטים הבריטים כגמול על תלייתם של שלושה מאנשיהם. נראית שם כרכרה עם פליטים, וגדודי צבאות רפאים ועוד. כל זה חוזר ונכנס לבית הלבן".

"כינורות" היא אחת העבודות המוקדמות בפרויקט הווילונות של פטקין, והיא מבוססת על שיר של מחמוד דרוויש, שאותו עיבד לאנגלית המשורר הקשמירי-אמריקאי אגא שאהיד עלי לבקשת אדוארד סעיד. שאהיד ופטקין עבדו יחד, כאמור, ופטקין עיבד את פואמות הנדודים של שאהיד לשפה הציורית, כאשר כמה מחדרי הווילונות בתערוכה הם יצירות מעובדות לשיריו. "המילה ויולינס (כינורות) חוזרת פעמים כה רבות בעיבוד של שאהיד לשיר של דרוויש, עד שהיא מתחילה להישמע כמו ויולנס (אלימות). כשהייתי צריך לעבד את השיר לציור ויזואלי, הייתי צריך להמציא דימויים שלא היו בשיר".

מה זה אומר מבחינת תהליכי העבודה?

"בגילי המופלג כבר יש לי אוצר מילים משלי ושחקנים שמככבים באנסמבל הציורי שלי, שבאמצעותו אני מספר סיפורים. אם צריך, אני מביא דימויים חדשים וזה כמעט כמו מילון. הדימויים הפיגורטיביים והחומרים מסתובבים בציורים שלי כשחקנים שווי ערך. כמו למשל הכיסא הריק - כיסא רפאים, שהופיע בציור בוסר משנת הלימודים האחרונה שלי בבית הספר לאמנות, קורקורן, בוושינגטון.

"שמו ‘ציור רפאים, 1978', הוא נכלל בתערוכה, ואני מצולם בו לבוש בשחור, יושב על כיסא לבן. את הכיסא ציירתי על הגוף שלי בלבן, וכך הפכתי הן את הכיסא והן את עצמי לרוחות רפאים".

מה פתאום אתה מצייר על טול?

"הטול הוא הבד שלי והוא אריג פתוח ונושם, ויש בו את כל המיתוסים שקשורים הן במקורות שלי ביהדות, והן באכזבות ובאשליות שלי. פעם, כשהיו בתי קולנוע, המסך היה נפתח ובו בזמן היו מתחילים להקרין את הסרט. הרגע הזה בשבילי, כילד, היה מופלא, כי התמונה כבר נכחה והמסך עדיין היה בתנועה. הדימוי, שהיה חסר משקל פיזי וחסר גוף, נחרת היטב בזיכרוני. הוא מין אובייקט-לא אובייקט חסר משקל, שקשור להוויה שלנו כיהודים - אנשים שיש להם רעיונות בלי גוף.

"אולי אפשר להפסיק להגיד ‘יהודי' ולדבר על ההבדל בין איקונוקלסטי ואיקוני, שזו בעיה מרכזית בציור. מאז מרסל דושאן, מהות הציור היתה לבעיה המרכזית באמנות, שכל צייר רציני חייב להיאבק בה, כי הוא לא יכול להמשיך למרוח שמן על בד.

"הפתרון של וידיאו ארט בלא התייחסות בכלל לציור הוא בעייתי בעיני. אני לא אומר לאף אחד מה לעשות, אבל אם אתה צייר - תתעסק בציור, ואם אתה פילוסוף - תתמקד בפילוסופיה. העבודות שהגענו אליהן היום בעולם האמנות הן אנקדוטליות ורחוקות מהשאלה למה בכלל יש ציור. לא יכולתי לוותר על הציור, והציורים על טול ועל מסכים, כמו חוויה קולנועית בלי ההקרנה, הפכו לפתרון שלי לשאלות הללו". העבודה על הטול דומה לרישום. פטקין מעלה דימוי למחשב ומפתח סדרה של דימויים בתהליך שדומה לאקט ציורי. בהמשך, המכונה מדפיסה את הדימוי על הטול.

מסע הווילונות של פטקין החל בצילום סנפ-שוט שהוא מצא ב-82' ברחוב במנהטן, ובו דימוי של כלה שחורה לבושה בשמלת כלה צחורה. הוא ראה בשלגייה השחורה "מטאפורה מטורפת", ובסטודיו הוא תלה וילון טול לבן והתיז צבע בספריי על שבלונה. לעבודה הוא קרא "הכלה המטאפורית", והמוטיב הזה שימש כנושא המרכזי של התערוכה הראשונה שלו כעבור שנה בגלריה מקצועית בניו יורק; היא תוצג גם בתערוכה בתל אביב.

בעיניו, הווילונות הם ציורים לכל דבר מעצם העובדה שמוטבעים בהם יעדיו כאמן לצד הנושאים והנראטיבים שמעסיקים אותו. הוא משתמש בהדפסה דיגיטלית בדיוק כשם שאמנים כג'ספר ג'ונס ואנדי וורהול השתמשו בסטנסיל ובדפוס רשת.

"תהליכי יצירתם של ציורי הווילונות דומים לבימוי קולנוע. הם החלו כאמור בתסריט או בכתבי השירה של אגא שאהיד עלי. למשל, התשתית הסיפורית של הווילון הפנורמי המוצג במוזיאון בתפן היו הציורים הקולוניאליים של הצייר ראובן רובין, כך שמבחינה זו מדובר בציור דוקומנטרי. בשלב השני, אני מלהק את הדימויים והשחקנים שבחלקם השתמשתי בעבודות מוקדמות. אחר כך אני ממציא מקום, במה וקונטקסט שמעמיק את הנראטיב הסיפורי.

"התהליך האינטנסיבי הזה של עריכת דימויים, חיפוש ויצירת ניואנסים שימלאו את מסכי הענק, לוקח חודשים. בניגוד לקולנוע, אני לא צריך להמציא התחלה, אמצע וסוף, כי אלה ציורים, והם גם חדרים בני ארבעה קירות, שמספרים סיפור ללא התחלה, או סוף. הם בתהליך תמידי של התהוות ונראים כהתרחשות של התפרקות. אני במאי של חלומות".

מדוע זה חייב הסתגרות במשך עשר שנים בסטודיו?

"ב-2002 היתה לי שנה איומה ונוראה שהפכה לי את החיים. מתו שישה אנשים יקרים לי וביניהם הגלריסטית שלי, הולי סלומון, שלה אני חייב את ראשית הקריירה שלי בניו יורק. גם אבי מת והאובדן שלו היה נורא. שוש קורמוש ובעלה, מאיר פרנקו, מתו, וגם אגא שאהיד עלי מת. כאילו הגיע לעיר רוצח סדרתי וחיסל את כולם. פשוט נשבר לי מעולם האמנות, מהשיחות הקטנות ומהפתיחות.

"המשכתי לעבוד וזה נמשך עשר שנים שבהן עשיתי את ציורי הווילונות ואת הבתולה והילד (2003-2012) - פסל שיוצר בבית החרושת הנודע לפורצלן סוור, שמוצג בתערוכה לראשונה ומתאר את הבתולה מריה המערסלת בחיקה בד ציור ריק, כשהיא יושבת על גבי ‘האהבה המאיימת', הפסל הנודע של אטיין-מוריס פאלקונה מהמאה ה-18, שגם הוא נוצר בפורצלן סוור. בנוסף, עשיתי את פסל הזכוכית, ‘חמורו של משיח', ואת הציורים מתוך הסדרה ‘גנים לעיר הגלובלית'. למזלי, אספנים ומוזיאונים המשיכו לעקוב אחר העבודות שלי ולא רעבתי ללחם, אבל את הדיאלוג עם עולם האמנות הפסקתי".

מה זה אומר?

"לא פתחתי כתב עת לאמנות במשך עשר שנים. התערוכות היחידות שעניינו אותי היו תערוכות היסטוריות במוזיאונים כמו מטרופוליטן בניו יורק ולובר בפאריס. זה לא אומר שלא קרו דברים מדהימים בעולם האמנות, אבל אני התנתקתי. כשהתערוכה שלי התחילה לזוז, נאלצתי לרדת מהסוס הגבוה שלי ולחזור לרמה מסוימת של תקשורת. גיליתי שהכל נשאר בדיוק כפי שהיה, רק שכולם הרבה יותר זקנים".

האסתטיקה של המוות

הציור הראשון שפטקין ראה בילדותו היה דיוקן של דודו, שמת ב-52' בתאונת אימונים בצה"ל כשהוא בן 18. פטקין, שנולד כשלוש שנים לאחר מות הדוד, קרוי על שמו. הוא נאלץ להתמודד הן עם היגון המשפחתי והן עם הקושי של בני המשפחה לבטא את שמו. "הייתי חסר שם עד גיל שלוש-ארבע", הוא אומר.

"אבי היה הבן הראשון של העיר נתניה ואחיו היה מראשוני ההרוגים בעיר. סבתי הזמינה פורטרט של הדוד. תארי לך בית ישראלי טיפוסי, ויש ציור אחד על הקיר ושם הציור כשמי. זו בעצם רוח הרפאים הראשונה בחיי. הפצע הראשון. אתה נולד ונושא עמך סיפור של מוות. אני והמשפחה התגברנו, אבל תחשבי כמה דורות של ישראלים ופלסטינים סוחבים משא מעיק דומה. במשך שנים נהרגים כאן צעירים בשני הצדדים ואת הפצעים הללו יסחבו בני משפחותיהם למשך דורות.

"מותו של דודי זוריק התקבע במשפחה, וכאמור, כשהייתי ילד היה להם קשה לקרוא לי בשמי. המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות היה חד מדי. רגע אחד צפירה ודממת האבל ורגע אחר כך רעשי התפוצצויות של זיקוקין דינור. זה מה שקורה בעבודות שלי: מעברים בין הפנים לחוץ, בין הטרגדיה לקומדיה, בין המציאות לאשליה. מבחינתי זה מין טירוף להפוך את האסתטיקה של המוות לאסתטיקה של חגיגות".

תערוכת הציורים בתל אביב נפתחת בציור הדיוקן של הדוד. האם זה אקט של פיוס עם רוח הרפאים?

"אם הבד הריק הוא הבד הבתולי, הדיוקן של הדוד, יזהר פטקין (1934-1952), הוא הציור הראשון. לקח לי 30 שנה לאזור אומץ לצייר אותו. אני חושב שאחרי שעשיתי את העבודה על אבא שלי, שהיה לי קשה לבצע אותה, יכולתי לצייר את דודי".

"אריק פטקין מרכז הסחר העולמי" (2006) הוא אחד הציורים העזים בתערוכה. האב, אריה פטקין, יליד 1930, היה, כאמור, הבן הראשון של נתניה. ב-2002 הוא מת מסרטן הריאות. הוריו, סבו וסבתו של יזהר באו לארץ מבלארוס והיו בין עשר המשפחות הראשונות שייסדו את נתניה. פטקין האב למד הנדסה בטכניון ונישא לדבורה אייזנמן, לבורנטית מירושלים.

בראיון קודם ("הארץ", 2002) סיפר פטקין איך כשלמד בתיכון, המורים התלוננו שהוא מוכשר אך לא טורח להשקיע. בתגובה, אביו אמר למחנכת כי סוד הגאונות בעצלנות ונסמך על איינשטיין, שחיפש תשובה פשוטה כדי שלא להסתבך בדברים כבדים. לדברי פטקין, אביו האמין בו במיוחד וזה עזר לו להיות בן אדם בלי קונפליקטים.

ימים ספורים לפני ששני מטוסים פילחו את מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו יורק, הוריו של פטקין ביקרו בעיר. אמו צילמה את בעלה יושב מול מרכז הסחר העולמי ומסתכל למצלמה. "'אריק פטקין מרכז הסחר העולמי' לא היה מתוכנן", אומר פטקין הבן. "כשהווילון היה תלוי על הקיר בסטודיו, המדפסת החלה לפעול ושורה אחרי שורה החלה ליצור את הרישום שלו. לפתע פתאום הוא הופיע בחלל כמו רוח רפאים. עזבתי מיד את הבית. לקח לי הרבה זמן להסתכל על העבודה כי אבא ישב שם.

"זכורה לי שיחה על הציור הזה עם הבמאי פדרו אלמודובר, שאמר שתפקידו של האמן להשהות את הדימויים. הוא אמר ‘suspend', שזה גם לתלות. באותה שנה, ב-2006 אלמודובר כתב וביים את ‘לחזור', שעסק ברוח הרפאים של אשה. ומהי רוח רפאים אם לא אמוציה בלתי פתורה? וכשהיא תיפתר - היא תעזוב. תפקידו של המספר, בין אם הוא אמן, או קולנוען, לתלות את רוחות הרפאים הללו. הורדתי את הרגליים של הספסל שעליו יושב אבי, והוא מרחף. הדבר היחיד שמחזיק אותו זה הצל שלו. בציור של טיציאן מריה עולה לשמים וישנו הענן, האל ו-12 השליחים, ורק למריה יש צל".

הכלה המטאפורית

יזהר פטקין נולד בישראל ב-1955, וב-1977, כאמן מתחיל, הוא יצא לניו יורק, כשבכיסו המלצה מיצחק דנציגר. תוך זמן קצר התערה בעולם האמנות האמריקאי ומכר עבודות למיטב המוזיאונים בעולם.

בילדותו בחיפה, פטקין התיידד עם נורית דנציגר (רכס), בתם של יצחק וסוניה דנציגר. "היינו באים לטכניון ושם דנציגר היה יושב על המרפסת ומסתכל עלינו מזיזים קוביות מקלקר. יום אחד הוא שאל אם אני מעוניין ללמוד בבצלאל. הוא אמר לי לא לדאוג לכלום ורשם אותי כסטודנט שלא מן המניין. בחרתי ללמוד ליטוגרפיה אצל דדי בן שאול כי חשבתי שזה מקצוע. תמיד הייתי פרקטי, זה בא מאבא שלי.

"אחרי שהשתחררתי משל"ת, שזה מין שירות אזרחי, הוא קרא לי ואמר ‘לך לך' מפה, מתל אביב ומרפי לביא, לפני שישימו עליך ידיים ולא יתנו לך להיות מי שאתה. דלג על אירופה - זה כבר לא המקום. סע לניו יורק, ושים לב לפופ ארט ולאמנות קונספטואלית - וכך היה".

בהגיעו לניו יורק, הוא גילה שההרשמה ל"קופר יוניון" הסתיימה ונסע לבית הספר לאמנות קורקורן בוושינגטון, שם החל ללמוד ישר בשנה ג', במלגה מלאה. הוא עשה חיל בניו יורק וגילה כישרון רב לעסקים. יחד עם מעצבת אמריקאית, הוא התפרנס יפה מעסקי הבגדים.

אחרי ארבעה חודשים כבר היה לו כסף לשכור סטודיו בניו יורק ולהתחיל לעבוד. את התערוכה הראשונה שלו, הרפרודוקציות של ואן גוך, תלו באולם הקטן ב"קיצ'ן", שאליו הזדמנה במקרה הולי סלומון, שהיתה בדרכה למסיבה לכבוד האמנית והמוזיקאית, לורי אנדרסון, באולם סמוך. גלריה סלומון היתה אז בין עשר הגלריות החשובות בניו יורק, ולדברי פטקין, "היתה מי שהוציאה את עולם האמנות האמריקאי מהמינימליזם לתוך סיפוריות, פיגורטיביות, רב-לאומיות, פמיניזם ומה לא".

"הכלה המטאפורית" היתה התערוכה הראשונה שלו בגלריה הולי סלומון. הכלה שלו היתה, כאמור, אשה שחורה המצוירת על וילון טול לבן. ב-83' החל לחקור את משמעות המטאפורות. זה היה תחילת תרבות הראפ בניו יורק, ופטקין, שהכיר אנשים שהיו מעורבים בתרבות הזאת ובהתעוררות של הפואטיקה השחורה בניו יורק, עשה פרפורמנס בגלריה - מין חיבור תמוה בין ראפ לבין מוזיקה של מחזמר בברודוויי - ושאל: האם לאחר שהלבנים גנבו את הג'אז ואת הרית'ם אנד בלוז, הם ילאימו גם את הראפ?

על רקע "הכלה המטאפורית" עם הטול הלבן ישבו 12 נגנים עם כינורות, ומישהו ביצע שיר של הראפר גרנד מאסטר פלאש, בסגנון "לבן". הביקורת אהבה את העבודה, ופטקין זכה לחשיפה והתקבל לעולם האמנות הניו-יורקי. התערוכה נמכרה כולה. הוא התיידד עם אמני שנות ה-80 כמו קית' הרינג וז'אן מישל בסקיאט ועבד עם מעצב האופנה רומיאו ג'ילי, שעיצב לו ספר וקטלוג ב-87' לתערוכה "דון קיחוטה חלק ב'".

הוא רכש ביחד עם שותפים בניין של בית ספר ישן באיסט וילג', שיפץ את קומת הקרקע ובחלל העצום הזה הוא חי ועובד עד היום. ב-97' הוצג הבית במוסף סוף השבוע של "ניו יורק טיימס", כששימש רקע לצילומי אופנה ממיטב המעצבים. הבית כיכב בסרטים רבים ושלוש אפיזודות מ"סקס והעיר הגדולה" צולמו בו.

האם אתה עדיין מחובר לארץ? איפה הבית האמיתי שלך?

"הבית הוא בציור ובעבודה. אני קשור לארץ מחוסר ברירה. גדלתי כאן ונותרתי קשור לנוף. המשפחה שלי כאן. אני חי בניו יורק, אבל מדי בוקר אני קורא את עיתון ‘הארץ' באתר לפני שאני מעיין ב'ניו יורק טיימס'. אני אזרח ניו יורק, אבל אני לא גולה ולא פליט. הגיע הזמן שאנשים יבינו שלא רק ליהודים יש מונופול על הדיאספורה.

"היפה באמריקה זו הרב תרבותיות והיכולת שלה כתרבות מארחת לתת לכולם לפרוח. אנחנו היהודים שמענו תמיד סיפורים על איך היהודים פרחו תחת המלך הנאור הזה ותחת הקיסר הנאור ההוא. איזו תרבות אחרת פורחת אצלנו בארץ כרגע? קשה לי לראות לאן המקום הזה הידרדר. אני כועס על הרטוריקה האווילית.

"אנשים פה אימצו את המצוקה של הייאוש כ'פטה קומפלי' במקום להפיל את הממשלה הזאת. אחרי מה שנקרא מבצע עופרת יצוקה, קראתי שהקול המוחה בארץ הוא 7%-8%. מהם 5% מסטולים, אז נשארנו עם 3%. אתה מרגיש את המצוקה הקשה ברחוב ובמסדרונות המוזיאון. אומרים שיש כאן כמויות של כישרון ותוהים אם הגאונות היהודית היא עניין גנטי. אני חושב שהמצוקה מחייבת קרשי הצלה, והיא שיוצרת את הכישרונות. כאן אנשים נתלים בהם בציפייה שאולי הם יניבו איזו גאולה".

ובניו יורק?

"החיים יקרים אבל אני מסודר. יש לי את הבית ויש לי מספיק כסף לחיות. אין לי חסכונות או השקעות. אין לי זמן לזה. הכסף שלי חוזר לאמנות. אני לא קם בשביל אף אחד בבוקר, חוץ מעכשיו כשאני לפני תערוכה. אין לי לוח שנה או לוח זמנים. אני חי לגמרי חופשי".

ובפנים?

"אני לא שונא את עצמי. אני עובד בלי שעון וללא ליאות ותמיד משהו חסר ואני סקרן לעוד. בתור אמן, אתה אדם שמייצר תשוקה, כי זה חסר. אני חי בטוב עם עצמי, אבל זה לא אומר שכל מה שחשבתי שיהיה - קרה. מבטיחים לך כל כך הרבה דברים כשאתה צעיר, אבל זה לא נורא שזה לא קרה. ילדים שגדלו על מגזינים ווידיאו קליפים בחיים לא יהיו יפים כמו הדמויות שהם מעריצים".

מה מאיים עליך?

"שזהו זה. לפעמים אני חושב, ‘מה, אני אגור עד סוף ימי בניו יורק ואף פעם לא יהיה לי נוף של ים?' כבר שאלתי אותך אם את מכירה את השיר ‘איז ד'אט אול ד'ר איז' בביצוע של סנדרה ברנרד? היום נכנס החשמלאי ואמר לי: ‘שמע, אני לא מבין גדול באמנות, אבל זה מה שנקרא מגניב'. הוא בעצם אמר שזה גונב לך את הדעת וכך במשפט אחד זכיתי בכל". *

d_karpel@haaretz.co.il

***

האמן והמדונה

המדונה היא אחת הגיבורות של פטקין והיא מופיעה בכמה ציורים וכפסל מפורצלן (בתמונה למעלה). ב-98' הוא הציג בגלריה הולי סלומון בניו יורק תערוכה בשם "יודןפורצלן" (חרסינה יהודית, כאותו מושג אנטישמי) שהוצגה בתערוכה בתפן ב-2002, שבה הוצגו תמונות של בני משפחת מנדלסון היהודים-גרמנים מן המאה ה-18, לצד עבודות קולאז'ים שדמו לקישוטי סוכה, וחרסינות יהודיות שנחשבו נחותות יחסית לכלי חרסינה מהמאה ה-18.

הגלריסטית סלומון, שהיתה אמנם יהודייה, לא הפיקה נחת מהתערוכה. "היא התקשרה ושאלה: 'למי אני אמורה למכור עבודות שנקראות 'יודןפורצלן'? סלומון האמינה שאת חשיבות האמנות יש למדוד בהתנגדות שהיא מעוררת. זכותו של האמן להיכשל, היא אמרה.

"קשה היה למכור את העבודות מה'יודןפורצלן'. המוזיאונים הגדולים שאספו באדיקות עבודות שלי אמרו תודה, תתקשרו למוזיאון היהודי. חלפו כמה חודשים והיא צילצלה שוב, 'אם אתה בקטע של יהודים, למה שלא תצייר דיוקנאות של יהודיות? בטח נוכל למכור אותם לכמה קשישות באפר איסט סייד... אל תשאל אותי מה ואיך. אתה האמן'.

"התחלתי לחקור את הנושא, שהתגלה כצפוי עם דמויות כשרה ברנהרד, ואז נפלתי במקרה על הסרט התיעודי 'שקדים וצימוקים', שגולל את ההיסטוריה של התיאטרון היידי בניו יורק וגיליתי שבסרטים היידיים חזר ונשנה מין שטאנץ', דמות האם היהודייה האומללה שמחמת עונייה נאלצת למסור את בנה, והיא עומדת בחלון אוחזת באריג כלשהו (השמיכה שלו או החיתול) ומייבבת 'הבן שלי'. הבנתי שזה הסיפור של המדונה כאיקונה האידיאלית, לפני שהיא הולידה את ישו, וכך נפלה ההכרעה לצייר אותה אוחזת בבד הריק".

הפסל מפורצלן נוצק בדמותה של שלומציון קינן, שגם כתבה טקסט לקטלוג התערוכה. "היא חברה והיא פה והיא יודעת לשבת בלי לזוז במשך הרבה זמן כדי לבצע יציקת גוף חיה. כשאתה עושה פסל מפורצלן הוא מצטמק ב-20% והמידות של קינן אחרי ההתכווצות הן של ילדה. כך קיבלתי את העדינות של המדונה, שהיא שוות ערך לחיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו