טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

הארץ מחבר אותך לכל מה שחשוב: מינוי לאתר ב-33 ש"ח לחודש  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הון, שלטון והפרטות. כך זה נראה מבפנים

ירון יעקובס. מי שהיה אחראי להפרטה של נכסים לאומיים, מספר סיפורים מסמרי שיער על הקשר בין אילי ההון ופוליטיקאים. אם זה היה תלוי בו, יש להקים מחדש את השירות הציבורי

תגובות

את הבוקר שבו צילצלה אליו במפתיע מזכירתו של נשיא המדינה משה קצב, זוכר ירון יעקובס היטב עד עצם היום הזה. "הנשיא רוצה לפגוש אותך", הודיעה המזכירה ליעקובס, שכיהן אז כמנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, אחד מהתפקידים רבי העוצמה בשירות הציבורי, קבלן ההפרטות של הממשלה, מי שאחראי בין היתר על מכירת חברות הענק הלאומיות לאילי ההון.

"הוזמנתי לפגישה אצל הנשיא קצב, שביקש שאני אעדכן אותו בסוגיית ההפרטות", משחזר יעקובס את הפגישה שעה שאנחנו יושבים במרתף ביתו ברעננה. "נתתי לו סקירה של מהלכי הפרטה, ובאחד משלבי השיחה, ביקש קצב לדעת אילו הליכי הפרטה מתנהלים עכשיו ומהם שמות החברות העומדות למכירה - ואז נקבתי בשמה של החברה לאוטומציה של השלטון המקומי, בית תוכנה גדול מאוד בבעלות הממשלה, שהיתה בהכנות לקראת הפרטה. כשתיארתי לקצב את הפעילות בהקשר הזה, אמר לי הנשיא שאני צריך לשקול בכובד ראש לקבל בחיוב הצעה של 'אנשי עסקים מכובדים מאוד', כלשונו, שמעוניינים לרכוש את החברה. הוא אמר לי שהוא יודע שפגשתי אותם לפני כמה שבועות בלשכתי".

אכן, שבועות לפני הפגישה המוזרה במשכן הנשיא, הגיע למשרדו של יעקובס אסף ברזני, איש עסקים שפועל יחד עם אחיו בהולנד ובישראל, מלווה בפקיד בכיר, ממקורביו של הנשיא קצב. בפגישה הביע ברזני עניין רב בתהליך שהתקיים לקראת הפרטת החברה. הפגישה הבאה, בין קצב ליעקובס, נועדה ככל הנראה להמריץ את מנכ"ל הרשות להטות חסד לאיש העסקים שהנשיא חפץ ביקרו.

דודו בכר

על יסודות הריקבון

זו לא היתה הפעם היחידה שפוליטיקאים ביקשו מיעקובס לסייע לאילי הון: "נתקלתי, בוודאי, בתופעות מאוד-מאוד לא פשוטות של ניסיונות להשפיע על מהלכים לפני ותוך כדי הפרטה, גם של פוליטיקאים וגם של מקורביהם לטובת אנשי הון או מקורביהם, במעגלים מאוד רחבים. היו כמה מקרים כאלה, בוטים במיוחד".

אילו עוד מקרים הבהירו לך את עוצמת הקשר הזאת בין פוליטיקאים לאנשי הון?

"סמוך לכניסתו של אריק שרון לתפקיד ראש הממשלה, שני אנשי עסקים ביקשו פגישה איתי. הגיעו למשרד שני בחורים שלא הכרתי, והם הציגו את עצמם והסבירו לי שהם בדרכם לביקור בלשכת רה"מ. הם הצליחו להשחיל את המילה 'אריק' כ-60 פעם בשני משפטים. באמת. אז אמרתי: 'אני מבין שאתם מכירים את ראש הממשלה, איך אני יכול לעזור לכם?' הם אמרו לי: 'אתה עוסק במכירת חברות'. כל הנורות האדומות התחילו להבהב לי במוח, הבנתי לאן השיחה הולכת, אבל אמרתי בנונשלנטיות: 'כן, בוודאי, אנחנו מנהלים מכרזים פומביים, אני מאוד אשמח לראות כל אחד משתתף'. ואז הם אמרו לי תשובה מאוד-מאוד מעניינת. הם אמרו לי: 'תשמע, אתה תוציא מכרזים, אבל אנחנו נקנה את החברות. זה שיש מכרז זה דבר אחד, וזה שבסוף, במכרז, אנחנו נקנה, זה דבר אחר'. הודיתי להם ונפרדתי מהם. זה נתן לי הבנה חדה לאיזה מין עידן נכנסתי".

במשך 20 שנה שירת יעקובס בשירות הציבורי של ישראל: הוא היה בין השאר, היועץ המדיני של שר החוץ אהוד ברק שמינה אותו למנכ"ל רשות החברות. הוא כיהן כדירקטור בחברות שונות, ולאחרונה פרש מתפקידו כמנכ"ל באחד הגופים הרגישים של הממשלה: החברה להשבת נכסים של נספי השואה. עוד נחזור בהמשך לחברה הזאת, שהתחילה לפעול רק ב-2007 והספיקה להסתבך בכמה אירועים מביכים. אבל לפני כן, כדאי להתעכב עוד רגע על התקופה שבה שימש יעקובס כבוס של החברות הממשלתיות והפריט שש חברות, כי בתפקיד זה הוא למד שיעור למתקדמים על יסודות הריקבון של השירות הציבורי הישראלי. שם הוא ראה לראשונה כיצד פועלים הקשרים הנסתרים שבין פוליטיקאים למיליונרים, באיזה אופן משתלטים עסקנים פוליטיים על הנהלות החברות הציבוריות בעידודם הנמרץ של שרים, מהן הדרכים המתוחכמות שבאמצעותן מצליח ההון לפתות את הרגולציה לפעול בשירותו וכמה מסוכן עלול להיות הכוח הרב מדי המרוכז אצל ראשי ועדים חזקים.

רבים מהרגולטורים עוברים לעבוד אצל הטייקונים. כמה מאנשי הון שפגשו אותך אמרו לך: תתגמש, תתפשר, תחשוב על העתיד?

"לא מעט אנשים רמזו בצורה כזו או אחרת במהלך מגעים שניהלתי איתם: 'אתה צריך לחשוב על העתיד', 'אתה לא תסיים את הקריירה המקצועית שלך פה', 'אתה צריך להמשיך הלאה', 'אני יכול בהמשך הדרך להועיל לך בצורה כזו או אחרת'".

ינאי יחיאל

היו מקרים שבהם ניסית להיאבק למען טוהר המידות והתנגשת בקיר?

"סמוך לכניסתי לתפקיד, הוגש נגד יו"ר ועד עובדי חברת החשמל, יורם אוברקוביץ' המנוח, כתב אישום באשמת שוחד. ביקשתי לראות את תקנון חברת החשמל, והתברר לי שכל עובד שמואשם בעבירות חמורות מושעה מעבודתו. דיברתי עם ראשי החברה וביקשתי מהם לפעול בעניין. כמובן שהם לא פעלו, מסיבותיהם, ולכן נקטתי צעד חריף והשתמשתי בסעיף בחוק, שכמעט לא עושים בו שימוש: כפיתי דיון בדירקטוריון על השעיית יו"ר ועד העובדים. בשבוע שחלף בין הבקשה לדיון קרו כל מיני דברים מוזרים, למשל החשמל אצלי בבית כבה".

אתה צוחק? החשמל פשוט כבה?

"כבה. כבה. אני זוכר היטב איך שכל המזון במקרר, כולל הבשר מהפריזר, הכל הושלך לפח. החשמל נותק, וכשצילצלתי לחברת חשמל לבקש סיוע, אמרו 'בוודאי, אנחנו נטפל בזה מיד', וזה לא קרה. הדירקטוריון, אגב, קיים דיון בנושא הזה ובשורה של הנמקות מפותלות מאוד הגיע למסקנה שאין מקום להשעות את אוברקוביץ'".

היו עוד אירועים ביזאריים מהסוג הזה?

"במהלך הדיונים עם ועד עובדי בזק על הסכם העבודה שלהם וההסכם אודות הפיצויים המתוכננים אחרי ההפרטה, היו מספר מקרים שבהם קווי הטלפון בלשכתי הפסיקו לפעול לשעות ספורות. כן, קרו לי דברים מוזרים".

מעקבים והאזנות

ההתנגשויות עם האיש עם היד על השאלטר ועם אדוני בזק, היו הפרומו לקרב אגרוף במשקל כבד, שניהלה נגדו אז לשכת ראש הממשלה שרון. הקרב הזה התחולל לאחר שיעקובס ביקש להדיח את חברי הדירקטוריון המקושרים של חברת הפחם, לאחר שאלה אישרו הטבות מופלגות ובלתי חוקיות למנכ"ל החברה הפורש על חשבון הציבור: "חשבתי שהסטטיסטיקה שלפיה מאז קום המדינה ועד היום, אף דירקטור באף חברה ממשלתית לא הודח בשל תפקוד לקוי, או אפילו עבירה על החוק, אינה ריאלית. כולם היו צדיקים? ברור שלא, וברור שיש פה שריון הגנה פוליטי. ההזדמנות המעשית לטפל בסוגיה הזאת התגלתה בחברת הפחם, שם הדירקטוריון, למרות שהוזהר מראש, שלא לקבל החלטה לא חוקית, החליט לצפצף וקיבל החלטה לאשר למנכ"ל הפורש תנאי פרישה, שעל פי חוות הדעת שהיו בידי, היו בניגוד לחוק, בגלל היקפם ועלותם".

יעקב מהר.לע"מ

ומה עשית?

"היו לי חוות דעת משפטיות שתמכו במהלך שביקשתי לחולל: הדחת הדירקטוריון שפעל בניגוד לחוק. הוגשה פנייה לראש הממשלה ולשר התשתיות לפעול כך, אלא שאז נפתחה מערכת לחצים כבדה מולי מצדה של לשכת ראש הממשלה. התברר לי בדיעבד שיו"ר הדירקטוריון, שאותו ביקשתי להדיח, הוא חבר של ראש הממשלה אריק שרון שנים ארוכות, ושאחד מהדירקטורים שצריך להדיח, היא גברת אורלי שני, רעייתו של ראש לשכת ראש הממשלה דאז, אורי שני. במילים פשוטות, אני, הבחורצ'יק מקומה שמונה, מבקש מראש הממשלה להדיח את ידידו ואת האשה של אורי שני. קיבלתי פניות מכל הקשת הפוליטית, בכל הדרגים, לנסות להגיע לפשרה".

היית אחראי על מינוי דירקטורים לחברות ממשלתיות. עד כמה התחום סובל מפוליטיזציה?

"הסיכוי של אדון או גברת, מוכשרים ככל שיהיו, להתמנות כדירקטורים בחברות ממשלתיות ללא קשר אישי עם השר או עם היועץ הפוליטי הממנה, הסיכוי הזה שואף לאפס. נקודה. רשות החברות היא שמסננת את המועמדים".

כמה לחץ הופעל עליך מצד שרים בעניין הזה?

"היה לחץ יומיומי של פוליטיקאים בכל הרמות".

אני לא מבין, כשפסלת מועמדים לא ראויים ובעלי קשרים פוליטיים, שרים התקשרו בלי הרף כדי שתשנה את דעתך?

"בוודאי. היה אז לחץ בלתי פוסק עלי".

היתה אווירת פחד?

"לא חששתי, כי בסופו של דבר אני מקווה שלא הידרדרנו למצב שפקיד ציבור בכיר צריך לחשוש ברמה הפיזית. אבל ידעתי שעוקבים אחרי".

סליחה?

"ידעתי שעוקבים אחרי, ראיתי שעוקבים אחרי. חשבתי שמאזינים לי, גם בלשכה וגם בבית".

ינאי יחיאל

להערכתך זה נעשה מטעמם של גורמי הון שהיו מעוניינים להשתלט על אחת החברות הלאומיות?

"הדברים הללו התרחשו בעיקר בעת האצת המהלכים להפרטות החברות הגדולות. תראה, אנחנו מדברים פה על כסף מאוד-מאוד גדול, והמידע שרלוונטי הוא בעל ערך לא יסולא בפז, אין פה שאלה".

האם הפרטה אינה אקט לא מוסרי במהותו? העברת נכסים לאומיים ושירותים בסיסיים לאילי הון או לחוקי המשחק האכזריים של השוק?

"הפרטת שירותים שלדעתי המדינה חייבת לספק - ביטחון אישי ורווחה - מסמנת בעיני תהליך של התפרקות המדינה מאחריותה. יש סכנה אמיתית לתהליך שבסופו יסתובבו אנשים חמושים, אשר בצדק יפעלו להגן על רכושם וגופם, ראה מקרי האונס האחרונים בלב תל אביב. גם שירותי הרווחה נמצאים בתהליך של התפרקות מאחריות: רוב מפעלי ההזנה מתבצעים על ידי המגזר השלישי. לעומת זאת הפרטת חברות עסקיות, ככל שעוד נותרו, היא מהלך ראוי - בתנאי שהתהליך והמחיר שמגיע למדינה, הם הולמים. להון יש תמיד אינטרס לקנות נכסים לאומיים בנזיד עדשים".

מדרון תלול

אחרי השיעור שלמד ברשות לחברות ממשלתיות באו שיעורים נוספים, מאלפים ממש, שגרמו לו להבין שהשירות הציבורי בישראל לא זקוק לעוד רפורמה אלא לטלטלה. "אחרת יש חשש אמיתי להתערערות הדמוקרטיה הישראלית", אומר יעקובס. "המגזר הציבורי והפוליטי מידרדרים במדרון תלול. כבר יותר מעשר שנים אני חושב שרוב החוליים של החברה הישראלית, במונחי הצדק החברתי ואיכות החיים, כל הדברים שבאו לידי ביטוי במחאה החברתית, שורשם ופתרונם יהיה במקום אחד - השירות הציבורי. היעד שאני רואה לנגד עיני הוא להביא את ישראל למצב שבו יש לה שירות ציבורי באיכות סינגפורית, במסגרת מדינה יהודית ודמוקרטית".

אם הרעיון שלו יתממש, יוכשרו בתוך כמה שנים כ-200 אנשים צעירים, בעלי מוסר והשכלה גבוהה, שישתלבו בהמשך בשירות הציבורי, במקום העסקנים הפוליטיים ושאר המקורבים והמקושרים. התוכנית שלו עלולה להצית מחלוקת בנקודה אחת: היא מבוססת על יוצאי המכינות הקדם-צבאיות ובכך היא מותירה מחוץ למשחק את החרדים והערבים.

"בביקורים שלי במכינות גיליתי התלהבות עצומה מהרעיון והתוצאה היתה שלמהלך ייסוד התנועה הצטרפו ראשי מכינות מובילים, דתיים וחילונים, ותנועות חברתיות. השאיפה שלי היא שבתנועה יהיו חברים לפחות מיליון איש, שידחפו את הממשלה לשתף איתנו פעולה", הוא אומר (עוד על התוכנית, ראו מסגרת).

אתה מדיר שני ציבורים משמעותיים מאוד מהתוכנית הזאת: הערבים והחרדים.

"החרדים והערבים הם שני נושאים בלתי פתורים בחברה הישראלית בכלל. אני לא מתיימר להתחיל אפילו לטפל בהם. החרדים והערבים, בשלב הזה, לא יכולים להיות חלק מהקאדר הרלוונטי למהלך שלי, כי חסר להם האלמנט שמייחד את בוגרי המכינות והארגונים החברתיים הנוספים שייקחו חלק במהלך, וזה תודעה, ולאחר מכן ביצוע שליחות לאומית בפועל. כל עוד שני המגזרים הללו לא תורמים לחברה הישראלית בשירות צבאי או לאומי כלשהו, הם לא יכולים להיות חלק מהמהלך".

הוא בן 49, נשוי ואב לחמישה ילדים. נולד ברחובות למשפחה דתית-לאומית, אביו היה חוקר במכון ויצמן ואמו מפקחת במשרד החינוך. השורשים שלו ניבאו במובן מסוים את התהפוכות התודעתיות שיעבור בחייו. סבו וסבתו מצד אמו היו חרדים שהתגוררו ברחוב גורדון בתל אביב ולקחו את הנכד שלהם להצגות ולקונצרטים. "הם גרו שם כל חייהם ונהנו מהתרבות שתל אביב הציעה. הדרת נשים ודברים מהסוג הזה בכלל לא היו אז על הפרק. כשאמי ואחיה ואחותה היו קטנים, הם התרחצו בים ולא היתה שאלה אם הוא מעורב או לא, זה היה ברור שמתרחצים בים, בחוף גורדון".

בלי כיפה, עם כיפה

אוליבייה פיטוסי

בנעוריו למד בישיבת אור עציון יחד עם חברו הקרוב השחקן שולי רנד והכוכב הפוליטי העולה משה פייגלין. "הוא היה זאב בודד, עם מעט חברים", נזכר יעקובס בנער פייגלין. "ובאמת קשה לתפוס את המטמורפוזה שהוא עבר מאדם שקט ומופנם למנהיג פוליטי".

בגיל 15 זרקו את יעקובס ואת רנד מהישיבה: "נתפסנו בשבת בשעה שחזרנו מפרדס ליד הישיבה, שבו הקשבנו לשירים ושערים". בגיל 18 הם אמרו שלום לאלוהים. "אני ושולי הורדנו את הכיפות ביחד, אבל תהליכי החזרה לאורח חיים של שמירת מצוות היו שונים מאד אצל שנינו", הוא אומר.

עד גיל 36 נשארת ללא כיפה. האם חיית חיים חילוניים לגמרי? אכלת שרימפס?

"כן. טעמתי שרימפס במסעדה בבוסטון. הקאתי כל הלילה. גומי כזה עם טעם של חול ים. לא יודע איך אנשים אוכלים את זה. לא היתה לי תחושת חטא. אני חושב שבגיל 18 לא החלטתי החלטה אידיאולוגית. זה לא שבחנתי לעומק את נושא בורא עולם והחלטתי שהוא איננו קיים. הלכתי בדרכו של כל נער בריא בנפשו בגיל 18. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי בחורות יפות, אוכל טוב, מוזיקה טובה, והייתי אנטי מגבלה כלשהי".

יעקובס מחזיק שלושה תארים אקדמיים (משפטים, פסיכולוגיה ויחסים בינלאומיים), לימד מדע המדינה באוניברסיטאות ובגיל 36 קיבל החלטה אישית דרמטית: לחזור לחיקו של האל.

"לא חזרתי באופן מתוכנן", הוא משחזר את נסיבות המהפך. "הגעתי לצומת שבו בתי הבכורה עמדה להתחיל ללמוד בכיתה א', ורציתי להחליט החלטה מושכלת על החינוך שלה. לשם כך פיניתי שנה מהחיים והלכתי ללמוד בישיבה בבני ברק, ישיבת נתיבות עולם. המטרה שלי היתה להגיע לסופו של בירור שיביא אותי להיות חילוני בהכרה. לכן אמרתי 'אני אלך לישיבה ואני אוכיח לעצמי שאין בזה שום דבר'. אחר הצהריים נהגתי לשמוע הרצאות בבר אילן על דת ומדע, דת ופילוסופיה, ובסופו של דבר הגעתי להכרה שאני צריך לחזור לשמור מצוות, והביטוי החיצוני היה לחזור לחבוש כיפה. אני זוכר את הרגעים הראשונים. יצאתי מהדירה שהתגוררנו בה אז ברחובות, עם הכיפה על הראש, והתפללתי רק לדבר אחד: שאף שכן לא יפתח את הדלת. תן לי לעבור את חדר המדרגות בשלום".

הכיפה שעל ראשו מקורית: שחורה, סרוגה וגדולה, ומעידה על אישיותו - אדם מקורי ובעל תחושת ערך עצמי גבוהה. "יש מאחוריה מחשבה", הוא מבאר. "עשיתי סימולציה לאחור וחשבתי שאחד הדברים שגרמו לי בין היתר לעזוב את אורח החיים הדתי היה הפוליטיזציה של הדת, במובן הזה שכל אדם מתויג - עוד לפני שהוא פתח את פיו - לפי הכיפה שהוא חובש לראשו. ולכן החלטתי שזה ייפסק. הקשר הדתי שלי קיים רק עם בורא עולם, הוא לא קשור לשום מפלגה פוליטית, וכיפה סרוגה שחורה לא מבטאת שום זיהוי פוליטי".

וחזרת לחבוש אותה כי יש בורא עולם?

"יש בורא עולם, ויש, להבנתי, אמת מוחלטת בהיסטוריה של העם היהודי. התרשמתי מאוד דווקא מכך שגדולי הפילוסופים היו אנשים בעלי הכרה דתית עמוקה. קאנט ושפינוזה, למשל. עולם המדע, שאני מחשיב אותו מאוד, אנחנו היום חיים לפיו כמו מעין דת אזרחית, הוא בעצם תיאור של איך פועלים הדברים, ואין לו שום מושג ושום אפשרות להסביר למה ומה הייעוד המוסרי שלהם. כתב על זה למשל רוברט אופנהיימר, אבי הפצצה הגרעינית, שאכן שיחרר את השד הנורא הזה לעולם. וזו שאלה מוסרית עצומה, אם היה ראוי לעשות את זה או לא. ואת התשובה לשאלה הנפיצה הזאת לא יכול לספק לנו המדען. כבר בתחילת המאה ה-20, עם פיתוח תיאוריית הקוונטים, הסתבר שהמדע מושתת על אי ודאות".

ובדת יש ודאות?

"לא. יש חוט אריאדנה ארוך, המקשר בין סוקרטס - שלפני שלגם את כוס התרעלה הכריז שחיים ללא בקרה עצמית אינם חיים - ועד הרב סולובייצ'יק, שהדגיש את הדיאלקטיקה היהודית הבלתי פתורה".

בבית שלו יש יותר מ-10,000 ספרים, מה שעשוי להעיד על אישיות קצת כפייתית, רבים מהם עוסקים בשואה ובנאציזם, אחד הנושאים שמציתים את סקרנותו וגם מושא העיסוק המרכזי שלו עד לאחרונה, בתוקף תפקידו כמנכ"ל החברה להשבת נכסים של נספי השואה.

"מגיל צעיר אני מנסה לשים את ידי על כל ספר או מחקר על כל מה שקשור בעליית הנאציזם, ויימאר, השואה", הוא אומר. את היומן של מפקד אושוויץ רודולף פרנץ הס קראתי חמש פעמים בניסיון להבין את המניעים האנושיים מאחורי הפעילות המפלצתית שלו, וכהשלמה קראתי פעמים רבות את הפרוטוקולים של משפט אייכמן, כדי להבין גם את הנראטיב של הקורבנות".

המדינה שדדה

מי שהיה משקם חברות בשוק הפרטי, לא ידע אילו הריסות מחכות לו בחברה להשבת נכסי נספי השואה, שהחלה לפעול לפני שש שנים והספיקה להידבק בתקופת חייה הקצרה במחלות שתוקפות בדרך כלל חברות מזדקנות ומתנוונות.

החברה הייחודית הזאת הוקמה על ידי המדינה, לאחר שהכנסת חוקקה את "חוק הנכסים של נספי השואה" ותפקידה המרכזי הוא לאתר יורשים של קורבנות השואה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה ברשותם נכס (מקרקעין, מיטלטלין, כספים וניירות ערך) בארץ ישראל, ולהחזיר להם את רכושם לפי שוויו הריאלי. רכוש שבעליו החוקיים לא יימצא, יועבר לטובת סיוע לניצולי השואה ולהנצחתה. במשך עשרות שנים לא טרחו האפוטרופוס הכללי, קק"ל והבנקים להשיב את הכסף ליורשים. "המדינה פשוט שדדה את יורשי הנספים", אומר אדם שבקי ברזי החברה.

בעשור הקודם הוקמה בכנסת ועדה פרלמנטרית לבדיקת השערורייה וממצאיה הראו כי בידי המדינה והבנקים נשארו מאות מיליוני שקלים שלא הוחזרו לבעליהם. בעקבות הממצאים הוקמה החברה והמחוקק קבע לה תאריך תפוגה: שנת 2021. יעקובס נמצא בחברה מיומה הראשון, כחבר ועדת ביקורת. גם מנקודת המבט המצומצמת הזאת, הוא הבין שמשהו דפוק ביסודות של החברה הטרייה. אבל התמונה המדאיגה באמת עוד לא נפרשה לפניו במלואה.

מיום הקמתה ב-2006 ועד היום התחלפו בה בין חמישה לשישה מנכ"לים (תלוי את מי שואלים), והיא סבלה מסכסוכים בין המנהלים לבין ראשי הדירקטוריון, מתחים שגרמו לרוב המנהלים לברוח, זה אחר זה. החברה גם הצליחה לצבור בתקופת הזמן הזאת כמה הסתבכויות מביכות, ודוחות ביקורת חריפים. באחד הדוחות האלה, שנכתב על ידי המבקר הפנימי של החברה, רואה החשבון גלי גנה בשלהי 2009, נחשף כי מי שנבחרה לעצב את משרדיה החדשים של החברה היא חברת האדריכלים שבה שותף בנו של המנכ"ל הרביעי של החברה, תא"ל במילואים צבי קנור.

על פי החוק, החברה לא מתוקצבת על ידי המדינה, אלא מקבלת תקציב מתוך אחוז מסוים מסך הנכסים של נספי השואה שהיא מחזיקה. הכספים של הנספים הם למעשה אלה שמשמנים את גלגלי המנגנון, שהעסיק בשנים האלה כמה יועצים יקרים.

אחד מהם הוא עו"ד נדב העצני, שמשרדו סיפק שירותים משפטיים לחברה. שכרו של העצני, שהוערך בכמה מיליוני שקלים, עורר ביקורת חריפה מצד גורמים בחברה ובכנסת. בין המנכ"ל קנור לבין העצני היו כמה עימותים חריפים שהמריאו לשיא בדצמבר 2009, אז התכנסה הנהלת החברה בראשות קנור לישיבה שעסקה בתפקודו של היועץ. בישיבה השתתפו גם שתי חברות דירקטוריון.

ליאור מזרחי

בישיבה הזאת נאמרו, כך על פי הסיכום שיצא בסופה מלשכת המנכ"ל, דברים בלתי דיפלומטיים בעליל על היועץ: "כל נציגי החברה היו תמימי דעים כי היועץ המשפטי הקבוע אינו ראוי להמשיך בתפקידו ויש להפסיק ההתקשרות עמו לאלתר כדי למנוע נזק חמור נוסף לחברה ולתדמיתה... חוות הדעת מטעם היועץ, הן ברובן הגדול, באיכות ירודה ומעידות על חוסר הבנה עקרוני של הנושאים הנדונים".

כמו כן נטען בסיכום כי עו"ד העצני "הוא איש מדנים, מעורר אנטגוניזם מצד גורמים חיצוניים... התנהלותו מעוררת רושם חזק של אישיות תככנית ומניפולטיבית העושה שימוש ציני בזריעת פחד כדי לקדם אינטרסים אישיים - כבוד וממון - על חשבון האינטרסים המקצועיים של החברה". העצני, שזכה להערכה מצד הדירקטוריון, נותר בתפקידו עוד שנה וחצי.

לצדו של העצני החזיקה החברה כמה עורכי דין, יועצים נוספים, וגם כמה פירמות של רואי חשבון שנבחרו לתפקיד ללא מכרז. דוח ביקורת פנימי שכתב רואה החשבון גנה, והעוסק בשערוך הנכסים של החברה, קבע כי למשרדי רואי החשבון שנשכרו שולמו מיליוני שקלים מכספי החברה. "דווחנו כי באופן כללי התגלו טעויות בשערוכים לכל המשרדים", נכתב בדוח. "בשערוכים שבוצעו על ידי משרד רואי חשבון מסוים (שקיבל את סכומי הכסף הגדולים ביותר, ג"ו), התגלו טעויות חמורות".

כמו כן, התברר כי שני ראשי דירקטוריון עלו לחברה מאות אלפי שקלים במהלך כהונתם בתפקיד (נהג, רכב, גמול ישיבות) וכי פעילות הדירקטוריון גבתה מאות אלפי שקלים מדי שנה.

מיכל פתאל

"אפילו בתעשייה האווירית אין כל כך הרבה ישיבות כמו בחברה הזאת", העיר ח"כ זאב ביילסקי בישיבת ועדת החוקה של הכנסת שדנה בתקציב החברה.

בתחילת 2011 פירסם מבקר המדינה דוח חריף מאוד על תפקודה של החברה בשנים 2007-2010, בו קבע בין השאר: "החברה לא גיבשה מדיניות ארוכת טווח בנושא הסיוע לניצולים ולא פעלה די לבדיקת צורכיהם... בתפקודה של החברה נמצאו ליקויים רבים, והעיקריים שבהם - היעדר תכנון רב-שנתי ואי-התוויית מדיניות... החברה לא הפנימה שעליה לפעול לפי נורמות ציבוריות שחלות עליה".

בקיץ 2010, גם קנור ברח מהתפקיד לאחר שכנפיו קוצצו ודירקטוריון החברה ביקש מיעקובס למלא את תפקיד המנכ"ל כמינוי חירום לשלושה חודשים. כשאלה חלפו, ביקש הדירקטוריון להאריך את כהונתו והוא הסכים להישאר בתפקיד עד סוף שנת 2011. המתינה לו ירושה מפוקפקת.

"ישבתי בחיי בדירקטוריונים ובחברות, אבל תהפוכות ניהוליות כאלה לא ראיתי מימי, והכל, לצערי, על גבם של יורשים וניצולי שואה", אומר יעקובס. "כשנכנסתי לתפקיד התברר לי בעיקר שהבוקה ומבולקה שמאפיינת את החברה אינה בתחום של מה שנעשה, אלא בתחום של מה שלא נעשה. ולא נעשו הדברים הבאים, וזה צרם מאוד: לא נעשה מימוש נכסים, אפילו נכס אחד לא נמכר. לא שוחררו נכסים בהיקף גדול מאוד, מיליוני שקלים בנדל"ן ובכסף שכבו בחברה כאבן שאין לה הופכין, ולא יצאו ליורשים שחיכו להם בכיליון עיניים. לא נבנה מערך סיוע ראוי לניצולים וממילא החברה לא קיימה את הייעוד הנוסף שלה - סיוע מסיבי לניצולים הזקוקים לכך. התברר לי שיש בלגן גדול, שנחשף כבר בשורה של דוחות ביקורת חיצוניים: דוחות שמצביעים על ליקויים חמורים בעבודת הדירקטוריון, בעלויות של הדירקטוריון, דוחות חמורים מאוד על כספים שהוצאו על יועצים חיצוניים. פעלתי לתקן את כל אלה, לצמצם למינימום את מצבת היועצים, להקים מנגנוני בקרה ושקיפות ולהאיץ את תהליכי ההשבה, אבל מה שעניין אותי במיוחד הוא לבצע מעין קפיצת בנג'י - לצלול לפרטים ואז להביט על החברה ממבט-על ולחולל בה תמורה של ממש".

הכסף יזרום

כמה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד הוא הציג בפני שר המשפטים יעקב נאמן וגורמים נוספים תוכנית: לסיים במהירות את פעילות האיתור וההשבה, שתסתכם להערכתו ב-15-20 אחוז מכלל הנכסים, לבצע שינויי חקיקה שיאיצו את מימוש הנכסים, לפרק את החברה ב-2015 - שש שנים לפני זמן התפוגה שקבע לה המחוקק - ולשחרר מיד את מאות המיליונים שייוותרו בקופתה לטובת ניצולי השואה הנזקקים. "גורם הזמן הוא האויב הכי גרוע של החברה הזאת", אומר יעקובס. "ניצולי השואה זקוקים לכסף עכשיו". אלא שדירקטוריון החברה עמד על רגליו האחוריות, הביע התנגדות עזה לתוכנית ואף ניסה לפעול לקיצור כהונתו של יעקובס.

על הדירקטוריון, שמורכב ברובו מרשימת מומלצים של עמותת פורום הארגונים להשבת הרכוש של נפגעי השואה, הוא אומר כי "אין להם הבנה לגבי תפקידו של דירקטור, ומהי אחריותם כדירקטורים. מעולם לא קרה מהלך שבו חברה בבעלות הממשלה ביקשה באופן יזום להשלים את פעילותה".

יעקובס מצביע על חולי של השירות הציבורי: "למעשה, תמיד קורה ההפך. הייתי בטקס הנחת אבן הפינה לרכבת הקלה בתל אביב כבר יותר מפעם אחת והרכבת עוד לא כאן. המנגנון מפרנס את עצמו. כסף במגזר הציבורי משול למים. מים תמיד זורמים, ובמהלך הזרימה הם מתאדים עד שהם נעלמים. אם לא נחלק את הכסף לניצולים, הכסף בוודאי ייצא מקופת החברה".

טס שפלן

ולאן הוא יזרום?

"הכסף יגיע לידיים לא ראויות במקום לניצולים. אם לא יקבלו את התוכנית, אין ספק שנמצא את עצמנו רואים תופעה כפולה, לא מפתיעה: מצד אחד חברה פועלת במלוא המרץ, עם כוח אדם נוסף ויועצים ומלווים ככל שרק נדרש, ומצד שני ניצולים שמתים בתנאים מחפירים, ושלא מקבלים את הסיוע בהיקף ובעיתוי שהיה ראוי שיקבלו אותו. זה חמור מאוד, ודרושה פה החלטה ברמה הלאומית, של ראש הממשלה ושל שר המשפטים - שאחראי על החברה".

פוליטיקאים שמעורבים בעניין תמכו בתוכנית, הם התגייסו לסייע?

"לצערי אף אחד לא קם לסייע לי באופן מעשי כדי לאכוף את המהלך הזה על החברה והנהלתה".

איך אתה מגדיר את היחס של ממשלת ישראל לניצולי השואה?

"אוזלת יד אחת ענקית. ממשלות ישראל לדורותיהן חטאו בכל מה שנוגע לטיפול בניצולי השואה, גם בהיבטי התמיכה והסיוע וגם בהיבטי השבת הרכוש. שורש החטא הוא בנקודה אחת מאוד פשוטה: יש הרבה ידיים שבוחשות בקדירה, והידיים האלה לא מחוברות לאותו גוף. אין שום מסד נתונים אחד מקובל, שלפיו נקבע מי זכאי למה בתחום ניצולי השואה. זה יוצר עיוותים חמורים. אני מכיר אישית הרבה ניצולים שחיים בחרפת רעב ולא מזוהים על ידי המערכת כראויים לתמיכה כי הם לא ברשימות הנכונות, וכן ניצולים שמצבם היום יוצא מן הכלל כי הם מקבלים עודף של תמיכות, לפעמים עשרות אלפי שקלים בחודש".

אלה שקרובים לצלחת שמקבלים יותר?

"בוודאי. המצב הוא כזה שיש ניצולי שואה שמיוצגים באמצעות ארגוני ניצולים כאלה או אחרים ויש היררכיה בין הארגונים החזקים יותר, המקורבים יותר והמקושרים יותר, לבין הארגונים הפחות מקורבים ומקושרים. פירושו שניצול שואה שחבר בארגון מקושר יותר יזכה ליותר הטבות מאשר חברו".

מי שיש לו קשרים פוליטיים יותר חזקים, יקבל יותר כסף?

"ממילא, זה חלק מהמשחק: חלקים מהכספים זורמים ללא שום ספק, ואני יודע על כך, לעמותות, למקורבים, לפעילים כאלה ואחרים, לאו דווקא על בסיס כישורים אלא יותר על בסיס קשרים. אין שום ספק בזה".

יש אנשים שמתפרנסים מתעשיית השואה בארץ?

"ודאי שיש אנשים שמתפרנסים מתעשיית השואה, מהשואה-ביזנס, על משקל השואו-ביזנס. אין פה יותר את יראת הכבוד ותחושת ההערכה לניצולים על מה שהם עברו וסבלו ותרמו למדינה. אין היבט רגשי, יש אלמנטים כלכליים, והכל מנותח במספרים קרים וחדים. צורם לי במיוחד הפער שביו הפאתוס של טקסי יום השואה לבין המציאות היומיומית העגומה שבה חיים הניצולים ואוזלת היד של המדינה בטיפול בהם. מסתובב פה כסף גדול, חלקו זורם לכל מיני כיוונים ללא שליטה אמיתית.

"מעת לעת נסעתי לבקר ולראות בפועל מי זקוק לסיוע, ואיך מטפלים, ונחשפתי למצבים שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שיתקיימו. כמו למשל ניצולות שואה, חלקן במצב בריאותי לא פשוט, שהן אלמנות כבר שנים וחיות במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. ביקור נוסף שהותיר בי זעזוע עד היום היה אצל גברת שמתגוררת בשדרות וושינגטון בשכונת פלורנטין בתל אביב. עליתי לדירה ופגשתי ניצולת אושוויץ, במצב קוגניטיבי בעייתי, עם עובדת פיליפינית, מרצפות שניתן להחליק עליהן בכל רגע - ומטבח שבו חסר חלון ואין אפילו תריס. זה היה בפברואר לפני שנה, קור מקפיא, גשם, והגברת ללא חלון. אלה מקרים שבהם הפעלנו באופן מיידי יוזמה, שלחנו את ניידת הסיוע. מיד התקנו שם תריס וסידרנו קצת את האמבטיה. בצער אני אומר, הדירקטוריון התנגד גם ליוזמה הזאת, כי הוא לא עודכן עליה מראש".

מה יעלה לדעתך בגורלה של החברה אם התוכנית לא תתממש?

"יום אחד, והיום הזה קרוב, הנכדים ובני משפחה של הנספים והניצולים ישאלו 'איפה הכסף?' ופה תישאל שאלה מהותית, להבדיל מאחרים ששואלים את אותה שאלה כשאלה חלולה. כאן, 'איפה הכסף?' היא שאלה קונקרטית לחלוטין. כאן יש כתובת שאליה הכסף הזה צריך להגיע ולא הגיע".

כן, המזרחים נדפקו יותר

לפני כמה שבועות הגעתי עם יעקובס לבית המורשת והמוזיאון של היהודים יוצאי לוב באור יהודה, לפגישה עם מאיר כחלון, שהוא יו"ר התאחדות יוצאי לוב וגם יו"ר מרכז הארגונים של יוצאי מדינות ערב. בתחילת הפגישה שלף כחלון מהספרייה את הספר "המפכ"ל", של רב-ניצב בדימוס משה קראדי. "הוא בן העדה", סיפר לנו כחלון, והוסיף שבקרוב הוא מתכנן לערוך לקראדי ערב השקה לכבוד הספר.

כחלון לא הסתיר שאחת המטרות של ערב ההוקרה למפכ"ל לשעבר, שהתפטר אחרי שדוח ועדת זיילר קרע את תפקודו לגזרים, היא ההזדמנות לפגוש את מעסיקו הנוכחי של קראדי, הטייקון יצחק תשובה. "גם תשובה הוא יוצא לוב", הסביר כחלון. "הוא הבטיח לתרום לנו כמה פעמים וזה עוד לא קרה. אני מקווה שכשהוא יגיע לערב ההשקה נצליח לגייס אותו".

גם אחרי 64 שנה צריכים המזרחים להידפק על דלתותיהם של הגבירים כדי לקבץ נדבות, גם ב-2012 מתעלמת המדינה באופן בוטה ממורשתם של מחצית מאזרחיה.

כאן נכנס יעקובס שוב לתמונה. לאחרונה מינתה אותו הממשלה לתפקיד חדש, שגם הוא עוסק בפצע פתוח: מנהל מיזם מורשת להעצמת והנצחת מורשת יהודים יוצאי מדינות ערב ואיראן (משרד הגמלאים בראשות ד"ר לאה נס מופקד על העניין).

איך יתכן שבשנתה ה-65 ממשלת ישראל נזכרת לטפל סוף סוף במורשת ובתיעוד הרכוש האבוד של המזרחים?

"זו תקלה היסטורית, בין החמורות שממשלות ישראל הצליחו לחולל. זו תרבות שלמה של קהילות רבות ומגוונות, שמבטאת יותר ממחצית האוכלוסייה. כל מה שהתרחש איתן ולגביהן - גם בארצות המוצא וגם עם הגעתם לישראל - כולל אי הטיפול בספיחים של הבעיות שנוצרו, למשל בסוגיית הרכוש, מבטא הזנחה פושעת. מבחינה מעשית ממשלות ישראל לדורותיהן קיבלו החלטות בעניין תיעוד והשבת רכוש, מתקופת בן גוריון ושרת ועד ימינו. אלא שכמו בעניינים אחרים, שום דבר לא התרחש בפועל. שוב הפער שמאפיין את כל ממשלות ישראל: בין הרטוריקה לפרקטיקה. דיברו הרבה מאוד דיבורים ועשו אפס מעשים".

המורשת של המזרחים כמעט שלא מקבלת כל תמיכה או ביטוי במרחב הציבורי.

"סיפרתי לאחרונה למנכ"ל בית התפוצות שאני נוהג לקחת כל אחד מהילדים שלי ליום כיף בתל אביב. בסיור עם אחד הילדים הבוגרים יותר שלי ביקרנו בבית התפוצות, בית בן גוריון ובית ביאליק, לפני שהלכנו לבלות. אני מבקר בבית התפוצות כבר שנים, ותמיד יוצא עם אותה תחושה: המקום הזה מייצג רק גברים אשכנזים. אין נשים ואין מזרחים. דבר מוזר מאוד. מוזר גם שהמדינה לא הקימה מוזיאון שיקיף את כל מורשתם המפוארת של היהודים יוצאי מדינות ערב. בדקתי למה זה לא קרה והתברר לי שכבר לפני שנים הקצתה המדינה קרקע למטרה הזאת, אבל התהליך משום מה תקוע. יש פה היעדר מוחלט - מהקונגרס הציוני הראשון ב-1897 ועד היום. תסתובב בבית הקברות כנרת, הפנתיאון הציוני, תנסה למצוא תימנים. למרות שלדעתי את חלקת האדמה הזאת עיבדו התימנים".

הכבוד האבוד

המורשת של המזרחים הודחקה כי היא נחשבה במשך עשורים בעיני הקולטים כנחותה. את הרכוש של המזרחים אף אחד לא טרח לתעד או לתבוע, כי ישראל לא רצתה להחזיר בתמורה את הרכוש הרב שהפקיעה מהפלסטינים, בשווי מיליארדי דולרים.

"כל עניין הפליטים היהודים הודחק באופן מודע עד ממש לאחרונה על ידי כל ממשלות ישראל", מאשר יעקובס. "בעיקר מטעמי מדיניות חוץ. כי אם נבדוק את שטרי הקניין, יכול להיות באמת יתברר שמקומות רבים וחשובים מאוד בארץ, אוניברסיטת תל אביב למשל, שורשם בבעלות פלסטינית. היה קושי גם על רקע היעדר נתונים: אצל הפליטים הפלסטינים הרכוש מתועד כבר משנות ה-40 בצורה מסודרת. אצלנו יש בוקה ומבולקה".

כלומר, לפלסטינים יש תיעוד מסודר של מה הם איבדו פה, ואילו אצלנו יש בוקה ומבולקה בכל מה שקשור למה שהושאר במדינות ערב?

"נכון מאוד. אם אני, נציג המדינה, בא לבית המשפט הבינלאומי לשיחה הזאת, אני מגיע עם קלסר ריק, ואילו הפליטים הפלסטינים מגיעים עם עגלות של קלסרים עמוסים מסמכים".

הממשלה לא באמת מצפה שעיראק הממוטטת או סוריה המתפרקת ישיבו למזרחים את המיליארדים שהשאירו מאחוריהם.

"נכון. לבעיה הזאת יש פתרון במילה אחת - כסף. את הבעיה הזאת הציע כבר לפתור ביל קלינטון, באמצעות הקמת קרן בינלאומית, שגם אם יוזרמו אליה 200 מיליארד דולר, הרי זה הרבה יותר כלכלי לכל אומות העולם מאשר הכספים שנשפכים היום ללא הבחנה על אונרוו"א, גוף שלדעתי למדינת ישראל יש אינטרס עליון לראות אותו סוגר את שעריו. בכל יום נולדים פליטים פלסטינים חדשים".

האם העמדה של ממשלת נתניהו, שתובעת את החזרת הרכוש של המזרחים אל מול דרישות הפליטים הפלסטינים, היא לא עוד תרגיל ישראלי כדי לתקוע את התהליך המדיני?

"אתה אומר לי עכשיו שבשם קדושת תהליך השלום, שמתנהל פה כבר עשרות שנים ללא תוחלת, נמשיך לתת לפצע הזה לדמם? חשוב מאוד לשים את הנושא הזה על השולחן, ואתה בעצם אומר 'יצרתם פה בעיה חדשה, אנטי-פלסטינית'. אז קודם כל, אין ספק שצריך להתייחס למהות הנושא, מכיוון שכבודם ומורשתם של יהודי המזרח, בשלב הזה, קצת יותר חשוב מכבודם של הפלסטינים. שנית, אני לא מקבל את התזה שזה מכשול לתהליך השלום. תהליך השלום נוהל עד היום באופן מאוד בעייתי. ראשי ממשלה ביקרו בכל מעונות האירוח של נשיאי ארצות הברית. בפועל אף אחד מההסכמים לא שווה את הטיוטות של הניירות שעליהם נכתבו, ובעניין הזה פשוט לא טיפלו".

יש בכלל כסף לפרויקט הזה?

"תקציב של כמה מיליוני שקלים בודדים. אם אנחנו רוצים לעסוק בהנצחה, מורשת, זיכרון, תיעוד וכל שאר הפעילויות, זה בין מביך למעליב מאוד לדבר במונחים של כמה מיליוני שקלים. אנחנו שוקדים עכשיו על הכנת תוכנית, שההיקף שלה יהיה בין 50 ל-100 מיליון שקל, תקציב ראוי. במונחי תקציב מדינת ישראל, זה פרומיל של פרומיל. הממשלה צריכה להתייחס לזה ולתקצב את זה כפרויקט לאומי ראשון במעלה".

קצת מוזר שאשכנזי מוחלט נבחר לעמוד בראש תוכנית כזאת, לא?

"אני בן למשפחה של יוצאי גרמניה, סבתא שלי גרה באחוזה על הכרמל, יותר מ-60 שנה, נפטרה בגיל 96 כשהיא ידעה מילים בודדות בעברית. היא פעם אמרה לי שההבדל בין יהודי המזרח ליהודי מזרח אירופה, להלן פולין, לא קיים. זאת אומרת, שניהם, מבחינת התרבות הגרמנית, נתפסו כדבר בעייתי. נבחרתי לתפקיד הזה על סמך הניסיון שלי בשירות הציבורי, בעיקר בתחום של השבת רכוש אבוד, כישורים שיש להם חשיבות יותר גדולה מהמוצא שלי. בהפוך על הפוך, אני חושב שיש יתרון לאשכנזי שמטפל בחומרים כל כך טעונים, שיוכל לנווט את העניין המורכב הזה תוך כדי הימנעות מנפילה למלכודות רגשיות. זה מבחינתי המשכו של מהלך שהתחלתי בחברה לאיתור והשבה של נספי השואה: לנסות לעשות צדק היסטורי".

תגובות

תגובת החברה לאיתור ולהשבת נכסי הנספים בשואה:

"החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה רואה את הסיוע לניצולים הנזקקים כחובה וכזכות, ובארבע השנים האחרונות העבירה סיוע בהיקף של כ-350 מיליון שקל, ללמעלה מעשרת אלפים ניצולים נזקקים המקבלים סיוע מדי חודש. במסגרת הסיוע לניצולים החברה מעבירה מענק כספי רבעוני לחשבון הבנק של כל ניצול, מממנת פטור מלא ברכישת תרופות שבסל הבריאות, מספקת לניצולים כרטיס הנטען כל חודש לצורך קניית מוצרי מזון, ופרויקטים רבים נוספים. יחד עם זאת, חשוב להבין, כי הכספים שבידי החברה הם כספים פרטיים השייכים בראש ובראשונה למשפחות יורשי הנספים בשואה, והחברה מוגבלת לכן בסכומי כסף העומדים לרשותה, ובכל זאת, סך כל תקציב הסיוע של החברה עומד על כ-100 מיליון שקל בשנת 2012 בלבד.

"באשר ליורשי הנספים בשואה - עם כניסתו לתפקיד של המנכ"ל ד"ר ישראל פלג הוא פתח בהידברות עם משרד המשפטים ורשות החברות הממשלתיות, בגיבוי מלא של הדירקטוריון, והתוצאות מדברות בעד עצמן. למשל, כבר בזמן הקרוב יובאו לאישור ועדת שרים לחקיקה תיקונים של חוק הירושה, שיזמו במשותף משרד המשפטים והחברה. תיקונים אלו הם בשורה ליורשי הנספים, שכן הם יביאו לשחרור מהיר של למעלה מ-140 מיליון שקל למשפחותיהם. החברה מקבלת את הביקורת שנמתחה על פעילותה בעבר ופועלת לתיקון הליקויים, כשהמהלכים הנוכחיים מובילים להאצת האפשרות של החזרת הרכוש ליורשי הנספים, כמו גם המשך הסיוע לניצולים.

"ירון יעקובס כיהן כמנכ"ל בפועל במשך שנה וחצי והיה בידיו זמן כדי לתקן את כל מה שהוא מתאר כמעוות וכמחדל. יצוין כי התקציב שהגיש ירון יעקובס לכנסת היה בהיקף של למעלה מ-24 מיליון שקל ומסגרת כוח אדם של 68 עובדים. בשנת 2012 החברה קיצצה את תקציבה ל-21.5 מיליון שקל והתייעלה ל-58 עובדים.

"באשר ליושבי הראש אברהם רות ומנחם אריאב - שניהם ניצולי שואה בשנות ה-80 לחייהם שפעלו שעות על גבי ימים למען החברה ומטרותיה, ומשכך החליט דירקטוריון החברה לסייע להם בבואם לחברה ולדיונים הקשורים בחברה, החלטה שהיתה גלויה וידועה לכל הגורמים הרלוונטיים".

 

תגובת דירקטוריון החברה:

"במקום לנהל מלחמות פנימיות בעובדים ובדירקטוריון, יכול היה מר יעקובס להקדיש את השנה וחצי שבהן כיהן בתפקידו לקידום פעילות החברה למען משפחות הנספים ולמען הניצולים. צר לנו שאדם שכיהן בתפקיד כה חשוב בוחר להכפיש ולזרוק בוץ לכל הכיוונים, במקום להסתכל במראה. דרך זו אינה דרכנו, ולכן מפאת כבודו של מר יעקובס לא נוסיף מעבר לכך באשר להתנהלותו בזמן תפקודו כמנכ"ל החברה. יצוין עוד כי מלחמותיו של יעקובס בדירקטוריון עיכבו במשך זמן רב את תיקוני החקיקה, שמשרד המשפטים התגייס לקידומם רק לאחר שיעקובס פינה את כיסא המנכ"ל".

 

יעקובס בתגובה לדברים:

"אני מזכיר את מכתבו של יו"ר הוועדה הממנה (הממונה על החברה מטעם החוק), השופט בדימוס מנחם נאמן, למנכ"ל משרד המשפטים ולמנכ"ל רשות החברות סמוך לסיום כהונתי. במכתבו מודיע נאמן כי אין בכוונתו לאשר את מועמד הדירקטוריון למנכ"ל החברה במקומי וכי לנוכח תחלופת המנכ"לים בחברה ותפקודי כמנכ"ל 'בצורה הטובה ביותר', הוא מבקש את עצתם כיצד להשאיר אותי בתפקיד. אני החלטתי עם זאת לפרוש במועד שקבעתי עם כניסתי לתפקיד".

 

תגובת עו"ד נדב העצני:

"כמי שלקח חלק לא מבוטל בגיבוש החוק שהקים את החברה, והיה במשך כחמש שנים היועץ המשפטי שלה ומשרדו שימש למעשה כמחלקה המשפטית שלה, חשוב לי להדגיש כי החברה הגיעה להישגים כבירים. בין הממשלה לבין השליחות של החברה קיים ניגוד אינטרסים מהותי, כיוון שהממשלה החזיקה ברכוש רב של נספי שואה ומאז קום המדינה לא עשתה דבר כדי להחזיר את הרכוש לבעליו. בכל שנות פעולתי, ראיתי את ניגוד האינטרסים לנגד עיני וסברתי שאסור לנציגי הממשלה להיות מעורבים בניהול החברה מעבר למה שנקבע בחוק. אין ספק שישנם כמה עובדי ממשלה שלא אהבו את הגישה הזאת שלי מסיבות מובנות.

"בניגוד להישגים הגדולים של החברה, אכן שררו בה מערכות יחסים לא טובות בתקופות מסוימות בין כמה מנכ"לים לבין כמה דירקטוריונים. למעט לגבי צבי קנור, אני הצלחתי תמיד לשמר מערכות יחסים טובות ופרודוקטיביות, גם עם המנכ"לים וגם עם הדירקטוריון, והצטערתי על העימותים שלא פסקו. את עיקר העימותים אני מייחס למשימה הכמעט בלתי אפשרית של החברה ולפיקוח היתר שמוטל על החברה מצד אין סוף רגולטורים, עובדה שגרמה לסיר לחץ בתוך החברה ולמתיחות מתמדת.

"בנוגע לצבי קנור: המסמך שאתה מצטט ממנו לא מוכר לי אבל דבר לא מפתיע לגביו, רק אזכיר שקנור נתפס בניגוד אינטרסים חמור כאשר סיפק בחברה עבודה לבנו האדריכל וביצע שורה של מעשים בלתי תקינים תוך עימות קוטבי עם הדירקטוריון שגם שלל את סמכויותיו עד שהוא נאלץ להתפטר, ולכן כל השמצה של קנור משליכה רק על אופיו. לגבי נתוני השכר: מצערת העובדה שבמשך תקופת עבודתי עבור החברה נעשו ניסיונות להכפיש אותי באמצעות עיוות נתוני הכספים ששולמו למשרדי. המשרד שלי שימש כמחלקה המשפטית בפועל והכספים ששולמו, שולמו לעבודה של בין שלושה לחמישה עורכי דין וכללו עלויות של תקורה, הוצאות וכל אותם דברים שמשרדי נשא על גבו היות ולא ישבנו במשרדי החברה".

את תגובתם של משה קצב ואסף ברזני לא ניתן היה להשיג עד מועד סגירת הגיליון. *

***

ישראל 2048 על פי יעקובס

בחודשים האחרונים ביקר יעקובס במכינות קדם צבאיות ממעיין ברוך עד חצבה על מנת לאחד אותן תחת קורת גג אחת, למה שהוא מגדיר "תנועה לאומית" שתכשיר את הדור הבא של השירות הציבורי.

"ההיסטוריונית ברברה טוכמן ביקרה בישראל בינואר 67', לפני מלחמת ששת הימים, והתפעלה מאוד. היא תיארה מצב שבו לאזרחי ישראל יש אתוס אחד שמחבר את כולם. היא כינתה את זה בשם 'הישרדות'. אנחנו כבר לא שם. אנחנו צריכים אתוס חלופי", אומר יעקובס על הסיבות שמניעות אותו. "האתוס הזה הוא שירות ציבורי ראוי. זהו צורך חוצה גבולות פוליטיים, עדתיים, דתיים ומגזריים, וכולל את יהודי התפוצות שמצופה שיתרמו מהונם. אני מדבר על תהליך ארוך, שילוב בין שינוי תרבותי תודעתי, לשינוי כוח האדם".

לתנועה הזאת מתכנן יעקובס לקרוא "אחריות לישראל 2048". וזה לא שם מקרי. "המדינה מתפרקת בשיטתיות מהאחריות שלה, בעיקר בתחומי הרווחה", הוא אומר. "השנה נבחרה מתוך כוונה להביא את ישראל לשנת המאה שלה עם חברה מוסרית ומתפקדת. במכינות גיליתי התלהבות עצומה והתוצאה היתה שלמהלך ייסוד התנועה הצטרפו ראשי מכינות מובילים".

מה פתאום המכינות הקדם צבאיות? אנחנו לא מיליטריסטים מספיק?

"הנערים והנערות שם הוכיחו שיש להם את ניצוץ השליחות הציבורית. המסלול ילווה את הצעירים מגיל 18 עד גיל 28. רק פרק זמן כזה יוכל לחולל שינוי אמיתי בתודעה. הרעיון המרכזי הוא להקים בית מדרש לשירות הציבורי, שבו ילמדו מיטב אנשי הרוח והמעשה. סטודנטים יקבלו מלגה נדיבה, שתחייב אותם לשלושה דברים: לפעילות חברתית משמעותית, ללימודים בבית המדרש לצד לימודי התואר שלהם ולתקופת סטאז' בשירות הציבורי. וכמובן מעל לכל, התחייבות להיכנס לאחר מכן לכמה שנים טובות בשירות הציבורי".

ומה תשיג בכך?

"במהלך ארוך טווח ייכנסו לשירות הציבורי לפחות 150-200 אנשים מעולים. אם זה יקרה תהיה לנו בעוד 15 שנה חברה אחרת ומדינה אחרת, בלי שום קשר לשאלה אם יפתרו את סוגיית גיוס החרדים, או באיזה אופן ייבחר ראש הממשלה. מה זה משנה כיצד נבחר ראש ממשלה, אם אין תחתיו שירות ציבורי מוסרי שיכול ליישם החלטות? כבר דורות כותבים פה דוחות שזועקים לשינוי ושום דבר לא קורה. האחרון היה דוח טרכטנברג, שגם אחריו הסיכוי שיתחולל שינוי משמעותי עמוק נושק לאפס".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות