שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רקוויאם לזבוב

ההשלכות הלא צפויות של החלטה קטנה אחת

מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיקה אלמוג

הוא היה החיסרון היחיד של השולחן המושלם. חובבי העבודה במרחב ציבורי יודעים שלא קל למצוא מיקום כזה, שמספק את ההרכב הנכון של אלמנטים סביבתיים - אור, תנועת מלצרים מינורית יחסית, וסוג האקוסטיקה שהופכת דיבורים ומוזיקה לרעש הלבן שמאפשר ריכוז. כשמוצאים שולחן כזה לא מוותרים עליו.

בביקורי החוזרים בבית הקפה, לא היתה פעם אחת שהזבוב לא היה שם, מפר בבוטות את האידיליה השולחנית שלי. במשך שעות היה מתנגש בחלון האטום בניסיון עיקש לעוף החוצה, ושוב ושוב נופל. זמזום הכנפיים המטריף היה משתתק לרגע. ואז הוא היה מנסה שוב.

השתכנעתי סופית שזה אותו זבוב כל פעם, ושאני עדה לחייו הסיזיפיים והעצובים. מגש מטייל ועליו טיפת ריבה שנזלה פיתו אותו להגיע עד למעמקי בית הקפה, לשולחן האחרון ממש, ושם הוא נתקע. ברגע ההוא, שבו המגש עבר, זה נראה כמו רעיון טוב, כמו כל כך הרבה רעיונות שיש בהם היגיון ברגע נתון אחד, והשלכות שנמשכות חיים שלמים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע

הדרך היחידה שיכול היה לצאת היתה אם היה עף עד לדלת של בית הקפה, מרחק כ-20 מטר, מעבר לעוד חמישה שולחנות ושלושה חלונות זהים לזה שבו הוא נאבק - גדולים, מוארים ואטומים לא פחות ממנו.

כמה רחוק מעבר לבינתו נמצא הרעיון הזה, חשבתי באחד הבקרים, וכמה הייתי נותנת אני בשביל יד מכוונת שתעזור לי להבין כמה דברים שנמצאים מעבר לבינתי שלי. הייתכן שזמזום הכנפיים שלו הוא-הוא צלילה של קארמה (מדהים כמה רחוק אני אלך כדי לא לעשות את העבודה שלשמה התיישבתי)? מאותו רגע יצאתי לקרב על הרחבת גבולות התפיסה הזבובית. מנפנופי תפריט בנאליים, דרך השפרצת מים מקש, ועד לפריסת מסלול המראה מגרגירי סוכר שמסמן חץ לעבר דלת היציאה - ניסיתי הכל. כלום לא עזר. הוא היה משוכנע שהדרך אל החופש היא דרך החלון השקוף.

ואולי אני טועה, וקיימת איזו משוואה מתמטית שאומרת שכך וכך אינסוף מכות כנפיים של זבוב על זכוכית עבה גורמות לכך וכך אינסוף זעזועים קטנטנים המשפיעים על המבנה המולקולרי של הזכוכית, וביום מן הימים סדק מזערי ועוד סדק מזערי יביאו לשינוי המיוחל והזכוכית תתנפץ במטר רסיסים מרהיב, ועמה כל מה שאנחנו חושבים על גדול וקטן, חזק וחלש, אטום ועביר. רק שספק רב אם מניין ימי חייו של הזבוב יספיקו להגשמת החזון. ובכשל המתמטי הזה, בפער שגם נחישות פנטית לא תגשר עליו, שם טמון אובדנו.

אתמול זה קרה. הבחנתי בשקט לא שגרתי, וכשהסתכלתי על אדן החלון, ראיתי את הזבוב, מחצית גופו תחובה מתחת לתפריט, רגליו מבצבצות ממנו כמו רגליה של מכשפת הדרום אחרי שההוריקן הנחית עליה את ביתה של דורותי. העניין הוא שזה נראה מכוון. כאילו נמאס לו. כאילו אסף את כל כוחותיו כדי להתנגד לתמצית הווייתו כזבוב תזזיתי, והכניס את ראשו אל מתחת לתפריט הגדול כאומר: מספיק. ואולי לאורך כל הדרך לא הבנתי וזו היתה תכלית פועלו - לא החופש שבחוץ אלא החופש המוחלט והסופי.

פתאום החלה רגלו השמאלית האחורית לזוז, מכה בתפריט ונאחזת בו. זה נמשך כמה שניות ותמהתי אם הוא נשטף לפתע בצונאמי של חרטה - כפי שקורה במקרי התאבדות רבים - או שהוא שלם לגמרי עם החלטתו, אבל יצר החיים שבו מתמרד ומפעיל את גופו בניגוד לרצונו ודורש ממנו לנסות, לפחות עוד קצת.

הרגל השמאלית הפסיקה לזוז. ניצחת, אמרתי בלבי לזבוב, ברכות. אבל חלפה עוד שנייה ורגל ימין החלה בריקוד נואש משלה - מטופפת ונאחזת גם היא בזווית המילה "אורגני" שבקצה התפריט, ולרגע נדמה היה שהרגל תצליח לדחוף את גופו של הזבוב החוצה ולהוביל אותו לעוד ניסיון אחד. החיים למרות הכל, זבוב, יצר החיים הוא מאמן כושר קשוח ודוגמטי, נטול תשוקה, אפ על הרגליים ותפסיק לשאול כל כך הרבה שאלות. אבל אז גם הרגל השנייה דממה.

החלטתי לעשות עמו חסד אחרון - לקחת אותו החוצה ולשחרר את גופתו לצמחייה שמתחת לעץ הצפצפה. הרמתי את התפריט בזהירות. הזבוב התהפך מיד ונעמד על רגליו, חי לגמרי. הוא לא עף. הוא פשוט עמד. שקט ועייף אבל חי, שרד את ניסיון ההתאבדות שלו בניגוד מוחלט לרצונו, אחרי שעבד כל כך קשה כדי לזהות את רצונו האמיתי ולהעמיד אותו מעל לאינסטינקטים שהכתיבו את חייו עד כה. וזה היה קצת באשמתי, כי אני הרמתי את התפריט. אולי אם לא הייתי מזיזה אותו הוא היה מצליח.

הרמתי שוב את התפריט בזהירות וקירבתי אותו אל הזבוב. תגובתו היתה בלתי-זבובית בעליל, הוא היה צריך לברוח כבר מזמן. אבל הוא לא זז. נהפוך הוא, הוא חיכה למשהו. הנחתי עליו את התפריט. לא במכה, פשוט הנחתי אותו. בכל זאת, לא פשוט להיות נציגתו הרשמית של המוות, מיוחל ככל שיהיה מבחינת הקורבן.

רגע לפני שהלכתי, אחרי שכבר שילמתי על הקפה וכיביתי את המחשב, הרמתי בזהירות את התפריט. הוא שכב על צדו והפעם באמת נראה מת. ונינוח.

לקחתי שקיק סוכר, הדפתי את הגופה הקטנה והעליתי אותה על התפריט. נשאתי את אלונקת התפריט לאורך בית הקפה, בכובד הראש הראוי למעמד. בחוץ קיבלה רוח נעימה את פני מסע ההלוויה הקצר שהגיע במהירות ליעדו הסופי. הטיתי בעדינות את התפריט ושיחררתי את הזבוב. הוא נעלם מיד בין שתי אבנים לרגלי העץ. חזרתי פנימה לאסוף את חפצי. זבוב אחר זימזם שם והתנגש בכוח, שוב ושוב, בחלון הזכוכית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ