שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היהודים של מיט רומני

חמי שלו
חמי שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חמי שלו
חמי שלו

כדי להבין מה הביא את המועמד הרפובליקאי, מיט רומני, להצהיר השבוע באופן גורף שהוא יעשה "בדיוק ההיפך" מהנשיא ברק אובמה בכל הקשור לישראל, צריך לחזור לדיונים על ניסוח החוקה האמריקאית בפילדלפיה לפני 225 שנה בדיוק. אחרי ויכוחים מרים ומתישים הסכימו אז נציגי הקולוניות, שזה עתה השיגו את עצמאותן, להעמיד בראשן נשיא, אבל רק בתנאי שלא ייבחר ישירות על ידי העם, כדי שלא יצבור כוח עצמאי ויהפוך לעריץ שיפגע במעמדן. תחת זאת הוחלט על מינוי "אלקטורים", שייבחרו בכל מדינה ומדינה על פי מספר נציגיה בקונגרס, ובאמצעות שיטה ארכאית זו, שהושפעה ישירות מסלידתם של האבות המייסדים מעריצותו של המלך האנגלי המטורלל ג'ורג' השלישי, נבחר גם היום מנהיג העולם החופשי.

השיטה עברה כמה שיפוצים משמעותיים במרוצת השנים, שבהם רלוונטית לענייננו החלטתן של 48 מתוך 50 המדינות למקסם את השפעת האלקטורים שלהן על ידי אימוץ עקרון "המנצח לוקח הכל" בבחירתם. כך נוצרים עיוותים שונים, שהקיצוני שבהם הוא בחירה בנשיא שלא זכה ברוב קולות המצביעים ברמה הלאומית, כפי שקרה לאחרונה בשנת 2000 כשג'ורג בוש נבחר עם חצי מיליון קולות פחות מיריבו, אל גור. עיוות שכיח יותר הוא שהמאבק על הנשיאות מתנהל בפועל רק בקומץ מדינות, הקרויות "מדינות שדה הקרב".

מסיבות היסטוריות, אך בעיקר דמוגרפיות, כמעט 40 מדינות מונחות מראש בכיסן של אחת משתי המפלגות הגדולות, שאינן מבזבזות זמן, מאמץ ובעיקר לא כסף כדי להתמודד בהן. הרפובליקאים, למשל, מוותרים מראש על מדינות גדולות כמו ניו יורק וקליפורניה, שמצביעות כמעט תמיד לדמוקרטים. והדמוקרטים אינם מתאמצים במיוחד במדינות דרומיות ומערביות, שתמיכתן ברפובליקאים בלתי ניתנת לערעור. זירת המלחמה העיקרית - שבה יושקע השנה סכום שיא של כ-2.5 מיליארדי דולרים - מתקיימת אפוא רק במספר מצומצם של מדינות מתנדנדות, שעליהן כדאי להיאבק. פלורידה, אוהיו ואולי גם פנסילווניה הן הגדולות והמפורסמות שבהן. אליהן מצטרפות וירג'יניה, קולורדו, איווה, נוואדה ועוד כמה מדינות לכאן או לכאן, תלוי מי סופר ומתי.

מיט רומני עם בנימין נתניהו בירושלים בינואר 2011צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

המשמעות היא ש-80% מהמצביעים בארצות הברית הם צופים כמעט פסיביים במשחק הפוליטי, ועמם שיעור זהה של יהודים, שרובם חיים במדינות הנחשבות בטוחות מבחינת הדמוקרטים. רק כחמישית מיהודי אמריקה, מעט יותר ממיליון איש, מפוזרים במדינות המפתח, ושיעורם נחשב זניח. אבל במרוץ צמוד, כפי שהבחירות ב-2012 מצטיירות כרגע, ייתכן שרק חוט שערה, אולי של יהודי, יפריד בין אחד המועמדים לבין 270 האלקטורים הדרושים לניצחון.

הדבר בוודאי נכון בפלורידה, שהיהודים מהווים 3.5% מאוכלוסייתה. בשל שיעור ההשתתפות הגבוה שלהם בבחירות, היהודים עשויים להוות יותר מ-5% מהמצביעים בפועל שם, אבל גם בפנסילווניה ובאוהיו, שבהן מהווים היהודים 2%-3% מהמתייצבים בפועל בקלפי. אובמה ניצח באוהיו ב-2008 בהפרש של 5%, ולפי רוב הסקרים הוא מוביל שם גם עכשיו באחוז או שניים, אבל העניין הוא כזה: בשל החלוקה הדמוגרפית והגיאוגרפית של האלקטורים, אובמה יכול בתיאוריה להפסיד באוהיו ועדיין לזכות בנשיאות, אבל עוד לא היה רפובליקאי שהגיע לבית הלבן בלי שדרכו צלחה באוהיו. מבחינתו של רומני, אפוא, אוהיו, עד אחרון יהודיה, היא בבחינת להיות או לחדול.

בפריימריס הרפובליקאיים הביע רומני המורמוני תמיכה לא מסויגת בישראל, כדי לנטרל את חשדנותם של עשרות מיליוני נוצרים אוונגליסטים. אבל כעת הוא מסתער ישירות על אותם מצביעים יהודים דמוקרטים מתנדנדים, בעיקר במדינות המפתח, השוקלים עריקה מאובמה גם בשל מה שהם רואים כיחסו הצונן לישראל.

בזכות התפתלויותיהם הקונסטיטוציוניות של האבות המייסדים של האומה האמריקאית הפכו היהודים הללו, החיים בדרך כלל הרחק מאור הזרקורים, למכתירי נשיאים בפוטנציה. השמים הם הגבול בניסיונות להשיג את קולותיהם, עד כדי - מי יודע - תמיכה בצירופה הפורמלי של ישראל כחברה ה-51 באותו "איחוד מושלם" שעליו הוכרז לפני 225 שנה בפילדלפיה, לפי העיקרון היהודי הידוע של אם כבר, אז כבר. *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ