בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לעת עתה, תשכחו משלום

האביב הערבי, הגרעין האיראני, היחלשות ארה"ב וההקצנה הישראלית. פרופ' איתמר רבינוביץ' מספר על ההחמצות הישראליות והערביות בדרך לשלום המיוחל

32תגובות

באחרית הדבר לספרו החדש, "האופק המתרחק: ישראל, הערבים והמזרח התיכון 1948-2012", שיצא החודש בהוצאת דביר, כותב איתמר רבינוביץ' כי בשנה האחרונה "הגיעו יחסיה של ישראל עם העולם הערבי ומעמדה האסטרטגי במזרח התיכון לנקודת שפל". הרבה ממה שקרה באזור באחרונה ובמיוחד מה שכונה תחילה "האביב הערבי", לא היה תלוי במהלכיה של ישראל, הוא סבור. המציאות האזורית, הקודרת מבחינת ישראל, החלה כבר לפני כעשור והמדינה, בתגובה, נשענה על עוגנים מהסדר הישן, ובראשם השלום והתיאום הביטחוני עם שלטונות מצרים וירדן. כעת לא ברור כמה אפשר לסמוך על המשענות הישנות, כשבבד בבד מתחוללות באזור התפתחויות מדאיגות אחרות ובראשן ניסיונה של איראן לפתח נשק גרעיני, ההגמוניה הגוברת של טורקיה, שהפכה משותפה אסטרטגית ליריבה קשה של ישראל, והשפעתה הנחלשת של ארצות הברית במזרח התיכון.

עשרות שנים עסק פרופ' רבינוביץ' בחקר המזרח התיכון, בניתוח מעמדה המורכב של ישראל בתוכו ובתיעוד הניסיונות להשיג שלום בינה לבין שכנותיה. במשך ארבע שנים, מ-1992 עד 1996, אף חצה את הקווים, עזב את האקדמיה ונטל בעצמו חלק פעיל במאמצים המדיניים, כשגריר ישראל בארצות הברית וכראש המשלחת הישראלית למשא ומתן לשלום עם סוריה, בשליחותו של ראש הממשלה יצחק רבין (לאחר רצח רבין המשיך רבינוביץ' לכהן כשגריר תחת ממשלת שמעון פרס). לאורך השנים הללו הוא שמר בדרך כלל על גישה של אופטימיות זהירה, גם אם מוגבלת. כעת, אולי לראשונה, הוא נשמע פסימי בעליל.

אי-אף-פי

לצד מה שרבינוביץ' רואה כחוסר נכונות פלסטינית להגיע להסדר קבע עם ישראל, ההתפתחויות באזור מביאות אותו למסקנה כי מבחינת ישראל, התקופה הנוכחית אינה הזמן המתאים לנסות ולחתור ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים. ההנהגה, הוא סבור, תצטרך לפעול כדי למתן את העימות ולנהל אותו על אש קטנה יחסית, עד למועד שבו אולי יבשילו מחדש התנאים המתאימים לפתרון הסכסוך.

"המעבר להתמודדות צבאית א-סימטרית, איום הטילים והרקטות על העורף הישראלי, קריסת תהליך השלום - כל אלה יוצרים מצב קשה מכפי שהיה לנו לפני כעשור", אומר רבינוביץ' בראיון ל"הארץ". "בערוץ הפלסטיני, אני חושש שיו"ר הרשות, אבו מאזן (מחמוד עבאס) לא בשל לחתום על סוף הסכסוך. זו פונקציה של האידיאולוגיה האישית שלו, של אופיו ומיקומו ההיסטורי. הוא פליט מ-1948. מצד שני, בישראל שולטת ממשלת ימין נוקשה, שחבר מרכזי בה, השר גדעון סער, קורא בטקס קבלת פרס הציונות על שם אירווינג מוסקוביץ להתנער מחזון שתי המדינות.

"יש לנו צד פלסטיני חלש, עם סימני שאלה לגבי רצונו ויכולתו להגיע להסכם קבע וברקע קיים גם החמאס, שמסוגל לחבל בהסדר אילו זה היה מתממש בכלל. כרגע אי אפשר להגיע להסדר מלא עם הפלסטינים. שני מהלכים נועזים, של אהוד ברק ואחריו של אהוד אולמרט, לא נענו על ידי הפלסטינים. לעת עתה, בהעדר פרטנר להסדר סופי, עם ממשלת הימין ששולטת כאן ולנוכח האי-ודאות האזורית - יש לי אמנם ביקורת על בנימין נתניהו, אבל לא הייתי מציע לו להיכנס לוויתורים טריטוריאליים מפליגים במצב של חוסר ודאות. הייתי מחכה עם זה. אני בהחלט יכול להבין את הרצון לראות קודם מה קורה סביבנו".

רבינוביץ' מבהיר כי הוא מתנגד "לסיפוח הישראלי הזוחל בגדה המערבית" ומצר על "העדר המאמץ להגיע להסדרים חלקיים בזירה הפלסטינית". לדבריו, ישראל צריכה לעסוק בדיפלומטיה אזורית ולא להישאר פסיבית. "אבל צריך גם לזכור שלפחות עד הבחירות לנשיאות בנובמבר, ארצות הברית אינה שחקן. אם הרפובליקאים ינצחו בבחירות, עוד ייקח להם זמן להתארגן. מכל הסיבות הללו, אינני רואה שום מהלך גדול רלוונטי בטווח הזמן הקרוב".

הפיקדון

תחום המחקר שבו צבר רבינוביץ' את עיקר יוקרתו האקדמית, בארץ ובחו"ל, היה סוריה ולבנון. על מצבו הנוכחי של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, הוא אומר: "דינו נחרץ. בשאר ייפול. אני אומר זאת כבר מאז ההסלמה הראשונה בקרבות עם האופוזיציה, בתחילת הקיץ שעבר. אסד אינו יכול לנטרל את ההתנגדות ואילו האופוזיציה החלשה והמפולגת לא מצליחה להפיל אותו. עלולה להתפתח בסוריה מלחמת אזרחים ממושכת ואפילו יותר רצחנית, משבר פליטים גדול וזליגה של האלימות ללבנון ולעיראק. ממשלת סוריה איבדה שליטה בחלקים נרחבים מהמדינה. אפילו אחרי הטבח שאסד האב עשה באחים המוסלמים בחמה לפני כ-30 שנה, עדיין היתה לו לגיטימיות. אסד הבן איבד אותה לחלוטין".

אלון רון

מאז עזב את הדיפלומטיה וגם בתקופה שהיה נשיא אוניברסיטת תל אביב, חזר רבינוביץ' לעסוק בניתוח התהליכים המדיניים בין ישראל לשכנותיה. בספרו "סף השלום" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2002), תיעד את המשא ומתן הכושל לשלום עם דמשק בתקופת רבין ופרס. ספר אחר, "חבלי שלום" (הוצאת דביר 2004), תיעד בתמצית את המגעים המדיניים. "האופק המתרחק" הוא מהדורה מורחבת ומעודכנת של "חבלי שלום", שמסבירה כדרכו בבהירות וברהיטות את כל מה שהשתבש בשנות המו"מ הארוכות בזירות השונות, לצד תיאור ההצלחות הבודדות - הסכמי השלום עם מצרים וירדן.

"נקודת המפנה החשובה ביותר היתה הפיקדון שרבין נתן לשר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר ב-3 באוגוסט 1993", אומר רבינוביץ'. הפיקדון נעשה במתכונת של שאלה היפותטית: שרטוט תנאי השלום הישראליים להסדר עתידי ובהם, במשתמע, נכונות לנסיגה מלאה מרמת הגולן, מתוך ציפייה לתשובה סורית מפורטת. "שם הוחמצה הזדמנות", הוא אומר, "אפשר היה להפוך את הפיקדון לבסיס להסכם שלום ישראלי-סורי ואז תהליך השלום היה בנוי על אבן יסוד סורית לפני ההתקדמות עם הפלסטינים. מרכזיותו של יאסר ערפאת היתה משתנה ועמה, כל מה שבעקבותיה".

ונניח שהחזרנו את רמת הגולן לסורים, איך היינו נראים היום לנוכח הטבח שמתרחש שם?

"אילו סוריה היתה חותמת אתנו הסכם שלום, היא לא היתה נמצאת במקום שבו היא נמצאת היום. אחת הסיבות שבגללן חאפז אל-אסד הגיע לקו (לקראת הסכם, ע"ה) ולא חצה אותו, היתה החשש שהמשטר יאבד את רציונל הקיום שלו. איך אפשר להצדיק החזקת מכונה צבאית מודיעינית אדירה כזאת כשהאויב הישראלי חדל להיות אויב? אסד כבר עלה באותה תקופה על נתיב סאדאת, שאותו דחה בבוז ב-1977. אנואר סאדאת התפייס עם ישראל והתקרב לארצות הברית. גם אצל הסורים זה היה הרצון. אילו נחתם הסכם אתנו, סוריה לא היתה הופכת לדמוקרטיה פרלמנטרית, אבל בסוריה ובלבנון היו מתרחשות תמורות עמוקות, חיוביות.

"רבין הטיל עלי לנסות לברר אם ניתן להגיע להסכם שלום עם הסורים. הוא לא אמר לי מפורשות שיירד מכל הגולן, אבל היה ברור שהוא מוכן ללכת רחוק מאוד. במערכת הבחירות, שבה ניצח, הוא אמר במפורש שלא ייסוג מהגולן. אחר כך החל להתלבט. רבין לא האמין בהסדרים כוללים, אלא בצעד אחר צעד. הוא בדק במקביל את שני המסלולים, הסורי והפלסטיני. עם הסורים אי אפשר היה להגיע לשיחה אמיתית, גם לא דרך האמריקאים. אסד התעקש על התחייבות ישראלית לנסיגה מלאה מהגולן. לפני זה, אסד לא הסכים לפרט כיצד הוא רואה את ההסכם הסופי.

"בינתיים, המו"מ עם הפלסטינים עלה על מסלול אוסלו. ביולי 1993 רבין עמד בפני התלבטות. מצד אחד, הסכם אוסלו היה בשל לחתימה. מצד שני, עם הסורים התקדמנו במידת מה. האווירה השתפרה, אף שלא היתה פריצת דרך. רבין היה מאוד אמביוולנטי לגבי אוסלו. הוא חש חובה לברר אם יש לו אופציה סורית ואז חשב על עניין הפיקדון. כריסטופר בא לארץ בראשית אוגוסט. גם דניס רוס (ששימש אז שליח מיוחד לאזור) ואני נכחנו במפגש בלשכת רבין. אז רבין זרק את הפצצה. הוא אמר לכריסטופר: ‘זה בכיס שלך. אל תשים אותו על השולחן (מול הסורים, ע"ה). אם הסיפור ידלוף, אמשוך את הפיקדון'. אין לי הוכחות לכך, אבל הרושם שלי הוא שהאמריקאים בכל זאת הציגו את הפיקדון לאסד. אסד מיד אמר: ‘כן, אבל...' ובכך צימצם את מרחב הדיון, משום שעקרון הנסיגה המלאה כבר היה בבסיסו.

"אסד לא היה מוכן להשקיע אפילו גרם של מאמץ בדיפלומטיה פומבית. בשיחות הישירות, במפגש לא רשמי ליד מכונת הקפה, אמר לי מואפק עלאף, ראש המשלחת הסורית: ‘אני מקווה שהממשלה שלכם מבינה שאסד לא יכול לקבל מכם פחות משקיבל לפניו סאדאת'. השבתי לו שאנחנו מקווים שאסד מבין שהוא צריך לתת בתמורה את מה שהציע סאדאת. אחד הדברים שסאדאת נתן למנחם בגין היה העבודה שעשה מול הציבור הישראלי, נכונותו לבוא לנאום בכנסת. אסד האמין במו"מ רק מנקודת כוח, בהפעלת לחץ עד הרגע האחרון. הוא לא רצה להבין שחימוש חיזבאללה והפעלתו נגדנו בדרום לבנון גורמים לציבור הישראלי להמשיך ולראות בו אויב. לכן הקמפיין של ‘העם עם הגולן' התמקד בדמותו השלילית של אסד האב והצליח. "ואז, בקיץ 1993, האמריקאים יצאו לחופש. לא היה פולו-אפ של ממש לפיקדון של רבין. כשחזרו, המו"מ על אוסלו הפך לגלוי וההסכם עם הפלסטינים יצא לדרך. אם הגעת לרגע שבו רבין, מכולם, מוכן לסגת מהגולן, מתבקש שתישאר באזור ותנסה למצות את זה. זאת היתה טעות מצד אנשיו של ביל קלינטון לנסוע הביתה. כל הצדדים עשו טעויות לאורך כל הדרך".

נרדמו

לדברי רבינוביץ', חאפז אסד היה אמביוולנטי באשר להסכמים אף יותר מרבין. "ב-1995, אחרי מפגש הרמטכ"לים השני בין אמנון ליפקין-שחק וחיכמאת שהאבי, רבין אמר לי שעם אסד זה לא יילך כך. רק כשאפשר יהיה להפעיל עליו לחץ גיאו-פוליטי, מעיראק או דרך לבנון, אפשר יהיה לזוז, אבל זה כבר לא יהיה בקדנציה הזו. הנרי קיסינג'ר בילה חודש באזור ב-1974 כדי לגבש את הסכמי ההפרדה. אילו כריסטופר נהג כמוהו, ייתכן שההיסטוריה היתה שונה. וייתכן כמובן שלא.

"ב-1994, כשקלינטון ביקר בדמשק, אחרי חתימת הסכם השלום הישראלי-הירדני בערבה, אסד ליווה אותו במכונית לשדה ואמר לו: ‘אם נחתום, אני רוצה לקבל את מה שהמצרים מקבלים - כלומר סיוע כלכלי-ביטחוני. אבל קלינטון נימנם ולא עיכל את מה ששמע. האמריקאים דווקא רצו בקידום ההסכם הסורי בתיווכם. דניס רוס ומרטין אינדיק העדיפו את המסלול הסורי. כבר אז הם רצו להרחיק את סוריה מאיראן וחשבו שתהיה לזה השפעה אזורית חיובית. ההנחה היתה שאסד בשל גם לחתום וגם לספק את הסחורה. כשרבין החליט להציג את הפיקדון, הוא רצה הסכם עם סוריה ותהליך הדרגתי עם הפלסטינים. אחרי ההחמצה, הרגל הסורית לא התממשה והתהליך נבנה על הרגל הפלסטינית. אילו התהליך התנהל על שתי רגליים, הבסיס היה מוצק יותר וערפאת היה מאבד קלפי מיקוח".

ניסיון כושל נוסף להגיע להסדר עם הסורים עשה ברק בשנת 2000. "בשיחות שפרדסטאון כבר לא השתתפתי", אומר רבינוביץ'. "גם שם שלושת הצדדים עשו טעויות. אם הסורים חשבו ששר החוץ, פארוק א-שרע, יכול לסרב ללחוץ את ידו של ברק אפילו בחדרי חדרים, הם טעו. איזה מין מסר זה היה? מה הבין מכך הציבור הישראלי? קשה לי לחלק את האחריות באחוזים. האמריקאים טוענים שהחמצנו הזדמנות, אבל במארס 2000 בז'נווה, הפגישה בין קלינטון לאסד האב התפוצצה בתוך שבע דקות, כשאסד אמר לא. אי אפשר לנתק את הכישלון ממצבו הפיסי והמנטלי (אסד מת כעבור כשלושה חודשים, ע"ה). הוא כבר החל לשכוח שמות - ועוד קודם לא היה לו זיכרון אבסולוטי".

אתה מצר על החמצת השלום עם סוריה, אבל ישראלים רבים שרואים את התמונות ממעשי הטבח שם, אומרים שמזל שלא התפתינו לחתום על הסכם אתם. יותר מכך, יש אפילו אנשים ששואלים אם אין איזו ברוטליות שטבועה באופי הלאומי הסורי. הרי נשיא מצרים, חוסני מובארק, לא איפשר לאנשיו לטבוח במתנגדים בצורה כזו. במשך שנים גם רווחו בארץ סיפורים על כך שהיחס לשבויי צה"ל במלחמת יום הכיפורים היה לכאורה אכזרי יותר בסוריה מאשר במצרים.

"אני לא חושב שהיה הבדל ביחס לשבויים, אבל אין ספק שהתרבות הסורית והמצרית שונות לחלוטין. ראית את זה גם באינטראקציה אתם סביב תהליך השלום. כשאתה הולך ברחוב המצרי, אנשים מחייכים אליך. בלוואנט זועפים. בסוריה, כמו בעיראק, התרבות יותר ברוטלית. מצד שני, אפשר להסתכל על זה גם הפוך ולהתפעל מאומץ הלב של האזרחים הסורים, שיוצאים להפגין נגד המשטר בידיעה שהמעשה עלול לעלות להם בחייהם או בכלא ובעינויים. מחסום הפחד שם נשבר".

דיברת על החמצת הפיקדון, אך נדמה שהסיבה המרכזית לדעיכת המגעים לשלום היתה רצח רבין.

אי–פי

"יש בזה משהו. תום פרידמן (עיתונאי ה'ניו יורק טיימס') כתב על יגאל עמיר, כשאישרו לו להצביע בבחירות: ‘האיש שהצביע פעמיים'. אין לי תשובה לשאלה אם היינו מגיעים להסדרי קבע בשנות ה-90, אלמלא רבין נרצח, אבל אני חושב שהיה לפחות סיכוי טוב לכך, בגלל עוצמת האישיות של רבין, מעמדו כסמכות ביטחונית, יכולתו להעביר מהלכים בציבור הישראלי. החיבור בין פרס לרבין היה מורכב, אבל סייע לכך".

לא רק רבין, גם אריאל שרון ידע להעביר מהלכים.

"לשרון היתה אותה יכולת, בלי ספק. מבחינתי, הפרק על שרון בספר היה מעניין במיוחד לכתיבה. הייתי מבקר חריף של גישתו בלבנון ב-1982, אבל ראיתי את התמורה שהאיש עבר בשנותיו כראש ממשלה. שרון הוא שניצח בהתמודדות עם הפלסטינים באינתיפאדה השנייה והוציא את ישראל ממה שנראה כמו המשבר העמוק ביותר מאז קיומה. הוא הגיע למעמד בן-גוריוני: דוד בן-גוריון הקים את המדינה, שרון החזיר לנו אותה. שרון עצר את האינתיפאדה ורכש לעצמו מעמד ציבורי חסר תקדים. אני לא מקבל את הטענה שההתנתקות מעזה היתה ניסיון שלו לקבל איתרוג לנוכח החקירות הפליליות נגדו. זה היה עמוק יותר. כמו רבין, היה לו מעמד בציבור בגלל הרקורד הביטחוני שלו".

אתה מתאר את ממשלת נתניהו כבעלת אידיאולוגיה לאומנית, ימנית ואגרסיבית, שמסייעת להכשלת מאמצי השלום. אבל הממשלה הזו לא נבחרה במקרה. הציבור הישראלי נוטה יותר ויותר ימינה. בעיני הבוחר הממוצע, הנסיגות הישראליות - הסכמי אוסלו, היציאה מלבנון, ההתנתקות מעזה - הביאו יותר נזק מתועלת.

"ב-2006 אהוד אולמרט הציג את תוכנית ההתכנסות, שנגנזה אחרי מלחמת לבנון השנייה. בהמשך, כחוט השערה היה בין ציפי לבני לבין הקמת ממשלה. יש הבדל בין מצב היפותטי למצב מעשי. אם תביא היום להצבעה הסדר דומה למה שהציע אולמרט לאבו מאזן לפני ארבע שנים, 70% מהציבור יהיו כנראה נגדו. אבל אם תביא אותו ארוז עם כל המעטפת התומכת של הסדרי קבע והיתרונות הטמונים בהם, יחסי הכוחות עשויים להתהפך. צריך לשים משקל כבד על עוצמת המנהיגות, כמו זו שהיתה לרבין ולשרון, ויכולתה להשיג הסכמים".

חוקר, שגריר, חוקר

איתמר רבינוביץ', יליד 1942, בעל דרגת סגן-אלוף בצה"ל

לאחר שקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, מונה למרצה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. בהמשך היה רקטור של המוסד

ב-1993 מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשגריר בוושינגטון, תפקיד שמילא שלוש שנים. בה בעת עמד בראש צוות המו"מ לשלום עם סוריה

כיהן כנשיא אוניברסיטת תל אביב בין 1999 ל-2007, וכיום הוא מרצה וחוקר של המזרח התיכון שם

כתב וערך כמה ספרים על מדיניות ועימותים באזור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו