לאחד מנסרים, לשני הורסים. ההבדל בין סוסיא לאולפנה

בתגובה לפינוי המתנחלים הוצאו צווי הריסה לכפר הפלסטיני, שתושביו גורשו לפני כחצי יובל שנים ובתיהם נהרסים מאז פעם אחר פעם

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גדעון לוי
גדעון לוי

כל דמיון מקרי בלבד. רק סמיכות התאריכים חשודה: כמה ימים אחרי שכלו כל הקיצין והתברר סופית שצריך לפנות את בתי שכונת גבעת האולפנה בבית אל, התבררה עתירת עמותת הימין "רגבים", נגד "מאחז לא חוקי" אחר, פלסטיני במקרה. בג"ץ פעל מיד, כראוי לו: צווי הריסה לעשרות מבנים של סוסיא הפלסטינית, כפר חלופי ומקום מפלט לתושבים שגורשו לפני כחצי יובל שנים מכפרם המקורי והתיישבו על אדמה פרטית בבעלותם. הו, ההבדל הגדול בהשוואה לגבעת האולפנה. כאן לא ינסרו בתים ויעתיקו אותם ממקומם, כאן לא יציעו דיור חלופי, פיצויים ובניית מאות בתים חדשים בתמורה. כאן גרים פלסטינים.

שמש יוקדת עמדה השבוע ברום המדבר ההררי של דרום הר חברון. תושביו, חצי מעולפים, שכבו באוהליהם ובבקתותיהם מחפשים לשווא מסתור מהחום. אין חשמל, זולת זה שזורם מהמתקן הסולרי שתרמה ממשלת גרמניה. על מזגנים לא שמעו כאן כמובן, גם לא על מאווררים. אין מים זורמים זולת אלו משיירי בורות המים שישראל עוד לא הרסה ומים שהם מובילים לכאן מיטא, 35 שקלים למ"ק מחירם. קו המים להתנחלות הסמוכה עובר בשדותיהם, ובהם לא יוכלו להשתמש. אפילו המערות העתיקות, בהן ניתן היה פעם למצוא מסתור מהחום, נהרסו כמעט כולן בידי ישראל.

אל אחת המערות השליכו פעם אנשי המינהל האזרחי גרוטאת מכונית סובארו ישנה שהיתה שייכת לאחד התושבים, כדי לחסמה. את האחרות חסמו בעפר ובסלעים, שמא ייקלו החיים על התושבים האומללים הללו. כך עשו גם לבארות המים ולתאי השירותים, הכל בשם הצדק והחוק הישראליים.

ילדים בסוסיא הפלסטיניתצילום: אלכס ליבק

ממול מלבלבים בירוק כהה וסמיך כרמי הגפן שנטעו תושבי סוסיא האחרת, המתנחלת, על האדמה שעליה השתלטו. מים יש להם בשפע, כמובן. התנחלותם חוקית למהדרין, גם אם חלקה על אדמות שהופקעו בידי המדינה מהשכנים וחלקה אדמות שהשתלטו עליהן ברבות השנים. גגות הרעפים של בתיה אדומים, מדי פעם יוצאים ממנה מתנחלים אלימים שפוגעים בשכניהם וברכושם.

מי שרוצה להתכחש לאפרטהייד, מוזמן להתבונן בתמונת הנוף: אלו מול אלו. התושבים המקוריים שנושלו - ואיך הם חיים; המתנחלים - ואיך הם חיים. כל מלה מיותרת, תמונת עוול מזוקק, משווע, מקומם.

ירדנו למערה האחרונה שניצלה מכפות הבולדוזרים, לחפש מקלט מהחום. זו משמשת עכשיו מקום אירוח וגם חנות זעירה שמוכרת עבודות של נשות הכפר. על כל שמלה מסורתית, תיק או אהיל, כתוב שמה של האשה שעמלה על הכנתם. התיק, מעשה ידיה של זהרייה, התמונה נרקמה בידי רביחה, האהיל של אימאן - התמורה תגיע אליהן.

נאסר נוואג'עה, דוברו הלא רשמי של הכפר, יורד אתנו למערה. ידו בגבס: הוא נפצע בתאונה על הטרקטור ופציעתו החמירה לאחר שהותקף, בעודו פצוע, במגל שנשא מתנחל ליד מצפה יאיר. המתנחל גם ניפץ את מצלמת הווידיאו שלו. תמונות התקיפה שמורות במשרדי ארגון "שוברים שתיקה", שלקח תחת חסותו את הכפר הזה, יחד עם שאר כפרי הסביבה. אחד ממייסדי הארגון, יהודה שאול, מלווה אותנו לכאן.

נוואג'עה כבר מנוסה מאוד בסיפור תלאות כפרו. בערב יום הכיפורים 2001 היינו כאן לאחר שהכפר נהרס, לא בפעם ראשונה ובהחלט לא בפעם האחרונה. דבר לא השתנה מאז תחת השמש של דרום הר חברון, אחד ממחוזות הרוע הגרועים והנידחים ביותר של הכיבוש הישראלי.

נאסר נולד כאן, במערה, לפני 29 שנים. כשמלאו לו שלוש נהרס כפרו לראשונה ותושביו גורשו. ישראל הקימה על הריסות הכפר אתר ארכיאולוגי, שבו מתגוררים כיום, שלא כחוק, גם כמה מתנחלים, כולל הנגרייה שלהם, אבל מי שם לב.

זיכרון ילדות, כפי שסופר לנאסר מאביו ומסבו: "אמרו להם: ‘זה הכפר, אסור לשום אדם לגור בו'. שמו גדר וברזל והרסו את הבתים שהיו מאבן, תבן ואדמה. הרסו גם את הדיר של הצאן וגירשו את כל תושבי סוסיא, בערך 500 איש. סבא אחרי סבא, דור אחרי דור, גרו שם. חודש אחרי ההחלטה שאסור לשום אזרח לגור שם, נתנו לכמה משפחות של המתנחלים מסוסיא לגור שם ועד היום הם גרים שם".

סרטם של יואב גרוס ודני רוזנברג

בסרט מכמיר לב במיוחד גוללו באחרונה הבמאים יואב גרוס, איש "בצלם", ודני רוזנברג, את המאמצים של אביו של נאסר, מוחמד הקשיש, לבקר באתר הארכיאולוגי שהוקם בין הריסות כפרו. לכאורה פתוח האתר לציבור הרחב אבל למעשה, ליהודים בלבד. סופו של הסרט הוא שמוחמד מגורש בבושת פנים מהאתר שהיה ביתו.

עכשיו שרוע מוחמד על רצפת המערה, נם את שנת הצהריים שלו ונחירותיו מרעידות קלות את קירותיה. אולי יגורש בקרוב גם מכאן. הכפר נפוץ אז לכל עבר והפך בעל כורחו ל-11 קהילות זעירות, שנטעו את אוהליהן ובקתותיהן באדמותיהן באזור. התנחלות סוסיא התפשטה בינתיים. שניים מתושביה המגורשים של סוסיא הפלסטינית נהרגו במהלך השנים בידי מתנחלים, כמה מהשדות הוצתו, סמרטוטים בוערים הושלכו למערותיהם וחלק מתושבי הכפר נמלטו מכאן.

בשנת 1991, חמש שנים אחרי הרס כפרם, החל "הסיפור עם המינהל", כפי שמכנה זאת נאסר. "כל שנה יש הריסה, הם הורסים ואנחנו בונים", הוא מתאר. תחילה נטען שאסור להם להתגורר כאן בשל שיקולים ביטחוניים. בשנת 97' הגישו התושבים בקשות להיתרי בנייה על אדמותיהם. הם אפילו לא קיבלו תשובה, אולי בעצם כן: כעבור כמה חודשים באו אנשי המינהל, העמיסו אותם על משאיות יחד עם המקנה, והשליכו אותם בצומת זיף, מרחק כ-20 קילומטרים מכאן.

עד מהרה חזרו התושבים ובנו את כפרם מחדש. כשפרצה האינתיפאדה השנייה נקלעו למצב קשה במיוחד: הם היו נצורים, בלי יכולת להגיע לעיירה יטא, מקור האספקה שלהם, שם הם מצטיידים במים, תרופות ומזון לתושבים ולצאן. כל טרקטור שניסה לשבור את המצור, נורה בארבעת גלגליו בידי החיילים.

באחד הלילות של שנת 2001 נרצח המתנחל יאיר הר סיני בידי תושב יטא. עם אור ראשון ניחתה עליהם פעולת "תג מחיר" ממשלתית: כפרם שב ונהרס, ללא צווים, ללא אזהרה וללא אפשרות להציל ולו מקצת מהרכוש. נאסר מספר שרבים ממתנחלי סוסיא השתתפו בהרס.

קהילת נוואג'עה, אחת מ-11 קהילות הפליטים מסוסיא, שוב נאלצה להעתיק את כפרה הזעיר למרחק קילומטר וחצי, כדי לרצות את המתנחלים. מדי פעם ניסו לשוב לעבד את שדותיהם, אבל צה"ל מנע זאת מהם. כל מי שנתפס בשדותיו היה נקשר לעמוד במחנה צה"ל הסמוך לשעות ארוכות, בטרם שוחרר לביתו. כך ייעשה לאיש שמבקש לעבד את אדמתו.

אחרי כמה ימים ניעורו באישון לילה לשמע רעש הדחפורים. נהרס גם הכפרון החדש. הם נמלטו ליטא ופתחו במאבק משפטי עיקש וממושך בעזרת עורך הדין שלמה לקר. בג"ץ הכיר לבסוף בבעלותם על האדמה והתיר להם לחזור אליה. זה היה בערב יום הכיפורים 2001, ביקרתי אותם, אבל למחרת שוב נהרס בידי צה"ל המאהל שהקים להם ארגון הצלב האדום הבינלאומי.

מפת סוסיא - לחצו להגדלה

האדמה שלהם, אבל אסור להם להתגורר בה. המדינה ויתרה על ה"נימוק הביטחוני" נגד ישיבתם באדמתם ובית המשפט נתן להם אורכה לבקש היתרי בנייה - עניין דמיוני כמעט כאן.

תירוצי המדינה היו ראויים למערכון או לסיפור של קפקא: פעם טענו שמקומות המגורים שלהם מנותקים ממים וחשמל ולכן לא יוכלו בני אדם להתגורר שם, פעם אחרת טענו שמגוריהם קרובים מדי לדירי הצאן ולכן נשקפת סכנה לבריאותם. כה חנונה ודואגת היא המדינה.

"היינו מגישים כל פעם בקשות חדשות להיתרי בנייה והם היו מוצאים סיפורים מתחת לאדמה", אומר נאסר. כשנואשו התושבים מהסעד של בג"ץ, זה שבשמו מתנוססת המלה "צדק", כפי שכתבה השבוע עמיתתי עמירה הס, הגיעה העתירה של עמותת "רגבים" נגד המאחז הפלסטיני, שהוגשה בפברואר השנה.

תוך פירוט גניבות ופעולות טרור, מנמקים העותרים את בקשתם בנימוקים ביטחוניים, מתעלמים לחלוטין מאלימות המתנחלים נגד התושבים ומאין-ספור המאחזים היהודיים הלא חוקיים באזור. בג"ץ הורה בשבוע שעבר לממש את צווי ההריסה בתוך שלושה ימים.

בסוף השבוע הצליחה פרקליטת ארגון "שומרי משפט, רבנים לזכויות האדם", עו"ד קמר משרקי, להשיג את דחיית ההרס בשבוע - עד סוף השבוע הזה. "אבל זו האדמה שלנו. יש לנו זקנים יותר זקנים ממדינת ישראל, שנולדו בה. איך זה מאחז לא חוקי?" תוהה נאסר בעברית הציורית שלו ושאלתו מרחפת בחלל המערה.

"ניתנת לך בזאת הזדמנות נוספת להשיג", נכתב בצווים שחולקו כאן בסוף השבוע, "באם יש לך טענה... הנך נדרש להעבירה למזכירות היחידה המרכזית לפיקוח תוך שלושה ימים ממועד מסירת הודעה זאת".

נאסר אומר שמדובר ב-58 מבנים שמיועדים להריסה בסוף השבוע הזה. כאן מדובר בגורלם של 30 בני אדם, 22 מהם ילדים, שגרים במתחם הזה, אבל גם למגוריהן של עוד כ-30 משפחות הוצאו צווים דומים.

בביר אל-עיד, למשל, מקום מגוריה של עוד קהילה מסוסיא, בין חוות לוציפר למצפה יאיר ("חוקיות" שתיהן), התקבלו השבוע צווים דומים. מה יהיה? "יהיה מה שיהיה", אומר נאסר. "מועצת סוסיא לא רוצה פלסטינים באזור ובית המשפט והמינהל פועלים תחת הלחץ של המתנחלים". ואם יהרסו? "נבנה מחדש. זה פשוט להגיד נבנה מחדש, אבל זה קשה. אני מאמין שזכותנו לחיות באדמה שלנו".

טלפון מלונדון: ארגון בריטי רוצה להתגייס לעזרת הכפר. נאסר מגיש משמשים מיבול המטע של הכפר. "תאכלו, זה משמש מפה. זה אורגינל מפה ואין שום רעל", וממהר לתקן: "התכוונתי שאין שום ריסוס".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ