בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקיץ הגיע ואתו גם הדיבור על תקיפה באיראן

בניגוד לדממה התקשורתית, מסדרונות השלטון רוחשים בנושא תקיפת מתקני הגרעין בקרוב. על רקע כישלון השיחות בין איראן למערב, נראה כי "שנת ההכרעה" מתקרבת במהירות לקיצה. האם נתניהו וברק קרובים בעצמם להכרעה היסטורית?

70תגובות

האיש, גורם מרכזי בחבורת יודעי הדבר ושותפי הסוד במדינה, נראה מודאג ומוטרד. הוא רכן לעבר בן שיחו: "אתם לא יודעים עד כמה זה רציני", סינן, "בפעם הקודמת בלמנו. נראה מה יהיה עכשיו". כן, הקיץ המעיק כבר כאן ואתו הזמזום הבלתי פוסק במסדרונות המדיניים והפוליטיים, על תקיפה אפשרית באיראן. אנו נמצאים באמצע 2012, שהוגדרה על ידי שר הביטחון אהוד ברק כשנת ההכרעה, ושבועות ספורים לפני ש"מרחב החסינות" - עוד ביטוי מבית היוצר הפורה של ברק - ייסגר, ותקיפה לא תביא לתוצאות מעשיות. לפי ברק, האיראנים ייכנסו למרחב החסינות באוגוסט הקרוב. בצומת הזה אנו עומדים כיום.

האיש שהוזכר למעלה, שמו ותפקידו שמורים במערכת, אינו נמנה עם הזוטרים, או הבלתי מעודכנים. הוא ההיפך הגמור מאלה. לכן דבריו ראויים לתשומת לב. הם מנוגדים לדממה התקשורתית בתקופה האחרונה סביב אופציית התקיפה. מה ניתן ללמוד מהשקט הזה? שדבר לא מתרחש או ההיפך מכך? ומה ניתן ללמוד מן הדברים שאמר המשנה לראש הממשלה, השר משה (בוגי) יעלון בשבוע שעבר, בין היתר לארי שביט במוסף "הארץ", כי אם יהיה עליו לבחור בין פצצה (איראנית) להפצצה (ישראלית) הוא יבחר ללא היסוס באפשרות השנייה?

יעלון נמנה עם המתנגדים הקבועים לתקיפה ישראלית באיראן בשמינייה - שהפכה לתשיעייה אחרי הצטרפותו של שאול מופז לפורום האינטימי של ראש הממשלה, המתכנס

לעתים נדירות. בפרסומים קודמים בתקשורת הוא הוזכר כמי שמנע, לא לבדו, החלטות ספק נמהרות ספק פזיזות, בסוגיה הרגישה. כעת יעלון נראה כמי שכביכול עבר צד. קפץ לגדה השנייה, של תומכי המתקפה. גם זה לא בטוח. מה שבטוח זה שהעיתוי שבו בחר יעלון להעביר את המסר שלו, אינו מקרי ואינו תלוש. הוא קשור למשהו.

שר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, צוטט בתחילת השנה ב"וושינגטון פוסט" על ידי הכותב הבכיר דייוויד איגנשיוס, כמי שאמר: "יש סבירות גבוהה שישראל תתקוף באיראן בחודשים אפריל, מאי או יוני (2012), לפני שאיראן תיכנס למה שמכונה ‘מרחב החסינות'". פאנטה אמר את הדברים בחודש מארס. השבוע, אמצע יוני, קרסו במוסקווה השיחות בין האיראנים למערב. נראה שהאיראנים דוהרים לפצצה.

אנשים שפגשו את ראש הממשלה נתניהו השבוע, שמעו אותו מדבר בחריפות על תמימותו וסכלותו של המערב, שנתן לאחמדינג'אד לגרור אותו באף לסיבוב אחר סיבוב של שיחות עקרות ותפלות. נתניהו נראה לבני-שיחו כעוס ומאוכזב באורח יוצא דופן. "זה לא שקודם הוא האמין או בטח בקהילה הבינלאומית. עכשיו עוד פחות. הרבה פחות", אמר אחד מאותם בני שיח.

השיירה בוערת

בואו לא נעצור את נשימתנו: שום שר לא יתפטר ולא יפוטר, לא יושעה ולא יודח. יתרה מזו: שום שר לא יודה באשמה, לא יקבל אחריות ולא יסיק מסקנות. אפילו לא יעשה חשבון נפש. כנ"ל ראש הממשלה, שחטף בפעם השנייה בתוך שבוע (שיא עולמי מן הסתם), ביקורת קטלנית בגין התנהלות קלוקלת. דו"ח השריפה בכרמל יתפוגג וייעלם במהרה אל תוך החור השחור, אליו נשאבות לבלי שוב החוברות עבות הכרס שמנפק מעת לעת משרד מבקר המדינה. האחרונה היתה זו שעסקה במחדל המשט. בפרשת מחדל הכבאות והאסון בכרמל נאמר, בפרפראזה: "הכלבים נובחים, והשיירה בוערת".

אם מישהו רוצה לדעת כיצד ייראה דו"ח המבקר אחרי רעידת האדמה הגדולה שצפויה כאן, שבה ייהרגו מאות אנשים וייפצעו אלפים, כל שעליו לעשות הוא לקרוא את דו"ח השריפה ולעשות את ההתאמות הנדרשות בדמיונו. הכל מצוי שם: הפרטאץ', העדר ההערכות, חוסר ההשקעה, ההתעלמות, ההזנחה, ההנחה ש"יהיה פ'סדר", ואווירת ה"סמוך". בישראל, האסונות והכישלונות הם בידי שמים. ההצלחות וההישגים הם כולם מעשה ידי אדם.

את עיקר האחריות על המחדל הטיל המבקר מיכה לינדנשטראוס, על שר הפנים אלי ישי ושר האוצר יובל שטייניץ; בתגובה, ישי הודיע שלשום, במהלך ביקור מתוקשר, ציני משהו, בבית אחת המשפחות השכולות, כי ידרוש דיון בממשלה. זו בדיוק הבעיה אתו: שבמשך השנים הרבות בהן הוא משמש כשר הפנים, הוא הרבה לדרוש דיונים, לכתוב מכתבים, לצעוק ולהתריע. על פעילותו זו הוא זוכה בדו"ח לכ-30 אזכורים חיוביים. פלא שישי מתקשה לחיות עם המסקנה הסופית בעניינו? הוא בכלל משוכנע שמגיע לו צל"ש. אם היינו סרקאסטיים, היינו אומרים שהוא רואה עצמו כמי שראוי להדליק משואה ביום העצמאות.

גם שטייניץ לא מבין מה המבקר רוצה מחייו. ממתי שר אוצר אחראי לכשלים שמתגלים בתחומי משרדים אחרים בממשלה? ממתי שר אוצר אמור להיענות לכל דרישה תקציבית, מה גם שבנוגע למערך הכבאות המבקר עצמו כתב באחד מהדו"חות שלו כי הזרמת כספים לארגון החולה הזה, מבלי שתבוצע רפורמה, תהיה בגדר שפיכת כספים לריק? בחודשים האחרונים, שטייניץ מקפיד לכנות את הדו"ח בכל הזדמנות במלה "הזוי". לינדשטראוס נעלב. הוא סיפר אתמול למישהו, שאנשיו בדקו בגוגל את צירוף המלים "שטייניץ" ו"הזוי", ומצאו ששתי המלים הללו מופיעות יותר פעמים משהמלה ירושלים מופיעה בתנ"ך. אולי זו הגזמה, אבל זה מה שנאמר, כסוג של פולקלור.

בשיחות פרטיות לינדשטראוס לא הסתיר את חוסר הנחת שלו מהשופט בדימוס אליהו וינוגרד, שיחד עם מי שהיה בכיר במשרד המבקר, ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, התגייס לייצג, בשכר, את ישי בפני המבקר ולהגן עליו בתקשורת (בין היתר בסרטון ההוא, שממש משווע להפוך לקליפ ויראלי). שופט שעמד בראש ועדות חקירה וניצב שעסק עד לא מכבר בחשיפת שחיתויות, סבור לינדשטראוס, לא אמורים לנהוג כך. זה מפחית מכבודם.

טס שפלן

המבקר קובע כי בשום אופן אין לתלות בישי או בשטייניץ את האשם במותם של 44 צוערי השב"ס, השוטרים והכבאים. שטייניץ לא מתפעל מאצילות הנפש הזו. הוא מזהה בה צביעות לא קטנה. הרי בשעתו, המבקר הוקלט אומר לבני משפחות שכולות כי עליהם לדרוש את התפטרות השרים. עכשיו הוא נזכר להיות רחום וחנון כי התחוור לו שאין בסמכותו לדרוש פיטורים.

שטייניץ לא יכול שלא לתהות לפשר המהפכים שעבר הדו"ח ועברו הטיוטות. בדו"ח מספר 1, שהופץ מיד לאחר השריפה, הוזכר שר הביטחון אהוד ברק, כמי שלא דאג לשילוב מערך הכבאות ברח"ל - רשות החירום הלאומית. בטיוטות שאחרי, ברק נעלם. שטייניץ משוכנע שברק דאג להתיידד עם המבקר, להחניף לו, לכרכר סביבו, להזמינו לסיורים ביחידות סודיות של צה"ל. כך הוא חמק מהדו"ח.

בשלב מסוים, בעיצומה של הבדיקה, הדליפו גורמים במשרד המבקר, כי לינדנשטראוס מתכוון להטיל על נתניהו אחריות אישית, כמי שלא דאג להעביר בממשלה החלטה על תוספת תקציב לכבאות. מישהו, על פי המידע שהגיע לאוצר, אמר לאנשי המבקר כי הטלת אחריות אישית על ראש הממשלה לא תתקבל ברצינות. יש גבול לכל תעלול. כך, מאמין שטייניץ, הוא נבחר להפוך לגיבור השלילי הבכיר בדו"ח הסופי. "שום שר אוצר בישראל מעולם לא כיכב בדו"ח שעסק בכיבוי אש או במשטרה או בביטחון", אמר שטייניץ השבוע, "גם בעולם לא. האם שר האוצר האמריקאי הואשם באחריות לתוצאות הוריקן קתרינה? איזו תרבות שלטונית יוצר הדו"ח הזה?" תהה שטייניץ באוזני אנשיו. "מעכשיו, כל שר יאיים עלינו, שאם לא ניענה לדרישות התקציביות שלו, נישא באחריות למותם של אנשים".

זה כבר קורה. בדיונים שהיו לא מכבר בין נציגי משרדי האוצר והביטחון, דרש ברק תוספת של כשבעה מיליארד שקל לתקציב משרדו. הכל לצורכי הצלת חיים: כיפות ברזל, הגנת העורף, ציוד שיאפשר סיום מהיר יותר של לחימה, אמצעים לשיפור תקיפה. האוצר סירב. "אתם יודעים מי ייחקר אחרי המלחמה הבאה", אמר ברק, לפי גורם באוצר, לראש אגף התקציבים ולאנשיו. "די, אהוד, תפסיק", אמר לו שטייניץ באותו דיון, "אתה עושה מעשה נבלה".

טענתו של שר הפנים, שהוא דרש ללא הרף תקציבים למערת הכבאות, גורמת לשר האוצר לגחך. בדיוני התקציב הדו-שנתי של 2009-2010, ישי לא דרש שום תוספת כספית לכבאות, אלא רק תקציבים למענקי איזון לרשויות המקומיות.

"אם אתן היום שלושה-ארבעה מיליארד שקל למערכת הבריאות ועוד שלושה-ארבעה מיליארד למשרד התחבורה, זה יציל חיים של חולים ושל נהגים. אבל מאיפה אביא את הכסף? אם הממשלה מחליטה שצריך לתת, היא צריכה להחליט מה מקור הכסף: מהחינוך, מהרווחה, מהביטחון", אמר שטייניץ, "על מה שופטים שרי אוצר בכל העולם, בוודאי בשנים האחרונות, הסוערות? על מצב הכבאות, או על מצב הכלכלה, הצמיחה, האבטלה, היציבות במשק?"

אנשים ששוחחו עם שטייניץ ביום רביעי בלילה, שעות אחרי פרסום הדו"ח, מצאו אותו, למרבה ההפתעה, רגוע למדי. מדובר ביהודי שלוקח ללב בדרך כלל. "כן, אני עדיין שר אוצר", הוא השיב למתעניינים בשלומו. הוא נשאל אם יש למדוד את תוחלת הכהונה בימים או בשבועות. "בשנים", פסק.

הוא אינו חושש שראש הממשלה ידיחו ממשרדו. הוא מצטט את נתניהו, שר אוצר לשעבר, שאמר למי שאמר, כי בכללים ובנורמות שקובע המבקר, שום שר אוצר לא יכול היה לתפקד. והנה עוד סיבה לשטייניץ להיות רגוע: גורם פוליטי בכיר ששוחח השבוע עם נתניהו תהה באוזניו אם לנוכח הביקורת הנוקבת בדו"ח, לא יהיה זה מן הראוי לשחרר את שטייניץ מתפקידו, להעבירו לתיק אחר. "שאני אפקיר את יובל?" השיב נתניהו.

תמונת ניצחון

משתתפי וצופי מסיבת העיתונאים שערך שר החוץ אביגדור ליברמן בצהרי יום שני בכנסת, זקפו אוזניים בפליאה. ישב לו ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, והשתלח, במשתמע, בשר הפנים ישי, שערב קודם הצטלם בנתב"ג, מניף ידיים עם המגורשים הראשונים לדרום סודאן, במעין תמונת ניצחון גרוטסקית. הדברת האין-הסופית והתמונות הללו גורמות נזק גדול למדינת ישראל. התרעם ליברמן, ונזף במי שמעז להקריב אינטרסים לאומיים לטובת אינטרס מפלגתי ורגעי.

אי אפשר היה שלא להיזכר בשלל התבטאויות קודמות של ליברמן - היריעה תקצר - בעניינים מדיניים רגישים, או בנושא יחסי יהודים-ערבים, שלא בדיוק הרימו את קרנה של ישראל בעולם. השיא היה לפני כשנתיים, כששר החוץ עלה על בימת עצרת האו"ם ובניגוד מוחלט לעמדת ראש הממשלה, נשא נאום לוחמני וקיצוני, פסימי ומייאש, שנשמע כמו לקט של פרקים נבחרים ממצע ישראל ביתנו.

מה קרה פתאום שהרוטוויילר הפך לפודל? מתי פיתח ליברמן רגישות יוצאת דופן כזו למעמדה הבינלאומי של ישראל? נדמה שהתשובה מצויה דווקא בשדה הפוליטי, לא הדיפלומטי. בישראל ביתנו מזהים בדאגה שתי מגמות שעלולות לפגוע בכוחה של המפלגה: האחת, מהאגף השמאלי, מכיוונה של מפלגת "יש עתיד" של יאיר לפיד. בוחרים חילונים, צברים, שונאי חרדים, שמצאו עד היום את ביתם הפוליטי אצל ליברמן עשויים לזלוג ללפיד. מתקפה חזיתית נגד ישי נועדה לבלום את הזליגה והכרסום.

מיכל פתאל

המגמה השנייה סותרת במשהו את הראשונה, אך גם משלימה אותה: ישי, יו"ר ש"ס, השתלט על האג'נדה הפורחת של שנאת זרים בישראל. עד הזמן האחרון היו אלה הערבים שפירנסו את השנאה, את הפחדים ואת החשדנות של הישראלי הממוצע. ליברמן וישראל ביתנו היטיבו לרכוב על הגל העכור הזה. בשנה האחרונה המהגרים מאפריקה החליפו את הערבים. הם נהיו לדמון, למפיצי מחלות, לאנסים, לזרע הפורענות שמאיים לשלול מהמדינה את זהותה היהודית.

וכפי שהשחורים נכנסו לנעלי הערבים, ישי נכנס במיומנות לנעליו של ליברמן. הנה, יש לו סדר יום. הוא הלוחם במהגרים, הוא מנקה האורוות, הוא מטהר האוויר, הוא משמר זהותה היהודית של מדינת ישראל, הוא שומר עליה מהכחדה. ישי הזיז לליברמן את הגבינה, נכנס לו למגרש, גנב לו את הצעצוע הקסנופובי, מניב המנדטים. לליברמן לא קל עם זה. לכן, בגזרה הסודאנית, לא נותר לו אלא לאמץ את הדגל ההומני, הליברלי, הממלכתי, ולתקוף את ישי משמאל.

אה, ויש עוד סיבה: איווט ליברמן הוא חברו טוב של אריה דרעי, שלא רווה נחת מהפיכתו של ישי למנהיג לאומי על רקע גירוש המהגרים. כשליברמן נכנס בישי, הוא עושה, בעקיפין, טובה לחבר במצוקה.

ואי אפשר לעסוק בליברמן מבלי להזכיר את אותה ברייה מוזרה, חברת סיעתו, הקרויה אנסטסיה מיכאלי. הח"כית שמתמחה בלעשות בושות למפלגתה, הפציצה השבוע, כמו גם בסוף השבוע שעבר, בהתבטאויות פרימיטיביות, נמוכות מצח, נגד הומואים ולסביות. מיכאלי היא לא יותר מקוריוז. היא בדרכה לפח האשפה הפוליטי שמאכלס דמויות ביזאריות כמוה, ח"כים פתטיים של קדנציה אחת. היא לא מעניינת ולא חשובה.

מי שבחר בה, לעומת זאת, צריך לתת לעצמו, ולציבור, דין וחשבון. בישראל ביתנו אין כידוע פריימריס. יש אדם אחד, איווט ליברמן (להלן: "הוועדה המסדרת"), שבוחר בפינצטה את נציגי המפלגה לכנסת. הוא יכול לבחור את הח"כים שלו ממאגר בלתי נדלה של אנשי רוח ועשייה, אקדמיה ורפואה, צבא ומה לא. נתניהו ומופז ושלי יחימוביץ' היו מתים להיות בנעליו. למרות הלוקסוס הזה, כל פעם זה קורה לו מחדש: היום זו מיכאלי. בקדנציה הקודמת זו היתה אסתרינה טרטמן, ששיקרה לגבי תאריה האקדמיים ונתפסה על חם רגע לפני שמונתה לשרה.

זה לא רק הן: ברשימת ישראל ביתנו, בכנסת הזו ובקודמת, יש לא מעט עב"מים, טיפוסים מוזרים, שלא ברור מניין שלף אותם ליברמן. הם באים והולכים ומקום היעלמם לא נודע ולא ייוודע. ליברמן צריך להשקיע יותר בסינון ובליהוק נציגיו בכנסת. שמות רומנטיים, שכאילו נלקחו מאגדות ילדים - אנסטסיה, אסתרינה - הם מתכון לצרות. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו