בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוונות טובות, כל הדרך לגיהנום

אף אחד לא מפקפק ברצון הטוב של ארגוני הסיוע ההומניטרי באזורי אסון אבל שאלות רבות מתעוררות בנוגע לאפקטיביות שלהם, תרומתם לשחיתות בעולם השלישי והעצמת הסבל של הקורבנות. כשארגונים הומניטריים מזרימים מיליוני דולרים לרודנים רצחניים, כדאי לעצור ולתהות - האם הנזק עולה על התועלת

27תגובות

השנה היא 1994 וברואנדה מתחולל רצח עם. העיתונאים וארגוני הסיוע הולכים ומתרבים, ומעניקים לפליטים מזון, מחסה וסיוע רפואי. אלא שבמהרה מתגלה לנוכחים במקום עובדה מחרידה: לא רק קורבנות תמימים חוסים בצל המסייעים - אלא גם הרוצחים. צבא ההוטו הרואנדי ועשרות אלפי חברי מיליציות של תושבים קיצוניים שסייעו במלאכת ההרג זוכים להגנת ארגוני הסיוע, וגרוע מכך: הם מנצלים את המשאבים המורעפים עליהם כדי להמשיך במסע ההריגה בלי להיענש, בזמן שקורבנותיהם נותרים ללא הגנה.

באותה עת, הקורבנות שנותרו בתוך רואנדה מופקרים לחלוטין לגורלם. היות שהסיקור התקשורתי התרכז במחנה הפליטים בגומה, הארגונים המסייעים וכספי התרומות התנקזו לשם. ניצולי הטבח ברואנדה לא קיבלו כמעט מאומה מממשלה תורמת כלשהי והמצב במדינה היה מחריד. גוויות מרקיבות הושארו על פני השטח, מקורות המים הזדהמו, היבול הרקיב בשדות, והתושבים נותרו ללא דלק, חשמל, טלפון ותשתיות רבות אחרות.

המקרה של רואנדה הציג לעולם הסיוע ההומניטרי דילמה מוסרית חיה. מצד אחד, חוסר היכולת לעמוד בצד כשלנגד עיניים מערביות מתרחש אסון הומניטרי ענק ממדים, ומהצד השני, הולך ומתברר שהסיוע עצמו הוא זה שמאפשר את המשך הטבח ואף מעצים ומקדם אותו. השאלה שעולה מכך ברורה, אף שקשה להעלות אותה על דל שפתיים: האם במקרים מסוימים מוטב לא להגיש סיוע לנפגעי אסון הומניטרי?

מי שמרשה לעצמה להעלות את השאלה הזאת, ואף מציעה לה תשובה נוקבת, היא לינדה פולמן, עיתונאית הולנדית המסקרת זה 20 שנה אסונות הומניטריים ברחבי העולם. בספרה "תעשיית החמלה", שתורגם לאחרונה לעברית בהוצאת שלם, היא טוענת שבמקרים רבים לאורך ההיסטוריה התערבותם של ארגוני סיוע הזיקה יותר משהועילה לקורבנות, ומוטב היה לו לא התערבו כלל. הטענה הזאת מצמררת, אך הדוגמאות שפולמן מביאה לאורך הספר משכנעות שהיא לכל הפחות מחייבת בדיקה.

אי-פי

מבין דפי הספר מצטיירת תמונה מטרידה: אם דימיינו בעיני רוחנו את פעילי הסיוע ההומניטרי כקבוצת אנשים עם שליחות, שמטרתם היחידה להציל כמה שיותר נפשות ולהקל ככל הניתן על הסבל, הרי שהדימוי הזה מוחלף כאן בתיאור צורם של תעשיית ענק, המורכבת משלל ארגונים ממינים שונים שנוהרים כצי ארבה בעקבות כספי התורמים, ומתחרים ביניהם, כבכל שוק חופשי, על נתח מההון העצום: 120 מיליארד דולר בשנה. סיקור תקשורתי שטחי, תחרות על כספי התורמים והעובדה שכוחות פוליטיים מקומיים מנצלים את הסיוע לקידום האינטרסים הצבאיים והכלכליים שלהם - כל אלה הופכים את הסיוע ההומניטרי, לדעת פולמן, מכוח ניטרלי שמטרתו להרבות טוב בעולם - לנשק קטלני.

האם התמונה שפולמן מציירת נאמנה למציאות או שמא היא עצמה מסוכנת ועלולה לפגוע בפעילות שהיא בחשבון אחרון חיובית? התשובה, כפי שתוצג בעמודים הבאים, מורכבת. ובכל זאת, איש מבין האנשים העוסקים בפעילות הומניטרית שהתראיינו לכתבה, גם אלה מהם שביקרו חלק מדבריה של פולמן, או התווכחו עם מסקנותיה, אינו מערער על העובדות.

איפה הכסף?

אחת מאמונות היסוד של הסיוע ההומניטרי היא השמירה על ניטרליות. מטרתם של ארגוני הסיוע הוא להציל חיים, בלי להתחשב בשיקולים פוליטיים. אולם דומה שדווקא השאיפה הזאת פועלת לא פעם כקרדום לחפור בו, שכן היא מקלה על הפיכת הארגונים לכלי שרת בידיהם של כוחות פוליטיים ולאומיים מקומיים. שכר דירה לעובדי הסיוע, תשלומים יומיים ומסים לממשלות ולאנשי צבא, שכירת שומרי ראש וכספים שעובדי הסיוע מוציאים על דלק, ברים ומסעדות - אלה רק חלק מהדרכים שבהן מזרימה הפעילות ההומניטרית הרבה מאוד כסף למקומות שבהם היא פועלת, בדרך כלל ארצות הרוסות שאין להן כל הכנסה אחרת.

כל אימת שמופיעים ארגוני סיוע, כותבת פולמן, לפתע מתחילים מנהיגים פוליטיים, צבאיים ועסקיים מקומיים להסתובב במכוניות יקרות ולבנות בתים מפוארים. המחירים ב"טריטוריות ההומניטריות" מרקיעים שחקים - שכר הדירה הוא הראשון שעולה. אחרי נחיתת אנשי הסיוע, מחירי ההשכרה בחורבות המופצצות של קאבול הגיעו לרמה גבוהה אף מזו של מנהטן, כותבת פולמן בספרה. שוכר זר היה יכול להתגורר בצריף זעיר תמורת 5,000 דולר לחודש. רוב הבניינים היו בבעלות אפגנים עשירים שחיו בחו"ל. לדבריהם של מתווכי נדל"ן, בעלי הבתים היו לרוב אנשי טאליבן והברית הצפונית שהתגוררו בפקיסטן, והם השתמשו בהכנסותיהם מהשכרת המבנים כדי לאמן מיליציות.

רקס

יתר על כן, פולמן מתארת כיצד אנשי צבא מקומיים גובים מס מארגוני הסיוע הלא ממשלתיים כמעט על כל פעולה מסייעת - ממתן חיסון לילד ועד כניסה לאזורי לחימה. היא מפרטת כיצד ראשי מיליציות מנסים לנכות לעצמם פלח גדול ככל האפשר מערכם של מצרכי הסיוע. נשיא ליבריה לשעבר צ'רלס טיילור, אשר הורשע בבית הדין הבינלאומי בהאג בסיוע לפשעי מלחמה ונידון לאחרונה ל-50 שנות מאסר, תבע לעצמו במהלך המשא ומתן שניהל כנשיא עם ארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים, 15 אחוז מערך הסיוע, במזומן.

בסומליה, דמי הכניסה לאזורי הלחימה שגבו ראשי מיליציות הגיעו לכדי 80 אחוז מערכם של מצרכי הסיוע. בראיון טלפוני עמה, מדגישה פולמן שאף על פי שהעובדה הזאת היתה ידועה, המשיכו ארגוני הסיוע להגיע לאזור ולהישאר בו. "הם יעדיפו לשלם 80 אחוז מהכסף לראשי ארגוני פשע שיקנו עוד רובים וייצרו עוד קורבנות, במקום להגיד לא, ולקחת את הסיוע שלהם למקום אחר שבו הם יכולים להציל יותר נפשות", אומרת פולמן. בספר היא מצטטת את ראש משלחת האו"ם לדרום אפגניסטן, טלתבק מסאדיקוב, שאמר שארגוני סיוע במחוז אורוזגן נאלצו למסור לטאליבן יותר משליש הסיוע במזון ובעזרה חקלאית. היא מצטטת גם אומדנים שלפיהם אחרי הצונאמי במחוז אצ'ה באינדונזיה, נטלו החיילים לעצמם לפחות 30 אחוז מהסיוע. "30 אחוז", כותבת פולמן, "הוא גם הנתח הממוצע מתקציב המדינה של המשטר האינדונזי ש'נעלם' מדי שנה בשנה".

מההכנסות שמניב המשא ומתן שלהם עם ארגוני סיוע לא ממשלתיים, פלגי הסכסוך מזינים ומחמשים את עצמם ואף קונים להם תמיכה. ללא תלות בתוצאות, באורכן של המלחמות ובאכזריות שלהן, ארגונים לא ממשלתיים ואחרים (פולמן כוללת גם עיתונאים בקבוצה הזאת), חופשיים לקיים לפי שיקול דעתם הסכמים, בריתות, חוזים ועסקאות עם מתחזים לנשיאים, ראשי שבטים, מפקדים צבאיים, מנהיגי מורדים, צ'יפים, מתקוממים, תאי טרור, מנהיגי מיליציות ועוד.

סוזן פרנסוורת', שכיום מנהלת את ארגון "global rights", ובעברה היתה אחראית על הפרויקטים בארגון CARE בארצות הברית (אחד הארגונים ההומניטריים המובילים בעולם שנלחם בעוני), מאשרת את הטענה של פולמן בדבר זרימת כספי הסיוע גם למקומות הלא נכונים. "חלק מזה קשור בלחץ שהתורמים מפעילים על ארגונים להוציא את הכסף ולהוציא אותו מהר", היא מסבירה בשיחת טלפון מוושינגטון די.סי. "התורמים לוחצים כי הם חושבים שמהירות מעידה על יעילות ושימוש נכון בכסף, אבל לא תמיד יש מתאם בין השניים. הרבה פעמים מוטב לעצור ולחשוב עם מי אתה עובד".

פול אובריאן, בכיר בארגון אוקספם האמריקאי, חושב אחרת: "אי אפשר לעקוב אחרי כל דולר שנכנס לאפגניסטן או למקומות אחרים, וכל דולר יכול לעשות טוב, או רע, או שניהם יחד", הוא אומר בראיון טלפוני. "פולמן צודקת בכך שהיא דורשת מהארגונים משנה זהירות, אבל היא טועה בכך שהאנליזה שלה נפסקת ברגע שהיא מזהה כמה מקרים שבהם הכסף הזיק. התפקיד שלך כעובד סיוע הומניטרי הוא להבין את הנזק הלא מכוון, אבל יחד עם זה להעריך את האימפקט הכולל של הסיוע. זה עניין של פרופורציה, ידע, שאלת שאלות והבנה של המורכבות של עבודה בסביבה קשה".

"זה נכון שהעבודה מורכבת יותר מכפי שחשבנו בתחילת הדרך", מודה אובריאן. "התחלנו עם הרעיון המזוהה עם המקצועות הרפואיים - לא לגרום שום נזק, אבל מה שרבים מאיתנו הבינו לאורך הדרך זה שכשאתה מביא מקורות לאזורים שבהם אין מקורות, יש לזה השפעה עצומה. חלק ממנה שלילי ואנחנו מקווים שחלק ממנה גם חיובי. האחריות שלך כעובד סיוע היא להישאר עם עיניים פקוחות לכל האפשרויות הללו ולנסות להבטיח שבחשבון אחרון, ההשפעה שלך תהיה מועילה יותר מאשר מזיקה. אם אתה רוצה לוודא שמשתמשים בכל דולר ודולר למטרות טהורות בלבד, לך לעשות עבודה הומניטרית בפינלנד".

רויטרס

ברם, טענתה של פולמן חמורה אף יותר. המקרים של גומה, סומליה, ליבריה ואינדונזיה הם רק דוגמאות למצב שכיח במרחב ההומניטרי שבו, לפי פולמן, הארגונים המסייעים הולכים לאזורים מסוימים גם כאשר הם יודעים שהכסף מגיע אל הצד הלא נכון, משום שלשם הכסף הממשלתי זורם. בשיחה עמה, היא מסבירה: "ארגוני הסיוע לא יבחרו לעזוב אפילו אם יידעו שהכסף משמש לקניית נשק, או שמזון הסיוע נסחר תמורת רובים, בגלל שזו הבחירה הבסיסית שלהם - לא ללכת להיכן שהסיוע יציל כמה שיותר אנשים, אלא ללכת להיכן שהתורמים מחליטים. זו אחת ההשלכות של הבחירה של ארגונים לרצות את התורמים שלהם במקום להקל על סבל אנושי".

"אנשי הארגונים עצמם מכנים זאת ‘הדילמה ההומניטרית'", מוסיפה פולמן. "ארגוני סיוע רוצים לעזור לאנשים, אבל באותו הזמן הם רוצים לעזור לעצמם. העדיפות העליונה שלהם היא ההישרדות שלהם, הם מוכרחים לוודא שהם ולא הארגונים המתחרים מקבלים את כספי התורמים. ההשלכות הן שאתה בוחר ללכת להיכן שהתורמים רוצים שתלך, אתה עוזב כשהתורמים אומרים לך לעזוב, ואתה לא עושה פרויקטים מסוימים כי התורמים לא מתעניינים בהם, וכן הלאה'".

זה נשמע כמו בעיה מובנית. האם זה מצב שניתן לפתרון?

"זה נכון שלא קל לשנות את המצב הזה, אבל בעיני, ואני בטוחה שגם בעיני הרבה אחרים, הארגונים צריכים להפוך את הטיפול בסבל של האוכלוסייה לעדיפות עליונה. אם אנשים יידעו כיצד הארגונים האלה עובדים, אני בטוחה שיופעל הרבה יותר לחץ על הארגונים להפוך את עצמם לפחות תלויים בתורמים. יש ארגונים שמוודאים שפחות מ-50 אחוז מהכסף שלהם מגיע מתורמים, כי זה משאיר להם הרבה מרחב - הם לא צריכים להתאים את עצמם לכל גחמה של התורם. אבל אצל רוב הארגונים הגדולים, יותר מ-50 אחוז מההכנסה תלויה בממשלות, וזו בחירה שלהם. הם לא מוותרים עליה משום שלממשלות תורמות יש את התקציב הגדול ביותר".

רויטרס

גל לוסקי, שעומדת בראש ארגון IFA (Israeli Flying Aid), מזדהה עם טענתה של פולמן על מנדט היתר שנותנים ארגונים הומניטריים לתורמים. למעשה, כמו ליקויים אחרים במרחב הסיוע ההומניטרי, זו לדבריה אחת הסיבות לכך שהקימה ארגון עצמאי. לוסקי מציעה דוגמה לאפשרויות שנפתחות כאשר משתחררים מהתלות בתרומות: "באינדונזיה האכלתי 80 אלף איש בשבועיים ונשארו לי 5,000 דולר. ראיתי בשטח שקרס את המסגד הוותיק ביותר במערב סומאטרה. המתפללים, כ-1,200 איש, היו סוגרים את הכביש, ומתכנסים שם, חשופים לפגעי מזג האוויר. היות שאני לא מדווחת לתורמים שלי מה אני עושה עם הכסף, היה לי החופש להישמע למצב בשטח ולנצל את הכסף כדי לבנות להם סככות ענק שיגנו עליהם - מסגד זמני".

פולמן מדגישה בשיחה איתה שחלק מהבעיה קשור גם בתלות של הארגונים המסייעים ברשויות המקומיות: "אולי יש לנו רושם שארגונים מגיעים למקומות כמו סודן, ואז מחליטים איך להוציא את הכסף, אבל זה לא נכון. לעתים הארגונים צריכים להתחנן כדי שיאפשרו להם להיכנס לאזור מסוים, ולפעמים הם צריכים לנהל משא ומתן כדי לקבל גישה לקורבנות והם נדרשים לשלם כדי שסמכויות מקומיות יאשרו להם לעבוד בטריטוריה שלהם. התשלום יכול להגיע לסכומים מטורפים".

כשגל לוסקי מתארת את ההיענות של הארגונים לרשויות המקומיות כמעט שנוסף לזה צד קומי, אלמלא היה הסיפור עצוב כל כך. היא מספרת שכשהגיעה לסרי לנקה, למשל, השלטון המקומי לא מיהר להפנות את המסייעים אל נפגעי הצונאמי, ובמקום זאת הפנה אותם לבית מלון, שם התבקשו לנוח לפני שיצטרפו לסיור בבית יתומים לפילים. "הם מרגישים צורך לארח אותי כשילדים בחוץ מתים", אומרת לוסקי בהשתאות, ומוסיפה שאנשי הסיוע האחרים נענו להזמנה.

אין כניסה

לתלות של ארגוני הסיוע ברשויות המקומיות יש היבט נוסף: נטייתם ההולכת וגוברת של שלטונות מקומיים לחסום את כניסתם של המסייעים לאזורי אסון. בהקדמה לספר שפירסם בשנה שעברה הארגון הצרפתי MSF (רופאים ללא גבולות), הציגה נשיאת הארגון מארי פייר אלי את השאלה: "האם ה'מרחב ההומניטרי' מצטמצם?"

אזלת היד של הארגונים ההומניטריים נוכח איסור הכנסת הסיוע ניכרת בעת האחרונה באופן מובהק ומצמרר בסוריה. גורם המעורה במצב הפנימי בסוריה מספר על גופות של נשים בהריון המוטלות ברחובות כשבטנן משוסעת לאורכה, וגופות של תינוקות שציפורניהם נתלשו, הנותרות זרוקות ברחוב כסימן אזהרה לתושבים. "החוק הבינלאומי לא מאפשר כפיית סיוע על סוריה", מסביר הגורם, "והארגונים הלא ממשלתיים מפחדים להיכנס באופן לא חוקי". התוצאה, לדבריו, היא שעולם שלם עומד ושותק והזוועות ממשיכות להתרחש.

לוסקי נזכרת בוויכוח שניהלה בנושא עם ברנאר קושנר, לשעבר שר החוץ הצרפתי, שהקים את MSF. "הארגון הזה התחיל בניסיון להיות שונה, אבל היום הם כמו כולם", היא אומרת. "הם לא נכנסים לאן שלא נותנים להם. אותו דבר קרה לי עם השגריר הסיני, שאמר לי: ‘העמיתים שלי קוראים לכם מלאכים, אבל בעצם אתם פושעים'. אני לא מבינה למה צבאות העולם המערבי יכולים להפיל את סדאם חוסיין אבל לא לכפות סיוע על מדינות שאוסרות זאת".

לוסקי מדגישה נקודה נוספת - האופן שבו משטרים מפנים סיוע לתומכיהם ומונעים אותו מן האופוזיציה. "תמיד האופוזיציה מנודה מסיוע באזורי אסון. זה תמיד מסבך את הפעילות - ההבנה שאת מגיעה למקום שבו תצטרכי לעקוף את הצבא, ולהיכנס למקומות שאסור, כי הצבא עושה סגרים ומונע קבלת עזרה. ההגדרה שנתנה מועצת הביטחון לפשע נגד האנושות לא כוללת מניעת סיוע, וזה הרצח הכי נורא שיש".

לוסקי, בשונה מפעילי סיוע אחרים שמודעים לתופעה אך לא מוכנים לדבר עליה בגלוי, מוכנה גם לנקוב בשמות. "זה קורה, למשל, בזימבבואה. הנשיא מוגאבה מונע מהאופוזיציה לקבל סיוע. אני הייתי צריכה להבריח תרופות נגד כולרה ממוזמביק. האופוזיציה גרה סמוך לגבולות כי היא מפחדת להתקרב לצירים הראשיים בבירה. מי שנמצא שם יודע, אבל אף אחד לא מדבר על זה.

"האיסור על הכנסת סיוע, ברמה של אנטיביוטיקה, לבורמה רצח הרבה יותר אנשים ממה שהרג הציקלון שפגע שם. ואנשי הסיוע נכלאים בבית מלון ונשמעים לשלטון הריבוני. השלטון אומר שלא יוצאים לדלתא (ברפובליקה של ניז'ר) - אז לא יוצאים לשם. שרפו שם מיליוני דולרים של תורמים בהמתנה. אבל בשביל מי הם עובדים? בשביל התורמים שלהם? בשביל המדינה שממנה הם באים והאג'נדה שלה? או בשביל הניזוק, קיבינימט? זו הסיבה לכך שהקמנו ארגון. הסיסמה שחרתנו על הדגל היא: ‘אף אחד לא מבקש רשות להרוג, אנחנו לא מבקשים רשות להציל חיים'".

ארגונה של לוסקי, IFA, פועל בסתר במדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בשיחה עמה היא מספרת על פעילות באזור המפורז בין גיאורגיה לרוסיה, שהכניסה אליו נאסרה בזמן המלחמה בדרום אוסטיה. לוסקי ומתנדבי ה-IFA פעלו באזור בסתר, בניגוד להוראות הרוסים. הארגונים האחרים, שצייתו לדבריה להוראות, ביקשו ממנה לנסות לשכנע את הגנרל האחראי להכניס מצרכי סיוע לאזור. "בלילה, הגרוזינים היו יורדים וטובחים בצבא הרוסי, אז ידעתי שאסור לי להישאר שם בחושך. ניגשתי אל הגנרל באותו אחר הצהריים, רועדת מפחד, והעברתי את הבקשה של הארגונים. הגנרל אמר שישקול זאת, ובינתיים הזמין אותי לשתות איתו וודקה. הנוהל הוא שאני צריכה לשתות כוס על כל כוס שהוא שותה כשהוא שוקל איזה 200 קילו ואני עם ה-50 שלי. בכוס השישית, כשאני חצי מעולפת, החושך יורד ואני מבקשת ממנו תשובות. התשובה היתה שלילית".

לוסקי וארגונה המשיכו בפעילות הסמויה שלהם באזור המפורז כאשר לחבילות הסיוע הוכנס עלון של הארגון עם כמה מילות עידוד. כעבור מספר ימים, אנשי ה-WFP (תוכנית המזון העולמית), ביקשו מלוסקי לנסות שוב את הגנרל הרוסי. כשניגשה אליו, ראתה שהוא נרגז מאוד. הוא החזיק בידו את העלון של הארגון שלה. "אני מבין שגברתי לא הקשיבה לאזהרות שלי ונכנסה לשטח הכבוש", הוא אמר לה, והיא השיבה: "אני מבינה שאם אתה מחזיק את העלון שלי, החיילים שלך בזזו את הפליטים". לוסקי מספרת שהגנרל השתתק. "הסתכלתי לו בעיניים, ולבסוף הוא אמר: ‘בתור קצין בצבא הרוסי אני מגנה את מה שעשית, אבל אם אזרח היה יכול להצדיע, הייתי מצדיע לך עכשיו'".

אחת הדרכים שלוסקי מזכירה לעקיפת השליטה של הרשויות המקומיות על חלוקת הסיוע היא בקניית סחורה מקומית במקום הנחתה של סיוע שמיוצר במדינה התורמת. "המכס מאלץ אותך להיות בידיים של השלטון המקומי", היא מסבירה. "האופוזיציה אף פעם לא מופיעה בטבלאות החלוקה, וכך הארגון המסייע הופך לקבלן קולות".

למעשה, טוענת לוסקי שאף פעם לא חסר סיוע במדינה עצמה. לדבריה, הנחתת הסיוע משרתת את המדינה התורמת יותר מאשר את הנזקקים. "האמריקאים, בגלל חוק סיוע החוץ שלהם, מחויבים ל-0.07% מהתל"ג והם רוצים להראות שהם נתנו, אז הם קונים את האורז להאיטי בארצות הברית וכך משאירים את הדולרים האלה בארצות הברית. קילו אורז עולה שישה דולר כשהוא נוחת בהאיטי בזמן שאני, בשישה דולר, יודעת לקנות עשרה קילו. זה מפוצץ. הרי לא חסר שם אורז. כל הרמיות האלה הורגות אותי. אני כבר עייפה, וזה מעצבן אותי שאף אחד לא קרוב להבין את המניפולציה".

פול אובריאן סבור שהמצב מורכב יותר מכפי שלוסקי מציגה אותו. "בסופו של דבר, הדרך היחידה לפתור בעיות לאורך זמן הוא להעניק לממשלה המקומית אחריות על התושבים שלה. אם הכניסה לאזור מסוים נחסמת מסיבות לגיטימיות, כמו למשל שהממשלה מנסה לטפל במצב בעצמה, אז זו האחריות שלנו להקשיב לזה. אבל אם הסיבות לחסימת הגישה אינן לגיטימיות, אז ודאי שזו אחריותנו לדרוש גישה בתוקף. עם זאת, צריך להביא בחשבון שבהרבה מקרים הנזק שיכול להיגרם כתוצאה מפעולה לא חוקית - למשל אם תופסים אותך ומגרשים אותך מהאזור - חמור מעיכוב בכניסה בניסיון להשיג גישה באופן חוקי".

מזון כנשק

ספרה של פולמן עוסק בהרחבה בדרך מרכזית נוספת שבה הסיוע ההומניטרי הופך לנשק בידיהם של כוחות מקומיים: מזון. בניגוד לתמונה שהתקבלה מאמצעי התקשורת, בצפון מזרח סומליה לא שרר רעב ב-1992. אף על פי כן, כשארגון "תוכנית המזון העולמית" (WFP) הציע למנהיגים המקומיים אספקת מזון, הם לא דחו את ההצעה, שכן שבטים עוינים, שגם הם לא רעבו ללחם, קיבלו תרומות של מזון והשתמשו בהכנסות ממכירת האספקה כדי להתחמש. התוצאה היתה, לדברי פולמן, מירוץ חימוש שעד מהרה כל הקהילות המקומיות השתתפו בו.

שימוש במזון שמחלקים ארגוני הסיוע לקניית נשק הוא דרך אחת שבה סיוע במזון מנוצל לרעה. אך מזון ורעב משמשים כקלפי משחק בידיהם של אנשי צבא, ממשלות מושחתות ומפקדי מיליציות במגוון רחב של דרכים.

למעשה, לטענת פולמן, ברוב המקרים הרעב עצמו הוא תוצאה של פעילות אנושית מכוונת ולא רק של פגעי טבע שרירותיים. הבצורת ששררה באתיופיה בשנות ה-80 היתה, למשל, רק סיבה אחת לרעב הגדול שהכה שם. לפי פולמן, סיבות מהותיות יותר היו מלחמות האזרחים בין חיילי הממשלה לבין מורדים במחוזות הצפוניים אריתריאה וטיגרה. המורדים החזיקו מעמד בעזרת תומכיהם בכפרים שסיפקו להם מזון, מים, מקומות מסתור ומגויסים חדשים.

בתגובה לכך, המשטר הסטליניסטי של מנגיסטו היילה מריאם גילה שבאמצעות עקירת הכפריים מהצפון ודחיפתם דרומה, לשטחים המוחזקים בידי הממשלה, הוא יוכל לנתק את המורדים מתומכיהם, ובאותה הזדמנות להזרים שפע גדול של כוח עבודה זול אל המיזמים החקלאיים הגדולים שבבעלות הממשלה. לדברי פולמן, חיילי הממשלה סגרו את האזור הצפוני, ירו למוות בגברים ונערים, אנסו נשים וכרתו להן איברים, הטילו פעוטות למדורות, שחטו בהמות, העלו באש אסמים והרעילו מקורות מים. לאחר שהרעב היה לעובדה מוגמרת והמוני פליטים החלו בנדידתם, הזמין המשטר את התקשורת הבינלאומית לבוא ולהסריט את הזוועה, כשהסיבה הרשמית שנמסרה להם היתה הבצורת. המשטר הסביר שיש לבנות מחנות קליטה לניצולים ולפנות אותם אליהם מן הצפון לדרום, ולשם כך הם היו זקוק לכסף.

הכיסוי התקשורתי הרחב הניב את אחד ממבצעי ההתרמה המפוארים ביותר: מופעי "לייב אייד" שאירגן המוזיקאי בוב גלדוף, אשר גייסו יותר מ-104 מיליון דולר. לפי פולמן, די היה בהכנסות משער החליפין למטבע המקומי כדי להזין את מכונת המלחמה האתיופית. המזון שגייסו הארגונים שימש כפיתיון שמשך כפריים מורעבים. המסע לדרום נמשך חמישה ימים בממוצע, השתתפו בו כ-600 אלף איש, ובערך 100 אלף מתוכם מתו בדרך. המזון לא חולק בחופשיות, אלא בהתאם לנאמנות. ב-1985, כש-6,000 ילדים גוועו ברעב אף שהיה די והותר מזון בשבילם, ארגון רופאים ללא גבולות הצרפתי לא היה יכול לשאת זאת עוד, ועזב את המדינה.

סוכנויות סיוע אחרות, כותבת פולמן, העלימו עין ונשארו. לפי פולמן, בניתוח האירועים שערך ארגון אוקספם, הסתפק הארגון בהעלאת שאלות בדבר החיפזון, ההיקף והעיתוי של תוכנית ההגירה הממשלתית. "פעילויות ההתרמה הענפות הכפילו את ההכנסות השנתיות של אוקספם והעלו אותן ליותר מ-35 מיליון דולר בשנה. האומדנים לכמה נפשות אבדו במהלך מבצע ההצלה למען אנשי צפון אתיופיה נעים בין 300 אלף לבין מיליון ומעלה", היא כותבת.

אינפלציה בפרוטזות

מדבריה של פולמן עולה אפוא שבמקרים רבים כספי הסיוע - בין אם הם מגיעים ככסף ממש, כסחורות או כמצרכי מזון - מכלכלים את הצד הפוגע במקום לשקם את הצד הנפגע, ואף מאפשרים ומנציחים את המשך הסכסוך. לפי פולמן, החזות הניטרלית של הארגונים היא בעייתית ומטעה. "לכאורה", היא אומרת בשיחה, "הארגונים הם א-פוליטיים, ניטרליים וכל עניינם הוא להציל נפשות, ולכן זה לא באחריותם אם פוליטיקאים משתמשים לרעה בכוונות הטובות שלהם. אני חושבת שזו גישה נאיבית, מסוכנת וחסרת אחריות. נכון שבאופן בסיסי ארגוני סיוע צריכים להיות ניטרליים, אבל אם אף אחד בסביבה שלהם לא מכבד את הניטרליות הזאת ומשתמש בהם ככלי מלחמה או ככלי פוליטי, הניטרליות הופכת למגוחכת וחסרת אחריות".

"משברים הומניטריים הם כמעט תמיד משברים פוליטיים או שברים שאין להם פתרון זולת פתרון פוליטי", כותבת פולמן. "כאשר תורמים, מיליציות וצבאות משתמשים בסיוע הומניטרי למטרות פוליטיות, הארגונים הלא ממשלתיים אינם יכולים להרשות לעצמם להיות א-פוליטיים".

סוזן פרנסוורת' מסכימה: "המסקנה שלי היא שסיוע אינו א-פוליטי וקשה לארגונים לקבל את זה. אתה רוצה להישאר ניטרלי, זו הסיבה שאנשים מסייעים, כי הם מאמינים בזכות הבסיסית של כל אדם לקבל סיוע".

הבעיה שפולמן מצביעה עליה היא היעדר הבקרה החיצונית על הפעילות ההומניטרית. "'טריטוריות הומניטריות' באזורי מלחמה הן שווקים חופשיים שכל אחד רשאי להציב בהם דוכן סיוע משלו, כל עוד הוא מסוגל להגיע להסכמות עם בעלי עמדות כוח מקומיים באשר לתנאי פעילותו", היא כותבת בספר. "אין שום כללים, שום מגבלות ושום דרישה להבין במידה כלשהי את מאזן הכוחות המקומי, או לתאם משהו עם צדדים מעורבים אחרים, בכללם סוכנויות סיוע הומניטריות".

"אחת הבעיות הכרוניות של מערכת הסיוע", היא מוסיפה בשיחה עמה, "היא שהארגונים והתורמים רוצים את החופש שלהם, ורוצים להיות אחראיים על התקציבים שלהם. זה פגם גנטי של מערכת הסיוע שאיש לא יכול להגיד לארגונים איך לבזבז את הכסף".

דוגמה טובה לאנדרלמוסיה שנוצרת עקב היעדר פיקוח כזה היא המקרה המטלטל של מחנה מוריי טאון, שריכז את קטועי האיברים בסיירה לאון. במלחמת האזרחים שהתרחשה בשנים 1991-2001, נהרגו, לפי ההערכה, כ-200 אלף איש, מרביתם אזרחים. במוריי טאון התרכזו אנשים שאיבריהם נכרתו בידי מורדים וחיילים ולא יכלו לשוב לכפריהם כי היו בשליטת המורדים. בעקבות הסיקור התקשורתי הנרחב הגיעו לאזור כ-300 ארגונים לא ממשלתיים. לטענת פולמן, גם אלה מהם שלא הגיעו על מנת לסייע לכרותי האיברים השתמשו בתמונות שלהם לגיוס כספים משום שהפכו לאייקון של המלחמה שם.

מקס שבלייה, פיזיותרפיסט הולנדי וממלא מקום ראש המשלחת של ארגון לא ממשלתי צרפתי בשם "אנדיקפ אנטרנסיונל", מתאר בספר מצעד אינסופי של אנשים המנסים להפיק תועלת מערכם הפרסומי של כרותי האיברים, ומגיעים למחנות עם סיוע עודף ולא נחוץ, היוצר בעיקר בלבול ונזק. ארגון רופאים ללא גבולות הצרפתי היה האחראי בפועל על המחנה, והוא דאג לתותבים לכל אחד מקטועי הגפיים. אך הקטועים עצמם, שהבינו את הכוח הטמון במצבם, העדיפו לצלוע ללא התותבים. צוותי צילום שונים שילמו להם על מנת שיעשו זאת.

עד מהרה ארגון רופאים ללא גבולות הרים ידיים משום שלא עובדי הסיוע ולא פקידי הממשלה גילו נכונות לקבל את סמכותו. עוד ועוד ארגונים המשיכו להביא תותבים לקטועי הגפיים, אף על פי שלכל אחד מיושבי המחנה כבר היו לפחות שניים. ארגונים שונים ולא מזוהים חילקו תרופות ללא בקרה. אחת המטופלות של שבלייה מתה ממנת יתר של תרופות. כשהגיע צוות שרצה לעשות סרט דוקומנטרי על כרותי האיברים, שבלייה הציע לו שיעשה סרט על העובדה שבארץ הזאת 303 מתוך 1,000 ילדים מתים לפני שהם מגיעים לגיל 5 ממלריה, שלשולים ואנמיה. אך הוא סירב.

התחבולה השיווקית החדשה ביותר במחנה - ולדברי שבלייה המטרידה ביותר - היתה לוותר על הרעיון להביא את הסיוע לכרותי האיברים, כמו לכל הנזקקים האחרים, ובמקום זאת להביא את כרותי האיברים אל הסיוע, בארצות הברית. פולמן מצטטת את שבלייה, שאמר: "כמעט כל הילדים שבין מטופלי כבר נלקחו מהמחנה בידי קבוצות סיוע שאיש לא שמע עליהן קודם לכן".

שבלייה הסביר לפולמן שאצל ילדים עם תותבים צריך להיות מעקב רפואי כל שישה חודשים, כדי שייעשו התאמות לגדילה שלהם. לאלה מהם שקיבלו תותבים היי-טקיים בארצות הברית, כבר אי אפשר יהיה לעשות את ההתאמות הללו, כי לא ניתן לייצר כאלה תותבים בסיירה לאון. לפחות בחלק מהמקרים שבלייה מספר שאיש לא טרח לבקש את התיקים הרפואיים של הילדים, שרובם סבלו מהרבה בעיות אחרות, ובעיית האיבר הכרות היא דווקא הקלה מביניהן. הכל נעשה בחשאיות, אומר שבלייה, וחלק מהילדים אף נלקח לאימוץ למרות שהיו להם הורים חיים בסיירה לאון.

קייטרינג אסון

העיסוק העיתונאי של פולמן בפעילות הומניטרית הוא תולדה של מקרה. בשיחה עמה היא מספרת שהכל התחיל בשיחת טלפון שקיבלה ב-93' מחבר שעבד כצלם פרילאנס בהולנד. "הוא התקשר להיפרד ממני, אמר שקיבל ג'וב בסומליה, לעבוד בשביל חברת קייטרינג", היא מספרת. פולמן איחלה לו נסיעה טובה, ורק אחרי שניתקה את השיחה הבינה שהשילוב בין אזור מוכה רעב לעבודה בחברת קייטרינג יכול להוביל לסיפור עיתונאי טוב. זמן קצר אחר כך היא כבר היתה בסומליה, בלי כל הכנה למה שהיא עתידה לפגוש שם. "מצאתי את עצמי באמצע מבצע שלום ענק של האו"ם. נשארתי שם שבועות על שבועות וחשבתי שזה יהיה הסיפור שלי. מאותו רגע עקבתי אחרי שומרי שלום בכמה חלקים של העולם ככתבת, בהאיטי, ברואנדה, בסיירה לאון".

במשך הזמן, מספרת פולמן, הפוקוס שלה זז מהאירועים עצמם אל מה שקורה מסביב, אל הארגונים הבינלאומיים. "ניסיתי להבין למה הייתי קוראת בעיתון שהגיע סיוע לאיזשהו מקום, ובאותו הזמן ראיתי את הקרוואנים הגדולים של הסיוע עושים הרבה רעש אבל לא עוזרים הרבה", היא אומרת.

פולמן המשיכה לבקר בארצות נפגעות מלחמה ואסון כמו ליבריה, קונגו, אפגניסטן וללמוד את ההיסטוריה של ארגוני הסיוע. "כתבתי את הספר כדי לעורר דיון", היא אומרת. "אני חושבת שאנשים צריכים לדעת שיש לארגוני הסיוע צד אפל".

אילו תגובות קיבלת לאחר פרסום הספר?

"התגובה הראשונית והנפוצה ביותר היתה כעס. הארגונים מרגישים מותקפים והם חושבים שזה לא מגיע להם. אבל אז הם מתחילים להתייחס לטענות בספר, לעתים הם מסכימים איתן ופעמים אחרות הם מסיטים את הבעיה הלאה מהם, או נשענים על הטענה שאפילו אם כל הארגונים יחד מצילים רק ילד אחד, זה שווה את זה. אבל מבחינתי זה בסדר כל עוד הם מגיבים, כל עוד הם לא מכחישים את זה שיש בעיה. אני מאוד שמחה להגיד שהיום ארגונים כמו רופאים ללא גבולות הצרפתי עושים מחקר על התפקוד של עצמם. יחד עם זה, למרבה האכזבה, המחקר הזה התקבל בדממה. לא היתה כל תגובה מהארגונים הגדולים האחרים. אבל לפחות המחקר הזה נמצא שם, ספרים כמו שלי נמצאים שם, העובדות נמצאות שם וכבר יש יותר לחץ שמופעל על הארגונים".

השיחה עם פולמן, באמצעות סקייפ, מתקיימת ערב נסיעה נוספת שלה לאזור אסון, הפעם להאיטי. פולמן בילתה זמן רב בהאיטי בשנות ה-90, כשעבדה ככתבת של הרדיו ההולנדי. אחרי רעידת האדמה בינואר 2010, שהרגה מעל 220,000 אנשים והותירה כמה מיליונים חסרי בית, פולמן חזרה להאיטי ומאז ביקרה שם כבר שלוש פעמים. "זו ארץ נפלאה", היא אומרת ומוסיפה שהמצב במדינה עצוב מאוד. ב-14 במאי השנה פירסם המרכז להתפתחות גלובלית מסמך מדיניות שמעלה את השאלה לאן הגיע הכסף שנתרם לסיוע בהאיטי. לפי המרכז, ב-28 החודשים שחלפו מאז רעידת האדמה, תורמים רשמיים השקיעו כמעט 6 מיליארד בסיוע - סכום השווה ערך ל-600 דולר לאדם בארץ שבה ההכנסה השנתית הממוצעת היא 670 דולר. "התשובה הקצרה", נכתב בידיעה, "היא שרוב הכסף שהושקע הועבר לארגונים לא ממשלתיים וקבלנים פרטיים, ואף שרבים מהארגונים עושים עבודה מצוינת, זה מדהים כמה מעט מידע קיים לגבי דרכי השימוש בכסף".

פסטה לסרי לנקים

המקרים של האיטי, סיירה לאון ורואנדה מדגימים מה קורה כשאסון הומניטרי זוכה לסיקור תקשורתי נרחב, וסוחף אליו אינספור ארגונים קטנים כגדולים, כאשר היעדר הפיקוח והבקרה מוביל לכאוס. לעתים מידרדר המצב למלחמת יחסי ציבור כשהסוכנויות השונות משתמשות בלוגואים המתנוססים על דגלים, חולצות, כובעים ודלתות ציי הרכב של המסייעים. פולמן מכנה זאת "סופרמרקט של סוכנויות סיוע".

סוזן פרנסוורת' מוסיפה: "מה שמופיע בטלוויזיה מקבל את תשומת הלב, וזה מביא הרבה מאוד ארגונים קטנים יותר, שלפעמים לא עבדו בארץ הזאת ולא תמיד שולחים אנשים שמכירים את האזור ויודעים לעבוד בו. נוצר זרם עצום של אנשים שדורכים אחד לשני על האצבעות".

במסגרת ההצפה במסייעים, מגיעים לאזור עובדים ומתנדבים שאינם בקיאים בתנאי השטח, בתרבות המקומית ובצרכים המעשיים של התושבים. זה מתבטא, למשל, בהעברת ציוד שאינו מתאים לאקלים או למנהגי המקום. גורם בכיר בארגון סיוע ישראלי שהעדיף להישאר בעילום שם סיפר על מקרה שהיה עד לו ב-2005. ארגונים בריטיים ביקשו כסף לרכישת ציוד סיוע להכנת מזון בסרי לנקה, והביאו קוקרים (כלי חימום) לבישול. אלא שהמכשירים היו כה מסובכים להפעלה, שהתושבים התייאשו במהרה. "אני בעצמי לא הבנתי איך משתמשים בהם", אומר הגורם. "בני המקום חפרו בור עמוק, זרקו לשם את הקוקרים וכיסו".

"קורבנות צונאמי היו נבוכים למדי עם הגעתן של תיבות מלאות במעילי חורף, אוהלי קוטב, נעליים גבוהות עקבים, תחתוני חוטיני לנשים וחפיסות ויאגרה. אזרחי בוסניה קיבלו משלוחים של כדורי פרוזאק, שעברו במעט את תאריך התפוגה, אך בכל זאת היה מי שקיבל אותם בברכה", כותבת פולמן. משעשע ככל שזה נשמע, לדברי הצלב האדום הבינלאומי, "מתנות לא רצויות שסותמות שדות תעופה ומרכזים לוגיסטיים הן אחת הבעיות המטרידות ביותר שניצבות בפני כל מי שמספק סיוע חירום בעת משבר".

גל לוסקי מזכירה דוגמאות נוספות: "האיטלקים שלחו פסטה לסרי לנקה, למשל. הסרי לנקים לא אוכלים דברים כאלה. הבריטים שלחו לשם אוהלים שמיועדים למינוס 20 מעלות, כשבחוץ 40 מעלות ו-90 אחוזי לחות. ביום הראשון הם הקימו את האוהלים בהתלהבות, ביום השני גזרו חלונות, וביום השלישי נשאר מזה רק הגג שהם תלו על עץ קוקוס. אוקספם שלחו לקשמיר מעילים שהקשמירים לא יכלו ללבוש בגלל מסורתם. אז מה עשינו בזה?"

גרוע אף יותר, לדברי לוסקי, הוא המקרה השכיח שבו ארגונים שולחים רופאים גברים לאזור מסוכסך שרבו בו מקרי אונס. "מדוע לא להנגיש את השירות שאתה רוצה לתת?" היא שואלת, "עדיף כבר להישאר בבית ולהיות אדיש לסבל".

מן הצד השני, מצבי משבר מתמשכים שעוברים מתחת לרדאר התקשורתי לא זוכים לקבל כל עזרה. פרנסוורת' מצביעה, למשל, על הרעב המתהווה ממש בימים אלה באזור הסהל במערב אפריקה. "זה לא מופיע בעיתונים כאן, מדובר במיליוני אנשים. אבל מה אתה יכול לעשות כדי לגרום לאנשים לשים לב? זה לא רצח סוחף ומהיר, אין תמונות דרמטיות, זה אזור שסובל מבצורת תקופתית. כשאתה עובד בארגון אתה רואה את הדברים האלה ואתה מנסה לגייס אליהם כספים. הבעיה היא שאסור לצעוק ‘זאב' יותר מדי, כי אם אתה טועה פעם אחת כבר לא יאמינו לך. אז כולם זהירים וזה לוקח זמן, ואנשים סובלים ומתים בזמן הזה".

"רק 25 אחוז מהסיוע הבינלאומי מגיע לארצות העניות ביותר", אומרת פולמן. "75 אחוז מתבזבז בארצות שבהן לתורמים יש עניין. אנחנו יכולים לשנות את זה. אנחנו יכולים להגיד שאנחנו מצילים חיים רק במקומות שבהם לכסף יש הערך הגבוה ביותר, ולא ללכת למקומות הכי פופולריים. עולם הסיוע לא ישנה את עצמו, ולכן אנחנו, הציבור - וזה הכסף שלנו שהם מבזבזים - צריכים להפעיל עליהם לחץ. אנחנו צריכים לעזור לשנות את הארגונים". * noa.limone@haaretz.co.il

***

מה עושה הסוכנות היהודית באפריקה?

גורם ישראלי הבקי בעולם הסיוע ההומניטרי ומבקש להישאר בעילום שם מצביע על מה שהוא מכנה "תופעה מאוד מעניינת שקורית לנגד עינינו": הסוכנות היהודית שקמה לשם קידום העלייה ארצה, מחפשת, לדברי הגורם, דרכים חדשות להצדיק את קיומה ואחת מהן היא הפיכתה לארגון הומניטרי. היוזמה שאליה מתייחס הגורם נקראת "TEN" והיא פועלת בימים אלה כפיילוט. לפי אתר הסוכנות היוזמה "שואפת, תוך השתלבות במגמת הגלובליזציה והאחריות הציבורית לאזרחי העולם, להוביל צעירים וצעירות יהודים מצד אחד של הגלובוס לצד האחר שלו, הנזקק לסיוע".

"יתקיימו חילופי סטודנטים, גילויי חוויות תרבותיות חדשות", מבטיח האתר, "ובדרך זו אלפי צעירים וצעירות, המחויבים להליך ‘תיקון עולם', יפעלו לתיקון העולם בפעילות חברתית, מנקודת מבט יהודית". האתרים שבהם תתקיים פעילות כזאת בשנת הפיילוט הם: אתיופיה, הודו, גאנה, אקוודור ואזור הגליל בישראל, כאתרי מודל.

"זה בעיני צורם מאוד", מוסיף אותו גורם שמוטרד מכך שלסוכנות "אין מושג או ניסיון" בתחום. "מה פתאום ארגון ציוני שחרת על דגלו את העלייה וההתיישבות בארץ הולך להפעיל מתנ"סים בהודו, אתיופיה וברזיל? זה זועק".

תגובת הסוכנות היהודית:

"הסוכנות היהודית גאה להניף את דגל המעורבות החברתית בקרב צעירים בארץ ובעולם. כארגון המקדם ערכים ציוניים, ובראשם את ערך העלייה לארץ, אנו פועלים לטפח בקרב צעירים את ערך האחריות החברתית ולרתום אותם למעורבות בארץ ובקהילה העולמית. פרויקט "תן" מבוסס על איתור מתנדבים שאינם בהכרח מומחי תוכן, אלא בעלי מוטיבציה גבוהה, הרואים בתרומה ערך ובנתינה דרך חיים. תחומי ההתנדבות אינם מתמקדים בסיוע חירום, אלא בפעילויות שבהן יש למתנדבים יכולת לתת ולהשפיע בכלים אשר בידם ובמקומות ונושאים שיש בהם צורך אמיתי. מדובר בפיתוח בר קיימא, שמתבצע בשיתוף עם ארגונים מקומיים, אשר ניתן להמשיך לקיים אותו על ידי הגופים המקומיים גם לאחר שובם של המתנדבים.

"אנו מאמינים שעל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לסייע לחלש ולזקוק לעזרה ושלכל אחד מאיתנו יש משהו לתרום מניסיון חייו הייחודי לאחר. ככל שנרבה בעשיית טוב לאחר בין בארץ ובין מחוצה לה, ייטב גם לנו".

***

סיוע הומניטרי בישראל

בישראל פועלים ארגוני סיוע רבים, הן כאלה שנועדו לתת מענה לאסונות ולמצבי חירום, כמו:IFA Israeli Flying Aid)), לתת, או First והן כאלה שנוסדו סביב אזור גיאוגרפי מסוים או תחום שבו הם מתמחים, כמו ארגון "הצל לבו של ילד", המטיס ארצה ילדים חולי לב לטיפול ולמעקב רפואי; "תבל בצדק" המסייע לילדי רחוב בנפאל; או "פרויקט איידס ירושלים", השותף למאבק העולמי במחלה דרך תוכניות לימודים וקורסים למניעה בקרב נוער.

אף שמשרד החוץ משתמש בגלוי בפעילות של הארגונים הללו לשם קידום תדמיתה של ישראל בעולם, רבים מהארגונים האלו קובלים על כך שהם לא מקבלים תמיכה מהמדינה. אחת הדרכים החשובות לתמיכה כזו היא באמצעות חקיקת חוק סיוע חוץ. סעיף 46 א' בחוק מאפשר לעמותות ישראליות שפועלות מחוץ למדינה לקבל הכרה במס הכנסה, שבאמצעותה מקבלים התורמים זיכוי ממס של 35% מסך התרומה.

לדברי פעיל מרכזי באחד הארגונים ההומניטריים, הסירוב של מס הכנסה בישראל להכיר בארגונים הישראליים הפועלים מחוץ למדינה מחבל מאוד ביכולת שלהם לגייס משאבים. בנוסף לקושי לגייס כספים מחברות המסתמכות על הסעיף, מסביר הפעיל, עצם היעדרו של הסעיף גורם לעמותות ישראליות להיראות רע, ומרחיק תורמים פוטנציאליים. "זה גורם לארגונים לעשות אקרובטיקות לא נורמליות", אומר אותו גורם, "פעולות גבוליות מבחינה חוקית".

דרך חוקית נוספת שבה ישראל היתה יכולה לתמוך בארגונים אך ממאנת לעשות זאת, היא דרך הישמעותה לקריטריוני החברות ב-OECD. המדינות החברות ב-OECD מתחייבות ששיעור התרומות לסיוע חוץ יהיה לפחות 0.7% מהתל"ג (תוצר לאומי גולמי), או 100 מיליון דולר. כפי שנכתב בדוח השנתי של מבקר המדינה ל-2011, היות שמדינת ישראל משמשת רק כמשקיפה בוועדה, "שיעור השתתפותה בהקצאות הסיוע למדינות מתפתחות מזערי יחסית למקובל (פחות מ-0.07% מהתל"ג)". במקום להקצות משאבים לסיוע חוץ באופן קבוע, משרד האוצר מותיר זאת כפעילות גחמנית וספוראדית. לדברי גל לוסקי מ-ISF, העובדה שמדינת ישראל חזקה מספיק כדי לעמוד בשאר הקריטריונים לחברות ב-OECD מעידה על כך שישראל מסוגלת לממן גם את הסעיף הזה.

הציניות הממסדית מגיעה לשיאה, כשמתברר שבין המרכיבים השונים שמכניס משרד האוצר לדיווח על סיוע חוץ ל-OECD, נכללים גם הכספים שהמדינה מוציאה על גירוש עובדים זרים. מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמסר כי, "אנו כוללים בדיווח על סיוע חוץ ל-OECD את הוצאות מתקן השהייה על בריאות (חיסונים וכו'), לינה ומזון במהלך שלושה חודשים. אנו לא מדווחים על עצירה וגירוש פליטים".

גורם אחר הבקי בפעילות ההומניטרית בישראל משתומם מהחזות שישראל מציגה: "אנחנו עוד לא יכולים ללקות בבעיות שלינדה פולמן מתארת בספרה משום שאנחנו בכלל לא משתתפים כאלה פעילים במשחק". חלק גדול ממה שנראה כסיוע, טוען הגורם, הוא למעשה קח-תן דיפלומטי. לדבריו, שגרירי ישראל מבקשים ממדינות שיצביעו עבורנו באו"ם ובתמורה מציעים מלגות לקורסים בישראל או שיגור משלחות מומחים בתחום כזה או אחר. קורה לא אחת שתמונה בעיתון של צוות מנתחי עיניים מישראל עם רעיית השליט המקומי היא מטרת-העל. לדבריו, ישראל היא לא המדינה היחידה שפועלת כך.

"הרבה מהארגונים הישראליים לוקים באופורטוניזם", אומרת לוסקי, "ולא פועלים באופן אסטרטגי. הם עוברים מתחום עיסוק אחד לאחר בהתאם לשינויים בפופולריות ובתרומות ולא מתמחים בדבר אחד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו