כשעלא פגש את קרלה

סייד קשוע לא מקנא בסופר הערבי תושב עכו, עלא חליחל, בגלל מערכת היחסים הרומנית שלו עם קרלה ברוני. למזלו, זו מערכת יחסים בדיונית לחלוטין. יותר מעצבן אותו שלמרות הדמיון בהשקפת עולמם, חליחל נחשב פטריוט ערבי והוא לא ממש. ראיון עם קולגה.

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סייד קשוע
סייד קשוע

"האשה עטוית השחורים התנהלה לאטה בשוק של עכו וחלפה על פני דוכן הדגים העמוס לעייפה קונים וסרטנים טריים. לבושה היתה גלימה ובורקה שחורות שכיסו כליל את גופה, את ראשה ואת פניה, וכל שנגלה לעין היו נעליה השחורות השטוחות. כמה מהמוכרים ומתושבי העיר העתיקה בחנו אותה במבטיהם, אולי ראו הם בעיני רוחם את אשתו או את בתו של אחד מתושבי עכו שאללה הנחה בדרך הישר".

(עלא חליחל, "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני", עמ' 9)

בסיפור הפותח את קובץ הסיפורים "יחסי הסודיים עם קרלה ברוני" של עלא חליחל, אותה עטוית בורקה היא לא אחרת מלבד אשת המודח הטרי מנשיאות צרפת ניקולא סרקוזי, שמגיעה לעכו לאחר שהתאהבה בסופר ערבי צעיר. הסופר מצליח לשכנע את דודה של אשתו לתת לו את ביתו הישן בעיר העתיקה, בתואנה שדרוש לו מקום שקט לכתוב בו. בית האבן הופך לקן האהבים שלו ושל קרלה ברוני.

חליחלצילום: אילייה מלניקוב

    עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

    "זה סיפור פוסט קולוניאליסטי", אומר חליחל במרפסת ביתו ברחוב יהושפט בעכו, כשהוא מביט אל הים, אבל בעיקר קצת דרומה, כל הזמן לכיוון חיפה.

    "פוסט קולוניאליסטי?" מגחכת אשתו, עורכת הדין עביר בכר. בסיפור של חליחל, ברוני בורחת מהסופר הצעיר ומעדיפה על פניו דווקא את אבו רמי, הדוד הגברתן של אשתו, שהוא גם בעל הבית שלו, שהתחיל לחשוד במעשיו.

    הדוד של אשתך כבר קרא את הספר?

    "לא, עוד לא. אבל סיפרתי לו. אמרתי לו פחות או יותר שכתבתי עליו בספר החדש, ושבגדול מה שקורה שם זה שהוא גונב לי את קרלה ברוני".

    ואיך הוא הגיב?

    "הוא מאוד שמח. אמר 'וואללה, קרלה בכבודה ובעצמה?' אני חושב שהוא אוהב את קרלה. דווקא דוד שלה בסדר".

    "אתה יודע מה השאלה הראשונה שדוד שלי שאל אותי כששמע שאני מתחתנת עם סופר ועוד סופר כפרי?" שואלת בכר, ילידת עכו. 'יש לו תלוש?'" בכר מתחילה לצחוק רק מהמחשבה על בעלה חוזר הביתה עם תלוש משכורת. בני הזוג מגדלים את בתם, שדא, בעכו בעיקר בגלל בכר. חליחל לא מתלהב מעכו והיה מעדיף את חיפה, העיר האהובה עליו. "היא לא מוכנה", הוא אומר על אשתו, "מעדיפה את עכו כי הבנק והדואר קרובים לבית".

    "והוא מעדיף את חיפה בשביל להשתכר", היא אומרת בתגובה.

    "אתה מכניס אותה לכתבה?" חליחל שואל אותי.

    היתה לי הארה

    עלא חליחל נולד בגוש חלב ב-74'. הוריו הגיעו לשם כפליטים מהכפר קדיתא ב-48'. "אני מאוד אוהב את גוש חלב", מתוודה חליחל. "האבסורד הוא שכל סופר אוהב לספר על ילדות עלובה ומדכאת, לי לא היתה כזאת ילדות. הילדות שלי היתה מצוינת".

    "עם כל התסביכים שיש לך אתה טוען שהילדות שלך היתה שלווה?" מתערבת אשתו.

    "לי אין תסביכים, אהובתי", הוא עונה לה בשלווה.

    "לך אין?" היא מגחכת שוב. באהבה.

    עלא שואל: "אתה הולך להכניס אותה לכתבה?"

    נראה לי, אבל תמשיך.

    "בקיצור. היתה לי ילדות נפלאה. ג'ש הוא כפר מתון. הייתי ילד טוב ואהוב, אף אחד לא עינה אותי. הנוף האינסופי היה חלק מהילדות. גדלתי בבית לא אדוק במיוחד, לא היתה תופעה מעיקה של דתיות. בגיל ההתבגרות היו לי בערך 20 סיפורי אהבה".

    חליחל, שפירסם ארבעה ספרים בערבית, אך זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית, מתאר את הפעם הראשונה שבה שמע שהוא יודע לכתוב כאירוע טראומטי למדי. הוא היה אז בכיתה ב', וכתב מכתב אהבה לתלמידה בכיתה. "אמא שלי מצאה את המכתב בארון", הוא משחזר, "היא לקחה את המכתב והסתובבה איתו בכפר. היא היתה כל כך גאה שהבן הקטן שלה כתב מכתב אהבה, שלא נשאר אחד בכפר שלא קרא אותו. בסוף הצלחתי לשים עליו יד ולקרוע אותו. זו היתה טראומה עבורי. אבל מה שכן - היתה לי הארה - שאני טוב עם טקסטים, שאני יודע לכתוב. אבל מלבד מכתבי אהבה לא עשיתי עם זה הרבה".

    "הקיץ היה נפלא בג'ש..." הוא ממשיך להעלות זיכרונות ילדות. "בג'ש היו 2,000 תושבים, ובקיץ עלה המספר ל-3,000 כי כל התושבים שעברו לעכו וחיפה, חוזרים בקיץ. אז תמיד חיכינו לקיץ כי כל הבנות של חיפה ועכו היו מגיעות. אלה היו חודשיים של היכרויות והתאהבויות, וזה היה טבעי. בכפרי הסביבה כמו דיר אל אסד ומג'ד אל-כרום שמעו על הסיפור הזה של ג'ש, והבחורים שלהם התחילו להגיע לכפר עם מכוניות ולפטרל הלוך חזור, עד שהבריון של הכפר, שנכנס ויצא מהכלא בלי הפסקה, החליט לשים לזה סוף. הוא הכניס מכות רצח לשני צעירים שהפריעו לבחורות וכך חזרה לה הפסטורליה לג'ש".

    ספרו הרביעי של חליחל יצא בעברית שבועות לאחר צאתו לאור בערבית. בניגוד לספרים הקודמים - הראשון יצא לאור ברמאללה, השני בביירות והשלישי בקהיר - את "יחסי הסודיים על קרלה ברוני" החליט קודם כל להוציא בערבית כאן בארץ.

    "זה היה מצב אבסורדי", הוא מספר, "הספרים שלי יוצאים בערבית, משווקים בכל העולם הערבי אבל לא בארץ. אי אפשר לקנות אותם כאן. המו"ל הערבי שולח לך 30 עותקים וזהו. מה אני כבר יכול לעשות עם 30 עותקים? לי זה מאוד כאב, אני רוצה שיהיה ניתן להשיג את הספרים שלי כאן קודם כל" (על התהליך הארוך והמייאש של הוצאת ספר בערבית בישראל ראו מסגרת).

    מלבד עבודתו העיתונאית והספרותית חיבר חליחל כמה מחזות שהועלו בתיאטראות הערביים בארץ. סרט על פי תסריט פרי עטו צולם בקיץ האחרון וביימה אותו השחקנית והבמאית היאם עבאס. "אני לא יודע", הוא אומר בהסתייגות כשהוא נשאל על הסרט, שנמצא בשלבי עריכה אחרונים, "כמו כל תסריטאי, כשצפיתי בגרסה האחרונה של העריכה תהיתי אם באמת זה הסיפור שכתבתי".

    למרות הסיפורים על ילדות מאושרת, חליחל אומר שגדל בבית עני. כשהוריו התחתנו הם חלקו בית של שני חדרי שינה עם משפחת אחיו של האב. "ההורים שלי עבדו קשה", הוא אומר, "אבא שלי עבד בבניין ובחפירות עד שהצליח לקנות את חלקו של אחיו בבית. היינו ארבעה אחים בחדר. אמנם זה היה מלחיץ מבחינת פרטיות, אבל מצד שני היתה גם תחושה חמימה. לא היתה קנאה בין האחים. גדלנו בפשטות נעימה. ההורים שלי לא משכילים, ומעולם לא היתה אווירה של תרבות וקריאה בבית, אבל הם סיפקו לנו הרבה מאוד חום וביטחון עצמי. אפילו קריאה, זה משהו שאהבתי בצורה אינסטינקטיבית. איש לא עודד אותי לקרוא, איש לא אמר לי לך ללמוד, או קח ספרים מהספרייה".

    היתה לכם ספרייה בכפר?

    "לא. אבל פעם בשנה היה היריד. בחור מכפר יאסיף היה מגיע עם ספרים בקיץ, אז אבא היה קונה לנו איזה אנציקלופדיה או שני ספרים".

    אחרי התיכון עבד חליחל עם אביו כפועל, עבודה שהוא שנא בכל לבו. אביו הצליח לשכנע אותו שעליו להיות רואה חשבון וכך הוא נרשם לאוניברסיטת חיפה. "זה היה סבל. שנאתי את עצמי ואת הלימודים. חיפה היתה עולם אחר. פתאום הרבה אנשים, שפה חדשה. גברים ונשים. הרגשתי כמו כפרי עם עיניים עצומות שמגיע לעיר הגדולה. נכשלתי בכל כך הרבה קורסים. אבל אותה תקופה הצליחה להחזיר אותי לספרות, לקריאה ולכתיבה. אז התחלתי לכתוב סיפורים ולשלוח לעיתונים המקומיים בערבית".

    עלא חליחל, עביר בכר ובתם שדא

    עזבת את האוניברסיטה?

    "מה פתאום. בסוף קיבלתי תואר ראשון. אמנם לקח לי עשר שנים לסיים, אבל סיימתי".

    בראיית חשבון?

    "בתקשורת ואמנות!"

    מהר מאוד הוא התחיל גם לעבוד בעיתונים ערביים. תחילה כמגיה בעיתון "אל-איתיחאד" השייך למפלגת חד"ש. "הייתי מגיה גרוע מאוד", הוא מעיד על עצמו, "יום אחד קרא לי העורך הראשי ואמר, 'החבר חליחל אנחנו אוהבים אותך, אבל אתה חרא של מגיה'. אמרתי לו שאני יודע ושאני בכלל לא רוצה לעבוד בהגהה, אני רוצה להיות גרפיקאי. לא הבנתי כלום בגרפיקה. ביקשתי שייתן לי יומיים ללמוד ואם אני לא אצליח אז הם יכולים לפטר אותי. ישבתי יומיים ליד העורך הגרפי והפכתי לגרפיקאי. יותר מאוחר החליטו להקים בעיתון מוסף סוף שבוע אחר ושונה והציעו לי לערוך אותו. זה היה מוסף כל כך שונה ממה שהעיתון סיפק בדרך כלל, אנשים חיכו למוסף, למוטציה הזאת שהיא לא העיתון המפלגתי. ערכתי את המוסף עד שיום אחד רבתי עם העורך הראשי, ממש קללות, מריבה ערבית, והוא העיף אותי. המנהל של העיתון, שאהב אותי, הזמין אותי ואמר לי שהוא רוצה שאני אלך הביתה, שהוא ימשיך לשלם לי משכורת עד שהעורך יירגע. הסכמתי".

    חליחל המושעה מצא את עצמו בבית עם משכורת חודשית, ופשוט התחיל לכתוב. "לקח להם שלושה חודשים עד שהחזירו אותי ובחודשים האלה כתבתי את הנובלה הראשונה שלי. זמן מה אחר כך סיפר לי חבר ששמע שברמאללה הולכים לייסד עמותה בשם 'אלקטאן' ותחרות לסופרים צעירים. רק ביום האחרון העזתי להדפיס את הסיפור ולשלוח. ארבעה חודשים אחר כך קיבלתי מהם טלפון והודיעו לי שזכיתי. זה היה אושר עילאי. לא האמנתי. זה היה האישור שתמיד חיכיתי לו להיותי סופר. ועוד נתנו לי כסף ופירסמו את הנובלה. ידעתי אז שזה מה שאני רוצה לעשות. אני זוכר שאמרתי לחברים, 'זהו, אני רוצה להיות סופר' והתחלתי לכתוב".

    לפני כשנתיים קיבל חליחל הודעה כי זכה בפרס "הסופר הערבי המבטיח" והוזמן לקבל פרס בביירות. משרד הפנים סירב לאשר את נסיעתו למדינת אויב, מה שחייב אותו לעתור לבג"ץ, שאישר לו את הנסיעה. אלא שאז הרשויות הלבנוניות היו צריכות את הזמן להנפיק אשרה לאזרח הישראלי, וכהשדברים התחילו לזוז בביירות היה זה הר הגעש האיסלנדי שתקע את חליחל בלונדון. חלום ביירות נמוג.

    קנאת סופרים

    הכרתי את חליחל אי שם בסוף שנות ה-90. התקשרתי אליו בעקבות סיפור קצר שהוא פירסם בעיתון "אל-איתיחאד" על נהגי הפורד בירושלים המזרחית, ורציתי לפגוש את הכותב המצחיק-מר הזה שגר בירושלים, להציג את עצמי בתור כתב מתחיל בעיתון "כל העיר" ואולי לנסות לעשות משהו יחד. "אני עזבתי את ירושלים", הוא אמר לי אז בטלפון, "איך אתה יכול לחיות שם בכלל".

    חליחל בילה רק כמה חודשים בירושלים בתור עוזרו הפרלמנטרי של ח"כ מוחמד ברכה, ולא החזיק מעמד. "הכנסת זה מזבלה אחת גדולה", הוא אמר, "לא יכולתי לסבול את המקום הזה, אמרתי לברכה, 'חבר, אני אוהב אותך מאוד, אבל אני לא יכול לעבוד במקום המסריח הזה'".

    תמיד שמרנו על קשר. אנחנו חולקים הרבה דעות ומחשבות פוליטיות וחברתיות ולא היו בינינו לרוב חילוקי דעות. אבל איכשהו תמיד קינאתי בידידי על שידע תמיד, או כמעט תמיד, להיות בצד הנכון. אמנם הוא מצא את עצמו מותקף על ידי התנועה האיסלאמית, אבל במשך השנים, לי יצא להיות מותקף עלי ידי כולם. בניגוד אלי, חליחל מעולם לא היה חשוד בבגידה, הוא מטייל בעולם הערבי ויש לו קשרים עם סופרים, מו"לים ועיתונאים מכל העולם הערבי. "המשמעות של לכתוב עם נטייה פוליטית היא שאתה מנהל מאבקים, החבר קשוע", הוא אומר לי עכשיו, "אתה צריך להיות חכם ולא טיפש".

    אתה מתכוון אלי?

    "לא, לא התכוונתי. חכם במובן הזה שאם אני יודע שאני הולך לכתוב טקסטים שיכולים להיות בעייתיים, עלי להגן על עצמי. אני לא מתאבד. אני סופר, אני רוצה להשפיע, אני רוצה להצליח. לכן חשוב להוציא את הספר בערבית לפני העברית, בוודאי! אני לעולם לא אוציא בעברית לפני הערבית. את הכביסה המלוכלכת עדיף לכבס בבית לפני שתולים בחוץ. אבל ההבדל בינינו הוא שהערבית שלי חזקה, אני יודע שמה שאגיד יכול להישמע כאילו אני מדבר בהקשר שלך, אבל אם אני מכבס כל הזמן בשפה השנייה, אז אנשים נרתעים. אבל זה אחרת כשזה מתורגם. אני ערבי, כותב לבני עמי, והעברית היא תחנה מהתחנות. תחנה חשובה אפילו".

    ועכשיו כשהספר מתורגם לעברית בפעם הראשונה, אתה לא חושש מביקורת פנימית?

    "אני מתעב את הטיעון הזה של הכביסה המלוכלכת, אני לא מקבל אותו. כמו שאני כותב לבני עמי על אותה בחורה עם רעלה שרוצה לשחות בים, אין לי בעיה שיהודי או אמריקאי יקרא אותה. זה חלק מהגיוון שנמצא בתוך עמי. יש התחזקות דתית ויש אנשים שמתנגדים לה. אני לא מרגיש שאני בוגד. להפך, אני נותן תמונה אמיתית של עם מגוון. יש השקפות שונות. ויש אנשים שחושבים שחופש הפרט חשוב יותר מחופש הקולקטיב. אני מרגיש שאני משרת את עמי. אנחנו הפלסטינים היינו שותפים ברידוד הפלסטיני והפיכתו לשאהיד או לפרויקט של שאהיד. כל הכתיבה שלנו היתה סביב הפלסטיני עם הרובה. הפלסטיני כבן אדם, שמתאהב ומחרבן ובוגד ושונא זה עניין חדש. זה לא היה. מרבית מה שנכתב מאז הנכבה עד היום הוא רק מזווית פוליטית".

    גם הספר שלך מאוד פוליטי.

    "נכון, אבל מנקודת מבט אישית. אני מבדיל בין שני סוגי ספרות. הספרות המגויסת לעומת הספרות המתגייסת. הספרות המגויסת היא להיות שייך לדפוס בתוך חברה, לעבוד כחלק ממכונה גדולה. אין חופש מחשבה. הספרות המתגייסת, שאותה אני אוהב ומנסה לאמץ, אומרת שנכון, יש לי תיק פוליטי על הגב, אבל אני חייב להתנתק מזה מעט, להביט מהצד על בני עמי ולהחליט איפה אני רוצה להיאבק. המאבק שלי עם הציונות נמצא בספר, אבל יש לי המון מאבקים בתוך עמי. אני אוהב את העם שלי ואני יכול לקלל אותו, אני אוהב את פלסטין אבל אני יכול לבקר אותה. ואם אני מקלל את פלסטין אני עושה את זה מתוך אהבה, מתוך דאגה".

    חשבת אולי לכתוב בעברית?

    "כן. כשהגעתי לאוניברסיטה הבנתי מיד שעלי לשלוט בעברית. כבר בשנה א' עשיתי מנוי לעיתון 'הארץ', התחלתי לקרוא ספרים בעברית ולכתוב בעברית. אני לא רוצה להשתמש בביטוי דו-לשוני, כי זה אולי לא נכון, אבל העברית הפסיקה להיות מכשול. אני קורא, חושב וכותב בעברית. היא שפה מאוד חשובה עבורי, עד כדי כך שלפני חמש-שש שנים שלחתי לזמורה ביתן הצעה לרומן שתיכננתי לכתוב בעברית והם הסכימו, ואף נתנו לי מקדמה. התחלתי לכתוב ופתאום הרגשתי שאני לא בטוח אם אני רוצה לכתוב בעברית. אני ערבי, ואני אוהב את השפה שלי ואני יודע להשתמש בה טוב לכתיבה. אז לא הרגשתי נוח. נטשתי את הסיפור, החזרתי את המקדמה ובזה הסתיים העניין. אז הבנתי שאני יכול לאהוב את העברית, להתפתח בעברית, אבל לא מצאתי סיבה לוותר על שפת האם שלי. אני מתאר לעצמי שאילו הערבית שלי לא היתה חזקה ייתכן שהייתי משתלב בעברית. אבל למזלי המורה שלי לערבית ביסודי היה מורה מדהים, שלימד אותנו ערבית מתוך אהבה עמוקה, וזה דבר ונדיר למצוא מורה שגורם לך לאהוב את השפה שלך".

    ערבים שמפחדים מערבית

    קרלה ברוניצילום: אי-פי

    חליחל מודע למצבה הקשה של השפה הערבית בארץ ויש בפיו ביקורת קשה על שיטת הוראת הערבית בבתי הספר הערביים. כללי הדקדוק והתחביר הנוקשים שתלמיד ערבי צריך ללמוד בגיל צעיר גורמים לתלמידים לשנוא את השפה, לחשוב עליה כמפלצת נוראה. "צריך לגרום לשפה להתחבב על התלמידים ולא להפחיד אותם מפניה", הוא אומר.

    "אני לא מדבר רק על מערכת חינוך ישראלית והתערבות ישראלית, אני מדבר עלינו הערבים, אנחנו מלמדים את השפה שלנו בצורה איומה. לפי מחקרים אקדמיים, השיטה שלנו היא מהמחמירות בעולם הערבי. לדעתי זה נובע מהחשש שלנו לאיבוד השפה, ממלחמת השפות במדינה. נכנסו למגננה איומה מול השפה העברית. וזה הכניס אותנו לבונקר שתוצאותיו שליליות. לעברית יש מטען לאומי, אז אנחנו מפחדים יותר על השפה הערבית שלנו. היום מי שמשתמש במילים עבריות פה ושם עלול למצוא את עצמו מותקף כבוגד. צריך להגיד לערבי: 'יש כאן שפה עברית דומיננטית, בוא נראה איך נצליח לחיות איתה בשלום בלי לאבד את שפת אמנו'. זה כבר שיח אחר לגמרי. שיח שאומר שהבלבול של הצעירים הערבים הוא טבעי".

    אתה לא חושב שצעירים ערבים, מהמשולש לדוגמה, בורחים אל העברית בגלל החשש שתושבי הגליל יצחקו על מבטאם?

    "זה מאוד עצוב, אבל לצערי ההתנשאות קיימת בחברה הערבית. בסופו של דבר מדובר על שבטים וחמולות ואנחנו הופכים לקנטונים. יש את הקנטון של המשולש, קנטון הגליל שגם הוא מתחלק בין חיפה ונצרת, ויש את הגליל העליון, הכפרים הנוצריים, ויש אל-בטוף והגליל המערבי. יש בורות, התנשאות ופחד בין הקנטונים השונים".

    למה?

    "כי חברתית והיסטורית אנחנו כאלה. אזור דרום סוריה, פלסטין, ירדן ודרום לבנון, פעם כונה כולו דרום סוריה, והיה מחולק לווילאיות, לפי השליט. כל מי שמחוץ לווילאיה שלך הוא אויב. לווילאית עכו, לדוגמה, יש איבה היסטורית עם שכם. זה קיים ומושרש וכמובן שיש את העניין השלטוני של הפרד ומשול, אבל לא את כל האשמה אפשר להפיל על ישראל. אמנם היא נבזית בעניין הזה של החלוקה לעדות, דתות וחמולות, אבל אנחנו גם קרקע פורייה לחלוקות כאלה. אם היה לנו עבר אחר ישראל לא היתה מצליחה לחלק אותנו בכזו קלות".

    קדיתא, כמו הכפר שאותו נאלצו הוריו לעזוב, הוא השם שחליחל נתן לאתר האינטרנט שהקים עם חברים והפך להיות אחת הבמות החשובות להחלפת דעות ופרסום שירה וספרות בערבית בישראל. "שנה וחצי אחרי הקמתו אפשר לומר שהאתר הפך להיות במה שמנסה לשקף מה המשמעות של להיות פלסטיני ב-2012", אומר חליחל. אחד הדברים שהוא מתגאה בהם הוא פינת הכתיבה ההומו-לסבית הקבועה. "אנחנו לא מפחדים מממיניות ואהבה, אלה דברים שנמצאים בדנ"א של כל פלסטיני".

    ארבעה עובדים מתפעלים את האתר שיש בו 14 חברי המערכת. איש מהעובדים שם אינו מקבל כסף, לא מפרסום, לא ממפלגות ולא מעמותות, אפילו תרומות הם לא מוכנים לקבל. "אנשים שם עובדים מתוך אהבה", אומר חליחל, "מתוך רצון להגיע לאליטה שיכולה להשפיע. חשוב לנו להיות חופשיים. עצמאות כלכלית היא המפתח לחופש מוחלט".

    כשזה מגיע לעיתונות וחופש, חליחל יכול לספר על כמה דברים שהוא חווה על בשרו במסעותיו בין העיתונים והמפלגות. אחרי "אל-איתיחאד", הוא ערך את עיתון מפלגת בל"ד "פסל אמקלאל" וכתב טור בעיתון. טור סאטירי שהקדיש לרמדאן היה הגורם לחזית שפתחה נגדו התנועה האיסלאמית.

    הסתבכת קשות.

    "התנועה האיסלאמית תפסה טרמפ כדי לתקוף את בל"ד. אז התחילו לטעון שבל"ד כופרים. הם חילקו את המאמר במסגדים, ובכמה מהכפרים דיברו עליו בדרשות יום השישי. זו היתה תקופה קשה לבל"ד. חצי שנה אחרי עזיבתו של עזמי בשארה, התחילו המפלגות הערביות כבר לחלק ביניהן את השלל. היתה תחושה שבל"ד מתה".

    פלסטין האחרת

    בעקבות המאמר החליטו בהנהלת העיתון לפרסם התנצלות. "אני לא חושב שטעיתי, אז צחקתי קצת על רמדאן, חצי מהעם הזה צוחק על רמדאן, לא צריך להתכופף בגלל שני שייחים", אומר חליחל. "זו מפלגה חילונית-ליברלית, וצריך לחזק את המפלגה בקרב אנשים שמחזיקים באותן דעות. יש ליברלים, יש נוצרים, יש אנשים עם מחשבה חופשית, אלה המצביעים שלנו. אז שהתנועה האיסלאמית תקלל, זה כבוד מבחינתי. העיתון החליט להתנצל, אז הלכתי".

    נעלבת?

    "זה היה בעיקר צער עמוק. הרגשתי שזו בגידה, אכזבה ענקית. מקום שלכאורה הביא שיח חדש, נאור, חילוני. במשבר כזה הם מתקפלים, בשביל לא להכעיס את האיסלאמיסטים. הרגשתי שזה סכין בגב. עד היום אני כועס. אני לא יכול לשכוח את זה".

    פחדת?

    "מאוד. בשבוע שאחרי המאמר ישבתי כמה ימים בבית. ישבתי מול המחשב וקראתי את כל התגובות שנכתבו בעקבות הטור. מי מקלל ומי מתקיף. כן, פחדתי. פחדתי מאלה שלא קראו, אנשים רק הקשיבו לאימאמים שלהם בלי לקרוא את הכתבה".

    אתה עדיין ממשיך במלחמות.

    "כי יש לי מחויבות לסוגיות פנימיות. צדק חברתי, זכויות נשים, זכויות הומואים ולסביות, הזכות של הפרט לחיות את חייו בחברה מסורתית. זו מלחמה שאינה נופלת בחשיבותה מהמלחמה בציונות. אני אומר למבקריי תמיד, נגיד שפלסטין תשוחרר עוד 20 שנה, איזה עם יחיה בפלסטין? חמאסניקים? אנשים שמדכאים את כל סוגי החופש? זו לא פלסטין שאני רוצה. אסור להפריד בין שחרור האדמה לשחרור האדם. אני נאבק על חופש מהכיבוש אבל אני לא יכול להתעלם מהחופש של האדם הפלסטיני. יש קדמה טכנולוגית, וגם לבחור שרוצח את אחותו יש אייפון, אבל כשהוא הורג אותה הוא משתמש בשברייה של סבא שלו מלפני מאה שנה. בשביל להילחם בזה אני צריך נשק. הנשק שלי זה המילים. אין לי מפלגה ואין לי מסגדים ואין לי חמולה, רק מילים".

    אתה לא נכנס לדיכאון מכך שאולי לא נותר מה להציל, שצריך למחוק הכל ולבנות משהו חדש?

    "לפחות פעם בשבוע אני נכנס לדיכאון בגלל זה. החברה הערבית מבוססת על מבנה פטריארכלי של שחזור ערכים, אלימות משפחתית. גני הילדים נבנים לפי רצון ההורים, הגננות הן בנות העם הזה. הילד הקטן יוצא העתק של הוריו. שום דבר לא השתנה. אתה לא יכול לברוח, לשנות. אתה לא יכול להיכנס למערכת של משרד החינוך ולשנות".

    מאיפה היית מתחיל לשנות?

    "הייתי מתחיל בלשים את האדם במרכז. חייבים לספק לילדים את האפשרות לחלום, את האפשרות להיות שונים. אצלנו מלמדים את הילדים כיצד להיות נורמליים בחברה. בגיל שש כבר מתחילים לצעוק על ילדות לסגור את הרגליים ולא להתנהג כך ולא להתנהג אחרת. אם יהיו ספרים חדשים לילדים - חומרי לימוד על חלומות על עצמאות, על שוני. אולי נצא מהמעגל הזה. אני לא יכול להכניס ספרים למערכת החינוך. הבעיה היא גם במדינה וגם, אם להודות באמת, בכך שאנחנו בעצמנו לא כל כך ששים לשינוי. מלבד כמה קולות ביקורתיים, הנושא הזה לא קיים על סדר היום של החברה הערבית. אנחנו מצליחים להרוג את הסקרנות של הילדים, את הביטחון העצמי שלהם, את השאיפות שלהם. אומרים לנו שהדת תספק את כל תשובותינו. אבל רגע, לא דיברנו בכלל על הציונות".

    אחר כך ציונות. היה לך קשה להפוך לשונה?

    "ודאי. בשנה הראשונה באוניברסיטה עוד קינאתי ביהודים. הם היו קצת יותר מבוגרים, אחרי צבא, לחלקם היו מכוניות. אתה מרגיש שיש אנשים עצמאיים מולך, ואני עוד מקבל מעט דמי כיס ועוד גר עם עשרה סטודנטים מטעמי חיסכון. פחדתי לדבר, לא היה בי שום ייחוד. לא לימדו אותי לבלוט. נשברתי. וזו הדרך, או שאתה סובל את הלימודים, מסיים תואר וחוזר להיות מורה בכפר ולהתחתן עם בת דוד שלך, או שקורה לך משהו ואתה אומר לעזאזל, אני לא רוצה לחזור לכפר. לא רוצה להיות מורה, לא רוצה להיות רואה חשבון. אני רוצה חופש, ואני רוצה לכתוב ובשביל זה אני חייב להרוג את אבא שלי. כל אב ערבי צריך לשאול את עצמו אם הוא מגדל ילדים שיכולים להתחרות בילדים היהודים, אם הוא מגדל דור שיכול להתקדם, לשפר עמדות, לשבור את תקרת הזכוכית".

    איפה הספרייה

    בינתיים בעכו, נמשך הוויכוח האמיתי: עכו או חיפה. "כשהילדה שלי נוסעת לג'ש", מספרת עביר בכר, "היא חוזרת עם מילים וניב שמשתמשים בו שם. עלא תומך בזה שהיא תדבר כמוהו אבל אני חוששת שבעכו ילעגו לה. רק שלא תצא לי ילדה מתוסבכת".

    עלא: "בואי נתערב שבעכו יצחקו עליה, לא משנה באיזה ניב היא תדבר".

    עביר: "נראה אותם מעיזים".

    עלא: "אני אומר לך, בואי נעבור לחיפה".

    עביר: "אתה יכול להמשיך לחלום על זה".

    עלא: "היא שונאת את הזיכרונות שלי מחיפה".

    עביר: "זיכרונות? כל היום הוא מתלונן לי שאין בעכו ספרייה של האוזן השלישית, נו באמת".

    עלא: "אבל אני סופר, אני רוצה לידי ספרייה טובה. בעכו יש את הספרייה העירונית, יש בה שני מדפים של ספרים בערבית. בחיפה יש את אחת הספריות החשובות במזרח התיכון. בספרייה של אוניברסיטת חיפה יש הכל, כי בישראל אין צנזורה על הספרות. כל כותר שיוצא בעולם הערבי מגיע תוך חודשיים. חיפה היא עיר אמיתית, מקום שאני יכול להרגיש חופשי לכתוב. אנשים לא מכירים אותי, זה לא כמו לכתוב בכפר, שאתה חושב מיליון פעם מה יגידו עליך... בעכו אני לא מרגיש את החופש הזה. בספר החדש יש כמה סיפורים על הדתיים. אם הספר יימכר, זה עלול לעשות לי בעיות".

    עביר מקבלת טלפון שמחייב אותה לקפוץ למשרד שלה. "היא עובדת עם אסירים ביטחוניים", מספר עלא, "שלושה ימים בשבוע בבתי סוהר, יומיים יש לה דיונים בבתי המשפט והיא עוד עובדת במשרד".

    "שלא יעבוד עליך", אומרת עביר לפני שהיא יוצאת, "ויספר לך שהוא מפרנס ומטפל בילדה". היא נותנת לבעלה נשיקה ויוצאת לעבודה. "איזה מזל שיש לי אותה", אומר חליחל. "ותקשיב, אני חייב לתקוף את הציונות, לא רק ביקורת על הערבים".

    בסדר, אחר כך הציונות, קודם ספר לי עוד על עכו.

    "מה עכו? אין פה כלום. ולעכו לא חסר דבר בשביל להיות מערי הנמל החשובות ביותר באגן הים התיכון. יש כאן מבנים צלבניים וערביים מלפני אלף שנה, ים משגע. זה היה יכול להיות מקום תוסס. אבל העיר גוועה, שייכת להנהלה יהודית שאין לה עניין לפתח את העיר העתיקה. שלא לדבר על הישיבות והמתנחלים שאומרים בפירוש שמטרתם לייהד את העיר.

    "הם קונים בתים ישנים בשיתוף עם עמידר. עמידר פונה לערבי עם שבעה ילדים ומודיעה לו שהוא גר בבית לשימור, 'אתה חייב לשפץ'. זה עולה המון. אז מציעים לו למכור והם קונים במחיר מצוין. אחרי זה הערבי קונה בית מרווח מחוץ לחומה ועם הכסף עוד יכול לשלוח את הילדים לאוניברסיטה. היום יש בעכו עשרות בתים סגורים. עמותות יהודיות קנו אותם. מצד אחד אתה חי בעיר שלך, ואתה מבסס את עצמך בה, אבל עדיין אתה הופך להיות זר לא רצוי". *

    musaf@haaretz.co.il

    ***

    איך מוציאים לאור ספר בערבית? בייסורים

    חליחל מתאר את הכתיבה בערבית בישראל כסוג של מעשה התאבדות. "אין כאן מו"לים במובן של מו"ל, שמקבל טקסט ומוסר אותו לעורך. אין מו"ל שיש לו יחצ"ן, שיש לו משווק. אין כאן חנויות ספרים. בכל היישובים הערביים אפשר לספור חמש או שש חנויות ספרים. אין מבצעים. זה לא קיים בכלל. יש כמה אנשים שעושים ירידי ספרים בכפרים ואם יש לך מזל אז הם יכולים לזרוק את הספר שלך על אחד השולחנות, וגם אז זה לא יימכר מי יודע מה, כי זה יעלה יותר מספרים ערביים מזויפים. כאן זה חייב להיות ספר מקורי, כי סופר מקומי יכול לתבוע בגין זיוף, בניגוד למו"ל לבנוני או מצרי, שאין לו מה לעשות כשמזייפים את הספרים שלו. אם הוא יעז להגיד משהו יפשטו את עורו בגלל איסור הנורמליזציה עם ישראל".

    בפני חליחל לא היתה ברירה, אלא להיות המו"ל של עצמו, וכך - לכבוד "קרלה ברוני" - הוא הקים את הוצאת קדיתא. הוא עיצב את עמודי הספר, מצא חבר שיעשה הגהות והדפיס מהדורה של אלף עותקים בבית דפוס בחיפה. "אין לי ברירה אלא לשווק את הספר בעצמי", הוא אומר.

    ואיך הולך לך עם זה?

    "מכרתי לאחד המוסדות ברמאללה מאה עותקים, אני מוכר גם דרך אתר אינטרנט, אני מוכר את הספר בערבי קריאה. יש עכשיו פרויקט שיזם בחור צעיר מכפר כנא, כמו פעם, בשנות ה-70, כשהיו דופקים על הדלתות ומוכרים ספרים, אז עכשיו החזירו את זה, בנו צוות של סטודנטים שמסתובבים מבית לבית. הם מוכרים ספרים בערבית, דיסקים ודי-וי-די של סרטים פלסטיניים. נתתי לו 300 עותקים. אין דרך אחרת".

    זו הדרך היחידה?

    "יש למעשה שתי אפשרויות. או שאתה פונה לאחת ההוצאות בעולם הערבי, משלם להם אלף דולר ואז הם מדפיסים אלף עותקים, נותנים לך 300, ואת ה-700 הנותרים הם משווקים בעולם הערבי. או שאתה מכין לעצמך את העותקים שלך ומוכר".

    אלף עותקים? זה בדרך כלל מה שמדפיסים?

    "כן, כי ההבדל בעלויות בין הדפסה של 500 עותקים לאלף הוא זניח. משהו כמו תוספת של אלף שקל".

    ואם הסופר מצליח?

    "אז אתה יכול לשאוף שידפיסו לך את הספר בעולם הערבי בלי שתצטרך לשלם כסף למו"ל".

    בישראל, לדבריו, "אין מו"לים שאפשר לחתום איתם חוזה, אין תמלוגים, אין מקדמות, אי אפשר להתפרנס מכתיבה. למרבה האבסורד, הכסף היחיד שקיבלתי על הספרים שלי הוא מהוצאת זמורה ביתן, מיהודים".

    תגובות

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ